ביאור שטיינזלץ על בכורות ט״ז

1 לאתויי להביא, לרבות את חלבו, שהחלב של פסולי המוקדשים אסור גם לאחר פדיון. ודנים בברייתא זו.

2 אמר מר החכם בברייתא: קדשים שנפל בהם מום, ונפדו, ולאחר מכן ילדו — אין הולדות נפדין תמימין, ואין מתפיסן מקדישם לכל זבח שירצה. ונדייק: כשהם תמימים הוא דלא מיפרקי שאינם נפדים, הא אבל אם נעשו הולדות בעלי מומין — מיפרקי נפדים. ועוד יש לדייק: לכל זבח שירצה הוא שאין מתפיסן, הא אבל לאותו מין זבח של אמם — מתפיסן.

3 היכי משכחת לה כיצד מוצא אתה מציאות כזו, שיחולו בה שני דינים אלה — במקרה שמתפיסן במעי אמם לשם אותו זבח של אמם, ומתוך שיש בהם קדושה גמורה לעצמם, לכשייולדו ויפול בהם מום — הריהם נפדין במומן, וכפי שאמר ר' חנינא בעמוד הקודם. ושואלים: נימא תיהוי תיובתא האם לומר שתהיה זו קושיה על דברי רב הונא, שאמר שלא ניתן לפדות ולדות אלה, אלא ימותו?

4 ומשיבים, אמר יכול לומר לך רב הונא: כשם שאינם נפדים כשהם תמימים — הוא הדין שאפילו בעלי מומין אין נפדין, ואיידי דתנא רישא ומתוך ששנה בתחילה, לגבי ולדות קדשים שקדם מומם להקדשם, שהם נפדין תמימים — תנא נמי סיפא שנה גם כן בסוף, לגבי קדשים שקדם הקדשם למומם באותה לשון: אין נפדין תמימים. וכן איידי דתנא רישא מתוך ששנה בתחילה שמקדיש ולדותיהם לכל זבח שירצה — תנא נמי סיפא שנה גם כן בסוף שאין מקדישם לכל זבח שירצה, ואין לדייק מן הלשון שיכול להקדישם לשם אותו זבח.

5 א ועוד שנינו בענין בעלי מום שקדם הקדשם למומם: והשוחטן בחוץ פטור, לפי שאין חייבים משום שחיטת חוץ אלא על קדשים הראויים להקרבה, ואלו פסולים להקרבה. ומעירים: רב הונא מתני היה שונה: חייב, ומוקים לה מעמיד אותה במומים שאינם ניכרים, כגון בדוקין קרומים, כתמים שבעין, ואליבא ועל פי שיטתו של ר' עקיבא שאמר: בעלי מומים קלים אלה, אף שהם פסולים לכתחילה להקרבה, אם עלו על המזבח — לא ירדו ממנו, ולפיכך חייבים גם על שחיטתם בחוץ.

6 ב עוד שנינו בברייתא: קדשים שנפל בהם מום לאחר שהוקדשו, בין לפני פדיונו בין לאחר פדיונו עושה תמורה, שאם אמר על בהמת חולין שתהא תחתיו — אף היא קדושה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ותמורתו שנעשתה לאחר פדיונו — מתה, שמכניסים אותה לחדר, והיא מתה מאליה מרעב, מאי טעמא מה הטעם? שכן היכי ליעביד כיצד יעשה? ליקרביה יקריב אותה — הרי מכח קדושה דחויה קאתיא היא באה, שבעל מום זה כבר נפדה, ואינו קדוש בקדושת המזבח, ומכוחו היא קדושה. ליפרקה שיפדה אותה לאחר שיפול בה מום — לא אלימא אין קדושתה חזקה דיה כדי למיתפס לתפוס את דמי פדיונה בקדושתה. הלכך מתה, כדי שלא ייכשלו בה אנשים בהנאה מן הקדשים.

7 מתקיף לה מקשה על כך רב עמרם: וימתין עד שיפול בתמורה זו מום, ותיתכיל ותיאכל במומה לבעלים, בלא שיפדו אותה! וכי מה בין זו, תמורת קדשים בעלי מום, לתמורת בכור ומעשר, שלא ניתן להקריבה, והיא נאכלת במומה? דתנן ששנינו במשנה במסכת תמורה: תמורת בכור ומעשר, הן וולדן וולד ולדן עד סוף כל העולם — הרי הן קדושים כבכור ומעשר, וכשיפול בהם מום — אין פודים אותם, אלא יאכלו במומן לבעלים! אמר ליה לו אביי: זה

8 שם אמו עליו וזה שם אמו עליו, כלומר, בכל תמורה נוהגים כדין הקרבן שמכוחו היא באה; זה כולו תמורת בכור ומעשר מיקריא נקרא, ולפיכך, מה בכור ומעשר עצמם במומן מיתאכלן נאכלים לבעלים — אף תמורתן מיתאכלא נאכלת במומה לבעלים.

9 וזה תמורת קדשים בעלי מום, שם אמו עליו, תמורת קדשים מיקריא נקראת, ולפיכך, מה קדשים שנפל בהם מום לא מיתכלי אינם נאכלים אלא בפדיון — אף תמורתן נמי גם כן לא מיתכלי אינה נאכלת אלא בפדיון, והא לא אלימא למיתפס וזו התמורה שנעשתה לאחר פדיון לא חזקה קדושתה כדי לתפוס את פדיונה בקדושה, ומשום כך אינה יכולה להיפדות, ולכן תמות.

10 ומעירים, תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רב נחמן: מנין לתמורת פסולי המוקדשין שנפדו שמתה, ולא ניתן לפדותה ולאוכלה? תלמוד לומר: "ממעלי הגרה... טמא הוא לכם" ויקרא יא, ד. וכך דורשים את הפסוק: גם מבעלי החיים הטהורים מעלי הגרה, יש כאלה הטמאים לכם ואסורים באכילה. והם תמורות פסולי המוקדשים שנפדו, שלא ניתן לפדותן ולאוכלן, אלא הן מתות. ושואלים: והרי האי מיבעי ליה פסוק זה נצרך לענין חמש חטאות ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, ושנתכפרו בעליה, ושעברה שנתה הראשונה, ללמדנו שהן אסורות בהקרבה, ולכן מתות! ומשיבים: ההוא, אותו דין, ממה שנאמר שם "ממפריסי הפרסה... טמא" נפקא יוצא, נלמד.

11 ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: מנין לחמש חטאות שהן מתות? תלמוד לומר: "ממפריסי הפרסה... טמא". ותוהים: חמש חטאות שהן מתות, הלוא הילכתא גמירי לה מהלכה למשה מסיני, למדו אותה, במסורת שבעל פה, ולא מן הכתוב! אלא, כי אתא קרא כאשר בא המקרא "ממפריסי הפרסה... טמא" הרי זה לתמורת אשם, ללמדנו שהיא אסורה בהקרבה, ותרעה עד שיפול בה מום ותיפדה.

12 ומקשים: תמורת אשם נמי גם כן הילכתא הלכה למשה מסיני היא, ששנינו: כל שבחטאת מתה ובכלל זה תמורת חטאת — באשם רועה עד שיפול בו מום!

13 אלא, לעולם הלימוד מ"מפריסי הפרסה" הוא לחמש חטאות מתות. ולמרות שהלכה למשה מסיני היא, אצטריך קרא ואצטריך הילכתא הוצרך המקרא והוצרכה ההלכה, דאי מקרא הוה אמינא שאם מן המקרא לבד, הייתי אומר שאסורות בהקרבה, אבל יצאו לרעייה עד שיפול בהם מום וייפדו, על כן קא משמע לן הילכתא משמיע לנו הלכה שדינן למיתה. ואי מהילכתא הוה אמינא ואם מן ההלכה לבד, הייתי אומר: היכא דעבד איקרי היכן שעשה כן במקרה ואכל מהני מאותן חמש חטאות — איסורא איכא איסור יש בזה, אבל איסור לאו לא תעשה המפורש בתורה, שעונשו מלקות, ליכא אין בזה, על כן קמשמע לן משמיע לנו הכתוב דאיכא שיש בזה לאו.

14 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: לא בא הכתוב "ממפריסי הפרסה" ללמד את דין חטאות המתות עצמו, שהוא הלכה למשה מסיני, אלא הוזכר בפסוק זה כדי לאקושי להקיש, להשוות דבר הבא הנלמד ממעלי גרה, כלומר, תמורת פסולי המוקדשים, לדבר הבא הנלמד ממפריסי הפרסה, כלומר, חטאות המתות, מה להלן חטאות המתות — דינן במיתה, אף כאן דינה במיתה.

15 ג משנה המקבל צאן ברזל מן הגוי, שהגוי נותן לישראל בהמות לגדלן והישראל מתחייב לשלם לו תמורתן בסכום קצוב לאחר זמן, גם אם ימותו או יוזלו דמיהן, והולדות שייוולדו להן עד זמן התשלום יחולקו ביניהם —

16 ולדותיהן פטורין מן הבכורה, שאם ולדות אלו ילדו זכר — אינו קדוש בבכורה, משום שיש לגוי חלק בהם. אבל ולדי ולדותיהן כשילדו זכר — חייבין. ואם העמיד ישראל ולדותיהן של צאן ברזל תחת אמותיהן לשם גביה, אם ימותו האמהות — גם ולדי ולדות פטורין מן הבכורה, וולדי וולדי וולדות — חייבים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו עד עשרה דורות פטורים, מפני שאחריותן לגוי, שאם לא יקבל את הדמים שנקצבו מתחילה עבור הצאן שנתן — הריהו גובה מכל מה שנולד מהן.

17 רחל שילדה זכר הנראה כמין עז, ועז שילדה מין רחל — פטורה מן הבכורה, ומכל מקום, אם יש בו מקצת סימנין של אמו, שדומה לה במקצת — חייב.

18 א גמרא שנינו במשנה שהמקבל צאן ברזל מן הגוי, ולדותיהם פטורים מן הבכורה. ומעירים: מכאן למימרא יש לומר, להסיק שכיון שעדיין לא נקט מרא זוזי מחזיק הבעלים הגוי מעות מישראל תמורת הבהמה שנתן — ברשותא דמרא קיימא ברשות הבעלים, הגוי, הבהמה עומדת, ומשום כך ולדותיה פטורים מן הבכורה.

19 ורמינהו ומטילים, מראים סתירה ממשנה אחרת, ששנינו בה: אין מקבלין צאן ברזל מישראל, מפני שהוא רבית, שתמורת המתנת התשלום עבור הבהמה — נוטל הנותן מחצית מן הולדות שנולדו למקבל. אלמא ברשותא דמקבל קיימא מכאן שברשות המקבל עומדת הבהמה. שהרי אם ברשות הנותן היא — אין זו ריבית, שהרי הולדות שלו הם!

20 אמר אביי: לא קשיא אין זה קשה, הא זה, במשנתינו, מדובר במקרה דקביל עליה אונסא וזולא שקיבל עליו הגוי אונס וזול, שאם יארע אונס, כגון שוד, או שירד מחיר הבהמות — לא יצטרך הישראל לשלם את המחיר הקצוב. ולכן נחשבת הבהמה של הגוי, ומשום כך ולדותיה פטורים מן הבכורה. והא וזה, בענין ריבית, מדובר במקרה דלא קביל עליה אונסא וזולא שלא קיבל עליו הנותן אונס וזול, והואיל וכל האחריות על המקבל — הריהי נחשבת כשלו, ולכן הולדות שהוא נותן הריהם ריבית.

21 אמר ליה לו רבא בתמיהה: דקביל עליה אונסא וזולא במקרה שקיבל עליו הנותן אונס וזול, "צאן ברזל" קרית ליה אתה קורא לו? והרי אין הם קרויים כך אלא משום שכל אחריותם על המקבל, כאילו היו ברזל, שאינו יכול למות או להיחסר! ועוד, מאי פסקא מהו חיתוך זה, שאתה מחלק בין שתי משניות שלשונן אחת?

22 ועוד, אדתני סיפא עד שהוא שונה בסופה של המשנה בענין ריבית: אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוי מפני שאין איסור ריבית בהלוואה מן הגוי — ליפלוג וליתני בדידה שיחלק וישנה בהלכה זו עצמה של המקבל צאן ברזל מישראל, חלוקה זו שאביי מחלק בה, וכך יאמר: במה דברים אמורים שאין מקבלים צאן ברזל — במקרה דלא קביל עליה אונסא וזולא שלא קיבל עליו הנותן אונס וזול, אבל אם קביל עליה אונסא וזולא קיבל עליו הנותן אונס וזול והבהמה נחשבת כשלו — שפיר דמי ראוי, מותר, הדבר, שאין זו ריבית!

23 אלא אמר רבא: אידי ואידי זה וזה, בין לענין ריבית ובין במשנתנו, מדובר במקרה דלא קביל עליה אונסא וזולא שלא קיבל עליו הנותן אונס וזול, והבהמה נחשבת איפוא של המקבל. והכא גבי וכאן אצל בכורה היינו טעמא זהו הטעם שהולדות פטורים מן הבכורה, משום שאילו אתי בא הגוי בעי זוזי ורוצה את המעות בסוף הזמן הקצוב, ולא יהיב ליה ואין הישראל נותן לו, הריהו תפיס לה תופס אותה את הבהמה תמורתם, ואי לא משכח לה ואם איננו מוצא אותה את הבהמה עצמה, כגון שמתה, הריהו תפיס תופס את הולדות דידה שלה, ואם כן הרי יד גוי באמצע, כלומר, יש לו שייכות בולדות, וכל אופן שיד גוי באמצע — פטורה מן הבכורה.

24 ב שנינו במשנה: המקבל צאן ברזל מן הגוי — ולדות פטורים מן הבכורה, ולדי ולדות חייבים. ואם העמיד ולדותיהן תחת אמותיהן — גם ולדי ולדות פטורים. אמר רב הונא: מה ששנינו בתחילת המשנה, שולדות פטורים — הרי זה כפשוטו, ולדות של צאן ברזל פטורין לכשיבכירו, ורק ולדי ולדותיהן — חייבין לכשיבכירו הם, ונמצא דור רביעי לצאן ברזל קדוש בבכורה. ורב יהודה אמר: ולדי ולדות של צאן ברזל נמי גם כן פטורין, ורק ולדי ולדי ולדות — חייבין לכשיבכירו, ונמצא דור חמישי לצאן ברזל קדוש בבכורה.

25 ומציעים ראיה לענין זה, תנן שנינו במשנה: העמיד ולדות תחת אמותיהן — ולדי ולדות פטורין. ונדייק: טעמא הטעם, דוקא משום שהעמיד ולדות תחת אמותיהם, פטורים ולדי ולדות לכשיבכירו, הא אבל אם לא העמיד — לא, אלא רק ולדות פטורים, והרי זו תיובתא קושיה חמורה על דברי רב יהודה!

26 ומשיבים, אמר יכול לומר לך רב יהודה: הוא הדין שולדי ולדות גם כן פטורים, אף על גב אף על פי שלא העמיד. ואם תאמר: אם כן, מה נתחדש במקרה שהעמיד? הא קא משמע לן דבר זה משמיע לנו: אפילו העמיד נמי גם כן, רק ולדי ולדות פטורים, ולא מעבר לכך.

27 והוצרך לכך משום דאורחיה שדרכו של הגוי למיתפס לתפוס במקרה זה לא רק את הולד שהעמיד תחת האם, אלא גם את בנה ולדי ולדות, ואם כן יש לומר שגם ולדי ולדי הולדות יהיו פטורים. לכן משמיע לנו שאין זה כך, ודינו הוי הריהו כמי שלא העמיד, ולפיכך דוקא ולדי ולדות פטורין, ואולם ולדי ולדי ולדות חייבין.

28 ועוד מציעים ראיה: תנן שנינו במשנה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו עד עשרה דורות פטורין, שאחריותן לנכרי. בשלמא נניח לדעת רב יהודה שאמר: נחית תנא קמא לדרי ירד התנא הראשון לדורות, שדייק בפרטי דבריו לפטור מהבכורה דור של ולדות, ועוד דור נוסף ולדי ולדות, ולאחר מכן חייב —