ריטב"א על תענית ב׳

1 פרק ראשון מאימתי מאימתי מזכירין גבור׳‎ גשמים מפ׳‎ בש״ס דלהכי קרי ליה גבור׳‎ גשמי׳‎ לפי שיורדין בגבור׳‎ שמפתח של גשמי׳‎ לא נמסרי׳‎ בידי שליח אלא כדי לרדות בהם את הבריו׳‎ שחיי בני אדם בעה״ז תלויי׳‎ בהם וקבעוהו חכמי׳‎ בתחיית המתי׳‎ לפי ששקולה כתחיית המתי׳‎ שהוא ענין דומה לו שהזרעי׳‎ נקברי׳‎ תחת הקרקע צומחי׳‎ ע״י הגשמי׳‎ ויוצאי׳‎ בכמה והוא ג״כ לראייה טל תחיית המתי׳‎ כדאמר בכתובות ק״ו מחטה לענין שאמר הכתוב ויציצו מעיר כעשב הארץ וגם שבני אדם כשהגשמי׳‎ נעצרי׳‎ ומזונותיה׳‎ נמנעי׳‎ הם נחשבי׳‎ למתי׳‎ והקב״ה מחיה אותם על ידי הגשמי'. ועוד שכל ענין החסדי׳‎ שבברכה זו מבטל מערכת הכוכבים ולפי׳‎ נקראת ברכת גבורות וכן ענין ירידת גשמי׳‎ ולפי׳‎ קבעוה בברכת תחיית המתי׳‎ וכן תמצא באותה ברכה שמזכיר ג׳‎ פעמי׳‎ מחיה המתי׳‎ והאחרון שבברכה הוא בלבד על תחיית המתי׳‎ ממש באמרו ונאמן אתה להחיות מתים וע״ד הנגלה הראשון הסמוך לגבורת הגשמי׳‎ הוא על ענין שאמרנו שמחיה בני אדם ע״י הגשמי׳‎ שמכין בהם מזונותיהן והשני הסמוך לסומך נופלים הוא על בני אדם שקרב קצם למות והקב״ה מאריך ימיה׳‎ וישלח דברו וירפאם. וה״ג שאומר מלך ממית ומחיה הוא על המתים שמתו ממש שהוא מחיה בעה״ז ע״י נביאיו כמתי׳‎ שהחיה אליהו ואלישע ועל אותם שמחיה בעול׳‎ הנשמות אח״כ אומר על העתיד לבא ונאמן אתה להחיות מתים ועל זה שנינו בברכות מזכירין גבורת גשמי׳‎ בתחיית המתים:

2 ובש״ס בעי תנא היכא קאי דקתני מאימתי מזכירין ופירושו הנכון דכל כי האי גוונא שאין חיובו מפורש בכתו׳‎ מעיקרא אית ליה לתנא למתני חיובא והדר תני ומנא דתיובא והיינו דבעי׳‎ בברכות גבי ק״ש תנא היכא קאי דקתני מאימתי דמעיקרא ה״ל לפרושי חיוב ק״ש דאע״ג דכתיב בשכבך ובקומך ההוא בדברי תורה הוא במשמ׳‎ שישנן תמיד ומהדרי׳‎ דאקר׳‎ קאי שזה מקובל היה וידוע ביניה׳‎ דכי כתיב בשכבך ובקומך על חיוב ק״ש הכי נמי אתמהי׳‎ היכא קאי דקתני מאימתי דהא מדרבנן הוא וצריך למתני חיוב הזכרה מעיקרא מה שאין כן בסוכה ולולב ושופר שחיוב׳‎ מפורש בכתו׳‎ ולא הוצרך התנא לשנות אלא הלכותיהן ואמרי׳‎ דהת׳‎ קאי דתנן מזכירי׳‎ גבורת גשמי׳‎ בתחיית המתי׳‎ והא דתנייה התם משום דמיירי התם בעניני סדור הברכות והתפלות וגם שברכות היא תחל׳‎ סדר זרעי׳‎ שענינ׳‎ תלוי כברכה וגשמי׳‎ ואקשי׳‎ ולתניי׳‎ התם מאי שנא דתנייה והדרי׳‎ אלא תנא מר״ה סליק דתנן ובחג נידונין על המים ואיידי דתנן ובחג נידונין על המים תנא נמי מאימתי והא ודאי לפום פשטה לא אתיא שפיר האי תירוצא למאי דבעי׳‎ היכא תני חיובא דהזכר׳‎ גשמי׳‎ אבל ודאי דהשתא נמי סביר׳‎ לן דעיקר חיובא התם בברכות תניא ליה מטעמא דאמרן אלא דקשיא לן דכיון דההיא בסדר זרעי׳‎ והא בסדר מועד לא הוה נטיר ליה עד הכא דלתני השתא מאימתי אי לאו דהכא בסדר מועד הדר תני רמיזא ובחג נידונין על המים ומניה סליק דרגיל בפומא דרבנן כדקתני הכא מאימתי ואע״ג דבתרי מסכתות קיימ׳‎ לן אין סדר קים לן שרגילין היו המסכתו׳‎ לשנות זו אחר זו ולא בערבוביא ופרשי׳‎ בדוכתי אחריני והיינו דנקיטינן בהאי פירוק׳‎ בתרא מר״ה סליק ואלו בפירוקא קמא אמר התם קאי ודוק:

