ריטב"א על תענית י״ג

1 ת״ר כשאמר אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר. פי׳‎ כלה מתניתא בתענית צבור וכדפריש׳‎ דפרט בר פפא שאמרי בש״ס מתניתא ברחיצה בחמין מיירי אבל בצונן אפי׳‎ כל גופו ובש״ס מסיק בברייתא זה וכן במנודה ולקמן מפרשי׳‎ לה הביא דברי רבי׳‎ ז״ל בהלכותיו ירוש׳‎ תני אבל ומנודה וכו׳‎ ולמדנו מן הירוש׳‎ הזה שמנודה אסור בנעילת הסנדל וכן נלמוד בסמוך מש״ס דידן. וכן מוכיח ממעשה של רבי אליעזר שבפ׳‎ הזהב שברכוהו וחלץ מנעליו וההוא ודאי מנודה הוה ולא מבורך כדפרי׳‎ התם בס״ד ואע״ג דמס׳‎ משקין איבעיא לן. מנודה מהו בנעילת הסנדל ולא איפשי׳‎ איכא מילי טובא בתלמודא דכותה דסליק בתיקו א׳‎ דוכתא ומפשטי בדוכתא אחריתי:

2 אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל כגון ט׳‎ באב ואבל כך הגרס׳‎ הנכונה ואפילו לנוסחי דלא גריס ואבל ה״נ משמועתי׳‎ מדנקיט טעמא משום אבל ורבא הוא דמפליג בין אבל לט׳‎ באב אסור בין בחמין בין בצונן נראי׳‎ הדברים דאסור לגמרי ואפי׳‎ אבר א׳‎ דלא פליג אמאי דא״ר אלעזר אסור לאדם שיושיט אצבעו בט׳‎ באב כדרך שאסור בי״ה ולא איתו לה הכא ולא התם בפלוגתא וכל שהוא משום תענוג כגון תענית צבור בחמין אסור בצונן מותר ובש״ס אקשי׳‎ לה ממתנית׳‎ דלעיל דקתני כשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו כו׳‎ ועד כאן אתה מוצא במנודה ואבל מאי לאו אכולהו ופרקי׳‎ לאו אשארא וקושין ודאי מאבל דאלו רפרם משמא דרב חסדא משוי דין אבל לדין ט׳‎ באב שהוא אסור להושי׳‎ אצבעו במים ואלו מתנית׳‎ מדמי אבל לתענית צבור שיש בו הית׳‎ במקצ׳‎ גופו והשתא לא נחתי׳‎ בפי׳‎ דמתנית׳‎ אי בחמין אי בצונן אלא דמ״מ איכא היתרא במקצת גופו מיאת באבל כעין תענית צבור והיינו דפרכי׳‎ מאי לאו דכי קתני סיפא וכן את׳‎ מוצא באבל דאכולהי קאי ואף ארחיצ׳‎ שאף לענין רחיצה דין אבל כדין תענית צבור ופרקי׳‎ אשארא כלו׳‎ דכי אמרי׳‎ וכן אמלאכה ונעילת הסנדל בלחוד קאי: וש״מ דמנודה אסור בנעילת הסנדל דהא לרפרם אוקי׳‎ וכן אשארא ולמאי קאי מנודה אי לאיסור מלאכה לא אפשר דהא קיימא לן נשכר ונשכרים לו אלא לאו אנעילת סנדל אלא א״כ אתה דוחק דאבל הוא דאוקי׳‎ אשארא אבל מנודה ארחיצ׳‎ בלחוד קאי ולא נהיר דמנודה ואבל כי הדדי נינהו נקיט להו אלא וודאי כדאמרן:

3 ויש נסחאות דגרסי בקושי׳‎ דלעיל וכן אתה מוצא במנודה ואבל במאי אי בחמין והאמר רב חסדא אבל אסור להושיט אצבעו במים חמין אבל לא בצוקי פי׳‎ אלמא אף בתענית צבור כל גופו אסור בצונן ומתעני׳‎ צבור הוא דפרכי׳‎ ולא פרכינן מאבל נמי משום דליתיה במימריה דרב חסדא בהדיא ולא גרסי׳‎ בה אלא כל שהוא משום אבל כגון ט׳‎ באב ואע״פ שאח״כ חזרו והקשו מדר׳‎ יוסי בר חנינא שמתו בניו ורחץ בצונן כל ז׳‎ והקושיא הזאת היא לאבל דרב חסדא השתא מיהת ניחא להו לאקשויי מתענית צבור ופרקי׳‎ לעולם מתני׳‎ בחמין ודוקא קשיא לך וכן אתה מוצא במנודה ואבל לאו אכלהו אלא אשארא וכן גרס׳‎ זו מחוורת מ״מ למדנו ממנה דכרפרם מתניתא דתענית צבור בחמין היא דמוקי׳‎ לה והא דאמר רפרם דבתענית צבור בחמין אסור בצונן מותר ה״ק בחמין אסור כל גופו בצונן מותר אפי׳‎ כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו אפילו בחמין מותר ואמרי׳‎ בש״ס אמר רבא אבל בחמין אסור בצונן מותר מ״ט מידי דהוה אבישרא וחמרא דשרי פירש מה שאין כן בט׳‎ באב באכיל׳‎ ושתיה דאסור אפי׳‎ ברחיצה בצונן ואפילו להושיט אצבעו במים ופליג אדרב חסדא דמשוי אבל לט׳‎ באב ולרבא לפום האי לישנא דקתני במתני׳‎ וכן אתה מוצא במנודה ואבל יפה היה אפשר לומר דקאי על כולהו שאף בתענית צבור יאמ׳‎ רבא דבחמין אסו׳‎ כל גופו בצונן מותר כל גופו ומוקים למתנית׳‎ בחמין כדרפרם שאף בחמין לא אסרו בתעני׳‎ צבור אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו ולא מוקים פלוגתא בזו רב חסדא ורבא בדין תענית צבור מדלא פליג בהדי׳‎ כדפליג באבל ואותבי׳‎ לה מדתניא אין הבוגרת רשאי לנוול עצמ׳‎ בימי אבל אבי׳‎ וקס״ד דהיינו שהקלו בה שאין לה להמנע מרחיצה כדין אבל ואינה רשאה לנהוג חומר׳‎ בכך ולהכי אמרי׳‎ הא נערה רשאה לנוול כלומר שלומר שאין לה לרחוץ ובמאי אי לימא בחמי׳‎ פי׳‎ כדבריך דלא סגיא לה אלא לאוקמה דהא בצונן לכל אבל אפילו רחיצת כל הגוף וא״כ אפי׳‎ נערה מותרת לרחוץ אלא ע״כ בחמין הוא דשרי לבוגרת לרחוץ ומקל בה יותר מאבל אין הבוגרת רשאה והאמר רב חסדא אבל אסור להושיט אצבעו במים חמין פירש וכיון דמחמרי׳‎ כולי האי באבל דעלמא הכא בבוגרת דאפשרי לה בלא נוול ברחיצ׳‎ בצונן למה נתיר לרחוץ לה בחמין אלא לאו בצונן וש״מ דדוקא בבוגרת הקלו לרחוץ בצונן דאיכא נוול כי לא רחצה אפי׳‎ בצונן אבל באבל דעלמא אסור ופרקינן כי קתני אכיחול ופיקוס פירש דברחיצה לא הקלו בבוגרת כלום שהרי אפשר לה בצונן שהוא מותר לכל אדם ותו לית ליה נוול וכיחול ופיקוס הוא שהקלו בה משום נוול ומדתריץ הכי ולא מתרצי׳‎ דלעולם ארחיצה ומתנית׳‎ בצונן והקלו בבוגרת משום נוול לרחוץ כל גופה מאי שאין כן באבל דעלמא דכל גופו אסור וכי אמרי׳‎ בצונן מותר היינו פניו ידיו ורגליו שמעינן דרבא דשרי אבל בצונן לגמרי שרי ואפי׳‎ כל גופו מיהו לאו ראייה היא דלעולם אימא לך דרבא לא שרי באבל צונן אלא פניו ידיו ורגליו ומתנית׳‎ דתענית׳‎ דצבור בצונן מוקים לה ופליג אדרפרם אמר רב חסדא א״נ והוא הנכון דבתענית צבור לרפרם ס״ל וכי קתני וכן באבל אשארא כדפרישנ׳‎ רב חסדא דבוגרת לא בעי לאוקמה כל גופה דברחיצ׳‎ כל הגוף ליכא משום נוול ולא נהיר דברחיצ׳‎ הגוף נוול כדאי׳‎ בפרק בתרא דנדרים ותו דודאי לישנא דבצונן מותר לגמרי משמע ואפילו כל גופו וכי היכי דשרי בבשרא וחמרא לגמרי וכן הדין לדבריו בתענית צבור דבצונן מותר לגמרי ובחמין אסור כל גופו לגמרי וקאי וכן באבל אכולהו:

4 איכא דאמר׳‎ אמר רבא אבל אסור בין בחמין בין בצונן ומאי שנא מבשרא וחמרא התם לפדוחי פחדא הכא לתענוג ובודאי דלא משמט דרבה לא באבל כדין תשעה באב ואפילו פניו ידיו ורגליו כדין תשעה באב מדנקיט אבל לחודי׳‎ אלא כל גופו הוא דאסור ואפילו בצונן אבל פניו ידיו ורגליו שרי ואפילו בחמין דלהאי לישנא חמין וצונן באבל שוין הם ומסתברא דהשתא נמי לא פליג עליה דרפרם בתענית צבור ולא משוי אבל ותענית צבור כדין זה מדלא נקט אלא אבל ותענית צבור מותר בצונן כל גופו ומתניתא בחמי׳‎ וכי קתני וכן באבל שפיר קאי אכולהו ובין חמין וצונן שאסרו באבל לא אסרי אלא כל גופו כעין חמין דתענית צבור ואמרי׳‎ לימא מסייע ליה אין הבוגרת רשאה וכו׳‎ אלא לאו בצונן וש״מ דנערה ואבל דעלמא אסור לרחוץ אפי׳‎ בצונן כל גופה בדברי רבא ואוקי אכיחול ופיקוס אבל ברחיצה לא הקלו כלום בה שאף באבל דעלמא מותר בצונן ואפילו כל גופו לא ולהני תרי לישני לפום האי פירושא לא נחלקו רפרם ורבא לעניין ט׳‎ באב ולא לענין תענית צבור אלא באבל בלבד ומפני זה לא טרח התלמוד לפסוק הלכה אלא באבל דאמרינן דהלכתא אסור בין בחמין בין בצונן פי׳‎ כל גופו ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ושלא כדברי רפרם שאוסר אבל בט׳‎ באב ואפי׳‎ להושיט אצבעו בצונן ושלא כדברי רבא שרי אבל בחמין מקצת גופו לפום מאי דפירש ואלו בתענית צבור לא פסקי׳‎ מידי דברי הכל הוא דבצונן מותר כל הגוף ובחמין מקצת הגוף ומתניתא בחמין וכי קתני וכן באבל אשאר׳‎ נמצינו למדין שג׳‎ מקומות הן ודיניהם ג׳‎ דט׳‎ באב החמור שהוא משום אבל דכל ישראל אסור להושיט אפילו אצבעו בצונן ואין צריך לומר בחמין מי׳‎ כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט׳‎ באב בין בי״ה ובלבד בטבילה בזמנה שהיא מצוה ואבל שהוא אבילות דיחיד קיל מיניה דשרי בצונן מקצת הגוף ותענית צבור דקיל טפי דלא הויא אלא משום תענוג שרי כל הגוף בצונן ושרי בחמין מקצת גופו והשתא מתני׳‎ דבוגר׳‎ שפיר מתוקמא ברחיצה ובצונן ולענין רחיצת כל הגוף דבנערה ובאבל דעלמא אסור ובדידה שרי משום נוול לרחוץ כל גופה ואם להעביר את הזוהמא מותר פירש וכ״ש לרפואה אם יש לו חטטין בראשו דהא אפילו בט׳‎ באב וי״ה שרי ובזה שמועתינו שנתקשתה לרבים מתפרשת תושבחתא למארי שמיא כל אלו דברי ש״ס.

5 אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה ודרש כו׳. עד אמר רב יצחק אומרה בשומע תפלה והיושב בתענית חלום בשבת כתבו הגאונים ז״ל שאומר׳‎ אחר תפלותיו קודם שיאמר יהיו לרצון אמרי פי אבל בירושלמי אמרו שאומר בעבודה דכל שהוא להבא אומר בעבודה וכן בר״ח בתפלת מוסף והכי גרסי׳‎ לקמן בפרק בג׳‎ פרקים בשנה וכן בברכות פ׳‎ תפל׳‎ השחר ר״ח שחל להיות בתענית פי׳‎ כגון צבור שגזרו תעניות ופגע בהם ר״ח דקיימא לן דאם התחילו אין מפסיקין והיינו טעמא דנקט לישנא דר״ח שחל להיות התענית ולא קאמר תענית שחל בר״ח היאך הוא מזכיר של תענית ה״ג ואיכא נוסחי דגרסי׳‎ היאך הוא מזכיר של ר״ח וא״כ יהיה פירושו האיך הוא מזכיר תפלת מוסף של ר״ח בענין שיזכיר בה תפלת תענית דאלו של שחרית אומרה כמנהגו בין גואל לרופא אבל ליכא לפרושי כפשטא דמבעי׳‎ ליה משום יעלה ויבא של ר״ח היכי אומרה דמאי תיבעי ליה ולמה לא יאמר אותה כמנהגו אלא ודאי כדאמרן והיינו דמהדרי׳‎ רבי זעירא אומר בהודייה רבי אבא בר ממל בעבודה רבי אבינא אומר בברכה רביעי׳‎ א״ר אבא מפני מה מצי׳‎ בכל מקום אומרה ברכה רביעית פי׳‎ כדקיימא לן דש״צ אומרה בין גואל לרופא ורביעי׳‎ לאו דוקא אלא חמישית אף כאן אומרה ברכה רביעי׳‎ פירש בתפלת יוצר כמנהגו ובתפלת מוסף ג״כ אומרה ברכה רביעית בפני עצמה וכן נפק עובדא בהדה דרבי אבא ע״כ ולמדנו שיחיד אומרה בעבודה שאין היחיד אומרה ברכה בפני עצמה וכל שצועק להבא אומר בעבודה.

6 כתב רבי׳‎ ז״ל ירושלמי רבי יונה בשם רב ואפילו שגזר על עצמו תעני׳‎ צריך להזכיר מעין המאורע והיכן הוא אומר ר׳‎ זעירא בשם רב הונא אומר׳‎ בלילי שבת ויומו פי׳‎ בערבי׳‎ ושחרית ומנח׳‎ פי׳‎ ולא בתענית שפוסק מבעוד יום כדברי בעל המאור ז״ל דהא כתיבנא דסתם תעני׳‎ יחיד אין בו הפסק׳‎ מבעוד יום וגרסי׳‎ בפ׳‎ במה מדליקין ימים שאין קרבן מוסף כו׳‎ עד ערבית שחרית ומנחה מתפלל י״ח ואומר מעין המאורע בשומע תפלה וזו ראיה גמור׳‎ לדברי רבי׳‎ אלפסי ז״ל שאף בתענית שאוכלין ושותין משחשכה אומר עננו בתפלת ערבית בכניסתו דהכא ודאי בתענית שאוכלים בהם משחשכה איירי׳‎ דהא אמרי׳‎ עלה התם ואין בהם הזכר׳‎ בברכת המזון ואלו בתעניות שפוסק בהם מבעוד יום היאך יש בהם הזכרה בברכת המזון שאם בסעודה של התענית׳‎ מה ענין הזכר׳‎ תעני׳‎ בברכ׳‎ מזון אלא ודאי כדאמרץ וכן מסורת ביד הגאונים ז״ל ופעמים שאדם מתענה ואומר עננו ופעמים שאינו מתענה ואומר עננו כאן בכניסה כאן ביציאה וכן הלשון הזה בתוספת'. וא״ת כיון שדעתו עוד לאכול ולהשתכר אם ירצה היאך אומר יעננו ביום התענית הזה בתפלתו האי לא רישיה דודאי תעני׳‎ יום גמור אינו אלא מכ״ד שעות כענין י״ה שאמרה תורה מערב עד ערב אלא שבמקצת תעניות צבור מפני טורח צבור הקלו בענין היום שלא לאסור אכילה ושתיה כל הכ״ד שעות וכן נמי דעתו של יחיד מן הסתם שזהו מה שיוכל לסבול אבל מ״מ עיקר התענית כל כ״ד שעות הוא שאלו לא היה אלא ביום למה הצריכו לקבלה מבעוד יום ולמה נתנו זמן לאכילה בלילה עד שישן או יגמור אלא ודאי מפני שכבר חל עליו וכיון שכן ראוי הוא שיזכיר עננו בכל תפלותיו ובודאי שאין אמירת עננו חיוב ענוי והתחלת עד שתאסרנו לאכול אחריו תדע שאמרו ליה אדם תעניתו ופורע ואפי׳‎ בשהתחיל בו כדמוכח מההוא עובדא דרבי יהושע דלעיל ומסתברא אומר עננו בתפלת שחרית לדברי הכל ואפי׳‎ הכי אמרו ליה דלוזפיה וליפרע וכן צבור שבאו להם גשמים קודם חצות מפסיקי׳‎ תעניתם ואע״פ שאמרו עננו שאין תפלת תענית ערבון שלא יאכל אח״כ לשום צד שלא יתענה וזה נכון וברור כתב רבי׳‎ ז״ל ושמעי׳‎ מי׳‎ שאם טעה ולא אמר עננו בתפלת תענית אין מחזירין אותו אלא מקמי דעקר רגליה אומר עננו ואפי׳‎ אמר מכבר יהיו לרצון אמרי פי כיון שלא עקר רגליו אומר עננו דודאי רשאי אדם לומר תחנונים בין קודם יהיו לרצון אמרי פי בין לאחר כן כדמוכח במס׳‎ ברכות ולפי׳‎ הירושלמי שכתבנו לעיל כל שנזכר לאחר שומע תפלה קודם שיסיים ברכת עבודה אומר עננו בעבודה במקום יעלה ויבא ותו לא מידי.