ביאור שטיינזלץ על בכורות ג׳

1 מאי לאו האם לא על הבהמה נאמר שאינו רשאי לתיתה בקבלה למחצית עובריה, ובודאי שלא לכל עובריה? ועונים: לא, על העובר. כלומר, מדובר כשהיה עובר במעיה, ואינו רשאי למוכרו. אבל מותר למכור בהמה שאינה מעוברת לעובריה.

2 ומעירים: דיקא נמי דקתני מדוייק גם כן ששנינו: קונסין אותו עד עשרה בדמיו בלשון זכר, משמע שעל העובר מדברים. ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שכן הוא. ואין מכאן ראיה שאסור למכור לגוי בהמה לעובריה.

3 א ומעירים: ברייתא זו שהבאנו, ששנינו בה: קונסים אותו עד עשרה בדמיו, מסייעא ליה מסייעת לו לריש לקיש, שאמר ריש לקיש: המוכר בהמה גסה לגוי — קונסין אותו לקנותה מן הגוי עד עשרה בדמיה.

4 לגוף הענין שואלים: האם "עד עשרה" נאמר דוקא או לאו דוקא בדיוק או לא בדיוק? ומציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה ממה שאמר ר' יהושע בן לוי: המוכר עבדו הכנעני לגוי — קונסין אותו עד מאה בדמיו, ומכאן שמה שנאמר בבהמה "עד עשרה" — לא בדיוק נאמר. ודוחים: אין להשוות ביניהם, שמא שאני שונה עבד, דכל יומא ויומא מפקע ליה שכל יום ויום שהוא בידי הגוי הריהו מפקיע אותו ממצו‍ת, ולכן צריך לקנוס אותו יותר.

5 ואיכא דאמרי ויש שאומרים את דברי ריש לקיש והדיון שעליהם באופן אחר. אמר ריש לקיש: המוכר בהמה גסה לגוי — קונסין אותו עד מאה בדמיה. ומתקשים: והרי תנן שנינו בברייתא: והנותן לו לגוי בהמה בקבלה, אף על פי שאינו רשאי, קונסין אותו עד עשרה בדמיה, ולא עד מאה!

6 ומשיבים: במכירה לגוי פסקה מיניה נפסקת הבהמה ממנו לגמרי, בקבלנות לא פסקה מיניה אינה פוסקת ממנו לגמרי אלא חוזרת אליו, ולכן אין קונסים אותו כל כך.

7 ושואלים: מה שאמר ריש לקיש, שקונסים את המוכר עד מאה בדמיה, האם דוקא או לאו דוקא בדיוק נאמר או לא בדיוק? ומציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה ממה שאמר ר' יהושע בן לוי: המוכר עבדו לגוי — קונסין אותו עד עשרה בדמיו, נמצא שמה שנאמר בבהמה "עד מאה" — לא בדיוק נאמר. ודוחים: אין מכאן ראיה, שכן שאני שונה עבד, שכבר קנסוהו חכמים דלא הדר ליה שאינו חוזר אליו, שתיקנו חכמים כי המוכר עבדו לגוי — יצא לחירות.

8 ושואלים: לפי הסבר זה, בהמה מאי טעמא מה טעם קנסוהו לקנותה ביותר ממה שקנסוהו בעבד — משום דקא הדרא ליה שהיא חוזרת אליו, אם כן ניקנסיה טפי חד שנקנוס אותו רק באחד יותר כאילו לא היתה חוזרת אליו, כלומר, רק עד פי אחת עשרה בדמיה, ולא עד פי מאה! אלא יש להסביר באופן אחר: במכירת בהמה, שהיא דבר מצוי, קנסו עד מאה בדמיה, אבל עבד — מילתא דלא שכיחא היא דבר שאינו מצוי הוא, שאדם מוכר עבדו לגוי, וכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן וכל דבר שאינו מצוי לא גזרו בו חכמים כל כך, אלא עד עשרה בדמיו.

9 ב שנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: המקבל בהמה מן הגוי להשתתף בוולדותיה, או הנותן לו בהמה בקבלה — חלקו של הישראל קדוש בבכורה. וחכמים אומרים כל זמן שיד הגוי באמצע, כלומר, שיש לו חלק בבכור — הריהו פטור מן הבכורה. אמר ר' יהושע: ושניהם מקרא אחד דרשו, שנאמר: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל" שמות יג, ב,

10 רבנן סברי חכמים סבורים: "בכור... בבני ישראל" — מקצת בכור משמע, שאפילו מקצת הבכור של ישראל — חייב בבכורה, לכך כתב רחמנא כתבה התורה "כל" — ללמד שאינו קדוש בבכורה עד דאיכא כוליה עד שישנו כולו של ישראל. ואילו ר' יהודה סבר סבור: "בכור" — כוליה כל הבכור משמע, שדוקא אם כולו של ישראל חייב בבכורה, לכך כתב רחמנא כתבה התורה "כל" — שאפילו כל ש

11 הוא מן הבכור של ישראל — חייב בבכורה. איבעית אימא אם תרצה אמור באופן אחר: דכולי עלמא לדעת הכל "בכור" — רובא הרוב משמע, שאם רובו של ישראל — חייב בבכורה. מר סבר חכם זה, חכמים, סבור: "כל" משמע למלויי אתא למלא בא, ללמד שדוקא אם כולו של ישראל חייב. ומר סבר וחכם זה, ר' יהודה, סבור: "כל" לגרועי אתא לגרוע בא, ללמד שאפילו מקצתו חייב.

12 ג ושואלים: ולדעת חכמים, כמה תהא שותפות של גוי בעובר, ותהא פטורה מן הבכורה? אמר רב הונא: אפילו אין לו אלא אזנו. מתקיף לה מקשה על כך רב נחמן: ולימא ליה ושיאמר לו הכהן לגוי: שקיל אזנך וזיל קח את אזנך ולך!

13 ומעירים: איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בנושא זה, רב חסדא אמר: אם יש לגוי שותפות בדבר שעושה אותו נבלה כלומר, שאם יינטל ממנו ימות — הריהו פוטר מבכורה, ורבא אמר: אם יש לגוי שותפות בדבר שעושה אותו טריפה שאינו מת מיד אם יינטל, אבל התורה אסרה אותו באכילה מפני שהוא עתיד למות מחמת כן.

14 ושואלים: במאי קמיפלגי במה הם חלוקים? ומשיבים: בשאלה האם טריפה שאסרה התורה חיה, האם היא יכולה להמשיך ולחיות כך לאורך זמן. למאן דאמר לדעת מי שאומר כי שותפות הגוי בדבר שעושה אותו טריפה פוטרת מן הבכורה, הרי זה משום שהוא קסבר סבור שטריפה אינה חיה, ויש לגוי איפוא חלק מהותי בבהמה. ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר ששותפות הגוי בדבר שעושה אותו נבלה פוטרת מן הבכורה — הרי זה משום שאינה יכולה לחיות בלא חלק זה, אבל טריפה — חיה.

15 אמרוה רבנן קמיה אמרו חכמים לפני רב פפא: הא זה שאמר רב הונא, ששותפות הגוי אפילו באזנו של הבכור פוטרת, וזה שאמרו רב חסדא ורבא, שדווקא אם היה שותף בעיקר חייה של הבהמה הרי זה פוטר — לא פליגי אינם חלוקים, הא זה שאמר רב הונא — בו, בעובר, הא זה שאמרו רב חסדא ורבא — באמו.

16 אמר להו להם רב פפא: מאי שנא במה שונה בו, שדי בשותפות באוזנו — משום דבעינן שאנו צריכים לקיים "כל בכור" שמות יג, טו וליכא ואין כאן, באמו נמי גם כן בעינן אנו צריכים "כל מקנך תזכר" שמות לד, יט וליכא ואין כאן! אלא, לא שנא אינו שונה, וכשם שהם חלוקים בעובר כך הם חלוקים באם.

17 מתקיף לה מקשה על כך מר בר רב אשי: ומדוע אם עיקר חייו של העובר בידיו של הגוי הרי זה פוטר מן הבכורה? מאי שנא במה שונה הדבר מנפלים, דאף על גב דלאו בני חיותא נינהו קדשי שאף על פי שאין להם חיות וכנבילה הם, הריהם קדושים, דאמר מר שאמר החכם על הכתוב: "פטר שגר בהמה וכו' הזכרים לה' " שמות יג, יב — העובר שגר בבהמה, שמקומו ברחם אמו, ויצא קודם זמנו, גם הוא קדוש בבכורה!

18 ומשיבים: התם שם, בנפלים כיון דלא עריבו בהו שלא נתערבו בהם חולין — קרינא בהו קוראים אנו בהם בבהמה "כל בכור... בישראל", אבל הכא כאן, כשיש לגוי חלק בעוברים, כיון דעריבו בהו שמעורבים בהם חולין — לא קרינא בהו אין קוראים בהם "כל בכור בישראל".

19 מסופר, פעם אחת ר' אלעזר לא על לבי מדרשא לא נכנס לבית המדרש, אשכחיה מצא אותו את ר' אסי, אמר ליה לו: מאי אמור רבנן בי מדרשא מה אמרו חכמים בבית המדרש? אמר ליה לו:

20 הכי כך אמר ר' יוחנן: אפילו יש לגוי בבהמה איבר שאם יינטל יהיה בה מום קל, הריהי פטורה מן הבכורה. ועוד אמר ר' יוחנן, והדתנן וזו ששנינו במשנה: רחל שילדה בכור שהוא מין עז, ועז שילדה מין רחל — פטורה מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנין של אימו — חייב בבכורה, מכל מקום אין מקריבים אותו, לפי שמום קבוע הוי הוא, שאינו עתיד לעבור, שמותר לכהן לשחוט עליו בגללו את הבכור מחוץ למקדש.

21 ושואלים: בשלמא נניח מה שאמר ר' יוחנן: אפילו מום קל, קא משמע לן הריהו משמיע לנו כדברי רב הונא בעמוד הקודם, שגם אם אין לגוי שותפות אלא באזנו של עובר הריהו פטור מן הבכורה, ולאפוקי ולהוציא מדברי רב חסדא ורבא, שאמרו שצריך שיהיה לגוי חלק בעובר שאם יינטל יעשה אותו נבילה או טריפה.

22 אלא מה שאמר ר' יוחנן שרחל שילדה מין עז, אם יש בו מקצת סימנים של אמו הרי זה מום קבוע — מאי קא משמע לן מה הוא משמיע, מחדש, לנו? דכיון דאישתני הוה ליה מומא שכיון שנשתנה ממראה כבש הרי זה מום? הלוא תנינא כבר שנינו דבר זה במשנה: אם פיו של טלה דומה כשל חזיר — הרי זה מום!

23 וכי תימא ואם תאמר שהיה מקום לחלק: התם שם שפיו דומה לשל חזיר — נשתנה בצורת דבר שאין במינו קדוש בבכורה, ואילו הכא כאן שהוא כמין עז נשתנה בדבר שבמינו קדוש בבכורה, והוצרך ר' יוחנן לחדש שאף זה נחשב מום — הא נמי תנינא זו גם כן שנינו ברשימת בעלי המומים שמותר לשוחטם מחוץ למקדש: עינו אחת של כבש גדולה ואחת קטנה,

24 ותנא ושנה החכם בהסבר המשנה: גדולה — גדולה כשל עגל, וקטנה — קטנה כשל אווז! ומוסיפים: בשלמא נניח כשהוא אומר קטנה כשל אווז, יכול אתה לומר כי טעם הדבר הוא — משום שאין במינו קדוש בבכורה, שאין דין בכורה בעוף. אלא גדולה כשל עגל, הלוא יש במינו קדוש בבכורה! אלא לאו משום דאמרינן האם לא משום שאנו אומרים: כיון דאישתני הוה ליה מומא כיון שהשתנה מצורת כבש הרי זה מום? ואם כן לא חידש ר' יוחנן דבר!

25 ודוחים: לא, טעם הדבר שעינו גדולה כשל עגל הרי זה מום — אין זה משום שנשתנה מצורת כבש, אלא משום דהוה ליה שהוא נעשה שרוע, שנזכר בתורה ברשימת בעלי המומים ויקרא כב, כג, כלומר, שאחד מאיבריו גדול במיוחד. ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר לומר, דתנן שכן שנינו במשנה: מומין אלו שמנתה המשנה בבהמה, שפוסלים אותה להקרבה, בין מומין קבועין בין עוברין — פוסלין באדם, שאם היו בכהן — הריהו פסול לעבודה. יתר עליהן על מומי הבהמה, מומים נוספים באדם, ובכללם — אם היו עיניו שתיהן גדולות או שתיהן קטנות.

26 וטעם הדבר: גבי אצל אדם הוא דכתיב שנאמר: "איש איש מזרע אהרן" ויקרא כב, ד, דבעינן שצריכים אנו לעבודת המקדש איש שהוא שוה רגיל בזרעו של אהרן, ולא משונה. אבל בבהמה, אם עיניה שתיהן גדולות או שתיהן קטנות — נמי לא הוי מומא גם כן איננו מום.

27 ויש לשאול: עינו אחת גדולה ואחת קטנה מאי טעמא מה טעם הוא מום בבהמה? אי אם משום שינוי, שאין הוא נראה ככבש — אפילו שתיהן גדולות או שתיהן קטנות נמי גם כן היה צריך לפסול! אלא לאו האם לא משום דהוה ליה שהוא שרוע?

28 ודוחים: לא, לעולם אימא אומר לך שהטעם בעינו אחת גדולה ואחת קטנה הוא משום שינוי, ושינוי הוי מומא הרי הוא מום. ודקא קשיא ומה שהיה קשה לך: אם משום שינוי, אפילו שתיהן גדולות או שתיהן קטנות צריך היה להיות מום — התם שם אין זה נחשב שינוי, שבהמה בריאה ושמנה במיוחד עיניה גדולות, וכחושה במיוחד עיניה קטנות. ודוקא בעין אחת גדולה ואחת קטנה הרי זה נחשב כשינוי שהוא מום, שכן אי מחמת בריותא יתירא — תרווייהו בעי למיברא אם מחמת בריאות יתירה — שתיהם היו צריכות להבריא, אי מחמת כחישותא יתירא תרווייהו בעי מיכחש אם מחמת כחש יתר — שתיהם היו צריכות לכחוש.

29 א כאמור לעיל נחלקו ר' יהודה וחכמים האם שותפות הגוי בבהמה פוטרת מן הבכורה. ובענין זה מסופר, ההיא גיורתא דהוו מסרין לה אחי חיותא לפטומה גיורת אחת שהיו מוסרים לה אחיה הגויים בהמות לפיטום ולהשתתף בשבח שתשביח הפרה, אתאי לקמיה באה לפני רבא לשאול האם הבכורות של בהמות אלו קדושים בבכורה. אמר לה: לית דחש לה להא אין מי שחושש לה להלכה זו של ר' יהודה, שאמר: שותפות גוי חייבת בבכורה.

30 ב ועוד מסופר, רב מרי בר רחל הויא ליה ההיא חיותא היה לו עדר בעלי חיים, בהמות, הוה מקנה לאודנייהו היה מקנה את אוזניהם של העוברים לגוי כדי להפקיעם מן הבכורה, וכך לא היו קדושים בבכורה בלידתם שאין קדושת בכורה חלה אלא בשעת הלידה, ובשעת הלידה יש לגוי בהם חלק. ומכל מקום אסר להו היה אוסר אותם את הבכורות בגיזה ועבודה כדין בכור, שאסור לגזוז את צמרו ולעבוד בו, ויהיב להו וכן היה נותן אותם לכהנים, כדין בכור. ומסופר כי כלאי חיותא כלו, מתו, הבהמות של רב מרי בר רחל.

31 ושואלים: וכי מאחר דאסר להו שהיה אוסר אותם בגיזה ועבודה, ויהיב להו ונותן אותם לכהנים, כדין בכור, אמאי מקנה להו לאודנייהו מדוע היה מקנה את אוזניהם מתחילה לגוי, ומפקיעם מן הבכורה? ומשיבים: עשה כן מחשש דלמא אתי בהו שמא יבואו בהם לידי תקלה, שיגזזו אותם או יעבדו בהם. ושואלים: אי הכי אם כך, מאי טעמא כלו חיותא מה הטעם כלו הבהמות של רב מרי? מדוע נענש? ומשיבים: משום דמפקע להו מקדושתייהו שהיה מפקיע אותם מקדושתם על ידי מכירת אוזניהם.

32 ומקשים: והאמר והרי אמר רב יהודה: מותר לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם! ומשיבים: התם שם שמטיל בו מום — מקדושת מזבח קא מפקע ליה הוא מפקיע אותו, שאינו ראוי להקרבה. אבל מקדושת כהן, שיהיה של הכהן, לא מפקע ליה אינו מפקיע אותו, הכא כאן, שמוכר את אוזנו לגוי — אפילו מקדושת כהן קא מפקע ליה מפקיע אותו, שהרי שותפות הגוי פוטרת את העובר מן הבכורה.

33 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הסבר אחר, מדוע מתו בהמותיו של רב מרי בר רחל: רב מרי בר רחל ידע לאקנויי יודע היה להקנות לגוי קנין גמור את אוזנו של העובר, ואולם חזי ליה איניש אחרינא, ואזיל ועביד רואה היה אדם אחר את רב מרי עושה כן, והולך ועושה כמותו, למכור את אוזן העובר לגוי, וסבר וסבור כי רב מרי מילתא הוא דעבד דבר של מה בכך הוא שעשה לצורך הקנאה זו, הפקעת הבכורה, ואין לדקדק בדבר ולהקנות כראוי. ואתי ובא בה אותו אדם לידי תקלה, שלא להקנות כראוי, ומשום כך מתו בהמותיו של רב מרי, שבאה תקלה על ידן.

34 ג משנה כהנים ולוים פטורין מפדיון פטר חמור שלהם מקל וחומר: אם פטרו את בכורותיהם של ישראל במדבר מן הבכורה, שנפדו על ידם, שנאמר: "קח את הלויים תחת כל בכור בבני ישראל" במדבר ג, מה, דין הוא שיפטרו את בכורות חמוריהם של עצמן מן הבכורה.