ביאור שטיינזלץ על בכורות י״ב

1 א משנה אין פודין פטר חמור אלא בשה, מן הכבשים או מן העיזים, אבל לא בעגל ולא בחיה. ואין פודים אלא בשה חי, אבל לא בשחוטה, וגם לא בטריפה, שיש לה מכה או מחלה, והיא עתידה למות כתוצאה מכך. ולא פודים בכלאים, בשה שהוא הכלאה של כבש ועז, ולא בכוי, בעל חיים שהוא ספק בהמה ספק חיה. ור' אליעזר מתיר לפדותו בכלאים — מפני שהוא שה, ואוסר בכוי — מפני שהוא ספק. אם נתנו, את פטר החמור עצמו, לכהן — אין הכהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו לפדיון.

2 ב גמרא בענין ששנינו שאין פודים בעגל וכו', אומרים: מתניתין מני משנתנו כשיטת מי היא? כשיטת בן בג בג היא. דתניא ששנויה ברייתא, בן בג בג אומר: נאמר כאן בפדיון פטר חמור: "ופטר חמור תפדה בשה" שמות יג, ג, ונאמר להלן לגבי קרבן הפסח: "שה" שמות יב, ג, מה להלן — פרט לכל השמות הללו, עגל וכו', שהם פסולים לקרבן הפסח, אף כאן, לגבי פדיון פטר חמור — פרט לכל השמות הללו.

3 ויש לשאול: אי אם מן הפסח אתה למד, אמור גם: מה להלן, בפסח, אינו אלא זכר תמים ובן שנה שמות יב, ה, אף כאן צריך השה להיות דווקא זכר תמים ובן שנה! תלמוד לומר: "תפדה" "תפדה", שפעמיים חזר הכתוב על הציווי "ופטר חמור תפדה בשה" שמות יג, ג. שמות לד, כ, ובכך ריבה גם נקיבה, בעל מום, וגדול מבן שנה.

4 ושואלים: אי אם לשון "תפדה" "תפדה" ריבה, אפילו כל הני אלה ששנינו שאין פודים בהם נמי גם כן! ומשיבים: אם כן, הלימוד "שה" "שה" מן הפסח, שבא למעט דבר אחר, מאי אהני ליה מה הועיל לו?

5 ג איבעיא להו נשאלה להם שאלה לחכמים: מהו לפדות פטר חמור בשה שהוא בן פקועה, כלומר, בולד חי שנמצא במעי בהמה שנשחטה? ומפרטים: אליבא לפי שיטתו של ר' מאיר לא תיבעי תישאל לך השאלה, שכיון שאמר ר' מאיר: בן פקועה טעון שחיטה, אם כן שה מעליא מעולה, גמור הוא, ופודים בו. אלא כי תבעי לך אליבא דרבנן כאשר תישאל לך השאלה הרי זה לפי שיטת חכמים, דאמרי שאומרים ששחיטת אמו מטהרתו ואינו צריך שחיטה, לפי שהוא נחשב כחלק מגופה של אמו.

6 וכך יש לשאול: האם כבישרא בדיקולא דמי כבשר המונח בקלחת הוא נחשב, כאילו נשחט, ואם כן הרי זה בכלל האיסור לפדות בשחוטה. או דלמא שמא: כיון דהשתא מיהא רהיט ואזיל שעכשיו על כל פנים הוא רץ והולך "שה" קרינא ביה אנחנו קוראים לו?

7 ונחלקו חכמים בדבר זה, מר זוטרא אמר: אין פודין בבן פקועה, ורב אשי אמר: פודין.

8 אמר ליה לו רב אשי למר זוטרא: מאי דעתיך מה דעתך שאתה אומר שאין פודים בבן פקועה — משום דילפת שאתה לומד מפסח, ובן פקועה פסול לקרבן פסח. אי אם כן שמפסח אתה למד, אמור גם: מה להלן בפסח אינו אלא זכר תמים ובן שנה, אף כאן יצטרכו לפדות בזכר תמים ובן שנה! אמר לו: הציווי הכפול "תפדה" "תפדה" שמות יג, יג. שמות לד, כ ריבה גם מה שאינו זכר תמים ובן שנה.

9 אמר לו: אי אם "תפדה" "תפדה" ריבה, אפילו בן פקועה נמי גם כן! אמר לו: אם כן, "שה" "שה" מאי אהני ליה מה הועיל לו?

10 ד איבעיא להו נשאלה להם שאלה לחכמים: מהו לפדות פטר חמור בשה שהוא נדמה לבעל חיים אחר, כגון ברחל שילדה ולד הנראה כמין עז למרות שגם אביו כבש? ומוסיפים: אליבא לפי שיטתו של ר' אליעזר במשנתינו לא תיבעי תסתפק לך, שכן השתא עכשיו, הרי בכלאים, שאביו תיש ואמו רחל, פרקינן אנחנו פודים, אם כן בכבש שאינו כלאיים, אלא רק נדמה לעז, מיבעיא נצרכה לומר שפודים?

11 כי תיבעי כאשר תישאל לך השאלה, הרי זה אליבא דרבנן לפי שיטת חכמים הסבורים שאין פודים פטר חמור בכלאיים. וכך יש לשאול: האם דווקא בכלאים הוא דלא פרקינן שאין אנו פודים, אבל בנדמה פרקינן פודים אנו. או דלמא לא שנא שמא אינו שונה?

12 ומציעים, תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: פרה שילדה מין עז — אין פודין בו. ונדייק מכאן: דווקא כשנולד לפרה אין פודים בו, הא אבל רחל שילדה מין עז — פודין. ויש לשאול: מני כשיטת מי היא ברייתא זו? אילימא אם תאמר שיטת ר' אליעזר — לשם מה הוא זקוק לומר זאת? הא הרי לשיטתו, אפילו בכלאים של רחל ותיש נמי פרקינן גם כן אנחנו פודים, וכל שכן כשאינו ממש כלאיים! אלא לאו רבנן האם לא שיטת חכמים היא? ומכאן שאף לדעתם פודים בנדמה!

13 ודוחים: לא, לעולם אמור כי ברייתא זו שיטת ר' אליעזר היא, ולא באה ללמדנו שפודים ברחל שילדה כמין עז, אלא היא גופה קא משמע לן הלכה זו עצמה משמיע לנו שפרה שילדה מין עז — אין פודין בו. שלא תימא תאמר: זיל אבתריה דידיה לך אחריו עצמו, אחרי הולד — והאי וזה עז מעליא מעולה הוא, וכשר לפדיון. אלא להיפך, זיל בתר אימיה לך אחרי אמו — והאי וזה עגל הוא ואינו ראוי לפדות בו.

14 ומציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה מברייתא דתני ששנה רבה בר שמואל: איזהו כלאים — רחל שילדה מין עז, ואביו שה, כלומר, ממין הכבשים, ולא ממין העזים. ויש לתמוה: במקרה שאביו שההאם כלאים הוא? הרי נדמה הוא! אלא יש להבין כך: איזהו בעל חיים דמי הדומה לכלאים, דשויוה רבנן שעשו אותו חכמים כי כמו כלאים, שהוא פסול — רחל שילדה מין עז ואביו שה. ומעתה יש לשאול: למאי למה, לאיזה ענין מדובר?

15 אי אם לקדשים לפוסלו לקרבן — מה מקום לתלות את דינו בכלאיים? והרי מהיכא מהיכן, מאותו מקום שממעט הכתוב כלאים מהקרבה — מהתם משם, מאותו מקום ממעט גם נדמה. דתניא ששנויה ברייתא: נאמר: "שור או כשב או עז כי יוולד וכו' ירצה לקרבן לה' " ויקרא כב, כז, ודרשו חכמים: "שור או כשב" — פרט לכלאים, "או עז" — פרט לנדמה!

16 אי אם תאמר שנשנתה ברייתא זו לעניין בכור, ללמד שנדמה אינו קדוש בבכורה — כבר למדנו דין זה מן הכתוב, שהרי "אך בכור שור" במדבר יח, יז אמר רחמנא אמרה התורה — עד שיהא הוא שור ובכורו שור, ולא כשהוא נראה כבעל חיים אחר!

17 אלא תאמר שלענין מעשר בהמה נאמר, שנדמה אינו נכנס לדיר להתעשר — גם לכך לא הוצרכנו, שהרי בגזירה שווה "תחת" "תחת" מקדשים גמר הוא למד למעטו! אלא בוודאי מדובר בברייתא זו לענין שה שפודים בו פטר חמור, ללמדנו שנדמה פסול לכך!

18 ודוחים: לא, לעולם אמור כי מדובר בברייתא זו לענין מעשר, וכגון שיש בו בנדמה מקצת סימנין של אמו. והוצרכה הברייתא להשמיענו שהוא פסול למעשר, שכן מהו דתימא שתאמר: בגזירה שווה של לשונות "העברה" "העברה" מבכור גמר הוא למד, והרי בכור שיש בו מקצת סימנים של אמו קדוש בבכורה כפי ששנינו להלן טז,ב — לכן

19 קא משמע לן משמיע לנו התנא, כי בגזירה שווה "תחת" "תחת" מעשר מקדשים גמר למד, והוא פסול. ואין להוכיח מכאן, איפוא, לגבי פדיון פטר חמור.

20 ה ועוד איבעיא להו נשאלה להם שאלה לחכמים: מהו לפדות פטר חמור בשה של פסולי המוקדשין, כלומר, בקדשים שנפסלו להקרבה ונפדו, שיש איסור לגזוז את צמרם ולעבוד בהם? האם יש בכך משום "אין איסור חל על איסור"?

21 ומפרטים: אליבא לפי שיטתו של ר' שמעון לא תיבעי תישאל לך השאלה, כיון דאמר שהוא אומר שפטר חמור מותר בהנאה — אם כן חולין הוא, ואין בו איסור שצריך לחול על פדיונו, ומותר הדבר. כי תיבעי כאשר תישאל לך השאלה הרי זה אליבא לפי שיטתו של ר' יהודה דאמר שאומר שפטר חמור אסור בהנאה,

22 מאי מה הדין? האם כיון שפטר החמור אסור בהנאה, נמצא שכשהוא פודה אותו בשה — חל האיסור שבו על השה, ולא ניתן לעשות זאת בשה פסולי המוקדשין, שהרי כלל הוא שאין איסור חל על איסור.

23 או דלמא שמא נאמר: כיון שפטר החמור לא תפיס תופס את פדיונו בקדושת הבכורה, אם כן, פדיון פטר חמור אפקועי איסורא בעלמא הוא הפקעת איסור בלבד היא מפטר החמור, ואין בזה החלה של איסור על השה?

24 אמר רב מרי בריה בנו של רב כהנא: מי זוטר מאי דכתיב בהו האם קטן, לא חשוב, מה שנאמר בהם בפסולי המוקדשין, שדינם כצבי וכאיל דברים יב, טו? ואם כן, מכאן יש ללמוד גם לענייננו: מה צבי ואיל אין פודין בהם פטר חמור, וכפי ששנינו במשנתינו שאין פודים פטר חמור בחיה — אף פסולי המוקדשין אין פודין בהם.

25 ואומרים: השתא דאתית להכי עכשיו שבאת לכך, להסבר זה, אם כן

26 לר' שמעון נמי גם כן, אמור שאין פודים פטר חמור בפסולי המוקדשין, שהרי "כ צבי וכאיל" כתיב בהו נאמר בהם דברים יב, טו, ואין פודים בצבי ואייל.

27 א איבעיא להו נשאלה להם שאלה לחכמים: מהו לפדות פטר חמור בבהמת שביעית, שקנו אותה בפירות שנת שמיטה, ויש בה גם כן קדושת פירות אלה?

28 ומפרטים: לפדות פטר חמור ודאי בבהמת שביעית — לא תיבעי תישאל לך השאלה, ובוודאי אין פודים בה, שהרי נמצא הפודה קונה את פטר חמורו בבהמת שביעית שהוא נותן לכהן. ואינו רשאי לעשות כן, שהרי דווקא לאכילה אמר רחמנא אמרה התורה שמותר להשתמש בפירות שביעית, שנאמר: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" ויקרא כה, ו, ולא לסחורה. כי תיבעי כאשר תישאל לך השאלה, הרי זה במקרה של ספק פטר חמור.

29 ומפרטים: ואליבא ולפי שיטתו של ר' שמעון לא תיבעי תישאל לך, דלית ליה שהרי אין לו כלל דין פדיון בספק פטר חמור. כי תיבעי כאשר תישאל לך השאלה — הרי זה, איפוא, אליבא לפי שיטתו של ר' יהודה, הסבור כי במקרה זה מפריש שה כדי להפקיע את איסורו, ואולם אינו צריך לתיתו לכהן.

30 וכך יש לשאול: מאי מה הדין? האם כיון שמפריש טלה והוא לעצמו, אם כן "לאכלה" קרינא ביה קוראים אנחנו בו, ואין כאן סחורה, שהרי אינו נותנו לכהן כדי לזכות בחמורו. או דילמא שמא: כיון דכמה דלא מפקע איסוריה שכל עוד שלא מפקיע השה את איסורו של פטר החמור לא מישתרי איננו מותר בהנאה, אם כן כשמפריש אותו תחתיו — כסחורה בבהמת שביעית דמי נחשב הדבר?

31 ומציעים: תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר, מדברים מפורשים שאמר רב חסדא: בהמת שביעית אין פודין בה את פטר החמור הודאי, אבל פודין בה את הספק.

32 ועוד אמר רב חסדא: בהמת שביעית — פטורה מן הבכורה, שהבכור שתלד אינו קדוש. וחייבת במתנות, זרוע לחיים וקיבה, שצריך כל השוחט בהמת חולין לתת לכהן.

33 ומסבירים: פטורה מן הבכורה — כי "לאכלה" אמר רחמנא אמרה התורה ביחס לפירות שביעית ויקרא כה, ו, ולא לשריפה, ובכור בהמה טהורה — אימוריו נשרפים על גבי המזבח. וחייבת במתנות — משום שבמקרה זה "לאכלה" קרינא קורא אני בה, שהרי הכהן אוכל אותם.

34 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו במסכת שביעית: האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה הופרשה ממנה חלתה — חייב מיתה, כדין כל אוכל עיסה שלא הורמה חלתה.

35 ולפי דברי רב חסדא, אמאי מדוע כלל חייבת עיסת שביעית בחלה? והרי כיון שאילו מטמיא נטמאת החלה בת שריפה היא, אם כן, יש לומר לגבי חיוב הפרשת חלה, כמו לגבי דין בכורה: "לאכלה" אמר רחמנא אמרה התורה ולא לשריפה!

36 ומשיבים: שאני הכא שונה כאן לגבי חלה, דכתיב שנאמר: "וראשית עיסותיכם תתנו לה' לתרומה לדרתיכם" במדבר טו, כא, והמלה "לדורותיכם" באה להדגיש: תמיד, וגם בשביעית, יש דין חלה.

37 ומעירים, תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: מנין לאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה שחייב מיתה — שנאמר: "לדרתיכם". אבל בדין בכור בהמה לא נאמרה לשון זו, ומשום שאימוריו נשרפים — פטורה בהמת שביעית מן הבכורה.

38 ושואלים: ולגמר מינה ושנלמד ממנה מן האמור בחלה, שבהמת שביעית חייבת בבכורה, ואין אומרים בכגון זה "לאכלה" ולא לשריפה! ומשיבים: אין הדברים דומים, התם שם, בחלה עיקר דינה הוא לאכילה, ורק אם נטמאה צריך לשורפה, הכא כאן, בבכור עיקר דינם של האימורים הוא לכתחילה לשריפה.

39 ב שנינו במשנה: נתנו לכהן את פטר החמור עצמו — אין הכהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו. ומעירים: מכאן שאנו חוששים שמא יתרשל הכהן בפדייתו. ואם כן תנינא להא דתנו רבנן שנינו במשנתינו את זו ששנו חכמים בברייתא: ישראל שהיה לו פטר חמור בתוך ביתו, ואמר לו הכהן: "תנהו לי ואני אפדהו" — הרי זה לא יתנו לו, אלא אם כן פדאו הכהן בפניו.

40 אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: זאת אומרת שנחשדו הכהנים על פטרי חמורים, להשתמש בהם בלא פדיון. ותמהים: פשיטא פשוט הדבר, הרי דבר זה נובע במישרין מדברי הברייתא, ומה חידש רב נחמן? ומשיבים, מהו דתימא שתאמר: הני מילי דברים אלה אמורים דווקא היכא דמחזק לן במקום שמוחזק לנו הכהן בדבר זה, דמיקרי שמזדמן לו לעיתים להשתמש בפטר חמור בלא לפדותו, אבל בסתמא בכהן סתם לא. על כן קא משמע לן משמיע לנו רב נחמן שיש לחשוש לכך בכל כהן, מפני שהוא מורה בה היתירא היתר לעצמו, שלא להפריש שה תחתיו, שהרי ממילא הוא שלו. ג

41 משנה המפריש שה לפדיון פטר חמור, ומת השה קודם שנתנו לכהן — ר' אליעזר אומר: חייבין הבעלים באחריותו, וצריכים ליתן לכהן שה אחר, כמו שחייבים באחריות חמש סלעים של פדיון הבן, שאם אבדו לאחר שהפרישם — צריך ליתן לכהן חמש סלעים אחרים. וחכמים אומרים: אין חייבין באחריותו, כדין פדיון מעשר שני.

42 העיד ר' יהושע ור' צדוק שנקבעה הלכה על המפריש שה לפדיון פטר חמור, שאם מת השה — שאין כאן לכהן כלום, שכבר נפדה החמור, ואין הבעלים חייבים באחריות השה, וכדברי חכמים. מת פטר חמור עצמו, לאחר שהפריש שה תחתיו, ולא הספיק ליתנו לכהן — ר' אליעזר אומר: אין פטר חמור פדוי, שהרי לא הגיע השה ליד הכהן, ולפיכך יקבר פטר החמור, כדין איסורי הנאה, ומותר הבעלים בהנאתו של טלה שהפריש, כאילו לא הפרישו כלל. וחכמים אומרים: משהפריש את השה — נפדה פטר החמור, כאילו בא השה ליד הכהן, ולכן אין פטר החמור צריך להקבר, והטלה ניתן לכהן.

43 ד גמרא בענין שה שהופרש לפדיון פטר חמור, ועדיין לא ניתן לכהן, שלדעת ר' אליעזר חייבים באחריותו, כפדיון הבן, אמר רב יוסף: מאי טעמא מה הטעם, המקור לדבריו של ר' אליעזר? דכתיב שנאמר: "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה תפדה" במדבר יח, טו, ובכך הקישם הכתוב זה לזה: מה פדיון בכור אדם חייב באחריותו — אף פדיון בכור בהמה טמאה חייב גם כן באחריותו.

44 אמר ליה לו אביי: אי אם הוקשו זה לזה, יש לומר גם: מה בכור אדם מותר בהנאה, שהרי אין איסור ליהנות ממעשה ידיו של בכור שלא נפדה — אף בכור בהמה טמאה מותר בהנאה קודם שנפדה, ומותר לגוזזו ולעבוד בו! וכי תימא הכי נמי ואם תאמר כך גם כן, שלדעת ר' אליעזר פטר חמור מותר בהנאה, והתנן והרי שנינו במשנה זו: מת פטר חמור, ר' אליעזר אומר: יקבר, ולכאורה מאי מה טעם יקבר — לאו האם לא משום שהוא אסור בהנאה?

45 דחה רב יוסף: לא, יקבר כדין בכור אדם, שאם מת יש מצוה לקוברו, שהרי, כאמור, הוקש לו בכתוב. ותמהים: אלא, לפי הסבר זה, אדם בכור שמת הוא דבעי שצריך קבורה, פשוט שאינו בכור שמת לא בעי צריך קבורה?

46 ועוד, איך אתה יכול לומר שפטר חמור מותר בהנאה לדעת ר' אליעזר? והרי תניא שנויה ברייתא: מודה ר' אליעזר בישראל שיש לו ספק פטר חמור בתוך ביתו — שמפריש טלה עליו, והוא שלו. והרי אין צורך להפריש טלה אלא כדי להפקיע מפטר החמור את איסור ההנאה שבו!

47 אלא אמר רבא: אף שהקיש הכתוב פטר חמור לבכור אדם, וכדברי רב יוסף, אין זה אלא כדי לחייב באחריות פדיונו, אבל לא להתירו בהנאה, שכן אמר קרא המקרא: "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה" במדבר יח, טו, והחזרה על לשון פדייה באה לומר: לפדייה הקשיתיו, ולא לדבר אחר.

48 ה תנן התם שנינו שם בברייתא: הערכין, כשנודר ערכו של פלוני להקדש, לפי הערכים הקצובים בתורה לכל גיל — בשעתן, כלומר, נותן את ערכו שבשעת הנדר, ואם נדר ערכו של תינוק פחות מבן חודש, שאין לו ערך — אינו חייב כלום, גם לאחר שלושים יום. ופדיון הבן — אחר שלשים יום צריך ליתנו לכהן, שנאמר: "ופדויו מבן חודש תפדה" במדבר יח, טז. פדיון פטר חמור — לאלתר.

49 ותוהים: ופדיון פטר חמור לאלתר? ורמינהי ומטילים, מראים סתירה ממה ששנינו בברייתא: אין בערכין ובפדיון הבן ובנזירות ובפטר חמור פחות משלשים יום,

50 ומוסיפין עד עולם!

51 אמר רב נחמן: מה ששנינו "פטר חמור לאלתר" בא לומר שאם פדאו לאלתר — פדוי, אף שלכתחילה מצוותו לאחר שלושים יום. ותוהים: מכלל הדברים אתה למד, שבנו, ששנינו לגביו באותה ברייתא: "אחר שלושים יום", אם פדאו בתוך הזמן אינו פדוי? והאיתמר והרי נאמר: הפודה את בנו בתוך שלשים יום ללידתו, רב אמר: בנו פדוי!

52 ודוחים: לאו איתמר עלה האם לא נאמר עליה מה שאמר רבא: דכולי עלמא לדעת הכל אם אומר בתוך שלושים יום שהוא פודה את בנו מעכשיו — אין בנו פדוי, ורק אם נותן את המעות על מנת שהפדיון יחול לאחר שלושים יום הרי זה פדוי, כשיגיע זמנו.