שפתי חכמים, במדבר ט״ו

1 אין זה ציווי כו'. פי' דאם זה ציווי הוא אין נופל עליו לומר לפלא נדר או בנדבה דנדבה אינו ציווי. ולכך פי' ותעלה על לבבכם וכו':

2 נחת רוח. לא שהוא ית' מקבל נחת רוח מהקרבן, שהרי כתיב אם ארעב לא אומר לך וגומר כדלעיל פרשת תצוה. והא דפי' ריח ניחוח קודם או במועדיכם, מפני שפי' ועשיתם אשה שאינו ציווי רק כשתעלה על לבבכם לעשות אשה בעבור ריח ניחוח, אגב זה פי' ג"כ ריח ניחוח קודם במועדיכם:

3 בשביל חובת מועדיכם. הוצרך לפרש או שתעשו וכו', שלא תפרש לפלא נדר או לפלא נדבה או לפלא במועדיכם, וזה אינו כי קרבן המועדות חובה הם ואינן תלויין ביד המפלא:

4 תקריבו נסכים ומנחה לכל בהמה. ר"ל אע"פ שאמרתי לעיל ועשיתם אשה וגו' וזה אינו חובה כדפרישית לעיל, מ"מ אם תקריבו נדר או נדבה או חובת מועדיכם חובה עליכם שתקריבו עליהם נסכים ומנחה:

5 והשמן נבלל. פירוש שאין הכהנים אוכלין ממנה כשאר מנחות הכתובות בויקרא, אלא כולה כליל, והשמן נבלל בתוכה ואינו בא בפני עצמו:

6 והיין לספלים. פי' שני ספלים של כסף היו שם על המזבח ומנוקבים, והכהן היה מערה היין והמים בפי הספלים והנסכים מקלחין ויורדין על גב המזבח, ובמזבח היה נקב שבו המים והיין יורדין לשיתין של מזבח שהיו חלולין ועמוקין מאוד:

7 ואם איל הוא. פירוש אז תעשה מנחתו שני עשרונים במקום שהיה לכבש עשרון אחד, ויין ושמן שלישית ההין במקום שהיה לכבש רביעית ההין, שתעשה לאיל יותר מלכבש, ופירוש של או הוא אם ולא או כמשמעו ולומר שיהא כבש ואיל שוים:

8 את הפלגס. ר"ל עד י"ב חדשים נקרא כבש, ומשבא לי"ג חדשים ואילך נקרא איל, אם כן מי"ב חדשים ועד י"ג חדשים ויום א' איני יודע אם איל הוא או כבש לענין הנסכים, כלומר אם צריך נסכים של כבש או נסכים של איל והוא נקרא פלגס לכך דרשו רז"ל מאו לרבות שצריך כנסכי איל. ופלגס הוא כמו שתי מלות פלג גס, כלומר שהוא חלוק מהיות גדול הנקרא איל. נח"י כל הפרשה מבוארת בפרק שתי מדות דף כ"ח, וכמדומה לי שמהרא"ם ז"ל נעלם מקומה:

9 כמספר הבהמות. מפני שהמקרא הזה סתום שכתוב כמספר ולא פירש באיזה מספר של בהמות או נסכים, ועוד שכפל וכתב שני פעמים תעשו לכן פירש כמספר קאי אבהמות, ותעשו ראשון קאי על ההקרבה ותעשה שני קאי על הנסכים, ופירש לאחד לכל אחד ואחד. ופירש כמספרם השני, על שווי מספר הבהמות לנסכים:

10 כמוני כמוך. נח"י הוצרך להאריך להביא ראיות ולפרש הראיי' לפי שעל הרוב השני כפי"ן הן באין להשוואת שני הדברים יחד ולא להשוואת דבר אחד לחבירו בלבד משא"כ כאן שפירושו כמותכם אבל אי אפשר לפרש איפכא כגר כן אתם לכן הביא ראי' מפסוק כגן ה' כארץ מצרים שפי' כן ארץ מצרים, והתם נמי אי אפשר לפרש איפכא כארץ מצרים כן גן ה' דהא ודאי גן ה' מעולה מארץ מצרים, וכן נמי כמוני כמוך דיהושפט ויהורם אין לפרש איפכא ואפ"ה כתיב שני כפי"ן:

11 שלא נאמר בה שיעור. פי' כי חטה אחת פוטרת הכרי, לפי שנ' סתם ראשית דגנך:

12 שנא' בה שיעור. תרומת מעשר יש בו שיעור, סאה א' מי' סאין:

13 ראשונה שבעיסות. כלומר אם היו לו י' עיסות צריך ליתן הראשונה כולה חלה, ת"ל וכו'. וא"ת א"כ למה לי ראשית עריסותיכם. וי"ל דאם לא נאמר רק מראשית עריסותיכם ה"א דאם היו לו עשרה עיסות צריך ליתן מקצת מן הראשונה, אבל האחרים פטורים, לכך כתיב ראשית עריסותיכם שצריך ליתן מכל עיסה מקצת. הקשה הרא"ם מ"ש הכא דרשינן מראשית מקצת ולא כולה ומ"ש דגבי ביכורים דרשינן מראשית ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבין בביכורים אלא ז' מינים כמו שפי' הרמב"ם, וכן פירש"י בפרשת כי תבא, ולמה לא דרשינן נמי כמו הכא שאין כל הפירות שבאילן שבכרו חייב בביכורים אלא אשכול אחד, או גרגיר אחד והניח בקושיא לפי' הרמב"ם וכן לפירש"י דלקמן. ונ"ל דגבי חלה יש עוד מיעוט דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ וגומר, דקשה הארץ ל"ל הא כתיב לעיל מיניה והיה בבואכם אל הארץ וגומר, אלא ע"כ למדרש אתא דאינו חייב בחלה אלא משבחי א"י והיינו ה' מיני דגן, וא"כ אייתר מראשית למדרש שאין כל העיסה חייבת אלא מקצתה משא"כ התם דאין שם יתור ודו"ק נ"ל:

14 כדי נתינה. ג"א אע"ג דרש"י פי' למעלה שאין לה שיעור, י"ל דהכא למצוה הוא דקאמר אבל בוודאי שם תלה עליה אפי' נותן לו פחות מכדי שיעור נתינה:

15 לידון בפר לעולה ושעיר לחטאת. ולא פר לחטאת כבשגגת כל המצות למדנו שאין שגגת הע"א בכלל שאר שגגות, כלומר אי לאו פרשה זו היה עולה על הדעת שע"א היה בכלל שאר שגגות שבמצות, אבל מפרשה זו למדנו שאינה בכלל. ג"א וא"ת ונילף ע"ז מן שאר עבירות לחייבו בפר לחטאת, דמה שאר עבירות אינם בפר לעולה ישנן בפר לחטאת ע"ז שישנו בפר לעולה אינו דין שישנו בפר לחטאת. ומתרץ בספרי דכתיב ועשו פר בן בקר א' לעולה פי' אחד לעולה ולא חטאת מדלא כתיב ועשו פר לעולה:

16 מצוה אחת וכו' זו ע"ז. דכתיב נעשתה, משמע עבירה אחת:

17 ומגלה פנים. דורש באגדות של דופי כגון לא היה לו לכתוב למשה ואחות לוטן תמנע:

18 מפי הגבורה שמענום. מדכתיב אשר דבר ה' אל משה וכתיב את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה דמשמע שציוה ע'י משה, וכתיב אשר דבר ה' דמשמע שהוא הדבור של הקב"ה, כלומר ששמעו ישראל מפיו כשדבר למשה. איזהו מצוה שהיתה בדבור של הקב"ה והיתה גם על יד משה, הוי אומר זו דאנכי ולא יהיה לך מפי וכו':

19 והורו על אחת מן העבודות. מדכתיב בפ' ויקרא ונעלם דבר משמע דבר, לא כל הגוף, שידעו שאסור לעבוד עבודת אלילים רק שלא ידעו שאסור עבודה זו. או ילפינן דבר דבר מכי יפלא ממך דבר וגו' שמשמעו ולא כל הגוף:

20 הוא פר העולה. שלא תפרש הקרא הביאו את קרבנם זה עולה וחטאת, והא דכתיב וחטאתם הוא פר החטאת האמור בויקרא, ובא הכא הכתוב לומר שחוץ מפר העולה ושעיר לחטאת האמורים בפרשה זו, מביאים עוד את פר החטאת הנאמר בויקרא, לכך פי' וזה פר העולה שנ' בו אשה לה', לאפוקי חטאת אינו אשה לה' רק עולה הוא אשה לה':

21 בע"ז. דוי"ו ואם נפש מוסיף על עניין ראשון שבעבודת אלילים הוא מדבר:

22 ובזו קבע לה שעירה. פי' גם זו ראייה שפרשה זו מיירי בשגגת עבודת אלילים, דהא קרבן שגגת יחיד בפרשת ויקרא הוא כשבה או שעירה, ובפרשה זו דוקא שעירה:

23 ועוד דרשו רבותינו. ה"פ ועוד, כלומר תדע דלשון קללה הוא שהרי דרשו רבותינו מכאן כרת למברך את השם כשאין עדים והתראה והוא במזיד, ואם לא היה ל' זה ל' קללה מה יוכלו לדרוש רבותינו מכאן למברך השם שהוא בכרת, אלא ודאי כדפרישית:

24 מפי הגבורה. פירוש כי לשון דבר ה' בזה לא קמיירי אלא בע"א שהוא דבור א' מעשרה דברות ששמעו אותו ישראל מפי הגבורה, משא"כ שאר מצות שלא שמעום רק מפי משה, אף שגם הם דבר ה' ואעפ"י שרש"י ז"ל פי' שהמגדף במברך השם קמיירי ולא בע"א, מאמר כי דבר ה' בזה בע"א מיירי, וכאלו אמר את ה' הוא מגדף ונכרתה וגו' וכי דבר ה' בזה ואת מצותיו הפר הכרת תכרת הנפש ההוא:

25 בזמן שעונה בה. וכאלו אמר כשעונה בה, והוכרח לפרש כן מפני שא"א לפרש עונה בה כרת דומיא עונה תשא האמור בפרשת צו, מפני שכבר כתב בה הכרת בפירוש:

26 שלא שמרו אלא שבת ראשונה. פי' דאל"כ במדבר ל"ל, אלא ללמד מיד שבאו למדבר חלל זה את השבת ולא קודם לכן. והא דאמרינן בפרק כל כתבי שבת דף קי"ח אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון. י"ל דמדרשות חלוקים הם. והא דאמר רב יהודה אמר רב, כאשר ציוך, שבת ודינים במרה אפקוד, ש"מ שלא היה שבת ראשונה וכמו שהקשו התוספות. י"ל דרש"י נזהר מקושיא זו בפרשת בשלח שפירש שם שם לו, במרה נתן להם מקצת פרשיות שיתעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינים, משמע שהודיעם החקים ההם ולימד אותם כי עתיד הקב"ה לצוות אתכם בכך כמו שפי' הרמב"ן שם בפרשת בשלח, וא"כ לא נצטוו עדיין בשמירת מלאכת שבת כ"א ללמוד מצות השבת: קצ"מ ולענ"ד ל"ק כל עיקר ששם לא נאמר שעשו שום מעשה מלאכה אלא שיצאו ללקוט אבל לא לקטו שום דבר שלא חטאו במעשה כלל אלא שלא שמרו אותם במחשבתם, שלא נקרא זה חלול. לכ"א אלמלא שמרו ששמרו אותה במחשבה כבמעשה אז לא שלטה, אבל כאן אמרו ובא זה וחללה שחללה במעשה:

27 שהתרו בו ולא הניח מלקושש. דהמוצאים אותו שקשש עצים לא נאמר אלא מקושש, לאחר שראוהו ומצאוהו היה מקושש, ומה טעם תלוי בכך אלא שהתרו בו ועדיין היה מקושש, כך לשון רש"י בסנהדרין דף מ"א. והרא"ם פי' דאל"כ המוצאים אותו מקושש ל"ל הא פשיטא הוא דהאי ויקריבו אותו אהמוצאים קאי. אלא ה"ק ויקריבו אותו המוצאים אותו ועודו מקושש ולא הניח מלקושש:

28 באיזה מיתה ימות. מדכתיב כי לא פורש מה יעשה לו, משמע שהיו יודעין שחייב מיתה שנא' מחלליה מות יומת, אבל לא פירש באיזה מיתה, אבל במקלל בפרשת אמור הוא אומר לפרוש להם משמע שאינם יודעים אם חייב מיתה אם לאו. וא"ת דהא סתם מיתה שבתורה היא חנק כדפירש"י בפ' אמור וגבי שבת ג"כ כתיב סתם מיתה דכתיב מחלליה מות יומת. י"ל מ"ה מספקא להו לפי שהמחלל שבת כעובד עבודת אלילים והעובד עבודת אלילים בסקילה, לכך מספקא להו: קצ"מ וליכא לאקשויי לר' יהודה דאמר אינו חייב עד שיודיעוהו באיזה מיתה ימות דשאני מקושש שהוראת שעה היתה. ומהר"ן תירץ דשמא התרו בו בד' מיתות ב"ד והתיר עצמו למיתה לכולן:

29 וכן זכור ושמור. פי' הוא ל' הוה, אע"פ שאינו נוהג תמיד אלא באותו עת שמחלל השבת, כיון דקאי על כל מקושש שיהיה או המחלל שבת, שייך לשון הוה כי תמיד מוטל עליכם לרגום את איש שעובר עבירה הזאת:

30 ע"ש הפתילים כו'. דלטעם ראשון קשה הל"ל ועשו להם פתילים ע"ש שנאמר פתיל תכלת, לכן אמר ד"א. ולפי ד"א קשה הל"ל מציצין מאי ציצית, לכן פי' גם טעם ראשון דכתיב ויקחני בציצת ראשי:

31 של חלזון. והוא דג העולה מן הים אחת לשבעים שנה, ומראיתו דומה לים וצבעו בו פתיל של צמר שנותנים בציצית:

32 גימט' של ציצית ת"ר. הרא"ם כתב והנראה בעיני פירושו שהוא אליבא דמ"ד יש אם למקרא, וכיון שהוא נקרא מלא כאלו הוא מלא יו"ד עכ"ל:

33 וח' חוטים ... הרי תרי"ג. פירש לא שכוונה התורה לזה הטעם, דהא י"א שיכול לעשות ט"ז חוטין וכן הקשרים, דמן התורה אין צריך רק קשר א' לבד ועוד יכול לעשות יותר. רק שכוונת התקנה שתקנו ה' קשרים לא פחות ולא יותר היתה למלאות החשבון שיתכן בזכירת כל המצות יותר בראיית הציצית והקשרים מ"ה פרש"י הקרא כאחר התקנה ולא כפי קודם התקנה:

34 נאמן ליפרע. פירוש אלהים בגמטרי"א זה דיין, כלומר שהוא מדת הדין:

35 ע"מ שתקבלו גזירותי. לא להיות אלקים דבין כך ובין כך אלקים הוא. אבל קבלת הגזירות כהוראת כנוי אלקיכם תלוי בתנאי, שלולא שפדאם מבית עבדים לא נתחייבו לקבל הגזרות כמו שאר אומות:

36 ד"א כו'. פי' כי לטעם ראשון קשה והא כתיב נמי להיות לכם לאלהים, שמשמע שעל כרחם אני אמלוך עליכם, לכן אמר ד"א וכו'. ולפי ד"א קשה לא היה לו לומר רק אני ה' דהא גבי מכות בכורות לא כתיב כ"א וה' הכה וגו', אלקים דכתיב בקרא ל"ל, לכן צריך גם לטעם הראשון על כרחכם וכו':

37 קלא אילן. פירש"י צבע הדומה לתכלת ורחמנא אמר פתיל תכלת, ותכלת הוא צבוע בדם חלזון, ואיצטריך קרא לעבור עליו משעת תלייה כמו שכתבו התוספות ב"מ דף ס"א:

39 ולא בעלת ה'. פירש שיתן ציצית על כל חמש כנפות, אבל בד' כנפות חייב להטיל ציצית אף שהיא בעלת ה' כנפות דבכלל מאתיים מנה. וזה אליבא דכ"ע דס"ל הכי. ולא כהרא"ם שפירש שפטור לגמרי בעלת ה'. ורש"י הביא דברי רבי משה הדרשן וליה לא ס"ל כר"מ הדרשן, וק"ל נ"ל. נח"י ה"פ בתחילה רשם הרב על כנפי האמור פה ונתן טעם למה דוקא על הכנף, ואח"כ רשם על ארבע כנפות האמור בפ' כי תצא ופי' בו ולא בעלת ג' וכו' ע"ש:

40 כנגד שמנה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה. וא"ת והא בפרשת בשלח פירש"י שאמרו שירה ביום השביעי של פסח. וי"ל שהוא סובר שהלילה הולך אחר היום שעבר כמו קרבנות שכתיב ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר ממנו עד בוקר באש ישרף, ולמה צריך לשרוף בבוקר שהרי אף מיד בלילה הוא מתחייב לשרוף שהרי כתיב ביום זבחכם יאכל, אלא ודאי שגם בלילה הוא מותר לאכול שהלילה הולך אחר יום שעבר. והתחלת יציאה נחשבת מיד ששחטו הפסח וצלאו ואכלו אותו, ומהתחלת היציאה יהי' שמונה ימים, ומהתחלה האמיתית שהי' ביום ט"ו שהי' יציאה האמיתית יהי' שבעה, שהרי ביום השביעי חוץ מזו הלילה אמרו שירה. ורבי משה הדרשן נמי ס"ל הכי, ודלא כהרא"ם שפירש כי אלה הדברים האמורים פה הם דברי רבי משה הדרשן, אבל רש"י ז"ל לא ס"ל הכי. ועיין בנח"י כי שם סותר דברי הרא"ם ואמר שאלה הם דברי הרב ולא דברי רבי משה הדרשן, רק מ"ש למה נסמכה פרשת מקושש וכו' הם דברי רבי משה הדרשן ולא יותר: