ביאור שטיינזלץ על מועד קטן י״ט

1 וטווה על יריכו חוטי תכלת לציציתו, אבל אינו טווה כרגיל בפלך, שיש לעשות שינוי במועד.

2 א גמרא תנו רבנן שנו חכמים: כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו, וטווה על יריכו תכלת לציציתו, ולאחרים יכול לעשות זאת רק בטובה אבל לא בשכר, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אם עשה לעצמו הריהו יכול להיות מערים, ומוכר את שלו, וחוזר וכותב שוב לעצמו. ר' יוסי אומר: כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו.

3 אורי ליה הורה לו רב לרב חננאל, ואמרי לה ויש אומרים שהורה זאת רבה בר בר חנה לרב חננאל: הלכה, כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו.

4 ב שנינו במשנה שטווה על יריכו תכלת לציצית. תנו רבנן שנו חכמים: טווה אדם על יריכו תכלת לציציתו, אבל לא באבן שעושים אותה כמעין פלך להקל על הטוויה. אלו דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים: אף באבן טווים. ר' יהודה אומר משמו: באבן מותר אבל לא בפלך, וחכמים אומרים: בין באבן בין בפלך.

5 אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הלכה היא שמותר לטוות ציצית בחול המועד בין באבן בין בפלך, משום חיבת המצוה. וכן הלכה: כותב בחול המועד כדרכו ומוכר כדי פרנסתו.

6 ג משנה הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל כיון שהתאבל כבר זמן מסויים קודם הרגל בטלה הימנו ממנו גזרת איסורי ודיני אבילות של שבעה ואיננו צריך להשלים ולנהוג שבעת ימי האבל לאחר הרגל. ואם קבר את מתו שמונה ימים קודם הרגל — בטלו הימנו גזרת שלשים, שאיננו נוהג עוד באיסורי שלושים ימי האבילות אחר הרגל.

7 מפני שאמרו חכמים כלל בענין זה: שבת עולה נחשבת בתוך ימי האבל אף שאין מתאבלים בה, אבל אינה מפסקת את האבל, והאבילות נמשכת אחריה. רגלים מפסיקין, שאם החל לנהוג אבילות קודם הרגל, היא נפסקת על ידי הרגל, אבל אינן עולין, שאם לא נהג אבילות כלל קודם הרגל או שמת לו מת ברגל צריך להשלים את אבלו אחר כך ואין ימי הרגל נחשבים במנין זה.

8 ר' אליעזר אומר: משחרב בית המקדש, עצרת חג השבועות כשבת, שאין נוהגים עוד מנהג חג בימים שלאחר החג, שבמקדש היו מקריבים הרבה קרבנות חג שלא הקריבו בשבועות גם שישה ימים אחר החג. ובזמן הזה שבטלו הקרבנות, כיון שהוא יום חג אחד בלבד דינו כשבת לענין אבילות שעולה מן המנין ואינו מפסיק.

9 רבן גמליאל אומר: אפילו ראש השנה ויום הכפורים נחשבים כרגלים שמפסיקים את האבילות ואינם עולים. וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא העצרת נחשבת לענין אבילות כרגלים, ראש השנה ויום הכפורים נידונים כשבת.

10 ד גמרא על דברי המשנה שגזירות שבעה ושלושים ימים בטלו, אמר רב: גזרת — בטלו, כלומר, האיסורים העיקריים שיש בדבר בטלו, אולם ימים של אבילות עצמם לא בטלו לחלוטין, והם נחשבים כתלויים ועומדים, וכן אמר רב הונא: גזרת — בטלו, ימים — לא בטלו. ורב ששת אמר: אפילו ימים נמי גם כן בטלו.

11 ושואלים: מאי טעמא מה טעם, כלומר, מה הכוונה שימים לא בטלו? ומסבירים, שאם היה אבל שמונה ימים קודם הרגל וגזירת איסור הגילוח בטלה בגלל החג ולא גילח משום מה בערב הרגל — אסור לגלח אחר הרגל עד תום שלושים יום, שכן ימי האבל לא בטלו לחלוטין, וכיון שלא השתמש בהיתר שהיה לו בחג — עליו לנהוג איסור שלושים יום לאחר מכן.

12 והתניא ואכן כן שנינו בברייתא: הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל — בטלה הימנו ממנו גזרת שבעה, ואם קברו את המת שמונה ימים קודם לרגל — בטלה הימנו גזרת שלשים, ועל כן רשאי להיות מגלח ערב הרגל. ואם לא גילח ערב הרגל — אסור לגלח אחר הרגל שלושים יום.

13 אבא שאול אומר: מותר לגלח אחר הרגל, שכשם שמצות שלשה ימי אבילות שקיים קודם הרגל מבטלת גזרת שבעה, שאם נקבר המת שלושה ימים לפני הרגל, שוב אינו צריך לשבת אחר הרגל כלום, כך מצות שבעה שקיים ערב הרגל מבטלת גזרת שלשים.

14 ושואלים: מדוע הוא אומר שבעה? והאנן והרי אנחנו שמונה ימים תנן שנינו בענין זה! ומסבירים: קסבר סבור אבא שאול: מקצת היום נחשב ככולו ומשום כך היום השביעי עולה לו לכאן ולכאן, גם כיום אחרון של אבילות שבעה וגם כיום ראשון של אבילות השלושים. אמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא: הלכה כאבא שאול.

15 ועוד, אף מודים חכמים לאבא שאול כשחל היום השמיני שלו להיות בשבת שהיתה ערב הרגל, שמותר לגלח ביום השביעי שהוא ערב שבת, כיון שהוא אנוס, שאינו יכול לגלח בשבת.

16 ומעירים: כמאן אזלא הא כדעת מי הולכת שמועה זו שאמר רב עמרם אמר רב: אבל, כיון שעמדו מנחמין מאצלו, כלומר ביום השביעי לאבלו, מותר מיד ברחיצה? כמאן כדעת מי — כדעת אבא שאול, הסבור שמקצת יום שביעי ככולו לענין זה.

17 אמר אביי: הלכה כאבא שאול ביום שבעה, ומודים חכמים לאבא שאול ביום שלשים, שבו בודאי אמרינן אומרים אנו מקצת היום ככולו ומותר לגלח מיד לאחר תחילת יום השלושים.

18 רבא אמר: הלכה כאבא שאול ביום שלשים, אבל אין הלכה כאבא שאול ביום שבעה. ונהרדעי אמרי וחכמי נהרדעא אומרים: הלכה כאבא שאול גם בזו וגם בזו. שאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל.

19 א לגופו של דבר שואלים: שלשים יום אלה שנוהגים בהם אבילות מנלן מניין לנו? ומשיבים: יליף לומד בגזירה שווה "פרע" "פרע", מנזיר; כתיב הכא נאמר כאן בענין האבילות על בני אהרן שלא ינהגו מנהג אבילות, ולכן, "ראשיכם אל תפרעו" ויקרא י, ו, ומכאן למדנו שכל אבל אחר חייב בפריעת כלומר, בגידול שערו, וכתיב התם ונאמר שם בנזיר: "גדל פרע שער ראשו" במדבר ו, ה, מה להלן שם בנזיר גידול שיער הוא שלשים יום, אף כאן באבילות — שלשים יום.

20 ושואלים: והתם מנלן ושם בנזיר מניין לנו שהם שלושים יום? שהרי לא נאמר דבר זה במפורש בנזיר! ומשיבים, אמר רב מתנה: סתם נזירות שנדר אדם ולא פירש לכמה זמן — הרי זמנה שלשים יום, מאי טעמא מה טעם הדבר? — אמר קרא הכתוב: "קדש יהיה גדל פרע שיער ראשו" במדבר ו, ה, ו"יהיה" בגימטריא תלתין הוו שלושים הם ומכאן שסתם נזירות היא שלושים יום, ומכאן למדים גם לאבילות.

21 ב אמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע: הכל גם אבא שאול האומר שמקצת היום ככולו מודים שכשחל היום השלישי שלו להיות בערב הרגל — שאסור ברחיצה עד הערב, ואין אומרים בזה מקצת היום ככולו, אלא צריך שיהיו שלושה ימים שלמים של אבל, ולכן ימתין לערב וירחץ במים צוננים או לחול המועד וירחץ בחמים.

22 אמר רב נחמיה בריה בנו של רב יהושע: אשכחתינהו מצאתי אותם את רב פפי ואת רב פפא דיתבי וקאמרי שישבו ואמרו: הלכה כרב הונא בריה בנו של רב יהושע. איכא דאמרי יש שאומרים בנוסח שונה קצת, אמר רב נחמיה בריה בנו של רב יוסף: אשכחתינהו מצאתי אותם את רב פפי ואת רב פפא ואת רב הונא בריה בנו של רב יהושע דיתבי וקאמרי שישבו ואמרו הלכה זו: הכל מודים, שאם חל שלישי שלו להיות ערב הרגל — שאסור ברחיצה עד הערב.

23 בעא מיניה שאל אותו אביי מרבא שאלה זו: מת שקברו ברגל עצמו, האם הרגל עולה לו למנין שלשים ימי אבילות, או אין הרגל עולה לו ואין נחשב לו כלל למנין שלשים? והוא מסביר את צדדי השאלה: למנין שבעה לא קמיבעיא מסופק לי, מאחר דלא נהגה שאין נוהגת מצות שבעה ברגל כלל, ודאי צריך להתחיל הכל אחרי הרגל, כי קא מיבעיא כאשר נשאלה לי הרי זה למנין שלשים, כיון דקא נהגא שנוהגת בדברים מסויימים מצות שלשים ברגל, כגון לענין גיהוץ ותספורת, הרי השאלה היא: מאי מה הדין האם נחשיב את הימים ברגל במנין שלושים ימי האבל, או לא?

24 אמר ליה לו: אינו עולה. איתיביה הקשה לו: הקובר את מתו שני ימים קודם הרגל — מונה חמשה ימים של אבל אחר הרגל ומלאכתו נעשית אז על ידי אחרים, ועבדיו ושפחותיו עושים את המלאכה בצנעא בתוך ביתו, אבל אין רבים מתעסקין עמו לבוא אליו ולנחמו,