3 פיס׳‎ רבי אליעזר אומר מי״ט הראשון של חג נידונין. פי׳‎ דקסבר דבעי׳‎ למעבד רצוי בהזכר׳‎ מי״ט הראשון כי היכי דעבדי׳‎ במקדש רצוי בנסוך המי׳‎ ומי׳‎ דוקא הזכרה אבל שאלה מודה הוא דלא עבדי׳‎ עד לאחר החג כיון שאין הגשמי׳‎ סימן ברכה בחג וכדאמרי׳‎ בש״ס אף אני לא אמרתי אלא להזכיר ואף בהזכרה השיב עליו רבי יהושע היאך הוא מזכיר והיתה תשובתו רבי אליעזר אף אינו אומר אלא מוריד הגש׳‎ בעונתו ומינה שמעי׳‎ דמודה בשאלה דליתה בתוך החג ולדידיה הזכרה לחוד ושאלה לחוד שצריכין אנו לרצות עליו קודם שאלה. והיינו דאמרי׳‎ בש״ס דסיפא דקתני אין שואלין את הגשמי׳‎ אלא סמוך לגשמי׳‎ רבי אליעזר הוא דאמר שאלה לחוד והזכרה לחוד רבי יהושט אומר מי״ט האחרון דקסבר דכיון דגשמי׳‎ אינן סימן ברכה אף הזכרה לית ליה למעבד ומיסתיין דעבדי׳‎ רצוי בי״ט האחרון של חג ולשאול בערב למוצאי י״ט ולר׳‎ יהוש׳‎ אפשר לפום מאי דאמרי׳‎ דהזכרה ושאלה חדא מילת׳‎ היא לומר שהם תכופי׳‎ זה לזה וכדאית׳‎ בש״ס וסיפ׳‎ דקתני אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמי׳‎ אליבא דאביי דאמר שאלה לחוד והזכרה לחוד מתני׳‎ אתיא אפילו לרבי אליעזר ויהא סמוך לגשמי׳‎ או בז׳‎ של חג ופליג אאידך תנאי דלקמן אומר בג׳‎ במרחשון כדברי רבי מאיר דלקמן אבל רבה דסב׳‎ סמוך לגשמי׳‎ היינו ז׳‎ של חג לא הויא מתני׳‎ רבי אליעזר ולא רבי יהושע דמתני׳‎ דר״ט לא מקדמי׳‎ שאלה להזכרה אלא ר׳‎ יהושע דברייתא היא דאמר מזמן הנחתו של לולב ועבדי׳‎ הזכרה ושאלה בז׳‎ של חג דהזכרה ושאלה לדידיה חדא מילתא היא וכדאמר בש״ס:

4 א״ר יהושע הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג למה הוא מזכיר. פי׳‎ כדאמר בסוכה למה גשמי׳‎ דומה בחג לעבד שמזג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו ומכאן משמע דמשום כל החג קאמר ולא על לילה הראשון בלבד כדכתב רבינו אפרים ז״ל התם אלא שיש לדחות דבלילה הראשון סימן קללה ומכאן ואילך לא קללה ולא ברכה כלישנא דמתני׳‎ דהכי א״ל רבי אליעזר אף הוא אינו אומר אלא משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו י״א שאומר בלשון זה ממש. אבל הנכון דה״ק דלישנא דמוריד הגשם לא משמ׳‎ אלא בעונתו ויכול להזכירו אף בתוך החג אע״פ שאין הגשמים סימן ברכה כי היכי דנעביד רצוי וכדאמרי׳‎ בש״ס א״ל אף אני לא אמרתי אלא להזכיר כשם בתחיית המתים מזכיר כל השנה כלה ואינה באה אלא בזמנה והשיב רבי יהושע אם כן דהכי משמ׳‎ האי לישנא לעולם יהא מזכיר ולמה קבעו לו שום זמן אלא ודאי שאין לומר לשון זה אלא כשהדבר ראוי לשטתו וגם אינו לאומרה בלשון בעונתו כי חסרון הוא בהזכרה לומר כן ומוטב שלאחר הזכרה זו עד זמן הגשמים ובש״ס אמרי׳‎ שפי׳‎ אמר להו רבי אליעזר לרבי יהושע ואמרי׳‎ אמר לך רבי יהושע בשלמא תחיית המתים מזכיר דכולי יומא זמניה הוא אלא גשמי׳‎ לאו זמניה דהא תנן יצא ניסן אגשמי׳‎ סימן קללה מ״מ אינו מתברר מדברי רבי יהושע במשנתי׳‎ מאימתי שואל דס״ל דשאלה והזכרה חדא מילת׳‎ ושואל במוצאי י״ט ופליגי אמתני׳‎ דלקמן או אפשר דעביד שאלה כרבי מאיר בג׳‎ במרחשון או בכ״ג בז׳‎ בו והא דקתני אף אינו אומר אלא משיב הרוח לאו דלהוי חייב להזכיר משיב הרוח דהא דתניא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר אלא שתפש הלשון שהיו נוהגי׳‎ לאמרו כמו שאנו נוהגים היום וכמו שאמרו ואם בא להזכיר מזכיר ולדברי ר׳‎ יהושע כשמזכיר בי״ט האחרון מיד הוא מתחיל להזכיר בתפלת הערב בכניסתו והיינו דפליג עליה רבי יהודה שהאחרון בלבד הוא מזכיר בתפלת מוסף והלכתא כרבי יהודה כדאיפסיקא הלכתא כותיה בש״ס: