ביאור שטיינזלץ על סוכה י״ד

1 יורדין לידי טומאה במחשבה, שעל ידי עצם המחשבה שחושב שכבר הגיעו כלים אלה לגמר מלאכתם ושוב איננו רוצה להוסיף ולשכללם — הרי מיד הם חשובים ככלים גמורים, וראויים מיד לקבל טומאה. אולם אין הכלים שנטמאו עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה, שכלי שנחשב לגמור ומשום כך — ראוי לקבל טומאה אין בכח המחשבה שרצונו לעשות בכלי שכלול נוסף, כדי להוציא את הכלי מטומאתו, עד שיעשה מעשה ממשי של שינוי ותיקון בכלי. וכלל הוא כי מעשה שעושה אדם בכלי לתקנו בצורה זו או אחרת מוציא ומשנה את מעמדו לענין טומאה וטהרה, הן מיד מעשה קודם שעשה בו, והן מיד מחשבה שחשב עליו שהוא גמור או שאינו גמור. ואילו מחשבה אינה מוציאה, לא מיד מעשה שעשה בדבר, ואף לא מיד מחשבה בלבד, שהחליט שהכלי הגיע כבר לידי גמר. הרי נובע מכאן שאי אפשר שיבטל קש השבולת מתורת יד לקבל טומאה על ידי מחשבה בלבד, בלא מעשה.

2 וכי תימא ואם תאמר שיש מקום לחלק בין המקרים; הני מילי דברים אלה שאין מחשבה מועילה לטהר אמורים דווקא בכלים דחשיבי שהם חשובים, אבל ידות של אוכלים שלצורך אכילה נינהו הם, שמא במחשבה נעשה חלק מהפרי כיד ובמחשבה סלקא עולה, מסתלקת ממנו הטומאה. אולם, והתנן והרי שנינו במשנה לא כן; כל ידות האוכלין שבססן בגורן — טהורות, שבכך הראה שאין הוא צריך להם ואינו מחשיבן. ור' יוסי מטמא.

3 ומעתה נברר: בשלמא למאן דאמר נניח לשיטת מי שאמר ופירש מה משמעות "בססן" — התיר אגודן, שרק התיר את הקשרים שקושרים בהם את עומרי השבלים, הרי שפיר יפה ומובן הדבר, שהרי לא עשה מעשה בשבלים עצמן, ובכל זאת כיון שעל ידי מעשהו מראה שלא נוח לו בידות, שהרי אין משתמשים בהם אלא לאגידה והוא הראה שאינו מעונין באגידתן — ממילא בטלות הן מתורת יד. אלא למאן דאמר לשיטת מי שאמר כי מאי מה פירוש "בססן", כוונתו בססן דרסן ממש, אם כן מאי איכא למימר מה יש לומר? שלפי דעה זו כל עוד אינו עושה מעשה בשבלים נחשבות ידותיהם לחלק מן האוכל ומקבלות טומאה! ומה אם כן טעם שיטת חכמים.

4 ומשיבים: הכא נמי, כאן גם כן כשנחלקו בסיכוך בשבלים מדובר שבססן ממש, ולכן בטלו מלקבל את הטומאה. ושואלים: אי הכי אם כן שעשו בהן מעשה, מאי טעמייהו מה טעמם של אחרים האוסרים את השבלים לסיכוך אפילו לאחר שבססן? ומשיבים: דאמור שאמרו, סברו כשיטת ר' יוסי. דתנן שהרי שנינו באותה משנה שאף לאחר בסיסה ר' יוסי מטמא.

5 ותוהים: האי מאי דבר זה מהו?! כלומר, איך אפשר כלל לומר תירוץ כעין זה? בשלמא התם נניח שם בעיקר המחלוקת בענין טומאת השבלים בגורן טעמא טעמו של ר' יוסי שסבור שעדיין הידות מקבלות טומאה משום שחזיא ראויה יד השבולת לכפי שאמר ר' שמעון בן לקיש, שהסביר שאף לאחר דריסת השבלים והקש נוח לאדם בידות השבלים הואיל וראויות להופכן בעתר, שידות אלה מקילות לתפוס את השבלים ולהפכן במלגז ולולא הידות היו השבלים נשמטות בין שיני המלגז.

6 אלא הכא כאן שהוא רוצה בקש לסיכוך למאי חזיא למה ראויות ידות אלה לאחר בסיסה? ומשיבים: חזיא לכי סתר למנקט להו בגילייהו ראויות הן שכאשר סותר את הסכך לאחוז אותן בקשיהן ולא יתפרקו השבלים לגרגירים גרגירים לחוד. וכיון שיש לידות אלה שימוש מסויים אפילו לאחר בסיסה, יש מקום לסברת אחרים שהידות מקבלות טומאה.

7 כיון שהוזכרה מחלוקת חכמים ור' יוסי, מביאים אותה לדון בה לגופא, כל ידות האוכלין שבססן בגורן — טהורות, ור' יוסי מטמא. ושואלים: מאי מה פירוש "בססן"? ר' יוחנן אמר: בססן ממש, כלומר: דרס עליהן. ר' אליעזר אומר: התיר אגדן התיר רק את האגד הקושר את עומרי השבלים.

8 ומעירים: בשלמא נניח לשיטת ר' אליעזר שאמר כי "בססן" פירושו; התיר אגדן, היינו זהו הטעם שמטמא ר' יוסי, שלדעתו אין די במעשה זה כדי להוציא את הידות מלקבל טומאה. אלא לשיטת ר' יוחנן שאמר כי בססן ממש, אמאי מדוע אם כן מטמא ר' יוסי? שהרי באופן כזה אין בהם כל חשיבות! אמר ר' שמעון בן לקיש: הואיל וראויות השבלים להופכן בעתר במלגז בצורה טובה יותר על ידי הידות, על כן אינן בטלות משימושן וחשיבותן אף לאחר בסיסה. כיון שהוזכר עתר, מביאים מאמר אגדה המזכיר עתר בהקשר אחר.

9 אמר ר' אליעזר: למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר, כאמור "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה'" בראשית כה, כא — לומר לך: מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום אף תפלתן של צדיקים מהפכת משנה דעתו של הקדו‍ש ברוך הוא ממדת אכזריות למדת רחמנות, ושומע לקול תפילותיהם.

10 א משנה מסככין בנסרים קורות עץ ישרות, שבכיוצא בהן עושים תיקרה לבית, אלו דברי ר' יהודה, ורבי מאיר אוסר. נתן עליה על הסוכה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים — הסוכה בכללה כשרה, ובלבד שלא יישן תחתיו, תחת נסר זה.

11 ב גמרא אמר רב: מחלוקת זו, היא דווקא בנסרין שיש בהן רוחב ארבעה טפחים, שרוב תקרות הבתים עשויות מנסרים ברוחב כזה, שר' מאיר אית ליה יש לו, מקבל גזרת תקרה, שכיון שהסיכוך נראה כתיקרה רגילה, לכך אם יתירו בכך, יש לחשוש שמא יבוא אדם לישון בחג תחת תקרת ביתו. ור' יהודה לית ליה אין לו, אינו מקבל גזרת תקרה. אבל בנסרין שאין בהן ארבעה טפחים — דברי הכל, אף לדעת ר' מאיר, כשרה. ושמואל אמר: דווקא בנסרים שאין בהן ברוחבם ארבעה טפחים מחלוקת, אבל בנסרים שיש בהן ארבעה טפחים — דברי הכל, אף לר' יהודה, פסולה.

12 על דברי שמואל תוהים: לדעתו חלקו גם בנסרים שאין בהן ארבעה, ולכאורה הוא הדין אפילו כשרחבים פחות משלשה טפחים, אולם אלה הא הרי קנים בעלמא נינהו בלבד הם ומה טעם ייאסרו?

13 אמר רב פפא: הכי קאמר כך אמר, כך יש להבין את דברי שמואל: יש בהן ארבעה טפחים — דברי הכל פסולה, פחות משלשה — דברי הכל כשרה, מאי טעמא מה טעם — קנים בעלמא נינהו בלבד הם וכשרים. כי פליגי כאשר נחלקו במשנה, הרי זה בנסרים הרחבים משלשה עד ארבעה טפחים. וטעמם: מר חכם זה, ר' יהודה סבר כי כיון דליתנהו שאין בהם שיעור מספיק כדי להחשיבם כמקום, שהרי מקום חשוב הוא דווקא מארבעה טפחים ומעלה, לא גזרינן אין אנו גוזרים איסור בהם. ומר וחכם זה, ר' מאיר סבר כי כיון דנפקי להו שהם יוצאים מתורת לבוד, שדין לבוד חל רק בפחות משלושה טפחים, ונסרים אלה כיון שרחבים הם משלושה טפחים, גזרינן — יש לגזור שלא לסכך בהם. ומנסים להביא ראיות לשיטות הפירוש.

14 תנן שנינו במשנתנו: נתן עליה על הסוכה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים — הסוכה כשרה, ובלבד שלא יישן תחתיו. בשלמא נניח שיטת שמואל, שאמר כי בשאין בהן ארבעה טפחים מחלוקת, אבל כשיש בהן ארבעה דברי הכל פסולה — משום הכי כך לא יישן תחתיו, שהרי נסר זה פסול לכל הדעות. אלא לשיטת רב שאמר כי בשיש בהן ארבעה טפחים מחלוקת, אבל כשאין בהן ארבעה טפחים דברי הכל כשרה, אם כן לשיטת ר' יהודה אמאי מדוע לא יישן תחתיו? הלא לשיטתו נסר שאינו רחב מארבעה טפחים כשר לסיכוך!

15 ומשיבים: מי סברת האם סבור אתה כי דברים אלה בנסר דברי הכל היא אף לשיטת ר' יהודה? לא כן, אלא סיפא אתאן בסופה של המשנה באנו, חזרנו לשיטת ר' מאיר, ולשיטתו בלבד אסור לישון תחתיו, מה שאין כן לדעת ר' יהודה. ואם כן אין מכאן ראיה.

16 ומציעים; תא שמע בוא ושמע הוכחה ממה ששנינו: שני סדינים שהניחם על הסכך, מצטרפין יחד לארבעה טפחים שהוא שיעורו של סכך פסול הפוסל את הסוכה.

17 שני נסרין על הסוכה אין מצטרפין להיות כסכך פסול, ואינן פוסלים. ר' מאיר אומר: אף נסרין דינם כסדינין ומצטרפים לפסול.

18 ונברר את הדברים; בשלמא נניח לפי שיטת שמואל שאמר כי בשאין בהן ארבעה טפחים מחלוקת, אבל כשיש בהן ארבעה טפחים לדברי הכל פסולה, אם כן לשיטתו מאי מה פירוש "מצטרפין" כאן — שגם נסרים פחותים מארבעה טפחים מצטרפין יחד להיות כארבעה טפחים לפסול.

19 אלא לשיטת רב, שאמר כי בשיש בהן ארבעה טפחים מחלוקת, אבל כשאין בהן ארבעה טפחים דברי הכל כשרה, היכי דמי כיצד בדיוק מדובר כאן? אי דאית בהו אם יש בהם בכל אחד מהנסרים הללו ארבעה טפחים, אם כן למה להו לאיצטרופי להם להצטרף לאיסור? הרי ביותר מארבעה הם עצמם פסולים! ואי דלית בהו אם כשאין בהם ארבעה טפחים בכל אחד, אמאי מדוע? והא קנים בעלמא נינהו הרי קנים בלבד הם לשיטת רב וכשם שאפשר לסכך בקנים, מדוע לא יסככו בנסרים צרים אפילו לדעת ר' מאיר?

20 ומשיבים: לעולם תפרש דאית בהו שיש בהם, בכל אחד מהם, ארבעה טפחים ואכן, כל אחד מהם פסול לעצמו. אולם מאי מה פירוש "מצטרפין" שאמרו — הריהו לענין אחר, לומר כי מצטרפין לארבע אמות מן הצד. כלומר: אם סיכך בנסרים הללו ברוחב ארבע אמות בסמוך לדופן הסוכה הרי הנסרים הפסולים מצטרפין יחד כדי לפוסלה. אולם אם אין בכולם יחד כדי שטח ארבע אמות, הרי הם נעשים כהמשך הדופן על פי דין "דופן עקומה", והסוכה כולה כשרה. ובכך אם כן אפשר ליישב גם את דברי רב.

21 לישנא אחרינא לשון אחרת של הדיון על פי ברייתא זו, היתה בצורה הבאה: בשלמא נניח לשיטת שמואל שאמר כי בשאין בהן ארבעה טפחים מחלוקת, אבל כשיש בהן ארבעה דברי הכל פסולה — מאי מה פירוש "מצטרפין" — מצטרפין לארבע אמות מן הצד לפסול את הסוכה.

22 אלא לרב, כיצד נבין את הברייתא? בשלמא נניח לשיטת ר' מאיר, לדברי רב, מאי מה פירוש "מצטרפין" — מצטרפין לארבע אמות מן הצד. אלא לדברי ר' יהודה שאמר כי אפילו כשיש בהן ארבעה טפחים הריהי כשרה, מאי מה פירוש "אין מצטרפין"? מה מקום למחלוקת זו, הלא קנים בעלמא נינהו בלבד הם לשיטתו, וקנים בלבד שהם כשרים לסיכוך, הרי לא שייך בהם דין צירוף לשום פסול! ומשיבים: איידי דקאמר על ידי, מתוך, שאמר ר' מאיר לשון "מצטרפין", אמר ר' יהודה גם הוא לשון "אין מצטרפין", אבל לדיוקו של דבר אכן אין מקום ללשון זו. שלפי שאין בהם איסור מעיקרם, שוב אין שייך בהם דין צירוף.

23 ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רב וכן תניא כוותיה שנויה ברייתא אחרת כשיטתו של שמואל.

24 תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו: של רב: סככה בנסרים של ארז שאין בהן ארבעה טפחים — דברי הכל כשרה. יש בהן ארבעה — ר' מאיר פוסל ור' יהודה מכשיר.

25 אמר ר' יהודה: מעשה בשעת הסכנה שהיתה גזירה על ישראל שלא לעשות סוכות שהביאנו נסרים שהיו בהן ארבעה טפחים וסיככנו בהם על גבי מרפסת, שלא יראה הדבר כסוכה, וישבנו תחתיהן, הרי שנסרים אלה כשרים לסוכה! אמרו לו: משם מביא אתה ראיה?! אין שעת הסכנה ראיה, כי יתכן שבאמת היתה הסוכה פסולה, ולא עשו כן אלא לעשות זכר למצוה. ומברייתא זו רואים שנחלקו בנסרים רחבים מארבעה טפחים, וכדברי רב.

26 אכן גם תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של שמואל: סככה בנסרים של ארז שיש בהן ארבעה טפחים — דברי הכל פסולה. אין בהן ארבעה — ר' מאיר פוסל ור' יהודה מכשיר. ומודה ר' מאיר שאם יש בין נסר לנסר מן הנסרים הפסולים מקום פנוי כמלא שטח הנסר עצמו — שמניח פסל כלומר: סכך כשר שהוא מפסולת גורן ויקב ביניהן, וכשרה הסוכה כולה. ומודה ר' יהודה שאם נתן עליה מן הצד נסר שהוא רחב ארבעה טפחים שאמנם הסוכה בכללה כשרה מדין דופן עקומה, אבל מכל מקום אין ישנים תחתיו, והישן תחתיו — לא יצא ידי חובתו. ואם כן, קיימות איפוא שתי ברייתות, שבכל אחת מפורש כאחת מן השיטות הללו.

27 א אתמר נאמר שחלקו אמוראים בבעיה הבאה: הפכן את הנסרים הפסולים על צידיהן, ורוחב צידיהן פחות מן השיעור הפסול, האם עדיין פסולים הם לסיכוך, או שמא כעת שרוחבם קטן יותר, הרי הם מותרים? רב הונא אמר: פסולה הסוכה, ורב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי אמרו: כשרה.

28 מסופר: איקלע הזדמן רב נחמן לסורא, עול לגביה נכנסו אליו רב חסדא ורבה בר רב הונא. אמרי ליה אמרו לו: נסרים אלה, אם הפכן על צידיהן וסיכך בהם, מהו דין הסוכה? כי רצו לברר אם יפסוק כשיטתם. אמר להו להם: פסולה, שכיון שהם פסולים בצידם האחד, נעשו נחשבים נסרים אלה כשפודין של מתכת ואסורים בכל מקרה.

29 לאחר זמן כשסיפרו את הדבר לרב הונא, אמר להו להם רב הונא: האם לא אמרי לכו אמרתי לכם; אמרי כוותי אמרו כמותי? שהרי רואים אתם שגם רב נחמן סבור כן. אמרו ליה לו: ומי אמר לן מר טעמא ולא קבלינן מיניה האם אמר לנו אדוני טעם להלכה זו ולא קבלנו ממנו? שהרי רב נחמן לא רק פסק הלכה אלא גם נתן לנו טעם. אמר להו להם: ומי בעיתו מינאי טעמא ולא אמרי לכו האם שאלתם ממני טעם ולא אמרתי לכם?

30 ומעירים: לימא מסייע ליה האם לומר כי יש מקום לסייע לו לרב הונא מברייתא זו: סוכה שאינה מחזקת בשיעורה כדי ראשו ורובו ושולחנו של אדם, או שנפרצה בה פרצה גדולה עד כדי שיזדקר יקפוץ בה גדי בבת ראש בבת אחת שהוא כשיעור שלושה טפחים, או שנתן עליה על סוכה זו נסר שהוא רחב ארבעה טפחים, אף על פי שלא הכניס לתוכה אלא שלשה טפחים של הנסר — פסולה.

31 ולכאורה היכי דמי כיצד הוא בדיוק היה הדבר שהכניס שלושה טפחים מנסר שרוחבו ארבעה? לאו האם לא כגון שהפכן על צידיהם ועל ידי כך נעשה רוחבן שלושה בלבד, והרי זה כדברי רב הונא! ודוחים: לא, הכא במאי עסקינן כגון כאן במה אנו עוסקים דאנחה אפומא דמטללתא שהניח את הנסר הזה על פי, על פתח, הסוכה, בצד שאין בו דופן, דעייל תלתא לגיו ואפיק חד לבר שהכניס שלושה טפחים מן הנסר בפנים והוציא טפח אחד החוצה דהוה ליה שנעשה נסר זה כפסל סכך היוצא מן הסוכה, וכלל הוא שכל פסל היוצא מן הסוכה — נידון כסוכה. וכיון שאי אפשר להכשירו ולהחשיבו כדופן מדין דופן עקומה, שהרי אין בצד זה של הסוכה דופן כלל, לכך הריהו נידון כסכך וכיון שהוא סכך פסול ואסור לישון תחתיו, פסולה הסוכה בגללו. ואם כן אין מכאן ראיה לדברי רב הונא, אף כי אין מכאן גם ראיה לסתור.