שד"ל על במדבר ל״ה

1 מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב: ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו': בתרגום יוני המיוחס לשבעים זקנים כתוב אלפים אמה בפסוק ד' כמו בפסוק ה', וקצת ריקי מוח נפתו אחריו, וחשבו וכתבו כי טעות נפל בספרינו; אבל כל שאר המתרגמים הקדמונים תרגמו בפסוק ד' אלף אמה, וגם בתורת השמרונים כתוב אלף אמה. והנה כבר הסכימו גדולי החוקרים כי כשימצא בספר קדמון חלוף נסחאות, ותהיה הנסחא האחת נכונה בלשון ומתישבת על הדעת, והאחרת זרה ובלתי מובנת, אין למהר ולשפוט שהזרה היא מוטעית והאחרת היא האמתית, אבל פעמים רבות הדבר הוא בהפך, כי קרוב הדבר שהסופרים שהעתיקו הספר כשראו לשון זר ובלתי מובן תקנוהו, אבל רחוק הוא שאם מתחלה היה הלשון נכון ומובן ישימו במקומו דברים זרים ובלתי מובנים, וזה לשון החכם דע ראססי בהקדמתו לספרו על חלופי הנסחאות: Quaelibet lingua et actas suas habet anomalias et anallogias; nec omnes, nec semper grammatice scripscrunt sacri auctores. Unde non temere rejicienda lectio anomala. Imo anomala lectio plerumque verior. Facillimum namque est anomalis analoga a scribis substitui, analogis anomala difficillimum. Var. lect. Canones critici 38. 39. ובכמה מקומות הראיתי גם אני בספרי אוהב גר כי הנסחאות היותר זרות הן הן לפי כוונת המתרגם, ואותן שנראות יותר ישרות ויותר מסכימות עם לשון הפסוק, אינן אלא מקונים שבקשו לתקן הסופרים האחרונים, שלא הבינו דעת המתרגם ולא הלכו בנתיבותיו. והנני שואל לאותן שכתבו Paris, 1833 שנסחת השבעים היא הנכונה, היכן מצאו מעתיק כל כך חסר לב שיכתוב 1000 במקום 2000, ומיד בפסוק שאחריו יראה באותו ענין בעצמו כתוב ארבע פעמים 2000, ולא יבין שטעה למעלה בכתוב 1000? ואף אם היה בישראל סופר אחד שנשתבש בזה וכתב אלף במקום אלפים, היתכן שכל שאר המעתיקים הלכו אחריו בעינים אטומות, ולא בדקו בשאר ספרים קדמונים, ולא תקנו המעוות? ואם נולדה הטעות בימי השופטים או בימי המלכים, החרשתי; אבל נולדה לדעתם בימי בית שני, שהרי בנוסח השבעים נשארה לפי דעתם הנסחא הישרה. והנה בבית שני ידוע בלא ספק שהיה ס' התורה מפורסם באומה, והיו קוראים בו בשבת באזני כל העם, והיו הפרושים והצדוקים מדקדקים ומפלפלים בהבנת דברי התורה, ואיך יתכן שיתפשט בכל ישראל שבוש גדול כזה בכל הספרים, עם היות שעדיין לפי דעתם של אלו היו בעולם קצת ספרים בלתי משובשים, כגון הספר אשר ממנו העתיקו השבעים? ואיך לא יפקחו האנשים האלה את עיניהם ויראו כי נסחת השבעים אינה אלא תקון שתקנו האלכסנדריים מדעתם, בכוונה להסיר הסתירה הנראית בשני המקראות נעזוב אפוא מגיהי חנם, ונשית לבנו לסתירת המקראות, והנה כבר הראיתי בבה"ע תקפ"ט עמוד קי"ד כי באמת אין שני הכתובים האלה סותרים זה את זה, כי באחד כתוב מקיר העיר וחוצה, ובאחד כתוב מחוץ לעיר, והנה המגרש היה נמשך אלף אמה מוץ לחומה, אבל מחוץ לעיר כלומר מחוץ לבתים, היה אלפים אמה, כי כמו שהיו מניחין מקום פנוי בלי שדות וכרמים מחוץ לחומה. כן היו מניחין מקום פנוי בלי בתים לפנים מן החומה; והמנהג הזה מצאנוהו אצל הרומיים בתחלת הוייתם, כי Romulus בבנותו עיר רומי הניח מקום פנוי Pomerium קצתו מן הבתים אל החומה אשר לא יבנה בו, וקצתו מקיר העיר וחוצה, אשר לא יעבד בו ולא יזרע ופירושי זה קרוב לפירוש רש"י, ודבריו הם דברי ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי לפי גרסת הברייתא המובאת בערובין נ"ו ב'. רק בזאת אין פירושי כדברי ר' אליעזר הגלילי ורש"י, כי לדעתם אלף החיצונים הם לשדות וכרמים, ולדעתי אף החיצונים הם מגרש ואסורים בזריעה ונטיעה, וכמו שהכתוב מסיים זה יהיה להם מגרשי הערים. ויש לתמוה על רש"י שבפסוק ב' פירש מגרש: ריוח מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר, ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה; ואח"כ בפסוק ד' כתב והחיצונים לשדות וכרמים. ותסור התמיהה כשנשים אל לבנו כי דבריו בפסוק ב' הם דברי עצמו, ודבריו בפסוק ד' הם דברי ר' אליעזר הגלילי; ולשון הכתוב ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם, משמע שאין המגרש לשדות וכרמים. ואין לטעון ממה שכתוב ויקרא כ"ה ל"ד ושדה מגרש עריהם לא ימכר, כי אמנם שדה איננו תמיד נעבד, אבל כל אדמה פנויה נקראת שדה, כמו שאומרים חית השדה. גם ביחזקאל מ"ח י"ז כתב רש"י: והיה מגרש לעיר, כל מגרשי עיר שבמקרא מקום פנוי לא בתים ולא שדה. והרמב"ם ואחריו ידידי החכם יש"ר נ"י כתב הלכות שמטה ויובל פרק י"ג שהמגרש הוא שלשת אלפים אמה לכל רוח מקיר העיר וחוצה, אלף הראשונים מגרש, ואלפים שמודדין חוץ למגרש לשדות וכרמים, וזה לקח מדברי ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי לפי מה שהם שנויים במשנה סוטה כ"ז ב'; אך האמת הוא שרבנו הקדוש במשנתו קיצר דברי ר' אליעזר וסמך על המבינים שיבינוה כמו שהבינה רש"י, ובברייתא ערובין נ"ו ב' הדברים מפורשים יותר, וז"ל: תניא אמר ר' אליעזר בר' יוסי תחום ערי לוים אלפים אמה, צא מהן אלף אמה מגרש, והשאר שדות וכרמים. הרי מפורש כי לא שלשת אלפים, אלא אלפים אמה היה המגרש לדעת ר' יוסי הגלילי. ולענין משמעות הכתוב הנה אם היו ג' אלים אמה מגרש מקיר העיר וחוצה, מה ראה הכתוב לחלק ביניהם, ולהזכיר תחלה אלף אמה, ואח"כ אלפים? ומה שהרמב"ם מחלק בין אלו לאלו, אלו למגרש, ואלו לשדות וכרמים, זה יתכן בלשון חכמים, אבל בלשון המקרא אין הענין כן, אלא כל מה שהוא מגרש אסור בזריעה ונטיעה, כמו שפירש רש"י ז"ל כאן וביחזקאל מ"ח. והרמב"ן ז"ל הלך בדרך אחרת, ודעתו האלפים אמה הנזכרים בפסוק ה' הם מדת צלעות המרובע הכולל המגרש והעיר, והאלף אמה סביב ענינם חמש מאות אמה מכאן וחמש מאות אמה מכאן, והעיר צריך שתהיה אלף אמה על אלף אמה, כזה: הרי כאן מרובע גדול מורכב מששה עשר מרובעים קטנים, וכל אחד מהמרובעים הקטנים מדתו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, נמצא המורבע הגדול אלפים אל אלפים, וארבעת המרובעים התיכונים הם העיר, והיא אלף אמר על אלף אמה, המרובעים א' ב' הם המגרש מצד אחד, וכן ג' ד' הוא המגרש מצד אחר, וכן ה' ו', וכן ז' ח', כל אחד מאלה המגרשים הארבעה מדתם חמש מאות אמה על אלף אמה, והנה כל אחד מהם מדתו כחצי מדת העיר, וארבעתם יחד מדתם כפלים במדת העיר, ופסוק ומדותם מחוץ לעיר בא להוסיף הקרנות, והם המרובעים ט' י', י"א י"ב, כי באמרו אל אמה סביב הכוונה חמש מאות אמה לכל רוח כנגד העיר, ולא הזויות, וכשאמר ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה, בא ללמד שיהיה המגרש מרובע שוה מכל צדדיו, ומדתו אלפים באמה, נמצא מוסיף ארבעת המרובעים אשר בזויות. נמצא לפי זה כי העיר היא החלק הרביעי מהכל, כי העיר ד' מרובעים, והכל הוא י"ו. זאת נראית כוונת הרב ז"ל, והארכתי בזה מפני שהמבאר הביא דבריו בקצור, ועשה אותם בלתי מובנים. ומה שאמר שהפסוק השני הוסיף להם מגרש שלא כנגד העיר כשיעור הראשון שכנגד העיר, וכן בסוף הדבור כתב: ונכון הוא שיהיו אלף אמה אשר נתן להם סביב כנגד העיר למגרש שלא יזרע, והאלף אשר הוסיף בכתוב השני בארבע הפאות, לשדות וכרמים, כוונתו על אורך הקוין החיצונים, לא על המקום הנכלל בהם, כי בתחלה היה המגרש בצורת שתי וערב ומדת כל הקוים החיצונים היה אלף, והפסוק השני מוסיף עוד אלף, ועושה כל הקוים אלפים באמה. - ואמנם הפירוש הזה אין הדעת סובלתו, כי איך יתכן שתהיה כל עיר אלף אמה על אמה, לא פחות ולא יותר? ואם היתה כוונת התורה לדבר חדש וזר כזה, איך לא הזכירה דבר מזה, ולא אמרה שיבקשו בכל ערי הכנענים מ"ח עיר שתהיה מדת אלף אמה על אלף אמה, ואותן יתנו ללוים? והנני שואל היתכן כי חשבון עיר הממלכה לסיחון לא היתה אלא אלף על אלף? והנה היא היתה מערי הלוים יהושע כ"א ל"ז. וכן עשתרות עיר עוג היתה ללוים ביהושע כ"א כ"ז כתוב בעשתרה, ובד"ה א' י' נ"ו כתוב עשתרות, ומי יאמר כי עיר ממלכת עוג לא היה ארכה רק קי"א פעמים באורך ערשו של עוג? גם פירושו על אלף אמה סביב הוא דחוק ורחוק ממשמעות המלות, ולא היה לו לומר אלא חמש מאות אמה סביב. ועוד באמרו סביב כבר נכללו גם הקרנות. גם בפסוק השני מלות מחוץ לעיר יתרות כאשר העיר ר' אליה מזרחי. וקלעריקוס הלך גם הוא בשטת הרמב"ן בפירוש אלפים אמה, שהם מדת צלעות המרובע הכולל המגרש והעיר, אך לא אמר שתהיה העיר אלף על אלף אבל פירש מקיר העיר וחוצה, ממרכז העיר, כזה: אבל שתהיה מלת קיר נאמרת על המרכז, הוא דבר שאין לו על מה שיסמוך. המלה הזאת נמצאת במקרא יותר משבעים פעמים, והוראתה תמיד כותל וחומה, לא מרכז; ואם נתיר לעצמנו להחליף קיר במרכז, נעשה הלשון עיר פרושה אין חומה. ומלבד כל זה, אם תהיה העיר גדולה, לא ישאר לה מגרש אלא מעט, או לא כלום, או לא יספקו האלפים אמה למדת העיר בלא שום מגרש. וקלעריקוס הוכרח לומר שלא נתנו ללוים ערים גדולות. והנה כבר ראינו שנתנו ללוים את חשבון ואת עשתרות, ועוד מצאנו שנתנו להם את גבעון יהושע כ"א י"ז אשר היתה עיר גדולה שם י' ב'. וראז' ראה כי לא יתכן לפרש קיר על המרכז, ופירש מקיר העיר וחוצה, כמשמעו, מקיר החומר, ואע"פ כן פירש כקלעריקוס שאלפים באמה היא מדת צלעות המרובע הכולל המגרש והעיר, ואלף אמה הם מן העיר עד סוף המגרש, ומן העיר העלים עינו, כאילו היא נקודה שאין לה מדה. ותמיהה גדולה היא בעיני, ויותר אתמה על אחד מנכבדי חכמי ישראל שהלך אחריו, ונתן שבח ותהלה לפירושו. ובעל הרכסים לבקעה סקל לפניו מסלה חדשה, ואמר כי הפסוק הראשון נותן ללוים אלף אמה סביב סביב לעיר מכל עבריה, והפסוק השני אומר שיתחילו עוד שנית למדוד מן העיר וחוצה אלפים אמה, אבל לא סביב סביב, רק נכח העיר, ולא בארבע קרנותיה, כזה: וכמה הוא רחוק שיהיה המגרש עולה ויורד על הדרך הזה! מלבד כי אין בכתוב רמז שיהיה החלק השני מן המגרש דוקא נכח לעיר, ואחר שהחלק הראשון הוא סביב סביב, מסתמא גם השני יהיה סביב סביב. ואחרי החפוש והחקירה בכל הדעות אשר מצאתי לחכמי ישראל ולחכמי האומות בענין מדת המגרש, הנני מוכרח לאשר ולקיים פירושי אשר כתבתי בבה"ע תקפ"ט.

2 כרש"י ולא כראב"ע.

3 למקלט מגואל: תחלה קראו גואל למי שהוא גואל אחוזת קרובו אשר מכר אותה מפני דלותו, ואחר כן קראו גואל הדם למי שנוקם נקמת קרובו הנהרג, ואח"כ קראו לו ג"כ גואל סתם. והנה בדורות הראשונים, בטרם יהיו העמים מסודרים תחת מלך ושרים, ושופטים ושוטרים, היתה כל משפחה נוקמת נקמתה ממשפחה אחרת, והקרוב יותר אל הנהרג היה חייב לנקום מיתתו; והתורה העמידה שופטים ושוטרים, ונטלה הנקמה מיד היחידים, ומסרה אותה לכל העדה. והנה כשהיתה הרציחה בזדון, יתכן להשקיט את הגואל, כי יאמרו לו: הנח להם לשופטים, הם יחקרו הדבר, ואם בן מות הוא ימיתוהו; אבל כשהיתה ההריגה בשגגה, לא היה אפשר להשקיט את הגואל, ולהכריחו לראות מי שהרג את אביו או את אחיו נשאר בלא עונש, כי היה נראה לו ולכל יודעיו ומכיריו כאילו אינו אוהב את אביו ואת אחיו, מאחר שאינו נוקם את נקמתם. והדעת הזאת לא היה אפשר לעקור אותה בבת אחת, וראתה החכמה האלהית שאם יהיה גואל הדם נענש מיתה בנקמו את קרובו הנהרג בשגגה, עדיין לא ימנעו כל הגואלים ולא רובם מעשות נקמת קרוביהם, ועל ידי זה ירבו הנהרגים ללא תועלת, וגם כאשר העירני תלמידי ר' אליעזר אליה איגל מלבוב יגדל הצער והנזק במשפחה אחת, כי אחר שקרה לה המקרה הרע שנהרג אחד מאנשיה בשגגה, עוד יהיה אחד מהם נענש מיתה על שנקם נקמת אחיו; גם איננו רחוק שבשעה שיהיה הגואל יוצא ליהרג, יתקומם העם על השופטים, וירבו קלקלות באומה, לפיכך מה עשתה התורה? הניחה זכות לגואל לנקום מיתת קרובו, אבל קבעה מקום מקלט לנוס שמה הרוצח, ולא יוכל הגואל לבוא שם ולהרגו. והנה ידוע כי אצל הגוים הקדמונים היו ההיכלות והמזבחות מקום מקלט לעוברי עבירה, והתורה בטלה המנהג הזה, ואמרה מעם מזבחי תקחנו למות ואולי זה טעם ה' מי יגור באהלך, וכן מי יעלה בהר ה', ורק השאירה מקלט לעושה בשגגה, והנה לא היה אפשר שיהיה המקלט בבית המקדש, כי אחד היה בכל אדמת ישראל, ויקשה לרוצח לנוס מכל ערי ישראל עד המקום אשר יבחר ה', לכך נבחרו שש ערים מפוזרות כה וכה, באופן שתהיינה מזומנות לכל רוצח כטעם והקריתם לכם ערים, כפירוש רש"י ולא כראב"ע, ונבחרו מתוך ערי הלוים, כי השבט כלו היה קדש, וראוי שהתיינה עריהם למקלט.

4 ואם באבן יד: הוסיף מלת יד באבן ובעץ, כי צריך שיהיה הכלי מיטלטל ביד אחת, שאם היתה אבן גדולה המונחת על גבי קרקע, וכן כלי עץ גדול, אין כאן הכאה, אלא הדפה או הפָלָה, ואז צריכים השופטים לבחון, אם היה בשנאה וּצְדִיָה או במקרה, אבל בכליל ברזל לא הוסיף יד, כי רוב כלֵי הברזל עשויים לטלטלם ביד.

5 בפגעו בו הוא ימיתנו: נ"ל שאין זה ענין פגישה ומציאה כפירוש רש"י וכתרגום רמבמ"ן, אלא הריגת אדם שאין בידו להתקומם ולהציל עצמו נקראת פגיעה, כמו קום אתה. ופגע בנו שופטים ח' כ"א, לפגוע בכהני ה' שמואל כ"ב י"ז, גש פגע בו שמואל ב' א' ט"ו, לך פגע בו מלכים א' ב' כ"ט, אשר פגע בשני אנשים צדיקים שם שם ל"ב; בפסוק האחרון הזה היתה ההריגה במרמה, ואבנר ועמשא לא היו נשמרים מיואב, וביתר המקראות הנזכרים הנה ההרוגים היו אסורים בזקים, או לא היו בידם כלי זין, וגם אימת המלך היתה עליהם, ויודעים היו כי לשוא יבקשו להציל עצמם, אף כאן נ"ל כי השופטים היו מוסרים את הרוצח בזדון, ביד גואל הדם, אסור בזקים, וזה טעם נתנו אותו ביד גואל הדם ומת דברים י"ט ב'.

6 בצדיה: מל' ואשר לא צדה, והטעם בכוונה.

7 או בשנאה יהדפנו: בהודף אמר בשנאה, ובמכה אמר באיבה, ע' בה"ע תקפ"ז עמוד 149.

8 עד מות הכהן הגדל: הנכון כדברי רע"ס, מפני שאין כל השוגגים שוים נתן להם עונש בלתי שוה, שיוגבל לפי רצון האל, והיה אפשר לומר קרוב למה שכתב בעל מנחה בלולה כדי שיהיה הכה"ג החדש אהוב לעם, ותרבה השמחה באומה בקומו, כי ישובו הגולים לארצם, אך קשה כי הכתוב אמר עד מות הכה"ג ולא עד עמוד כהן אחר, ואולי יעבור זמן בין זה לזה, וקרוב להאמין, שלא היו שוהין בלא כה"ג. ואולי י"ל כי הכהן מכפר על השגגות על ידי הקרבנות שהוא מקריב, והכהן הגדול מכפר עוד יותר, כי לכך צֻוה לשרת ביום הכפורים, ומיתת הכה"ג היא כפרה שאין למעלה ממנה, והיא תכפר על הרציחה בשגגה, שהיא קשה מכל שאר השגגות.

9 אין לו דם: אין הגואל חייב על הריגתו, גברא קטילא קטל רש"י.

10 כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח: הרי זה Nominativus absolutus, כמו הצור תמים פעלו, וכמהו רבים, וכן עם מלת כל מצאנו כל איש זובח זבח ובא נער הכהן שמואל א' ב' י"ג כל אשר יזכיר אותה אליו יפחד ישעיה י"ט י"ז, וכן כאן שיעורו: יהיה מי שיהיה שיכה נפש כלומר אם יקרה שאחד, יהיה מי שיהיה, יכה נפש, אז לפי עדים ירצח הגואל את הרוצח, ויפה תרגם רמבמ"ן. ובלשון רש"י נפלה טעות בספרים, והסופרים חלקו פירושו לשנים; ואינו אלא דבור אחד כל מכה נפש וגו', הבא להרגו על שהכה את הנפש רש"י. וזה שבוש. ולענין מלת ירצח יפה העיר בעל הרכסים לבקעה שהיא כנגד מה שנאמר למעלה גואל הדם הוא ימית את הרוצח, ורצח גואל הדם את הרוצח, אבל ביד בית דין לא יצדק לשון רציחה.

11 ולא תקחו כפר לנפש רצֵחַ: יפה אמרו בש"ס אבל לוקחין כפר לענין איברים עין תחת עין.

12 ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו: הנכון כפירוש רש"י לנוס, למי שכבר נס. נחי העי"ן רובם פעלים עומדים, על כן לא יבוא בהם בינוני פָעוּל, רק מעט כמו מוּלִים מן מוּל, שוּמָה או שִימָה מן שוּם או שִים, אבל יבוא בהם הפעול להוראה אחרת, והוא להורות מי שכבר עשה הפעולה, כגון שובי מלחמה, הוא פעול, ואין ענינו כהוראת הפעול, אך ענינו מי שכבר שב, וכן וסורי בארץ יכתבו ירמיה י"ז י"ג אותם שכבר סרו ממני, גולה וסורה ישעיה מ"ט כ"א שכבר נתרחקה ממקומה, וכן ותבט עיני בשורי, באותם שלפנים היו מביטים בי, וכן כאן לנוס צורתו צורת פעול, והוראתו מי שכבר נס. וכיוצא בזה שבועי שבועות להם יחזקאל כ"א כ"ח שכבר נשבעו, וכן בלשון חכמים אומרים נפולה, והכוונה בהמה שנפלה וכן אמרו הפייטינים אֲתוי נהרים, והכוונה האיש אשר בה מארם נהרים; נשבע, נפל, ואתה, כלם פעלים עומדים שאינה מקבלים פעול, ובא הפעול בהם להורות מי שכבר עשה הפעולה ההיא. והנה גם בלשונות איירופא נמצא צורת הפעול משמשת בפעלים העומדים להורות על מי שכבר עשה הפעולה ההיא, כגון דער בעליעבטע l'uomo amato, l'homme aimé הוא פעול, דער געקאָממענא l'uomo venuto, l'homme venu דער געפלאהענע, l'uomo fuggito, l'homme fui הם תארים המורים כי פלוני כבר עשה הפעולה ההיא, כבר בא, כבר נס. אבל מה שהביא רש"י נוגי ממועד, כי מולים היו, טעות היא בידו, כי נוגי הוא נפעל משרש יגה, ומולים הוראתו הוראת פעול ממש, כי מול הוא פועל יוצא; אבל בעיקר הענין דבריו נכונים מאד. ורד"ק במכלול בבינונים מנחי העי"ן לא הבין כלל ענין הפעול הזה המורה על העבר, ואמר כי בא השורק תחת חולם. גם בעלי הנקוד נראה שלא הבינו כדעת רש"י, ולפיכך נקדו לנוד בקמץ, על דרך המקור.

13 ולא תחניפו את הארץ: אין ענינו שענדען תרגום רמבמ"ן, ואף אל להראות לעינים הפך האמת כדברי המבאר, אבל שרש חָנֵף ענינו השחתה וקלקול, ותאר חנף ענינו בלשון מקרא איש נשחת ורע מעללים, וטעם לא תחניפו את הארץ כי העברות הגדולות גורמות קלקול באדמת הגוי החוטא ומביאות על הגוי כלו רעות וצרות, ובפרט הרעב, כמו שאמר ישעיה כ"ד ה' והארץ חנפה תחת יושביה כי עברו תורות חלפו חק, וירמיה ג' ב' ג' ותחניפי ארץ בזנותיך וברעתך וימנעו רביבים ומלקוש לא היה, וקודם לכן אמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנוף תחנף הארץ ההיא, כלומר אם יהיו בני אדם מחליפות נשותיהם זה לזה, אז תתקלקל הארץ ההיא ויבוא עליה רעב. והנה שפיכות דמים היא עברה שאין למעלה ממנה, על כן גם היא תקלקל את הארץ, וכן אמר המשורר ק"ו ל"ח וישפכו דם נקי וכו' ותחנף הארץ בדמים. - ורק בדורות האחרונים נשתנה שמוש שרש חנף ואמרו יחניף בחלקות דניאל י"א ל"ב, וכן בלשון חכמים חנופה ענינה חלקת לשון, כידוע, אך אין זו הוראת השרש בלשון המקרא. וגיז' אומר כי חנף נגזר משרש טנף, וקרובים לזה דברי ר"ש פרחון שכתב: כי לא לפניו חנף יבא, והארץ חנפה, לשון טומאה, ואח"כ כתב: יצאה חנופה, לעשות חונף, לשון טנוף. ומנחם בן סרוק פירש יחניף, יחייב. והחכם Gussetius בחשבו כי חנף בלשון מקרא אחד הוא עם חנף שבלשון חכמים, חשב כי השרש מורכב משתי מלות חֵן פֶּה, וכן חשבתי אני בילדותי, ובאחד משירי שכתבתי זה שלשים שנה אמרתי:

14 וּבְנֵי הַצֶּדֶק וּבְנֵי תֹם וָיֹשֶר

15 לֹא יַשִּׂיגוּן לָעַד כָּבוֹד וָעֹשֶר.

16 כִּי אֵין בִּשְׂפָתָם חֵן; כִּי מַה הַחֹנֶף?

17 אֵינֶנּוּ רַק חֵן פֶּה. וָאֵיךְ יִמְצָאוּ

18 רָצוֹן וָחֵן, אִם הַחֹנֵף יִשְׂנָאוּ?