שד"ל על במדבר ו׳

1 משרת: מן שְרָא שענינו בארמית התר קשר, ומזה שורה פתו, שחלקיו מתפרדים.

2 אשר יעשה מגפן היין: לשון עשייה נמצא גם להוראת אסיפה וקנין, כמו עשה את כל הכבוד הזה, כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וכן כאן כל אשר יעשה מגפן היין, ענינו כל הנקלט מן הגפן ופירושו בצדו אפילו חרצנים ואפילו זג. חרצנים הוא לדעתי שם לענבים שכבר נדרכו ונעשו מהם יין, והוא כולל הקליפה והגרעינים שבתוכה, וכמו שאמרו בירושלמי דמאי פרק א' בראשונה היו ענבים מרובות ולא היו חרצנים חשובות, ועכשו שאין ענבים מרובות חרצנים חשובות, הכוונה שבזמן רבוי הענבים, אז הענבים שכבר נדרכו לא היו חשובות לכלום, כי לא היו קונים אותן לעשות מהן תֶמֶד זויער מאחר שהיין הטוב היה בזול גדול, ובהפך בזמן שלא היו ענבים מרובות היו החרצנים נמכרות לעשות מהן תמד. וכן באמרם ברכות כ"ב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, הכוונה הקליפה עם הגרעינין שבתוכה, הן אמת כי הגרעינין לבדם יש בהם כח מזריע זרע, אבל הבא לזרוע גפן לא יטרח להוציא הגרעינים מן הקליפה, אבל יקח ענבים שכבר נדרכו ויזרעם כמו שהם. ואמנם זג הוא לדעתי שם גרעינים שבתוך הקליפה, ואמר הכתוב שלא יאכל הנזיר אפילו החרצנים שכבר יצא מהם היין, ואפילו זג אחד, אע"פ שאינו מאכל אדם. פירושי הוא כדעת ר' יהודה נזיר ל"ד, ותרגום אנקלוס הוא כדעת ר' יוסי עיין שם ל"ט, והלכו אחריו רוב המפרשים ובעלי ספרי שרשים, גם געזעניוס; רק תרגום ירושלמי שנעשה בארץ ישראל שמר הוראת המלות האלו על אמתתה כמו שהיתה מפורסמת בא"י גם בדבור ההמון, לא כן תרגום אנקלוס שנעשה בבבל והקדמונים יקראוהו בשם תרגום בבלי עיין כרם חמד ' עמוד רכ"ג. ומה שמצינו התנאים ר' יהודה ור' יוסי חולקים בהבנת המלות האלה, אחשוב שכך היה הענין: ר' יהודה פירש המלות לפי מה שהיתה הוראתן גם בימיו, אבל ר' יוסי שהיה מציפורי שהיא בגלי, ואנשי גליל לא הקפידו על לשונם ונשתבש הלשון אצלם, הִרְגִיל עצמו שלא לסמוך על מנהג ההמון, והיה מבקש הוראת המלות בשרשים אשר חוצב מהם, ויען מצא מלת זוג המורה על הפעמון, חשב כי גם זג הוא החיצון, ולא הפנימי. וסרו בזה תלונות החכם Gussetius שהרחיב פה בלעקסיקון שלו במלת זג ואמר שאין לסמוך כלל על דברי רז"ל בהבנת המלות כי כבר נשכחה מהם ידיעת הלשון, עד שלא היו יודעים מה הוא חרצן ומה הוא זג. וזה שקר מפורסם, כי מתוך הירושלמי דדמאי ראינו כי בדבורם לא היו מסופקים בהוראת המלות, והמתרגמים הירושלמיים תרגמו כפי משמעות המלות בדבור ההמוני, ורק ר' יוסי שנולד במדינה שלא שמרו יפה את לשונם לא רצה לסמוך על דבור המון עם, והתחכם לפרש מדעתו, והלכו אחריו אנשי בבל בתרגומם המיוחס לאנקלוס.

3 פרע: רש"י לא דק, ואף אם לא יהיה דבוק לא ישתנה נקודו, ודע כי מלת קטן איננה ברע"ח ולא בס' הזכרון, ולא ברש"י כתיבת יד שבידי.

4 וטמא ראש נזרו: היה נ"ל לקרוא וטָמֵא, ראש נזרו נעשה טמא, כמו למטה י"ב כי טָמא נזרו.

5 וכפר עליו מאשר חטא על הנפש: אע"פ שנטמא באונס נקרא חוטא. וראב"ע אומר שאירע לו האונס לעונש על עברה אחרת שעשה, ושכר עברה עברה.

6 ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו: יביא את נזרו אל פתח אהל מועד; פרע שער ראשו נקרא נזרו, ובמלאת ימי נזירותו לא יגלח שערו בביתו, אבל יביא שערו המגודל אל פתח אהל מועד, כביכול להראות לאלהיו כי השלים נדרו, ושם יגלחנו וישרפהו על האש אשר תחת זבח השלמים. וראב"ע אמר שהכהן יביאהו בעל כרחו, ואחריו רמבמ"ן תרגם שאחרים יביאוהו, וזה הבל, כי הנזירות אינה אלא ברצון ובנדבה, ולולי שנשאו לבו ברוח קדושה לא היה נודר, או לא היה משלים נזירותו, ואחר שהשלים נזירותו איך יתכן שלא יחוש ללכת לבית ה' להקריב קרבנו ולהשלים חובת נדרו? והכתוב ידבר בהווה, ולא באפשרי רחוק.

7 וגלח הנזיר פתח אהל מועד: דברי רש"י סתומים, כי אמר יכול יגלח בעזרה, נראה מזה שאינו מגלח בעזרה, ואח"כ אומר ששלמי נזיר מתבשלין בעזרה. ונ"ל כי בבית שני ראו שהיה דרך בזיון שיהיו הנזירים מגלחים בעזרה, ולפיכך עשו לשכה באחת מזויות העזרה, ובה היו מגלחים ומבשלים ע' מדות פרק ב' משנה ה', ולפיכך נדחקו בספרי ובנזיר דף מ"ה לפרש פתח אהל מועד אחר שחיטת השלמים שהיו נשחטים פתח אהל מועד, ולא חשו להזכיר שיהיה הגלוח בלשכה, כי היה דבר ידוע אצלם.

8 ושמו את שמי: מליצת שָם שֵם על אין לה דוגמא.