ביאור שטיינזלץ על מועד קטן כ״ה

1 א גמרא נאמר במשנה שאין קורעין אלא קרוביו של המת, ושואלים: ואפילו אם היה המת חכם? והתניא והרי שנינו בברייתא: חכם שמת — הכל קרוביו.

2 ותוהים: הכל קרוביו סלקא דעתך עולה על דעתך?! אלא כך יש להבין: הכל נוהגים כקרוביו, כלומר: הכל קורעין עליו, והכל חולצין עליו, והכל מברין עליו ברחבה שליד בית הקברות! ומשיבים: לא צריכא נצרכה המשנה אלא באדם דלאו שלא חכם הוא.

3 ועוד שואלים: ואי ואם אדם כשר ירא שמים ובעל מעשים טובים הוא — חיובי מיחייב למיקרע חייבים הכל לקרוע עליו. דתניא שכן שנינו בברייתא: מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים — כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר שמת.

4 ותוהים על הלשון: כדי שיבכה ויתאבל?! וכי ערבונא קא שקיל מיניה ערבון לוקחים ממנו שממיתים את בניו כדי שיתאבל לאחר מכן?! אלא כך צריך לומר: בניו מתים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר שמת. שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר — מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה לו, ואם כן יש לקרוע עליו! ומשיבים: צריכים לומר שמשנתנו מדברת באדם דלאו שלא אדם כשר הוא.

5 ועוד שואלים: אי דקאי התם אם עומד שם בשעת יציאת נשמה — הלא חיובי מיחייב חייב כל אדם לקרוע! דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' שמעון בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה — חייב לקרוע. למה דבר זה דומה — לספר תורה שנשרף, שחייב כל הרואה זאת לקרוע!

6 ומשיבים: במשנה מדובר דלא קאי התם שאינו עומד שם בשעת יציאת נשמה, אלא רק שמע שמת אדם שאינו קרובו, ואינו חכם או אדם כשר.

7 מסופר: כי נח נפשיה כאשר נחה נפשו, נפטר רב ספרא, לא קרעו רבנן עליה חכמים עליו, אמרי אמרו: לא גמרינן מיניה למדנו ממנו, שהוא לא היה מרביץ תורה ברבים. אמר להו להם אביי: מי תניא האם שנינו בברייתא "הרב שמת"? הלא "חכם שמת" תניא שנינו, ובודאי היה רב ספרא חכם. ועוד: כל יומא יום שמעתתיה בפומין בבי מדרשא שמועותיו מצויות בפינו בבית המדרש, ואם כן אף שלא למדו ממנו במישרין, תלמידיו הם.

8 סבור סברו: מה דהוה הוה שהיה היה ואי אפשר לתקן עוד. אמר להו להם אביי, תנינא שנינו: חכם, כל זמן שעוסקין בהספד עליו — חייבין לקרוע אפילו שלא בשעת מיתה. סבור למיקרע לאלתר חשבו לקרוע מיד, אמר להו להם אביי, תניא שנויה ברייתא: חכם כבודו בהספידו וצריך להמתין עד שעת ההספד לקרוע אז עליו.

9 ב אגב כך מסופר מעשה דומה במקצת: כי נח נפשיה כאשר נחה נפשו, נפטר רב הונא, סבור לאותובי חשבו להניח ספר תורה אפורייה על מיטתו, שהיו נוהגים לעשות זאת לחכם שמת ולומר: קיים זה מה שכתוב בזה. אמר להו להם רב חסדא: מילתא דבחייה לא סבירא ליה, השתא ליקום ליה ליעבד ליה דבר שבחייו לא היה סבור כן, עכשיו נקום ונעשה לו? שאמר רב תחליפא: אנא חזיתיה אני ראיתי אותו את רב הונא דבעי למיתב אפורייה שהיה רוצה לשבת על מיטתו, והוה מנח והיה מונח ספר תורה עליה עליה, וכף כדא אארעא והפך כד על הארץ ואותיב והניח ספר תורה עילויה עליו ורק אחר כך ישב על המיטה. אלמא קסבר מכאן שסבר שאסור לישב על גבי מטה שספר תורה מונח עליה. ואין זה נאה לעשות לו כן אחר מותו.

10 כשרצו להוציאו מביתו לקבורה לא הוה נפיק פוריא מבבא לא היתה המיטה יוצאת מן הדלת שהיתה הדלת צרה, סבור לשלשולי חשבו לשלשל את המיטה דרך גגין הגג מלמעלה, אמר להו להם רב חסדא: הא גמירנא מיניה הרי למדתי ממנו: חכם, כבודו שמוציאים את מיטתו דרך הפתח, ולא באופן אחר.

11 סבור לאשנויי מפוריא לפוריא רצו לשנות ממיטה למיטה צרה יותר שתוכל לצאת בפתח, אמר להו להם רב חסדא: הכי גמירנא מיניה כך למדתי ממנו: חכם כבודו במטה ראשונה. שאמר רב יהודה אמר רב: מנין לחכם שכבודו במטה ראשונה — שנאמר: "וירכבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה" שמואל ב' ו, ג, שהביאו את הארון לירושלים באותה עגלה שבה הובא לקרית יערים, ודינו של החכם כארון הברית. וכיון שלא היתה דרך אחרת פרוס בבא ואפקוה שברו את השער והוציאוהו דרכו.

12 פתח עליה עליו ר' אבא בהספד: ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה ליה לו. שרק משום שלא היה בארץ ישראל לא שרתה שכינה עליו.

13 מתיב הקשה על כך באותה שעה רב נחמן בר חסדא, ואמרי לה ויש אומרים שהיה זה רב חנן בר חסדא: הלא נאמר "היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים" יחזקאל א, ג, משמע שנביא יכול לנבא גם בחוץ לארץ!

14 טפח ליה אבוה אביו בסנדליה טפח לו אביו בסנדלו על רגלו, לרמוז לו שישתוק, ואמר ליה לו: לאו אמינא לך לא תיטרוד עלמא האם לא אמרתי לך שלא תטריד את הציבור בשאלות בתוך ההספד? והתשובה לקושיה זו: מאי מה פירוש "היה" — שהיה כבר. כלומר, שכבר היה נביא עוד בהיותו בארץ ישראל ורק המשיך את נבואתו בבבל.

15 מספרים: כי אסקוה להתם כאשר העלו אותו את רב הונא לשם לארץ ישראל, אמרו ליה לו לר' אמי ולר' אסי: רב הונא אתי בא וחשבו שהוא בא בעצמו. אמרו: כי הוינן התם לא הוה לן לדלויי רישין מיניה כאשר היינו שם בבבל לא היה לנו כח להרים ראשינו בפניו — השתא אתינן הכא, אתא בתרין עכשיו באנו לכאן, הוא בא אחרינו?

16 אמרו להו להם: ארונו בא. ר' אמי ור' אסי נפוק יצאו לקראתו, ר' אילא ור' חנינא לא נפוק יצאו. איכא דאמרי יש שאומרים שר' אילא נפק יצא, ר' חנינא לא נפק יצא.

17 ושואלים: דנפק מאי טעמיה זה שיצא מה טעם? דתניא שכן שנינו בברייתא: ארון העובר ממקום למקום — עומדים עליו בשורה, ואומרים עליו ברכת אבלים, ותנחומי אבלים. זה שלא נפק יצא מאי טעמא מה טעם לא יצא? דתניא שכן שנינו בברייתא: ארון העובר ממקום למקום — אין עומדין עליו בשורה, ואין אומרים עליו ברכת אבלים, ותנחומי אבלים.

18 ושואלים: אם כן קשיין אהדדי קשות הברייתות זו על זו! ומשיבים: לא קשיא אינו קשה: כאן — ששלדו קיימת — צריכים לנהוג בו מנהג אבילות, כאן בשאין שלדו קיימת — אין צריך לנהוג בו מנהגי אבלות, ורב הונא שלדו קיימת הוה היה, דלא נפק לא סיימוה קמיה וזה שלא יצא, לא גמרו לברר לו את הדבר שעדיין שלדו קיימת.

19 אמרי אמרו חכמי ארץ ישראל: היכא נינחיה היכן נניח אותו, היכן נקברהו? והחליטו: רב הונא ריבץ תורה בישראל ור' חייא ריבץ תורה בישראל הוה היה, ולכן ראוי לקוברו לידו.

20 ושאלו: מאן מעייל ליה מי יכניס אותו למערת הקבר של ר' חייא? שלא הכל ראויים להיכנס לשם. אמר להו להם רב חגא: אנא מעיילנא ליה אני אכניס אותו לשם, דאוקמתיה לתלמודאי כי הוינא בר תמני סרי שנין ולא חזי לי קרי שהעמדתי את תלמודי, שהיה סדור בידי, כשהייתי כבר בן שמונה עשרה שנה ולא ראיתי קרי, וכן גם משמע ליה קמיה, וידעי בעובדיה והייתי משמש לפניו, וידעתי במעשיו הגדולים, דוגמה לדבר, דיומא חד אתהפיכא ליה שיום אחד התהפכה לו רצועה של תפילין שהיה הצד שאינו צבוע נראה החוצה ויתיב עלה ארבעין תעניתא וישב על כך ארבעים תעניות על שלא נהג כראוי, מפני שהצד השחור של הרצועה צריך להיות מבחוץ.

21 עייליה הכניס אותו רב חגא לשם, הוה גני היה שוכב בקבר יהודה בן רבי חייא מימיניה דאבוה מימין אביו וחזקיה בנו משמאליה משמאלו, אמר ליה לו יהודה לחזקיה: קום מדוכתיך ממקומך, דלאו אורח ארעא דקאים שאין זה דרך ארץ שעומד כאן רב הונא, בהדי דקאים כאשר קם — קם בהדיה עמו עמודא דנורא עמוד של אש, חזייה כשראה זאת רב חגא, איבעית נבהל, זקפיה לארוניה ונפק אתא זקף את ארונו של רב הונא ויצא ובא. ומעירים: והאי דלא איענש ענש וזה שלא נענש ולא ניזוק מעמוד האש הזה, משום דזקפיה לארוניה שזקף את ארונו של רב הונא כהגנה לפניו.

22 ג ועוד מעשים על קבורת החכמים. כי נח נפשיה כאשר נחה נפשו, נפטר רב חסדא, סבור לאותובי חשבו להניח ספר תורה אפורייה על מיטתו, אמר להו להם ר' יצחק: מילתא דלרביה לא סבירא ליה, אנן ניקום נעביד ליה דבר שעל רבו לא היה מקובל, אנחנו נעמוד ונעשה לו?

23 סבור דלא למישלל קרעייהו חשבו שלא לחבר את הקרעים שבבגדיהם. אמר להו להם ר' יצחק בר אמי: כשהנפטר הוא חכם, כיון שהחזירו פניהם מאחורי המטה — שוללין.

24 ומסופר: כי נח נפשיה כאשר נחה נפשו, נפטר רבה בר הונא ורב המנונא אסקינהו להתם העלו אותם לשם, לארץ ישראל.

25 כי מטו אגישרא כאשר הגיעו לגשר שבו היו יכולים לעבור רק בזה אחר זה, קמו גמלי עמדו הגמלים ולא עברו. אמר להו להם ההוא טייעא ערבי אחד שהיה שם: מאי האי מהו זה שאין הגמלים זזים? אמרו ליה לו: רבנן דקא עבדי יקרא אהדדי חכמים, המתים, הם שעושים כבוד זה לזה, מר חכם זה אמר: מר ניעול ברישא אדוני יכנס, יעבור בראש, ומר וחכם זה אמר: מר ניעול ברישא אדוני יכנס, יעבור בראש. אמר הערבי: דינא בדין הוא שרבה בר הונא ליעול ברישא יכנס בראש, שכן הוא בנו של אדם גדול. ואכן חליף גמליה חלף תחילה גמלו של רבה בר הונא, אולם נתור ככיה ושניה דההוא טייעא נפלו חניכיו ושיניו של אותו ערבי משום שגרם ביזיון לרב המנונא.

26 כאשר הגיעו לטבריה פתח עליה עליו ההוא ינוקא צעיר אחד בדברי הספד אלה: גזע ישישים עלה מבבל הוא רבה בר רב הונא שהוא בן גדולים, ועמו ספר מלחמות רב המנונא, הגדול בתורה, הקרויה במליצה "ספר מלחמות ה' ", קאת וקפוד שהם כאות וסמל לחורבן ראה ישעיהו לד, יא הוכפלו, לראות בשוד ושבר הבא משנער מבבל. קצף ה' על עולמו וחמס ממנו נפשות, והוא שמח בהם כאשר הם מגיעים אליו ככלה חדשה. רוכב ערבות = ה' שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק.

27 א ועוד מספרים על הספדים מפורסמים. כי נח נפשיה כאשר נחה נפשו, נפטר רבינא, פתח עליה עליו ההוא ספדנא ספדן אחד את הספדו בדברים הללו: תמרים הניעו ראש בעצב על צדיק כתמר, נשים לילות כימים בבכי, על אדם שהיה משים לילות כימים בלימוד התורה.

28 אמר ליה לו רב אשי לבר קיפוק שהיה ספדן מפורסם: ההוא יומא מאי אמרת באותו יום שמת רבינא מה תאמר? אמר ליה לו: אמינא אומר ואפתח אם בארזים נפלה שלהבת — מה יעשו איזובי קיר? לויתן בחכה הועלה — מה יעשו דגי רקק? בנחל שוטף נפלה חכה — מה יעשו מי גבים שלוליות?

29 אמר ליה לו בר אבין שהיה גם הוא ספדן: חס ושלום, שלשון חכה ושלהבת בצדיקי אמינא בצדיקים אומר, שאינם לשון כבוד להם. שאל אותו רב אשי: ומאי אמרת ומה תאמר אתה? ענה לו: אמינא אומר בכו לאבלים ולא לאבידה, שהיא, האבידה, הנשמה, הלכה למנוחה ואנו האבלים לאנחה.

30 חלש דעתיה עלייהו נחלשה דעתו, נעלב רב אשי עליהם, בגללם משום שמלשונות הספד אלה נראו לו שכאילו ממעטים בכבודו שלו שמדמים את שאר החכמים לאיזובי קיר לעומת רבינא המוזכר כארז, וגרמה הקפדתו שאירע להם ואתהפוך כרעייהו שנהפכו והתעקמו רגליהם. ההוא יומא באותו יום שמת רבינא לא אתו באו שניהם לאספודיה להספידו. והיינו והוא שאמר רב אשי עליהם לענין הלכה אחרת: לא בר קיפוק חליץ יכול לחלוץ ולא בר אבין חליץ יכול לחלוץ, משום שרגליהם עקומות באופן שאי אפשר שיחלצו מעליהם את הנעלים כדין.

31 רבא כי הוה אתא לדגלת כאשר היה מגיע לנהר חידקל, כשחששו מפני השיטפון אמר ליה לו לבר אבין: קום אימא מילתא עמוד ואמור דבר של תפילה, קאי עמד ואמר: באו רוב שלישית במים, ו"שלישית" הוא כינוי מליצי לעם ישראל ראה ישעיהו יט, כד ורבא שקול כנגד רוב ישראל והוא חושש מפני השיטפון, לכן זכור ורחם עלינו, אף כי תעינו מאחריך כאשה מבעלה, אל תזניחנו ותענישנו כאות מי מרה כמים המרים שאשה סוטה נבדקת בהם, ואל תענישנו במים.

32 ובענין הספדם של צדיקים הבאים: חנין, יוחנן, זירא, אבא, יעקב, יוסי, שמואל, חייא ומנחם הם הסימן לסיפורים שיפורטו.

33 מסופר: ר' חנין, חתניה דבי נשיאה הוה חתנו של בית הנשיא היה, לא קא הוו ליה בני לא היו לו בנים, ילדים, בעא רחמי והוו ליה ביקש רחמים, והיו לו. ההוא יומא דהוה ליה, נח נפשיה אותו יום שנולד לו בן, נחה נפשו, נפטר, פתח עליה עליו ההוא ספדנא ספדן אחד במילים אלה: שמחה לתוגה נהפכה, ששון ויגון נדבקו, בעת שמחתו נאנח, בעת חנינתו בבנים אבד חנינו. אסיקו ליה וקראו לו לילד חנן על שמיה שמו של האב.

34 כי נח נפשיה כאשר נחה נפשו, נפטר ר' יוחנן, פתח עליה עליו ר' יצחק בן אלעזר את הספדו במילים: קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים, דכתיב שנאמר: "והיה ביום ההוא נאום ה' אלהים והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור. והפכתי חגיכם לאבל וכל שיריכם לקינה והעליתי על כל מתנים שק ועל כל ראש קרחה ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מר" עמוס ח, ט-י ואמר ר' יוחנן: זה יומו של יאשיהו היום שבו נהרג הרי שצדיק הדור קרוי "שמש".

35 מסופר: כי נח נפשיה כאשר נחה נפשו, נפטר ר' יוחנן, יתיב ישב ר' אמי עליו באבל כמו על קרוב משפחה שבעה ושלשים. אמר ר' אבא בריה בנו של ר' חייא בר אבא: ר' אמי מה דעבד שעשה — לגרמיה לעצמו הוא דעבד שעשה, שאין זו הלכה שיש לנהוג כמותה, דהכי שכך אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: אם מת אפילו רבו שלימדו חכמה — אינו יושב עליו אלא יום אחד ולא יותר.

36 ועוד לענין הספד, מסופר: כי נח נפשיה כאשר נחה נפשו, נפטר ר' זירא, פתח עליה עליו ההוא ספדנא ספדן אחד: ארץ שנער בבל הרה וילדה אותו, שכן היה בבלי במקורו, ארץ צבי ארץ ישראל גידלה שעשועיה של בבל, שאחר כך עלה לארץ ישראל וגדל בה, אוי נא לה אמרה רקת היא טבריה כי אבדה כלי חמדתה.

37 ומסופר עוד על פטירתם של צדיקים: כי נח נפשיה כאשר נחה נפשו, נפטר ר' אבהו אחיתו עמודי דקסרי מיא הורידו עמודי עירו קיסרי מים כאילו היו בוכים עליו. כשנפטר ר' יוסי שפעו מרזבי ציפורי עירו דמא דם. כשנפטר ר' יעקב אתחמיאו כוכבי ביממא נראו כוכבים ביום. כשנפטר ר' אסי איעקרו נעקרו כל אילניא האילנות בסערה. כשנפטר ר' חייא נחיתו כיפי דנורא מרקיעא ירדו סלעים של אש מן השמים. כשנפטר ר' מנחם בר' יוסי אישתעו צלמנייא והוו למחלצייא הוחלקו פרצופי הצלמים ונעשו חלקים כאילו נמעכו במחלציים.

38 בפטירתו של ר' תנחום בר חייא איתקצצו כל אנדרטיא נתקצצו כל האנדרטות של המלך. בפטירתו של ר' אלישיב איחתרו שבעין מחתרתא נחתרו שבעים מחתרות של גנבים בנהרדעא, משום שכל עוד חי גרמה זכותו שלא היו גנבים, בפטירתו של רב המנונא נחיתו כיפי דברדא מרקיעא ירדו אבני ברד מן השמים. בפטירתם של רבה ורב יוסף נשוק כיפי נשקו, נשברו ונגעו, ראשי הגשרים של הפרת אהדדי זה בזה. בפטירתם של אביי ורבא נשוק כיפי דדגלת אהדדי נשקו, נגעו, ראשי גשרי החידקל זה בזה. כי נח נפשיה כאשר נחה נפשו, נפטר ר' משרשיא טעון דיקלי שיצי טענו הדקלים קוצים.

39 ב תנו רבנן שנו חכמים: