ביאור שטיינזלץ על סוכה י״א

1 ובית נמי גם כן לענין קריאת שמע אף על פי שאין הוא גבוה עשרה טפחים, כיון דקביע שהוא קבוע — אוהלא אהל הוא דלא גרע שאינו גרוע מקינופות, שאף קינופות קבועים, אפילו בפחות מעשרה, מהווים אהל.

2 לישנא אחרינא אמרי לה לשון אחרת אומרים אותה את ההלכה שאמר רב יהודה אמר שמואל: מותר לישן בכילת חתנים בסוכה לפי שאין לה גג, אלא היא משופעת מכל צידיה, אף על פי שהיא גבוהה עשרה.

3 מיתיבי מקשים ממה ששנינו: הישן בכילה בסוכה — לא יצא ידי חובתו! ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — בשיש לה לכילה זו גג ואינה עשויה ככילת חתנים.

4 תא שמע בוא ושמע קושיה אחרת, ממה ששנינו: נקליטין שנים הן, וקינופות ארבעה, פירס סדין על גבי קינופות המיטה שבסוכה — פסולה שהרי בכך הוא עושה גג ממש החוצץ בינו לבין הסכך, ואם פרס על גבי נקליטין, כיון שהם רק שנים והסדין הפרוס על גביהם משופע לשני צידיו ואין לו גג — כשרה, ובלבד שלא יהו הנקליטין גבוהין מן המטה עשרה טפחים. ונדייק: הא הרי אם היו גבוהין מן המטה עשרה הריהי פסולה, אף על פי שאין לה גג, היפך דברי שמואל!

5 ומשיבים: שאני שונים נקליטין דקביעי שהם קבועים במיטה, וכיון שהם קבועים במיטה הרי הם יוצרים אהל אף על פי שאין לו גג. ומקשים: אי קביעי, להוי אם קבועים הם, שיהיו שייחשבו כקינופות, ואף בפחות מעשרה יפסלו! ומשיבים: בהשואה לגבי קינופות לא קביעי אינם נחשבים כקבועים, ולכן אינם פוסלים בפחות מעשרה, אבל לגבי כילה קביעי נחשבים הם כקבועים ופוסלים אפילו בפחות מעשרה, אף על פי שבכגון זה אין הכילה פוסלת.

6 דרש רבה בר רב הונא: מותר לישן בכילה אף על פי שיש לה גג, ואף על פי שגבוהה עשרה. כמאן כמי, כשיטת מי אמר זאת — כר' יהודה, שאמר: בכלל לא אתי בא אהל ארעי ומבטל אהל קבע, והכל הולך לפי הבנין הקבוע. דתנן שכן שנינו במשנתנו; אמר ר' יהודה: נוהגין היינו לישן תחת המטה בפני הזקנים, שכיון שהמיטה נחשבת כאהל ארעי לגבי סוכה, אין היא מבטלת את האהל הקבוע, שהוא הסוכה עצמה.

7 ושואלים: אם דעת רבה בר רב הונא ממש כדברי ר' יהודה, לימא שיאמר איפוא רק כי הלכה כשיטת ר' יהודה!

8 ומשיבים: אי אמר אם היה אומר הלכה כר' יהודה הוה אמינא הייתי אומר: הני מילי דברים אלה אמורים לענין מטה, שלצורך גבה היא עשויה, שאפשר לומר שאין המיטה נחשבת כאהל מטעם אחר, משום שעשייתה היא כדי לשכב על גבה ולא כדי להשתמש במקום שמתחתיה, אבל כילה שלצורך תוכה היא עשויה אימא אמור שלא נפקע ממנה שם אהל ואף על פי שאינה אלא אהל ארעי, על כל פנים תפסול, על כן קא משמע לן השמיע לנו כי טעמא טעם של ר' יהודה הוא בעיקר משום שסבור הוא שלא אתי בא אהל ארעי ומבטל אהל קבע, ולכן לא שנא שונה אם היתה זו מטה ולא שנא שונה אם היתה זו כילה.

9 א משנה הדלה עליה על הסוכה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס שהם מטפסים וענפיהם מתפשטים הרבה וסיכך על ידי כך על גבה בעודם מחוברים לקרקע — פסולה. ואם היה סיכוך הכשר הרבה מהן מענפיהם של צמחים אלו, או שקצצן את הענפים ושוב אינם מחוברים לקרקע — כשרה.

10 ונוסף לפסול זה של סכוך בדברים המחוברים לקרקע, זה הכלל בסכך: כל דבר שהוא מקבל טומאה כגון כלים או דבר שאין גידולו מן הארץ כגון עורות — אין מסככין בו. וכל דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו בעיקרו מן הארץ — מסככין בו.

11 ב גמרא יתיב ישב רב יוסף קמיה לפני רב הונא ויתיב וקאמר וישב ואמר מה ששנינו במשנתנו; "או שקצצן — כשרה", ואמר רב: אין די בקציצה בלבד אלא עדיין צריך לנענע את הענפים הללו, כדי לעשות בהם מעשה שיכשירם לשמש כסכך כשר. ואם לא עשה כן הריהו פסול מטעם "תעשה" ולא מן העשוי. שהרי לא סיכך בהם לאחר שנקצצו, אלא לפני כן, ומשקצצם הרי הסוכה כמסוככת מאליה.

12 אמר ליה לו רב הונא לר' יוסף: הא הלכה זו שמואל אמרה. אהדרינהו החזירם רב יוסף לאפיה את פניו ברוגז ואמר ליה לו לרב הונא: אטו מי קאמינא לך וכי אמרתי לך שלא אמרה שמואל? אמרה רב, ואמרה גם שמואל ומדוע איפוא מעיר אתה לי על כך? אמר ליה לו רב הונא: הכי קאמינא לך כך אני אומר לך ששמואל בלבד אמרה ולא רב, ואכן רב אינו סבור כן, שרב אכשורי מכשר מכשיר ולדעתו די בקציצה לחוד ואין כל צורך בנענוע נוסף. כי הא כמו מעשה זה של רב עמרם חסידא החסיד, רמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה תלה ציציות לבגד של אנשי ביתו תלאן לציציות הללו בבגד וקשרן, אבל לא פסק חתך את ראשי חוטין שלהן, שלא היו כל החוטים מופרדים זה מזה, ונסתפק אם יהיו הציציות כשרות לאחר שיחתוך את החוטים, אף שלא עשה כן בשעתו.

13 אתא לקמיה בא לפני רב חייא בר אשי לשאול אותו, אמר ליה לו: הכי כך אמר רב: מפסקן חותכן כדי להפרידן והן כשרין ואין צורך לתלותן מלכתחילה כראוי. אלמא מכאן אתה למד כי פסיקתן זו היא עשייתן, שלדעת רב מרגע שחתך אותן נעשו ציציות כדינן, ואין צריכות עשיה לשמה מתחילה. הכא נמי כאן גם כן בסוכה, לפי אותה שיטה, קציצתן זו היא עשייתן ואין צורך לשיטה זו במעשה נוסף כדי להכשירן.

14 ושואלים: וכי סבר שמואל כי לא אמרינן אין אנו אומרים פסיקתן זו היא עשייתן? והא תני והרי שנה שמואל משום משמו של ר' חייא: הטיל ציציות לשני קרנות לשתי זויות של הטלית בבת אחת שהכניס בנקבים אותו חוט וחזר והכניסו, ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן ונמצאו שם שתי ציציות גמורות — כשרין. מאי לאו האם לא הכוונה שקושר תחילה את הציציות בקרנות כהלכתן ואחר כך פוסק את החוטים! ומשיבים: לא, הכוונה היא שפוסק את החוטין תחילה ואחר כך קושר.

15 ותוהים: פוסק ואחר כך קושר מאי למימרא מה יש לומר שאם כך עשה מה החידוש בדבר, שהרי כל מצות ציצית אינה אלא בקשירה, והרי לפי הסבר זה עשה את הקשירה כשהיו הציציות מופרדות כהלכה! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר

16 בעינן צריכים שיהא כנף אחד בשעת פתיל, כלומר: בשעה שפותל את הפתילים וליכא ואין כאן, שהלא פותל הוא לשני כנפות גם יחד, קא משמע לן השמיע לנו שאין חוששים לזה.

17 מיתיבי מקשים מברייתא: תלאן את חוטי הציציות כשהם מחוברים ולא פסק ראשי חוטין שלהן — פסולין. מאי לאו האם לא הכוונה שהם פסולין לעולם, ותיובתא והרי זו קושיא חמורה על דעת רב! ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך רב: מאי מה פירוש פסולין ששנינו — פסולין עד שיפסקו, אבל לא לעולם. ושמואל אמר: הכוונה היא פסולין לעולם. וכן אמר לוי: פסולין לעולם. וכן אמר רב מתנה אמר שמואל: פסולין לעולם.

18 איכא דאמרי יש אומרים שכך אמר רב מתנה: בדידי הוה עובדא בי היה מעשה בציציות כגון אלה, ואתאי לקמיה ובאתי לפני מר שמואל לשאול, ואמר לי: פסולין לעולם.

19 מיתיבי מקשים עוד לרב ממה ששנינו בברייתא אחרת: תלאן ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן — פסולין. ועוד תניא שנויה ברייתא גבי סוכה; נאמר: "חג הסוכות תעשה לך" דברים טז, יג, ולמדו חכמים מלשון הכתוב כלל זה: "תעשה" — ולא מן העשוי. מכאן אמרו חכמים: הדלה עליה על הסוכה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבן — פסולה.

20 ותחילה נברר היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא אם תאמר שמדובר כאן בשלא קצצן כלל, אם כן מאי איריא מה שייך מדוע נותן את הטעם משום הכלל של "תעשה ולא מן העשוי"? תיפוק ליה תצא לו הלכה זו מטעם פשוט שמחוברין נינהו הם עדיין לקרקע, ואין זה קרוי סכך! אלא ודאי מדובר בשקצצן, וקתני ושנויה פסולה, ושמע מינה ולמד מכאן דלא אמרינן אין אנו אומרים כי קציצתן זו היא עשייתן, ותיובתא והרי זו קושיא חמורה על דעת רב!

21 אמר לך רב יכול היה רב לומר לך: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים דשלפינהו שלופי שרק שלף אותם, כלומר: שלא קצץ את הענפים כרגיל, אלא משך אותם עד שניתקו ממקום חיבורם, דלא מינכרא עשיה דידהו שאין ניכרת העשייה שלהם וכיון שלא עשה בהם מעשה הניכר לעין, אין בכך כדי להכשירם. ושואלים: מכל מקום ממה ששנינו בענין ציציות אשר תלאן ואחר כך פסק, קשיא קשה לדברי רב! ומסכמים: אכן, קשיא קשה הדבר.

22 ומציעים: לימא כתנאי האם לומר שמחלוקת תנאים בדבר. כי הדס שהיו בו פירות שחורים מרובים מעליו — פסול מלשמש למצות ארבעה מינים, ואם מיעט את פירותיו — כשר. אבל ביום טוב אסור לעשות כן. ואם עבר וליקטן את פירות ההדס ביום טוב עצמו — הריהו פסול, אלו דברי ר' שמעון בן יהוצדק. וחכמים מכשירין.

23 ומעתה מסבירים את הבסיס להצעת הדברים, סברוה סבורים היו בני הישיבה כי דכולי עלמא לדעת הכל לולב צריך אגד, שחובה מן התורה היא לאגוד את שלושת המינים יחד, ושייך איפוא שתהא בכך עשייה. וכן סברו כי ילפינן למדים אנו להלכה דין לולב מדין סוכה, דכתיב שנאמר גבי סוכה לשון "תעשה" ולמדו מכך חכמים: ולא מן העשוי.

24 ולפי הנחות מוקדמות אלה מאי לאו בהא קמיפלגי האם לא בדבר זה נחלקו דמאן דמכשיר שמי שמכשיר, חכמים סבר כי אמרינן אומרים אנו גבי סוכה שסיככוה מן המחובר לקרקע שקציצתן של הענפים המחוברים זו היא עשייתן. וגבי לולב נמי אמרינן גם כן אומרים אנו כי לקיטתן של הפירות מתוך ההדס זו היא עשייתן ואין צורך במעשה נוסף כדי להכשירן. ומאן דפסיל ומי שפוסל סבר כי לא אמרינן אין אנו אומרים לגבי סוכה קציצתן זו היא עשייתן וצריך לעשות בנוסף לקציצה מעשה מיוחד לצורך זה, וגבי לולב נמי לא אמרינן גם כן אין אנו אומרים כי לקיטתן זו היא עשייתן ולכן, כיון שלא היה ההדס ראוי למצוה זו קודם החג, וכבר נעשה בו מעשה של אגידה, הרי הלקיטה בלבד לא תכשירנו למצוותו, שכן הוא נחשב כבר כעשוי!

25 את ההסברה הזאת דוחים: לא, דכולי עלמא לא אמרינן לדעת הכל אין אומרים לגבי סוכה קציצתן זו היא עשייתן, אולם והכא וכאן בהדס נחלקו בענין אחר במילף בשאלה האם ללמוד לולב מסוכה קמיפלגי חלוקים הם. וכך יש להבין את המחלוקת: מאן דמכשר מי שמכשיר סבר כי לא ילפינן אין אנו למדים לולב מסוכה, ולכן לולב ומיניו, אין צריך שתהא בהם עשייה לשמה. ומאן דפסיל ומי שפוסל סבר כי ילפינן למדים אנו לולב מסוכה.

26 ואי בעית אימא ואם תרצה אמור שאפשר לתת הסבר שונה על בסיס אחר למחלוקת. אי סבירא לן אם סבורים אנו ומקבלים את ההנחה שלולב צריך אגד, כולי עלמא לא פליגי דילפינן הכל אינם חלוקים שלמדים אנו לולב מסוכה וצריכים עשיה לשמה ושלא יהיה מן העשוי. והכא בהא קמיפלגי וכאן בדבר זה נחלקו מר חכם זה, ר' שמעון בן יהוצדק סבר שלולב צריך אגד, ולכן הוא פסול, ומר וחכם זה, חכמים סבר כי לולב אין צריך אגד ולשיטה זו, כיון שאין מעשה של ממש בהכנת ההדס למצוה, בכל עת שיוכשר למצוה — הריהו ראוי וכשר למצוותו. ובפלוגתא דהני תנאי במחלוקתם של תנאים אלה שדנו בכך במפורש, תהא מחלוקת זו תלויה. דתניא שכן שנינו בברייתא: לולב, בין אגוד כלומר: שכל המינים אגודים זה בזה, בין שאינו אגוד — כשר. ר' יהודה אומר: אגוד — כשר, שאינו אגוד — פסול.

27 ושואלים: מאי טעמיה מה טעמו של ר' יהודה, מניין למד מצוה זו שאינה כתובה בתורה? ומסבירים: יליף למד זאת בגזירה שווה "לקיחה" "לקיחה" מאגודת אזוב. כתיב התם נאמר שם בפסח מצרים: "ולקחתם אגדת אזוב" שמות יב, כב וכתיב הכא ונאמר כאן בסוכות: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל" ויקרא כג, מ, מה להלן בפסח, מדובר על לקיחה באגודה, אף כאן בסוכות נמי גם כן לקיחה זו דווקא באגודה היא. ורבנן חכמים סבורים כי "לקיחה" מ"לקיחה" בגזירה שוה לא ילפינן אין אנו למדים.

28 ושואלים: כמאן אזלא הא דתניא כשיטת מי הולכת אותה ברייתא ששנויה: לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו — כשר. שהרי אי אם תאמר שכשיטת ר' יהודה היא, כי כאשר לא אגדו אמאי מדוע יהיה כשר? ואי רבנן ואם כשיטת חכמים אמאי מדוע מצוה לאוגדו? ומשיבים: לעולם עליך לפרש כי ברייתא זו כשיטת רבנן היא, ומדוע אוגדים אותו — משום שנאמר: "זה אלי ואנוהו" שמות טו, ב, ודרשוהו: התנאה לפניו במצות. ואף חכמים מודים שנוי הוא למצות לולב כשכל המינים אגודים יחד, אף כי אין הדבר מעכב בעצם המצוה.

29 א שנינו במשנה: זה הכלל כל דבר שמקבל טומאה ושאין גידולו מן הארץ — פסול לסכך בו. ושואלים: מנא הני מילי מנין דברים אלה בדבר מהות הסכך? אמר ריש לקיש; אמר קרא הכתוב: "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" בראשית ב, ו, מה אד ענן הוא דבר שאינו מקבל טומאה, וגידולו כלומר: יציאתו מן הארץ, אף סכך סוכה צריך להיות דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ. ומתוך שמצות סוכה היא זכר לענני כבוד שהקיפו את ישראל במדבר, לכך עליה להיות במהותה כעננים הללו.

30 ושואלים: הניחא למאן דאמר דבר זה נוח לדעת מי שאומר שאותן סוכות האמורות במקרא "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". ויקרא כג, מג ענני כבוד היו, אכן ראוי לנו ללמוד הלכות סוכה מעננים, ועל סכך הסוכה להיות כמו הענן. אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר כי סוכות ממש עשו להם בני ישראל במדבר, וכזכר להן עושים סוכות, מאי איכא למימר מה יש לומר? הלא אין כל קשר בין הדברים. דתניא שכן שנינו בברייתא שנחלקו תנאים בפירוש הכתוב. נאמר: "כי בסכות הושבתי את בני ישראל" ויקרא כג, מג, וסוכות אלו שנאמרו, ענני כבוד היו, אלו דברי ר' אליעזר. ר' עקיבא אומר: סוכות ממש עשו להם. אם כן הניחא זה הפסוק שאמר ריש לקיש כהוכחה נוח לשיטת ר' אליעזר, אלא לר' עקיבא מאי איכא למימר מה יש לומר?

31 כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן, אמר קרא הכתוב: "חג הסכת תעשה לך" דברים טז, יג, הביטוי "חג הסוכות" מקיש משוה סוכה לקרבן החג הקרוי חגיגה, מה קרבן חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה שהרי חי הוא וגידולו מן הארץ שעיקר חיותן של הבהמות מאכילת הדברים הגדלים בקרקע — אף סוכה דבר שאינו מקבל טומאה, וגידולו מן הארץ.