רי"ף ברכות ל״ג

רי"ף ברכות ל״ב ע״ב » « רי"ף ברכות ל״ד ע״א

1 שלטי הגיבורים פתח ↗

כתב רשב"ם ג' שאכלו יחד וא' מהם נזהר מפת של עכו"ם ואחרים אינם נזהרים אע"פ שאין אותו שנזהר יכול לאכול מפת של עכו"ם כיון שאותו שאין נזהר יכול לאכול מפתו מצטרפין זה עם זה לזימון והביא ראיה מריש ערכין הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא לא צריכא דכהנים אכלי תרומה וקדשים וזר אוכל חולין מהו דתימא כיון דזר לא מצי אכיל בקדשים לא מצטרף קמ"ל דכיון דכהנים מני אכלי חולין ש"ד יש ללמוד משם ג' אנשים שמודרין הנאה זה מזה אין מצטרפין לזימון דנהי דמצו לאתשולי השתא מיהא לא אתשולי ע"כ:

1 רבינו יונה פתח ↗

והנכרי. בגמ' מקשי פשיטא ומשני בגר שמל ולא טבל מהו דתימא גר חשוב הוא ומחייב במצות קמ"ל דלא הוי חייב עד שיטבול אחר המילה:

2 שלטי הגיבורים פתח ↗

כתב הרא"ש פרש"י בין ברכת זימון בין ברכת המוציא והעולם לא נהגו כן וגם רש"י עצמו לא שמענו שהיה נהוג כן בברכת המוציא וכן עובדא דבר קפרא ותלמידיו דלעיל שנתן רשות לאחד מהן לברך להוציא את כולן ומה שיש חילוק בין ברכה ראשונה לאחרונה היינו משום דבתחלת הסעודה כשהן מסובין וקבועים יחד דעתם להצטרף הלכך כל אחד יוצא בברכת חבירו אבל בסוף הסעודה בטל הקבע ונחלקים זה מזה הלכך כל אחד מברך לעצמו וה"ר יוסף פי' בשם רשב"ם משום דברכת המזון דאורייתא אבל ברכה ראשונה דרבנן לא אחמור כולי כאי דיוצא האחד בברכת חבירו ע"כ:

3 שלטי הגיבורים פתח ↗

רש"י ומיימוני כתבו דדרך ארץ הוא לאחד שיפסיק לשנים ואינו חיוב ור"ח והראב"ד ורבינו יונה כתבו דחיוב הוא לאחד שיפסיק לשנים פי' ר"ח שהמפסיק כשחוזר לאכול מברך המוציא וכן כתב רב האי וכן הראב"ד שצריך גם נטילת ידים ורבינו יונה והרא"ש והטור כתבו דא"צ נט"י ולא המוציא: לשון ריא"ז שלשה שאכלו כאחד ורצו השנים לברך והשלישי עדיין אוכל הרי זה מפסיק סעודתו ועונה עמהם כדי שיברכו ברכת זימון ואחר שענה עמהם ומזמן עמהם חוזר לסעודתו ואחר שגומר סעודתו מברך ברכת המזון לעצמו ומתחיל מברכת הזן כמבואר בקונטרס הראיות הוצרך אחד מן הג' להקדים ולברך אין השנים מפסיקין סעודתן להצטרף עמו לזימון ואם רצו להפסיק מפסיקין ועונין לו ואח"כ חוזרים לסעודתם:

4 שלטי הגיבורים פתח ↗

לשון ריא"ז ונראה בעיני שכך ראוי לומר בחבורה של חמשה בני אדם שאכלו כאחת וקדמו שלשה מהן וזמנו לעצמן והשנים אוכלין עדיין אינו יכול להצטרף אחד מאותם השלשה לזמן אח"כ עם אותם השנים הואיל ויצא כבר ידי זימון כמבואר בקונטרס הראיות היו שלשה שאכלו כאחת וקדם אחד מהם ובירך לעצמו ה"ז מצטרף עמהן לזימון הואיל והוא לא יצא ידי זימון מוציא אחרים אבל הוא אינו יוצא באותו הזימון שאין זימון למפרע לזמן אחר שבירך:

5 ספר מצוות גדול פתח ↗

הלכות ברכת המזוןמצות עשה א מן התורה לברך על אכילת לחם שנא׳ ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וברכת ולחם היא פת הנעשית מחמשת המינין וכן בחלה שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה וגמרי׳ לחם לחם מלחם עוני דדרשינן בפ׳ כל שעה פסחים דף ל״ה שאינו יוצא משום מצה אלא מחמשת מינים הבאי׳ לידי חימוץ והן חטים ושעורי׳ וכוסמין ושבולת שועל ושיפון ותניא בברכו׳ דף נ׳ וברכת זו ברכת הזן את ה׳ אלקיך זו ברכות זימון על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זו בונה ירושלים וכן הוא אומר ההר הטוב הזה והלבנון ותניא התם משה תקן להם לישראל ברכת הזן כשאכלו את המן יהושע תיקן להם לישראל ברכת הארץ כשנכנסו לארץ דוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים הטוב והמטיב ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה ועד כמה מזמנין תנן התם בריש פירקא דף מ״ו ר׳ מאיר אומר עד כזית רבי יהודא אומר בכביצה והלכה כרבי מאיר דאמר ר׳ יוחנן שם בד״נ ועיין בתו׳ בד״ה ר׳ מאיר ולהוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן וכן פסק בשאלתות והנך שיעורים דרבנן הם דמן התורה אינו מחויב לברך אלא אם כן אכל כדי שביעה והכי אמרינן בפ׳ מי שמתו ברכות דף כ״א שאמר הקב״ה למלאכי השרת בדין אני נושא פנים לישראל שאני אמרתי להם ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים עד כביצה עד כזית ומתוך ההלכות אשר שם בדף נ׳ למדנו שצריך שיאמר בברכת הארץ ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה ושיקדים ברית שהוא ברית מילה לתורה שברית מילה נכרתו עליה י״ג בריתות ובתורה שלש בריתות שנא׳ אלה דברי הברית מלבד הברית אשר כרת אתם וגו׳ אתם נצבים וגו׳ לעברך בברית וצריך שיאמר בה הודאה תחילה וסוף שם וצריך שיזכיר מלכות בית דוד בבונה ירושלים הטוב והמטיב צריכה שלשה מלכיות אחת לצורך עצמה מפני שאינה סמוכה לחבירתה שתקנה בפני עצמה היא ואחת מפני בונה ירושלים דכיון שהזכיר בה מלכות בית דוד לאו אורח ארעא שיזכור מלכות בית דוד ולא יזכור מלכות שמים ואגב שתיקנו מלכות שמים משום בונה ירושלים תיקנו מלכות משום ברכת הארץ ובתוך הם עצמן לא תיקנו מלכות מפני שהם ברכה הסמוכה לחבירתה שם בשבתות וימי׳ טובים מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע פי׳ רבינו יצחק בתוס׳ שם כל הסוגיא בד״ה מתחיל כדרך שמתחיל בנחמה רחם על ירושלים עירך כך מסיים בנחמה ברוך אתה ה׳ בונה ירושלים ולא יסיים ברוך אתה ה׳ מקדש השבת כמו בתפלה ויש משנים מטבע הברכה בתחילתה נחמינו ה׳ אלהינו ואין לשנות כי גם רחם לשון נחמה שנא׳ עד מתי לא תרחם את ירושלים וערי יהודא וגדולה מזו אמרינן בירושלמי בשבת פ׳ אלו קשרים ובתוס׳ דלעיל מביאו מהו למימר רעינו זנינו פרנסינו בשבת לפי שאין שואלין צרכין בשבת אמר ליה מותר שטופס הברכות כך הוא פירוש טופס דפוס הברכות מטבע שלהם ואין לשנות. בשבתות אומר בבונה ירושלים רצה והחליצנו ובימים טובים וחה״מ ובר״ח אומר בה יעלה ויבא ובר״ח שחל להיות בשבת אומר תחילה רצה והחליצנו ואח״כ יעלה ויבא וברצה והחליצנו לא יזכיר של ר״ח מפני שיזכירנו ביעלה ויבא וב׳ פעמים למה יזכיר. בחנוכה ופורים מוסיף בברכה הארץ על הנסים מפני שיש בה הודאה כמו תפלה ואמרינן בירושלמי דברכות ובתוס׳ דמגילה ד״ד שכל דבר שהוא לשעבר אומרו ברכה דלשעבר ודבר שהוא להבא אומרו בברכה שהוא להבא שמעתי כי יש בברייתא בירושלמי וברכת את לרבות בעל הבית וכשמברך האורח מוסיף בברכה רביעית יהי רצון שלא יבוש בעה״ב הזה וכו׳ וכן הוא בפ״ג שאכלו דף מ״ז כשמברכין ברכת אבלים אומר בברכה רביעית המלך החי הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק שליט בעולמו לעשות בו כרצונו שאנחנו עבדיו ועמו ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו שבכל יום ויום הוא מטיב לנו הוא ייטיב לנו וכו׳ עד ישתבח בנו ואומר הרחמן הוא יגדור את הפרצה הזאת עלינו ועל כל ישראל לחיים ולשלום אמן. ברכות חתנים בעשרה וחתנים מן המנין כדאיתא בכתובות דף ח׳ ומברכין אותה אחר ברכת המזון. כל הסוגיא שם שכח ולא הזכיר בשבת או ביו״ט קדושת היום אם נזכר קודם שיתחיל ברכה רביעית בשבת הוא אומר ברוך שנתן מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית קודש ברוך אתה ה׳ מקדש השבת ואם ביו״ט אומר ברוך אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לשמחה ולזכרון ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל והזמנים ואם ביו״ט ושבת אומר ברוך שנתן שבתות למנוחה וימים טובים לעמו ישראל לאות ולברית קודש ולשמחה ולזכרון ברוך אתה ה׳ מקדש השבת ישראל והזמנים ומתחיל ברכה רביעית וגו׳. ואם נזכר אחר שהתחיל ברכה רביעית פוסק וחוזר לראש שהיא ברכת הזן. בראשי חדשים שכח ולא אמר יעלה ויבא אם נזכר קודם שהתחיל ברכה רביעית אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל וראשי חדשים כך כתוב בהלכות גדולות אבל רבינו משה בפ״ב דברכות כתב שאינו חותם בה ומתחיל ברכה רביעית וגומר אותה ואם נזכר אחר שהתחיל ברכה רביעית גומר אותה ואינו חוזר ובברכות שם בדף נ״א מפרש טעמא דשבת ויו״ט דלא סגי דלא אכיל מחזירין אותו אבל בר״ח דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אינו חוזר וכן בחש״מ בחנוכה ובפורים שכח ולא הזכיר הענין בברכת המזון אינו חוזר כדתניא בתוספתא דברכות פ״ג ופי׳ הרב רבי אליעזר ממיץ דאי בעי לא אכיל פת דבר שיחייבנו בברכת המזון אלא יאכל מעשה קדירה וטיגונין שבלילתן רכה כגון ביניי״ץ וקרייפלינש ובשר ויין דהא פשיטא שאסור להתענות בהן שהוא חייב לשמוח בהן כדאיתא פ׳ סדר תענית דף ט״ו אבל שבת צריך שלש סעודות של פת דבההוא קרא דדרשינן מיני׳ שלשה סעודות בפ׳ כל כתבי הקודש דף קי״ז כתיב ביה לחם דכתיב הוא הלחם אשר נתן ה׳ לכם לאכלה ובברכת המזון כתיב לחם כאשר בארנו למעלה בתחילת המצוה מי שאכל ושכח ולא בירך אם נזכר קודם שיתעכל המזון במעיו חוזר ומברך וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך או לא חוזר ומברך ובכמה הוי עיכול קיימא לן כר׳ יוחנן דאמר כל זמן שאינו רעב בפ׳ אלו דברים במשנה דף נ״ג. מניין שאין זימון בפחות משלשה אמר רבי יוסי בפ״ג שאכלו דף מ״ו דאמר קרא גדלו לה׳ אתי ונרוממה שמו יחדיו יש במשמע שהגדול שבשלשתן אומר לשני חביריו גדלו לה׳ אתי אמרינן בריש ערכין דף ג׳ הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים ומקשינן פשיטא ומתרץ לא צריכא דכהן אוכל תרומה וקדשים וזר אוכל חולין מהו דתימא כיון דזר לא מצי אכיל בתרומה לא מצטרף קמשמע לן כיון דכהן מצי אכיל חולין מצטרף ויש ללמוד מכאן שאם האחד מן השלשה הי׳ נזהר לאכול מפתן של עכו״ם וחביריו היו אוכלי׳ אותו שמזמנין עליו כיון שיכולים לאכול מפת שלו תוס׳ רפ״ג שאכלו בד״ה אכל טבל ד׳ מ״ו תנן בברכות דף כ״א נשים ועבדים חייבין בברכת המזון ואין מזמנין עליהם במשנה רפ״ג שאכלו דף מ״ו ונשים מזמנות לעצמן כדגרסינן בפ״ק דערכין ד״ב וע״ש בתו׳ הכל חייבין בזימון לאתויי נשים ועבדים דתניא נשים מזמנות לעצמן ועבדי׳ מזמנין לעצמן ותימא דבריש שלשה שאכלן דף מ״ז והסוגיא בתוס׳ שם בד״ה שאני התם מסיק דנשים מזמנות לעצמן רשות ואומר ר״י דלעצמן דווקא רשות אבל כשאוכלין עם האנשים חייבות ויוצאות בזימון שלנו ואין מברכות לעצמן ופעמים שהיה אומר ר״י לנשים שלא לברך ויוצאות בזימון האנשי׳ תניא שם שנים שאכלו מצוה לחלק במד״א ששניהם סופרים אבל אחד בור ואחד סופר סופר מברך ובור יוצא פי׳ והוא שיהא שם דעת שומע ומשמיע כדתניא התם בפרק שלישי דראש השנה דכ״ט ואפי׳ למאן דאמר מצות אין צריכות כונה לצאת לשמוע צריכות כוונה בתוס׳ ריש פ״ג שאכלו דלעיל יש רוצים להביא ראיה מכאן לפטור נשים בזימון שלנו אע״פ שאינן מבינות כמו בור היוצא ועוד דאמרי׳ גבי מגילה רפ״ב די״ז הלועז ששמע אשורית יצא מיהו ההוא יש לומר פרסומי ניסא שאני כדאמר שם דף י״ח גבי האחשתרנים דלא ידעינן מאי ניהו כתב בהלכות גדולות מאן דבעי לאזמוני ברכות זימון והדר ברוכי כל חד לחודיה מזמן מברך עד הזן דאיתמר בפ״ג שאכלו עד היכן ברכת הזימון רב חסדא אמר עד נברך רב ששת אמר עד הזן והלכתא כרב ששת והדר מסיימין כל חד לדעתיה ופליגי שם בדף מ״ח להיכן חוזר המברך ברכת הזימון והלכתא למקום שפסק והיכא דבעי למיפק חד מנהון אע״פ שמן הדין שנים אין מפסיקין לאחד כדאמר התם בדף מ״ו מ״מ לפנים משורת הדין פוסקים מסעודותיהם ומזמנין עליו עד הזן שעשה רב פפא וחד דעמיה כן מעשה לאחד שם. וגמר איהו ברכה כולה ונפיק וחוזרין הם ואוכלים וגומרין סעודתן ומברכין אבל אם גמרו השנים מן הדין אחד מפסיק לשנים פי׳ ר״ח שם בדף ל״ח ובתוס׳ שאותן המפסיקין צריכין לחזור ולברך המוציא ורב אלפס ורבינו יצחק פי׳ פלוגתא דלהיכן חוזר לא קאי אהפסקת סעודה כלל אלא מילתא באפי נפשיה הוא ושואל אותו שבירך נברך שאכלנו משלו להיכן הוא חוזר לאחר שענו חביריו ברוך הוא שאכלנו משלו ובטובו חיינו אביי אמר חוזר לראש ואומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו עוד פעם אחרת ורבנן אמרי למקום שפסק שאומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו וכן הלכה. שם בדף מ״ז שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קוראין לו ומזמנין עליו והוא דקרי ליה ועני ושמעין קליה אמר מר זוטרא לא אמרן אלא בתלתא דלא צריך לומר שם אבל בעשרה שצריך לומר נברך אלהינו לא יברכו עד שיבא אצלם והלכתא כמר זוטרא שלשה שאכלו כאחד וקידם האחד ובירך לעצמו מזמנין השנים עליו ויצאו השנים ידי חובת זימון אבל הוא לא יצא שם בדנ״א. תנן שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין לזימון אחד ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן שם תנא אם יש שמש אחד לשתי חבורות שמשמש מחבורה זו לחבורה זו מצטרפין לזימון אחד כתב רבינו משה בפ״ה דברכות והוא שישמעו שניהם את כל דברי המברך והדין עמו ורבינו יצחק בר רבי אברהם הורה מכאן לברך ברכת חתנים בבתים שפתוחים לבית שכילת החתן שם אם אוכלים שם אם שמש מצרפן אע״פ שאין מברכים ברכת חתנים אלא בבית חתנים ואע״פ שאין שתי החבורות יכולין לשמוע דברי מברך אחד מ״מ מועיל צירוף שמש ליחשב כבית חתנים לענין לברך ברכת חתנים. פ״ג שאכלו דמ״ח שנים שאכלו כאחד ואחר שגמרו סעודתן קודם ברכה בא שלישי לאכול על השולחן אומדין דעתן אם לא אכלו כל כך שאם היו מביאין להם מיני מעדנין ודבר חביב שהיו עדיין יכולין לאכול מסקינן התם דמצטרף עמהם. שם בדף מ״ט והלכתא גדול מברך אע״ג דאתא לבסוף אלא אם כן נתן רשות כדאמר התם רב בדף מ״ח קום משי ידך ואף כהן יכול ליתן רשות במקום שאין שם עם רב כדמוכח בגיטין דף נ״ט כתוב בהלכות גדולות ג׳ שלא קבעו עצמן לאכול יחד אלא בא האחד במקרה וישב וכן השני בא במקרה וישב וכן השלישי אין חייבין בברכת הזימון דתנן בפ׳ כיצד מברכין ברכות דף מ״ד היו יושבין כל אחד מברך לעצמו הסבה אחד מברך לכולן וכתב מורי וכן היא בתוס׳ שם דישיבה שלנו כהסיבה שלהם שהיו רגילין בהסיבה אבל לא נהגינן עתה בכך ורבינו חננאל נמי פי׳ ע״ש באשירי היו יושבין לעסק אחד ונזדמן להם לאכול וזהו כפי׳ זה ואם היו מהלכין בדרך ואמרו נלך ונאכל לחם במקום פלוני אע״פ שלכשיגיעו לשם כל אחד ואחד אוכל מככרו הרי זה הסיבו ונתחייבו בזימון כדמסקינן התם בדף דלעיל מי שאכל ושכח ולא בירך ויצא לדרך או לשוק פסקינן הלכה כבית שמאי דאמר בפרק אלו דברים במשנה דף נ״ה והפסק בדף נ״ד יחזור למקומו ויברך וכל שכן במזיד דאפי׳ ב״ה מודו אבל כשהוא מהלך יושב במקום שפוסק ומברך ובירושלמי דפ׳ שלשה שאכלו סוף פירקא אמר רבי אבא אכל מהלך עומד ומברך אכל עומד יושב ומברך אכל יושב מסב ומברך אכל מסב מתעטף ומברך ואם עשה כן הרי הוא כמלאכי השרת ובגמרא שלנו סוף פ״ג שאכלו דף נ״ג פוסק בכולן יושב ומברך. בפ׳ ערבי פסחים דף ק״ו ובפ׳ כיסוי הדם דף פ״ו ועיין בתוס׳ פרק כיצד מברכין ברכות דף מ״ג ד״ה אתכא כיון שאמר בעל הסעודה הב לן ונבריך הרי הן אסורים לאכול עד אחר ברכת המזון. תנן התם במס׳ סוטה דף ל״ב ואלו נאמרין בכל לשון קרית שמע ותפלה וברכת המזון גרסינן בירושלמי פ״ק דברכות ובתלמוד שלנו פ׳ כיצד מברכין ברכות דף מ״ג א״ר שלשה תכיפות הן תיכף לגאולה תפלה שנאמר ה׳ צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה׳ ביום צרה תיכף לסמיכה שחיטה שנ׳ וסמך ושחט תיכף לנטילת ידים ברכה שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו את ה׳ אית דמפרשי במים ראשונים ומורי רבינו יהודא קיבל דמיירי במים אחרונים ולאשמעינן דאין סיכת שמן בידים מעכב היינו דלקמן בהלכות נטילת ידים דעלה איתמר הך דרב בברכות בהדיא פרק כיצד מברכי׳ דף מ״ג ושם בדף מ״ד ועיין בפ״ג שאכלו דף מ״ח ואמר רב כל הנוטל ידיו באחרונה תחלה הוא מזומן לברכה פי׳ ברכת המזון גרסינן בפ׳ שלשה שאכלו ברכות דף מ״ט אין מזמנין על עם הארץ בחבורה ותניא שם אחרים אומרים אפי׳ קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ אמר רב הונא הלכה כאחרים וכתב רבינו חננאל בתוס׳ שם דהשתא לא רגילי רבנן בהכי ומזמנין עליו וכן פוסק רבינו יצחק שלא יתחלקו לאגודה אחת לעצמן כדאמרינן התם בפרק בתרא דחגיגה דף כ״ב שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו ואמרינן נמי בחגיגה פרק בתרא שם כמאן מקבלינן השתא סהדותא מעם הארץ כרבי יוסי ואף על גב דתניא בפרק אלו עוברין פסחים דף מ״ט שאין מוסרים עדות לעם הארץ. בפ״ג שאכלו דף מ״ז הנכנס אצל אחרים ומצאן מברכים ברכת הזימון אם בא בשעה שהמברך אומר נברך וכו׳ הוא עונה אחריו ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד ואם עשרה הם הוא אומר ברוך אלהינו ואם בא בשעה שהאוכלים עונים ברוך שאכלנו משלו וכו׳ הוא עונה אחריהם אמן. כתוב בהלכות גדולות וכן כל ברכות שאדם שומע בין ברכת הפירות ובין ברכת המצות עונה אמן מסקינן שם בדף מ״ט שבעה שאכלו דגן ושלשה ירק מצטרפין כיון שיש רוב ניכר שאכלו דגן ובירו׳ שם תניא שנים פת ואחד ירק מזמנין לרשב״ג וכן הי׳ פוסק הר״ר מנחם וורדימס בשם ריצב״א וכן כתב רבינו יהודא ועוד פסקינן התם בפ״ג שאכלו דף נ׳ הלכתא משמיה דרבא עלה והסב עמהם אפי׳ לא אכל עמהם אלא גרוגרות אחת ולא שתה עמהם אלא כוס אחד מצטרף לזימון ולהוציא ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן ואינו מחלק בין שלשה לעשרה ואדרבה פסקינן לעיל שם בדף מ״ז הלכה כמר זוטרא שמחמיר בעשרה מבשלשה אמנם כתב רב אלפס שם דקאמרי רבנן דבג׳ אין מצטרף עד שיהא כזית דגן: ואני אומר כי לשון הירושלמי דלעיל ועיין בתוספות שם בד״ה תשעה דף מ״ט מסייעו דקאמר הך מתני׳ כרשב״ג דמזמנין מכלל דחכמי׳ חולקין עליו׳ גרסינן בראש השנה דף כ״ט ועיין בפי׳ רש״י דפ׳ בכל מערבין עירובין דף מ׳ תנו רבנן לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא אם כן אוכל עמהם אבל הוא פורס לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות ובהלל ובמגילה אעפ״י שיצא מוציא לפי שכל ישראל ערבים זה בזה במצות אבל ברכת הלחם והיין ושאר ברכת הפירות שאינן אלא שלא ליהנות בעולם הזה בלא ברכה ואין כאן ערבות שאין זה חובה על האדם שאם לא יהנה לא יברך הילכך אם יצא אינו מוציא אפס ברכת המוציא שמברכין עם ברכת אכילת מצה במצה דמצוה וברכת היין שמברכין בלילי שבתות עם ברכת מקדש השבת הואיל וברכת אכילת מצה וברכת מקדש השבת הם חובה ויש כאן ערבות ואי איפשר שלא יהנה מהם ואסור ליהנות בלא ברכה פוסק שם התלמוד בדף דלעיל אעפ״י שיצא מוציא ואומר רבינו יצחק בר שמואל בתוס׳ פ״ג שאכלו כל הסוגיא בד״ה עד שיאכל דף ג׳ הוא הדין ברכת המזון דאף על פי שיצא מוציא דיש כאן ערבות שמאחר שאכל כבר חייב לברך ומה שאנו מצריכין כזית דגן מדברי סופרי׳ הוא כדי שיוכל לומר שאכלנו משלו הילכך מוציא אפי׳ מי שאכל שיעור מדאורייתא כדי שביעה וכן משמע בעובדא דינאי מלכא בפרק שלשה שאכלו ברכות דף מ״ט דמסתמא אכלו בשלחן המלך כדי שביעה ולכולי עלמא אם אכל שמעון בן שטח כזית דגן היה מוציאם ואם לא שמן התורה יכול להוציא אפילו לא אכל כלל לא הי׳ מועיל מי שאכל כזית דגן שהוא שיעור דרבנן להוציא מי שאכל כדי שביעה שהוא שיעור דאורייתא כדאמרי׳ בפרק מי שמתו ברכות דף כ״א דקטן מברך בשביל אביו דווקא כשאכל אביו שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן מיהו בירושלמי בפרק מי שמתו גרסינן כל המצות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והא דתנינן כל שאין חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן הא אם היה בר חיובא אפילו אם יצא מוציא אמר ר׳ אילא שניא ברכת המזון דכתיב ביה ואכלת ושבעת וברכת דמשמע דמי שלא אכל לא יברך ושמא מן התורה יכול להוציא והתם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. גרסינן בכתובות דף ח׳ אמר ר׳ יוחנן אין אבלי׳ מן המנין מיתיבי אבלים מן המנין כי תניא ההיא בבהמ״ז וכי קאמר ר״י בשורה ואלא הא דאמר ר׳ יוחנן ברכת אבלים בעשרה ואין אבלי׳ מן המניין ברכה בשורה מי איכא משמע דדעת המקשה שמדבר בברכת המזון וקשיא מברייתא לרבי יוחנן ופירש רבינו שלמה בברכת המזון להצטרף עם שנים לזימון וקשה בתוס׳ שם בד״ה כי תניא דאם כן לימא בהדיא דאבל חייב במצות אלא מדבר בברכת אבלים שבמזון לומר נברך אלהינו מנחם אבלים שאכלנו משלו ולומר אל אמת דיין אמת בברכת הטוב והמטיב ומכאן משמע דברכת אבלי׳ שבמזון אינו אלא בעשרה מדקס״ד דמקשה דאיירי בברכת אבלים דברכת המזון וקאמר בעשרה והוה ניחא ליה אי לאו דקתני לעיל בברייתא אבלים מן המניין אמנם מורי רבינו יהודא כתב בשם רבינו יצחק שאין צריך עשרה כדמסקינן במגילה דכ״ג ששנינו שם אין אומר ברכת אבלים פחות מעשרה ומפרש בגמ׳ מאי ברכת אבלים ברכת רחבה וכן כתוב בתשובת הגאוני׳ וזה לשונם וברכת אבלים שאתם אומרי׳ על הכוס ברוך מנחם אבלים אנן אין מנהג שלנו לאומרה בישיבה וגם לא בבבל כל עיקר אבל אתם שתקנו לכם אבותיכם לאומרה אין צריך עשרה שלא מצינו עשרה אלא בברכת רחבה וגרסינן בירושלמי במס׳ תרומות פרק קמא ובתוס׳ פרק אין עומדין מביאו בד״ה מכאן דף ל״ב רבי זעירא בעי קמי רבי יוסי שכור מהו שיברך אמר ליה ואכלת ושבעת אפילו מדומדם פירוש מלשון אבן דומם פירוש שיכור שאין יכול לדבר כראוי. גרסינן בבראשית רבה ובירושלמי פ״ג שאכלו אמר רבי יוסי כמה זימנין אכלית עם חלפתא אבא ועם רבי חנינא בר סיסי חביבי ולא זמנין עלאי עד שהבאתי שתי שערות מכאן פוסק רבינו יצחק ברבי שמואל בתוס׳ שם כל הסוגיא תוס׳ בד״ה ולית הלכתא דף מ״ט הלכה למעשה שאין קטן מצטרף לזימון בשלשה עד שיביא שתי שערות דמעשה רב וכל שכן בי׳ שהרי פסקינן לעיל בגמרא שם דף מ״ו הלכה כמר זוטרא שמחמיר בעשרה יותר מבשלשה מפני שיש הזכרת השם ואינו סובר כרב אלפס שפסק שם בדף מ״ט בשם הגאון דקטן בן עשר ובן תשע כשיודע למי מברכין מזמנין עליו והשיב רבינו יצחק כי אף על פי שאומר רבינו תם דמסתברא כרבי יהושע בן לוי דאמר שם בדף מ״ט אף על פי שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף ומשלימין אותו לעשרה היינו להזכיר השם בעשרה בזמון ולעשרה שמתפללין משום דבר שבקדושה הוא לא הי׳ נוהג כן ולא הי׳ עושה מעשה וגם כשמצטרפין אותו כשחומש בידו אפילו קטן וספר תורה נמי לא יצטרף שהרי אינו בשום מקום לעניין תפלה אלא בפרקי דרבי אליעזר פר׳ ח׳ מזכיר ספר תורה לעניין עיבור השנה ובירושלמי שם דקא תני קטן וספר תורה עושין אותו סניף הרי אמר רבי יודן שם כך היא מתניתין קטן לספר תורה עושין אותו סניף דמשמע לקריאת התורה לעלות למניין שבעה וגם הרב רבי יוסף כתב ומסתברא דרבי יהושע בן לוי קאי כרב אשי שם בד׳ מ״ז דמיקל בעשרה יותר מבשלשה ופליג אמר זוטרא דמחמיר בעשרה יותר מבשלשה ולעיל פסקינן הלכה כמר זוטרא הילכך אין הלכה כרבי יהושע בן לוי וגם מורי רבי׳ יהודא כתב מסקנא דמילתא אין עושין קטן סניף לזימון ולתפלה ולשלשה עד שיביא שתי שערות כעובדא דרבי יוסי בן חלפתא בירושלמי עד כאן לשון מורי. גרסינן בפר׳ לולב וערבה סוכה ד׳ מ״ט אמר רבא האי צורבא מדרבנן דלא נפיש חמריה ליגמע גמועי דכי שבע איניש מגרוני׳ שבע רבא כי הו׳ שתי כס׳ דברכתא מגמע אגמועי: נשלם ברכת המזון אחל בעזרת הבורא שאר ברכות שבסעודה גרסינן בפרק כיצד מברכין ברכות ד׳ ל״ז תנו רבנן כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכ׳ מעל ותקנו אנשי כנס׳ הגדול׳ מטבע כל הברכות ואין ראוי לשנותם כלל שם ד׳ מ״ב. ומדברי סופרים חייב אדם לברך על כל מאכל תחילה ואחר כך יהנה ממנו שם בדף ל״ז. וכן אם הריח ריח טוב שם בדף מ״ה יברך ואחר כך יהנה ממנו ואפי׳ נתכוין לאכול ולשתות מהן כל שהו תוספות פרק הישן סוכה דף כ״ו אף על פי שהוא פחות מכשיעור טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו בפחות מכשיעור כדאי׳ בירושלמי דפרק כיצד מברכין ובתלמוד שלנו שם בדף מ׳ ולא בריח כדאיתא בפ׳ בא סימן דף כ״א וכן מדברי סופרי׳ לברך ואחר כל מה שיאכל ואחר כל מה שישתה והוא שישתה רביעי׳ ושיאכל כזית ואמרינן בנדרי׳ ובפ״ב דברכות דף י״ד מטעמת אינה טעונה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית פירש רבינו חננאל בתוס׳ שם וכגון שחוזרת ופולטת עוד יש ברכות רבות שהן דרך שבח והודייה הרי יש ג׳ ענייני ברכות ברכת ההנייה וברכת המצוה וברכת ההודאה והשבח ובברכות פ״ג שאכלו ד״נ אמר רבי יוחנן כל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה והילכתא כמותו לגבי רב שחולק עליו אלא אם כן היתה סמוכה לחבירתה וברכה ראשונה של שמנה עשרה לכבוד האבות לא הוזכר בה מלכות על שאר העולם כי אם שהוא אלהי האבות כדדרשינן בערבי פסחים בדף קי״ז לגוי גדול זהו שאומר אלהי אברהם ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יעקב יכול יהו חותמין בכולן תלמוד לומר והי׳ ברכה בך חותמין דווקא. כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזניו מה שיוציא בשפתיו ואם לא השמיע לאזניו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו ואפילו ברכת המזון כדאי׳ התם בפרק היה קורא דף ט״ז כל הברכות כולן לא יפסיק בדברים אחרים בין הברכה ובין הדברים שמברכין עליו ואם הפסיק צריך לחזור לברך שנייה אבל אם הפסיק לעניין דבר שמברכין עליו אין צריך לברך שנייה כיצד כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אומר הביאו מלח הביאו תבשיל תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו אינו צריך לברך כדמסיק התם בפרק כיצד מברכין דף מ״א וע״ש בתוס׳ שאפילו מאכל בהמה נחשב צורך סעודה מפני שאסור לאכול קודם שיתן לפני בהמתו שנא׳ ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת וכן כל ברכה כיוצא בה ואמרי׳ התם בפרק מי שמתו דף כ״ה שאסור למברך לברך כשהוא ערום עד שיתכסה ערותו במה דברים אמורים באיש אבל באשה יושבת ופניה טוחות בקרקע ומברכת כדמסקינן בפ׳ מי שמתו שם ובפ׳ ב׳ דחלה רבים שנתוועדו לאכול פת או לשתות יין לדברי רבי יוחנן שאומר בפ׳ כיצד מברכין ברכות דף מ״ד שיין כפת לעניין הסבה אחד מברך לכולן בין בתחילה בין בסוף אבל בבאו במקרה לאכול זה מכאן וזה מכאן כל אחד מברך לעצמו ובשאר כל אוכלין ומשקין אם הסבו אחד מברך לכולן ברכה דלכתחילה ואמרינן התם בד״מ תלמידי דרב הוו יתבי קמי׳ דבר קפרא הביאו לפניהם כרוב ודורמסקין ופרגיות נתן בר קפרא רשות לאחד מהם לברך ובברכה דלבסוף מסקינן בחולין דף ק״ו ובתוס׳ שם מפרש טעמא דאין מזמנין על הפירות ומברך כל אחד לעצמו ולא מהניא להו הסבה פירש מורי רבינו יהודא דלדידן ביין לא מהני הסבה שאין אנו רגילין בכך בתוס׳ שם ובתוס׳ כיצד מברכין דף מ״ד. בפ׳ אין עומדין דל״ד רב ושמואל דאמרי תרוויהו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא ותניא בפ׳ שלשה שאכלו כל העונה אמן לא יענה אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן קצרה ולא אמן ארוכה אלא אמן בינונית ולא יגביה קולו יותר מן המברך וכן לא יענה אמן יתומה פי׳ שאין לו אב שלא שמע הברכה ולא ידע על איזה עונה אמן כן מפרש בירושלמי בספ״ה דברכות והא דאמר בפ׳ החליל סוכה דף נ״א וכל הסוגיא בתוס׳ שם החזן עומד על הבימה ומניף בסודרין בשעת גמר ברכה כדי שיענו אמן התם היו יודעין סדר הברכות והיו יודעין על איזו עונין אמן ועוד יש לומר שמה שעונין אמן בהנפת סודרין בקריאת ספר תורה הוא ולא בתפלה ולא בדבר ששליח ציבור מוציא רבים ידי חובתן וכן יש בירושלמי שם בימה של עץ היתה באמצע וחזן בית הכנסת עליה עמד אחד מהן לקרות היה הממונה מניף בסודרין והן עונין אמן על כל ברכה. בפ״ג שאכלו דף מ״ז כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה והעונה אמן אחר ברכה שהיא סוף ברכה אחרונה הרי זה משובח כגון בונה ירושלים בברכת המזון שהיא סוף ברכה שמתחייבים בהן מן התורה שם אביי עני אמן בקול רם כי היכי דלשמעו פועלים דהטוב והמטיב לאו דאורייתא יעמדו למלאכתן רב אשי עני ליה בלחישה כי היכי דלא לזלזלו ביה ואין עונין אמן אחר עצמן בברכת הפירות וברכת המצות כדתניא בתוספתא דמגילה פ״ג מפני שני טעמים אחד שאין עונין אמן אלא אחר ברכה אחרונה שקדמו לה ברכות אחרות להודיע שסיים כל ברכותיו ועוד אפי׳ קדמו לה ברכות כגון ברכה אחרונה שלפני קריאת מגילה ונר חנוכה לא יענה אמן מפני שזה היה חשוב הפסק בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו ולא דמי לבונה ירושלים שכבר סיים כל אכילתו ואין כאן חשש הפסק גרסינן בפ׳ כל כתבי שבת דף קי״ט וע״ש בתוס׳ ובפ׳ חלק סנהדרין דף קי״א מאי אמן אמר רבי חנינא אל מלך נאמן ובסוף נזיר גרסינן רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך האוכל פת הנעשי׳ מחמש׳ המינים חייב לברך לפניה המוציא לחם מן הארץ. שם בדף מ״ח כל הסוגיא עם הירושלמי בתוס׳ שם אמר רב אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ואין המברך רשאי לטעום עד שיכלה אמן מפי רוב המסובין וגרסינן עלה בירושלמי פ׳ כיצד מברכין רבי יהושע בן לוי אומר שותין אע״פ שלא שתה המברך ואומר שם דלא פליגי שדברי רב בשכולם זקוקים לככר אחד ומה דאמר רבי יהושע בן לוי כשכל אחד ואחד כוסו בידו ובערבי פסחים דק״כ נמי אמרינן ההוא סבא גחין ושתה מקמיה רב אשי שבירך וגם למדנו משם בתוס׳ שאין צריך לשפוך מכוס של ברכה לשאר כוסות. כל הסוגיא בפ׳ כיצד מברכין ברכות דף ל״ח קמח של אחד מחמשת המינים שבשלו בקדירה בין לבדו בין שעירבו עם דברים אחרים וכן הדגן שחלקו לשנים או לכמה חלקים ובישלו בקדירה זהו הנקרא מעשה קדירה וכן תבשיל שעירב בו מחמשת המינים מברך עליו בורא מיני מזונות ובלבד שיהא התערובות ההוא עיקר שאינו עשוי לדבק לפיכך מיני דבש שמבשלין אותו ונותנין בהן סולת כדי לדבק ועושין מהם מיני מתיקה אינו מברך עליו בורא מיני מזונות מפני הדבש שהוא העיקר וזה הכלל במשנה שם דמ״ה בברכות כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה בין שהיתה הטפילה מעורבת עם העיקר כעניין שאמרנו בין שלא היתה הטפילה מעורבת עם העיקר כגון שהיה צריך לאכול דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיק המלח גרונו ולשונו מברך על המליח ופוטר את הפת וכן כל כיוצא באלו. שם בדף ל״ט היה הקמח מעורב ורך כדי שיהא ראוי לשתיה מברך עליו לכתחילה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות. בפ׳ המוכר פירות דף צ״ו וע״ש בתוס׳ ועל השכר אין מברכין בורא פרי האדמה דמאן לימא לן דהוי כמו קמחא דשערי דאיכא למאן דאמר בפ׳ כיצד מברכין ברכות דף ל״ז דמברכין עליו בורא פרי האדמה דהתם ודאי אישתני לעילויא על כיסני הם קליות וכן על החטה כמו שהיא בין חי׳ בין שלוקה והיא שלימה בתחילה מברך בורא פרי האדמה ולבסוף בורא נפשות רבות שם בדף ל״ה וע״ש בתוס׳ ד״ה הכוסס כן פסקו הלכות גדולות חביצא שיש בה פירורי הפת בזמן שהפרוסו׳ קיימות פי׳ שהם כזתים לפי הירושלמי שם ותלמוד שלנו אומר שם בדף ל״ט אפי׳ פירורין שאין בהם כזתים והוא שיש עליהם תואר לחם והירושלמי יש לפרשו באין תואר לחם עליהם ולכך מצריך כזתים בתחילה מברך המוציא ולבסוף מברך שלש ברכות אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מברך ברכה מעין שלש. שם בדף ל״ח הכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה טחנו אפאו ובשלו אע״פ שהפרוסות קיימות בתחילה מברך במ״מ ולבסוף ולא כלום ומפרש שם בדף דלעיל ולא כלום מברכת שבע המינין אלא בורא נפשות רבות. שם דוחן בתחילה בורא פרי האדמה ולבסוף בורא נפשות רבות תניא שם כל שהוא משבעת המינין כגון חטה ושעורה וגפן ורמון ותאינה וזתים ותמרים בתחילה מברך לפי מה שהוא ולבסוף מברך ברכה אחת מעין שלש וחטה שאמרנו דווקא בשאינה שלימה כאשר בארנו למעלה והאוכל תאנים ומיני מזונות ושתי חמרא כולל ומברך על המחיה ועל הכלכלה על הגפן ועל פרי הגפן על העץ ועל פרי העץ בא״י על הארץ ועל המחיה ועל הפירות ואע״פ שאין חותמין בשתים כדאמר התם אין זו בשתים שהארץ היא המוציאה המחיה והפירות כך פסק רבינו חננאל בתוס׳ שם כל הסוגיא בד״ה על העץ בדף מ״ה ומתוך כך נהג רבינו יצחק לברך בחתימת יין על הארץ ועל הפירות ואין צריך לחתום על הארץ ועל פרי הגפן. שם בדף ל״ט וטרוקנין שהם כובא דארעא פירוש עושה מקום חלל בכירה ונותן בתוכו מים וקמח כמו באילפס מברך עליה בורא מיני מזונות והני מילי דלא קבע סעודתי׳ עליה אבל קבע סעודתו עליה וליכא ריפתא אחריתא מברך המוציא עוד גרסינן בירושלמי פ״ק דחלה רבי יוחנן אמר טרוקני חייבת בחלה ומברכין עליה המוציא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ואע״פ שטרוקני׳ גובלא בעלמא כלומר מעט קמח מגובל במים הרבה מכל מקום הוי כמו תחילתו סופגנין רכין וסופו עיסה שחייב בחלה כדתנן במס׳ חלה פ״ק וכל הסוגיא בתוס׳ כיצד מברכין דף ל״ט בד״ה לחם ורבינו יצחק בר ר״ש היה מסופק בנילש שאנו אוכלין בפורים לקבוע סעודתו עליהם כי אולי הם כגובלא דהכא לעני המוציא אף על פי שאין חייבת בחלה כגובלא דהכא או שמא הם כלחמניות דאמרינן נמי התם בפ׳ כיצד מברכין דמ״ג דמברכין עליהן המוציא היכא דקבע סעודתו עלייהו עוד גרסינן בפ״ק דחלה בירושלמי אמר ר״ל כל שהאור מהלך תחתיו פירוש כגון מעשה אלפס אין מברכין עליו המוציא ואין חייבין בחלה ואין אדם יוצא ידי חובתו בפסח אמר רבי יוחנן ובלבד על ידי משקה פירוש הדין עמך כשנאפה באלפס ע״י משקה ודווקא בלילתו רכה כמו ביני״ש וקרייפילש אבל בלילתו עבה כגון פרטרש ורישיליש אפי׳ על ידי משקה יש בו דין לחם כדתניא בפ׳ כיצד מברכין ברכות דף ל״ט וע״ש בתוס׳ היה עומד ומקריב מנחות בירושלים מברך שהחיינו נטלן לאוכלן מברך המוציא לחם מן הארץ קא פסיק ותני לא שנא מנחת סולת ולא שנא מנחת מרחשת ומחבת אע״פ שנאפו באילפס על ידי משקה אמנם חזר בו רבינו שמשון בסוף ימיו ופי׳ בפי׳ זרעים דאפרטר״ש ורישולי״ש וויירמציא״ש פטורין מן החלה ואין מברכין עליהם ברכת המוציא וראיותיו כתובות במצות חלה בפ״ק ומעמיד ההיא דכיצד מברכין דלעיל במנחה מאפה תנור וסולת ונראה לי דוחק גדול ונראה דבריו בבשיל במים אבל בטיגנא במחבת שאין שם כי אם מעט שמן נראה כפסק הראשון שהוא קרוי לחם בין לעניין חלה בין לעניין ברכת המוציא וחביצא שאמרנו לעיל שמברכין על הפירורין המוציא אותו המאכל אינו נעשה על ידי בישול במים. פ׳ כיצד מברכין דמ״ג פת הבא בכיסנין מברך עליה בורא מיני מזונות ומי שקבע סעודתו עליהם מברך המוציא פי׳ רבינו חננאל פת הבאה בכסנין פת העשוי כעין כיסין ומערבין בהן סוקר״א ושקדים ומיני בשמים ולועסים אותו בבית משתאות אחר הסעודה קודם ברכת המזון ואין טעונין ברכה לאחריהם. שם תני רבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקים. שם אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה כגון בשרא וכוורי וכל מיני בשולי דדירכא למיכל ביה רפתא וירקי ובוציני אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ורבי יצחק ברבינו שמואל כל הסוגיא מו״ס בתוס׳ שם פירוש דחביצא ודייסא הוו בדין הזה וכן עמא דבר שאין מברכין על טרייאש בלע״ז בתוך הסעודה ודברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה פי׳ רבינו יצחק כגון תאנים וענבים דאפליגו בהו התם אמוראי בדף דלעיל ונקראים שלא מחמת הסעודה מפני שאינן כעין מיני מלוחים שרגילין לבא לעיקר סעודה וכן כל מיני פירות הבאים בסעודה לאכול עמהם פת טעונים ברכה לפניהם דהמוציא אינו פוטרן ולא לאחריהם דברכת המזון פוטר כל מה שאכלו עם הפת כרב הונא וכרב נחמן שם אמנם בירו׳ שם מוכיח שאם באו הפירות לעיקר הסעודה שאין מברכין עליהם לאחר סעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם ולא גרסינן דברים הבאים דקאי אפי׳ אדברים שרגילין לבא מחמת סעודה הואיל ובאין לאחר סעודה שמשכו ידיהם מן הפת הרי הן כאילו באו לאחר בהמ״ז וכתב מורי רבינו יהודא הדין הזה האחרון אינו נוהג בינינו שאין אנו מושכים ידינו מן הפת כלל עד אחר ברכת המזון. יין שבתוך המזון טעון ברכה לפניו שאין הפת פוטרו כדפריך תלמודא שם בדף מ״ג אי הכי יין נמי לפטריה פת פירוש שהוא בא מחמת הסעודה בתוך הסעודה שבא לישרות המאכל וגם אי אפשר לאכילה בלא שתייה ומשני שאני יין הואיל וגורם ברכה לעצמו בתוס׳ שם כל הסוגיא פירוש שמברכין עליו בורא פרי הגפן הואיל ואשתני לעילויא דבתחילה בענבים מברך בורא פרי העץ ומ״מ אין טעון ברכה לאחריו שברכת המזון פוטרו ורבינו שמואל נמי פי׳ ק״ו ומה ברכה אחת מעין שלש פוטרת היין שלש ברכות לא כל שכן מים ושאר משקים הבאים בתוך הסעודה לא היו נוהגין רבינו יעקב ורבינו יצחק לברך עליהן כלל בתוס׳ דלעיל שנחשבי׳ כבאים מחמת הסעודה כדאמרינן בב״מ דף ק״ו וכולן פת שחרית וקיתון של מים מבטלתן גרסינן בפ׳ כיסוי הדם דף פ״ו כיון שאמר בעל הסעודה הב לן ונבריך אסור למשתי פי׳ רש״י ורבינו חננאל בתוס׳ שם עד שיברך לפניו אבל אם מברך לפניו מותר אף קודם ברכת המזון. בפ״ק דברכות דף י״ב מסופק התלמוד אם תופס בידו כוס של שכר ופתח בברכת היין וסיים בברכת השכר אם נלך אחר פתיחה ומחזירין אותו והואיל והספיקא בשל דבריהם אין מחזירין אותו וכוס של ברכת המזון פירש בהלכות גדולות שאין מברכין אחריו ברכה אחת מעין שלש ונראה טעות סופר דודאי מברכין אם שתה רביעית דכל פחות מכשיעור אין טעונין ברכה לאחריו מי שנסתפק אם בירך המוציא אם לאו אינו מברך מפני שאינו מן התורה. פ״ג שאכלו דף נ״ב שכח לברך המוציא אם נזכר עד שלא גמר סעודתו חוזר ומברך. פ׳ כיצד מברכין דל״ט בעל הבית מברך המוציא לחם מן הארץ ולא יערב האותיות כדאי׳ בירושלמי שם וע״ש בתוס׳ בד״ה והלכתא ד״מ והאורח מברך ברכת המזון והלכתא כרבא פ״ג שאכלו דף מ״ז ופ׳ כיצד מברכין ברכות דף מ״א וע״ש בתוס׳ דאמר התם מברך ואחר כך בוצע שלא יפריד הפרוסה מן הפת עד אחר הברכה דרבנן עבדי כרבא אבל יחתוך קודם ברכה כי תחשוב כמו הפסק כך פי׳ רש״י שם אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן לפני כל אחד ואחד אלא אם כן היא פת נקייה כדקאמר התם לית דין צריך בשש מלשון בשש משה כלומר אין צריך לאחר עד שיביאו ליפתן מפני שפת נקייה הייתה והוא הדין אם נתכוונו לאכול פת חריבה ורבים נוהגים אפי׳ לא נתכוונו לאכול פת חריבה ואמר בפ׳ חלק דק״ב שאמר מנשה לרב אשי שאין בוצעין אלא מהיכא דגמר בשולא יש ספרים שכתוב כך ופי׳ רבינו משה בפ״ז דהלכות ברכות ממקום שמבושלת יפה יפה שנגמר שם כל הבשול ויש ספרים שכתוב בהם מהיכא דקדים בישולא שזהו תחתיו שנדבק בתנור חם מיד וכן אנו נוהגים מצוה מן המובחר לבצוע מככר שלימה ואם יש פתיתין גדולים ושלימים קטנים וכולן של חטים נחלקו שם רב הונא ורבי יוחנן בפ׳ כיצד מברכין ברכות דף מ״א וע״ש בתוס׳ והלכה כר׳ יוחנן דאמר שלימה מצוה מן המובחר ואפי׳ פתיתים מפת נקייה ושלימה מפת הדראה כיון שהכל מין אחד אבל פרוסה של חטים ושלימים של שעורין פרוסה של חטים עדיפא שקודמת בפסוק וירא שמים מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע משתיהן. גרסינן בירושלמי שם פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה רבי חייא בשם רבי אחא אומר על איזה מהן שירצה יברך מסקינן בערבי פסחי׳ דף ק״א דשינה סעודתו מבית לבית ומחדר לחדר כמבית לבית דמי ומברך על מה שאכל וחוזר ומברך על מה שיאכל ואמר רב חסדא שם לא שנו אלא בדברים שאין טעונים ברכה חשובה לאחריהם במקומן ואין צריך לברך במקום שאכל פירש כגון יין ופירות אבל בדברים שטעונים ברכה חשובה לאחריהם במקומן פירוש כגון מיני פת אינו צריך לברך מפני שצריך לחזור בקביעותו הראשון כדי לברך מבואר שם בפי׳ רשב״ם ובתוס׳ ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך ותני׳ כוותיה דרב חסדא שם בדף ק״ב כך תופסין רבותינו שבצרפת עיקר ואין הלכה כבריי׳ דתוספת׳ סוף פ״ג דברכות דקאמר דיבר עם חבירו והפליג צריך לברך למפרע וכשהוא חוזר מברך לכתחילה ור׳ משה פי׳ ברפ״ד דברכות שיין כפת לענין זה שצריך לברך במקום שאכל וכן כל דבר שצריך ברכה אחת מעין שלש וכן אומר רבי׳ שמואל אבל אין נר׳ לרבי׳ יצחק ע״ש בתוס׳ בדף ק״א כל הסוגיא אלא כמו שכתבתי וכן פי׳ רב אלפס בפ׳ ערבי פסחים וכן מוכיח בכל הברייתות דקתני חברים שהיו מסובין לשתו׳ יין ועקרו רגליהם לצאת לקראת חתן ולקראת כלה שאין צריך לברך וכו׳ ומוכיח התלמוד שם בדף ק״א מדקתני עקרו דאיירי בדברים שטעונים ברכה חשובה לאחריהם במקומן ולשתות יין הוא כמו משתה יין כלומר פת ויין דמשמע הלשון שמפני המהירות לא ברכו במקומן ולדברי רבי׳ משה ור״ש דלעיל תפשוט ליה מיין דקתני בברייתא ולא ממשמעות דקתני עקרו והוצרך רבי׳ שמואל למחוק יין מכל הברייתות עוד מסקינן התם בדף ק״ב וע״ש בתוס׳ דאם עקרו רגליהם ללכת לבהכ״נ כשהן חוזרין אין טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחילה אם הניחו שם מקצת חבירים אע״פ שהתפללו בנתיים מסקינן התם בפ׳ כיצד מברכין ברכות דף מ״ד בשבתות ובימים טובים ובסעודות הקזה שאדם קובע סעודתו על היין אם בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון לפני ברכת המזון וכל שכן שבתוך המזון אבל בשאר הימים אינו פוטר וצריך לחזור ולברך וכן כתב רבי׳ יצחק והרב רבי׳ יוסף דיבנדי״ש וכן הוא בתוס׳ שם דיין של קידוש ושל הבדלה שבתחילת המזון פוטר את היין שבתוך המזון בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי שיענה כל אחד ואחד אמן. שם ואינו פוטר יין שלאחר המזון דיין שבא לשרות המאכל אינו פוטר אותו שבא לשתיה. פ׳ הרואה דף מ״א וע״ש בתוס׳ ובתוס׳ פרק ערבי פסחים פסחים דף ק״ד בא להם שינוי יין בסעודה כל אחד מברך הטוב והמטיב אפי׳ לא יהא השני טוב מן הראשון כדאמרינן בירושלמי סוף פרק כיצד מברכין רבי על כל חבית וחבית שהיה פותח היה מברך הטוב והמטיב ומסיק בפ׳ הרואה ברכות דף ס״א שאין מברכין הטוב והמטיב ביחידי אלא א״כ יש אחר עמו או אשתו או בניו דהכי קאמר הטוב לדידיה והמטיב לאחריני׳ מה שאמרנו שכל אחד מברך לעצמו בתוך הסעודה לפי שאין בית הבליעה פנוי פירש רבינו שלמה בפ׳ כיצד מברכין דלעיל שמתוך כך אינם מתכוונים לשמוע וקיימא לן ר״ה דף כ״ט דבעינן דעת שומע ומשמיע אפס בירושלמי פ״ק דתענית משמע טעמא לפי שאין עונין אמן באמצע הסעודה ולא שום שיחה מפני הסכנה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה וקאמר התם אמר ר׳ מני הדא אמרה הדין דעטיש בגו מיכליה אסור ליה למימר אסו בגין סכנתא דנפשיה לא מצאתי שם אלא בסוף פרק כיצד מברכין ובתלמוד שלנו הוא בפ״ק דתענית דף ה׳. אע״פ שאין ברכת המזון צריך יין אם בירך על היין צריך שידיח הכוס של ברכה בפנים וישטוף אותו מבחוץ כדמפרש בפ׳ שלשה שאכלו דף נ״ג היינו כר׳ חייא אליבא דבית שמאי בפ׳ אלו דברים דף נ״ד וצ״ע דלקמן מייתי שצריך כוס בסימן כ״ט ונוהגין רבים שאם נראה נקי די בכך וימלאנו יין חי ואוחזו בימינו אע״ג דקאמר אין לנו אלא ד׳ אלו אימין לא פליגי ופי׳ חי שאין מזוג כ״א מעט ובסנהדרין קרי חי מזיג ולא מזיג דחי לגמרי לא חזי לברוכי עליו כדאמר התם בברכות דף נ״ב דאין מברכין עליו בהמ״ז עד שיתן לתוכו מים שם בדף נ״ג ורב ששת היה מוזגו לגמרי בברכת הארץ עיין בפי׳ ר״י באלפסי בד״ה חי ומלא כך פי׳ רבינו יעקב בתוס׳ בסנהדרין דלעיל ויש מפרשי׳ שחי רוצ״ל על הכוס שיהא שלם כדאמרי׳ בעלמא ב״ק דף נ״ד שבירתן של כלים זהו מיתתן וא״ר יוסי ברכות דף נ״ג אין משיחין על כוס של ברכה אלא הכל שותקין עד שתכלה בהמ״ז גרסינן בירושלמי בברכות ובתלמוד שלנו שם בדף נ״ג א״ר אבא שלשה דברים נאמרו בכוס של ברכה עטור ומודח ומלא שלשתן בפסוק א׳ נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה׳ שבע עטור רצון מודח מלא כמשמעו: גרסינן בחולין דף ק״ה א״ר יצחק בר אשיאן מים ראשונים מצוה מב׳ טעמים א׳ מפני סרך תרומה פירוש שמתוך שרגילים ליטול ידיהם לחולין יהיו רגילין אוכלי תרומה ליטול ידיהם לתרומה ושם הוא חובה כי סתם ידים קודם נטילתם יש להם תורת שני לטומאה ופוסלות את התרומה והטעם השני מפני שמצוה לשמוע דברי חכמים שתקנוה משום נקיות בתוספות שם והסמיכו למקרא בסוף אלו דברים במס׳ ברכות דנ״ה והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן פירוש שהיו סכין ידיהם בשמן קודם מים אחרונים להעביר הזוהמא אני ה׳ אלהיכם זו ברכה ועוד אמרי׳ שם בדף נ״ה כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים המזוהמות פסולות לברכה ומים ראשוני׳ הללו הואיל ומצות חכמים היא טעונין ברכה וכן הנוטל ידיו בין לק״ש בין לתפילה מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים שהרי ציונו הקב״ה מן התורה לשמוע דברי חכמים שנ׳ על פי התורה אשר יורוך. בפ׳ כל הבשר דף ק״ה מים אחרונים הם חובה ואין טעונין ברכה מפני שהם משום שמירת הגוף שאמרו חכמים בפ׳ כיצד מברכין דף מ״א על כל אכילתך אכול מלח ויש מקומות שיש מלח סדומית שמסמא את העינים כשטובל אצבעו במלח ומגיע לעיניו ואנו עכשיו בצרפת לא נהגנו במים אחרונים מפני שאין מלח סדומית מצוי בינינו בתו׳ כל הבשר בד״ה מים ראשוני׳ וגם לא בסיכת שמן וקרא דוהתקדשתם אסמכתא בעלמא הוא ואין נחשבות הידים המזוהמות להיות פסולות לברכה כיון שמלח סדומית אין מצוי בינינו מים אמצעים רשות שם אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל ומפרש רבי׳ יצחק בתוס׳ שם בד״ה לא שנו ועיין בד״ה עוף דף ק״ד בין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה שאין הבשר בעין ולא הגבינה בעין ואין שם אלא הטעם בלבד אבל בין תבשיל של בשר לגבינה של אחריו חובה ובנטילה שעושין בין גבינה לבשר אין טעונין ברכה שאין זה אלא הכשר אכילה כעין ניקור חלב ומליחת בשר אתמר שם בדף ק״ו חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים ורבי יוחנן אמר נוטלין מהם לידים א״ר יוחנן שאלתי את רבן גמליאל ב״ר ואוכל טהרות היה ואמר לי כל בני גליל עושין כן והלכה כרבי יוחנן מאחר שכל בני גליל עושין כדבריו ומפרש רבי׳ שלמה שמחלקותן בחמי האור שאינן כל כך חמין שתהא היד סולדת בהן והדין עמו דמסתמא כל בני גליל שהיו עושין כן בחמין בינונים היו נוהגין תנן התם בפ״ק דידים מים שנפסלו לשתיית בהמה כגון סרוחים וחמי טבריה פסולין לנטיל׳ ידים אם שאבו מהם בכלי אחר אפס בקרקע במקומן טובלין בהם הידים מק״ו ומה כל גופו טובל בהן ידיו לא כ״ש ומה שאנו אומרים בפ׳ שני דזבחים ד׳ כ״ב אי דאין פרה שוחה ושותה מהם אפי׳ למקוה נמי פסול לטבילה לשם מדבר שנפסלו מחמת רוב טיט המעורב בהן תו׳ פ׳ כל הבשר בד״ה מים שנפסלו דף ק״א אמר רב נחמן בפ׳ כל הבשר חולין דף ק״ה הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח ורבא אמר שהוא רשות והלכ׳ כדברי רבא שהוא בתראה תנו רבנן נטיל׳ ידים לחולין עד לפרק לתרומה עד לפרק לקידוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק כך הברייתא שנויה שם בד׳ ק״ו בגמ׳ ותו׳ שם כל הסוגיא ואין הדבר מבורר אם פרק אחד לכולן ולפי ששמע מרבו כל אחת בפני עצמו כששמע כל אחת גרסה בפני עצמה וכששמע שלשתן היה חוזר כל אחד לבדה כמו ששמעה כל אחד לבדה או שמא רוצה לומר שאין שיעורו של זה כשיעורו של זה ולכל אחד יש פרק שלו ופרק קידוש ידים ורגלים מבורר כל היד שהוא פרק רביעי של יד כך מוכיח בערכין בפ׳ האומר משקלי עלי ערכין ד׳ י״ט אבל בפ׳ החולין והתרומה נחלקו רב מפרש עד כאן לחולין עד כאן לתרומה פי׳ לתרומה כל היד כמו לקידוש אבל לחולין באמצע היד שהוא פרק שלישי ששם נקשרים כל האצבעות לעובי היד שם בפ׳ כל הבשדר דף ק״ו וכן כתוב בירושלמי דברכות פ׳ אלו דברים לחולין עד קשרי אצבעותיו וזהו פרק שלישי ששם כולם נקשרים ושמואל אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא פי׳ פרק אחד לכולן כפרק קידוש ידים ורגלים שזהו כל היד וזהו שכתוב בספר הזהיר אמר שמואל לחולין כל היד ורב ששת אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא פי׳ רב ששת מפרש הברייתא כי פרק החולין והתרומה שוין בפרק שלישי ששם נקשרים כל האצבעות והלכה כשמואל שפוסק שם בד׳ דלעיל רבי אמי כמותו וגם ר׳ מישא בר בריה דר׳ יהושע בן לוי שיטה זו כך פי׳ רבינו יצחק ברבי אברהם בתו׳ שם ועיקר וכן פי׳ הערוך בערך מי כאשר יתבאר לפנים גבי מים ראשונים וע״ש בתו׳ תניא כל דבר שחוצץ בטביל׳ חוצץ בנטילת ידים לחולין פי׳ לאכילת חולין והא דתנא בתוספ׳ דמקוואות פ״ו כל החוצצין בכלים חוצצין בנדה ובגר בשעת טבילה ובחולין אין חוצצין שם מדבר בנטילה שעושין לחולין כדי ליגע בחולין שנעשו על טהרת תרומה תניא בתוספת׳ דמקוואו׳ שם צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר והטיט והבצק שתחת הציפורן אפי׳ כנגד הבשר הרי אלו חוצצין ומפרש רבינו יעקב וכן הוא לעיל בספר מצות ל״ת בהלכות נידה סימן קי״א שמדבר בטיט הדומה לבצק שנדבק מאוד כגון טיט של יוצרים וזהו מה ששנינו במס׳ מקוואות פ״ט ואלו שאין חוצצין וכו׳ וקחשיב צוא׳ שתחת הציפורן ואפילו בטיט ובצק אם יש כל כך מעט שאינו מקפיד אינו חוצץ וכתב בס׳ התרומה בסימן ע״ט גלד המכה שהוא יבש ואינו מקפיד או גלד שמצטער עליו אינו חוצץ אע״פ שבטבילת כל גופו רגילין להסיר משום חומרא שפ׳ בתרא דנידה ד׳ ס״ז פוסק רבינא בפ׳ כל הבשר חולין ד׳ ק״ו וע״ש בתו׳ שנוטל אדם ידיו שחרית ומתנה כל היום כולו איכא דאמרי דווקא בשעת הדחק ואם אחר שהתנה נזדמנו לו מים נוטל ידיו ומברך ויש אומרים אפילו שלא בשעת הדחק והולכי דרכים שעת הדחק הוא ואם אחר שהתנה שחרית נזדמנו לו מים לא יברך שם אמר רב אריתא דדלאי פי׳ צינור ששופכין לו מים מן היאור בדלי והוא מוליך מים לשדה אין נוטלין ממנו לידים פי׳ לתת ידיו לתוכו ויקלחו המים עליהם שאין כאן לא נטילה ולא טבילה טבילה אין כאן שהרי המים שאובין הם נטילה אין כאן שהרי אין נטילה מועלת אא״כ באה מכח אדם ואם מקרב ידיו למקום שהדלי שופך והמים מקלחין ממקו׳ השפיכ׳ לתוך ידיו הרי הוא כח אדם ודיו שם ואם הדלי השופך נקוב מאחוריו ככונס משקה שהנקב שמכניסים בו משקה גדול הוא קצת וקילוח היוצא ממנו הוא נראה והשופך שופך דרך פיו לצינור והנקב מקלח מאחוריו ליאור הנוצק הזה מחבר הדלי ליאור כאלו הוא ביאור ושפיכת הדלי כאלו באה מן היאור ומטבילין בצינור את הידים ודווקא בטבילת ידים הקלו אבל בטבילת כל הגוף אינו מועיל משני טעמים אחד שנצוק אינו חיבור ועוד שעירוב מקוואות כשפופרת הנוד בפ״ב דגיטין דט״ז ומה שאמרנו שצריך כח אדם זהו כרבי יוסי דאמר בפ״ק דמס׳ ידים הכל כשרים ליתן מים לידים אפילו חרש שוטה וקטן מניח החבית על ברכיו ונוטל מניח החבית על צדה ונוטל הקוף נותן לידים רבי יוסי פוסל בשתי אלו פי׳ בקוף ובחבית המוטה על צדה והמים נשפכין מאליהם שצריך כח אדם וחכמים אין חוששין בכח אדם אלא בכח כלי ונראין הדברים ששניהם למדים מכיור שהיו הכהנים רוחצים ממנו ידיהם שהיה כלי שחכמים אומרים לא הי׳ שם כח אדם אלא כח כלי ור׳ יוסי למד ממה שכתוב והזה הטהור על הטמא שהיה שם כח אדם והוא הדין לטהרת ידים מכל מקום צריך כח כלי שאנו למדים מרחיצת ידים דכיור ואפשר להיות שגם בכיור היה כח אדם שהיה נקוב מצדדין כעין דדים וברזות קבועים בהן וכשרוצה לקדש ידיו מושך הברזא וקילוח ראשון היוצא על ידי משיכת הברזא קרוי כח אדם ותוחב הברזא מיד בנקב וחוזר ומושכה ויש ללמוד מאחר שרב תופס שיטתו של ר׳ יוסי שהלכה כר׳ יוסי ובהלכות גדולות בתוס׳ פרק כל הבשר בד״ה דלא אתו דף ק״ו כל הסוגיא פוסק שמותר להטביל ידיו לתוך הכלי ומביאים ראייה ממה שאנו אומרים בפ״ב דזבחים דף כ״א מהו לקדש ידיו ורגליו בכיור ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו או דילמא אפי׳ בתוכו ולא נפשטה אותה שאילה משמע שדווקא בקידוש שואל מפני שכתוב בו ממנו אבל בנטילת ידים אפי׳ בתוכו מותר ונראה שאינה ראיה שאותה שאלה לדברי חכמים היא שאינם חוששין בכח אדם ואע״פ כן אסור לקדש בכיור מפני שכתוב בו ממנו וצריך לשפוך מים על ידיו שני פעמים בתוס׳ דלעיל אחת לטהר את הידים והשניה לטהר אותם מים וכן מוכיח בכמה מקומות במס׳ ידים בפ׳ ב׳ ואינו מונה פעם ראשונה ממש ויהיו שלשה פעמים שפעם ראשון אינו כי אם להעביר הטיט מעל ידיו וכל דבר החוצץ. תניא בתוספתא רפ״ק דידים ועיין בפי׳ ר״ש לסדר טהרות שס בפ׳ ב׳ הנוטל ידיו צריך לשפשף ידיו אמרינן במס׳ סוטה דף ד׳ שמים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה פירוש עד שלא יצאו מים חוץ לפרק פי׳ בערוך בערך מי שלא יצאו מים חוץ לזרועו שלא רחץ אותו במים שהוא חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים ואחרוני׳ צריך שישפיל ידיו למטה כדי שיצא כל כח המלח מעל ידיו ותנן במס׳ ידים נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד לפרק וחזרו ליד טמא זהו גרסת רש״י במס׳ סוטה ד״ד וע״ש וכך הביאה בספר התרומה בסימן ע״ח אבל בסדר המשנה בפ״ב דמס׳ ידים גרסינן הידים מטמאין ומטהרים עד הפרק כיצד נטל את הראשונים עד הפרק ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה נטל את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טמאה פי׳ לפי גירסא זו אין הידים מטמאות משקין אלא עד הפרק אבל משקין שנגעו חוץ לפרק טהורין וכן אין מים שניים מטהרין את הראשונים אלא בעודן בתוך הפרק אבל נפלו עליהם חוץ לפרק אין מטהרין אותם וחוץ לפרק דרישא וסיפא הוא שהיה תחילתן תוך הפרק ויצאו אחר כך חוץ לפרק לפיכך ברישא טהורה שמים השניים הטהורין הם לבדם יצאו חוץ לפרק ושם לא קבלו שום טומאה אבל בסיפא שמים הראשונים הטמאים יצאו חוץ לפרק והשניי׳ שיצאו אחריהם לא טהרו שם כאשר בארנו לפיכך כשחזרו ליד טמאה וכשיטה זו פירש רבינו שמשון בפי׳ טהרות בפרק ב׳ דידים ובן בפ׳ ר״מ שם עוד תנן שם נטל את הראשונים בידו אחת ואת השניים בשתי ידיו טמאות לפי שהיד שלא נטל כי אם פעם אחת טמאה את היד שנטל פעם שנייה עוד תנן התם נטל ידו אחת ושיפשפה על גבי חבירתה טמאה וצריך שישפוך המים על ידו אחת כשמגיע למים השניים שהם השלישיים עם הראשונים ולא תגע היד אל חבירתה עד שישפוך גם על ידו האחרת או שישפוך בבת אחת מים שלישיים על שתי ידיו עוד תנן התם בריש פ״ב ועיין בתוס׳ פ״ב דגיטין דף ט״ו בד״ה נוטל נטל ידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה פי׳ מדבר כשהעביר כבר הטיט ודבר החוצץ וצריך עתה לעשות שתי שטיפות ועשה שטיפה אחת מרובה כשתי׳ ידו טהורה שתי ידיו משטיפה אחת ר׳ מאיר מטמא עד שיטול מרביעית פירוש אע״פ ששנינו בריש מס׳ ידים מי רביעית נוטלין ממנו לידים לאחד ואפי׳ לשנים הואיל וכשהתחילו שניהם ליטול הי׳ אז רביעית בכלי במד״א כשנוטל בשתי שטיפות אבל בשטיפה אחת צריך לכל אחד רביעית המים שהדיח בהם הנחתום את ידיו מחמת העיסה אותן המים כשרים לנטילה אבל המים שהנחתום טובל בהן גלוסקאות או שרה בהן פתו או הדיח בהן את הכלים פסולין לנטילה כדאיתא במס׳ ידים שם תנן עוד בפ׳ כל הבשר דף ק״ז נפל בהם דיו או קנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין מפני שצריך שיהא בהן מראית מים אמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו הידים שאין שם כלי עליו ואפי׳ ניקב למעלה מרביעית וכתב מורי שהיה נוהג רבינו יצחק כן אפי׳ בכלי שטף אע״פ ששיעור זה לא הזכיר בפ׳ המצניע דף צ״ו אלא בכלי חרש ואם הכלי ניקב בצידו נקב קטן פחות מכונס משקה ומחזיק רביעית למטה מן הנקב ובאין המים דרך הנקב על ידיו טהורות אפס הנוטל מן המים העוברי׳ חוץ לנקב ונופלים דרך שפת הכלי פסולים כיון שבאו על הנקב דמן הנקב ואילך אין תורת כלי עליו אלא למטה מן הנקב יש תורת כלי עליו מאחר שלא ניקב בכונס משקה תנן במס׳ ידים פ״ק כל הכלים נוטלי׳ מהן לידים אפי׳ בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה ואין נוטלין לידים לא בדופנו׳ הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת החבית פי׳ לפי שאין מחזיקין רביעית אלא א״כ סומכין אותם בשום דבר שאין יושבין שלא מסומכין ומסיים בה ולא יתן לחבירו בחפניו לפי שאין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת ואין נוטלין לידים אלא בכלי תניא בפ׳ כל הבשר חולין דף ק״ז נודות עור שיש להם בית מושב נוטלין מהם לידים שק וקופה אע״פ שמקבלין אין נוטלין מהן לידים שאין מלאכת שק וקופה לקבל מים שרובן אין מקבלין מים. מותר לקבל מים ליטול מן עכו״ם ומן הנדה והא דתניא בתוספתא פ״ק דידים כל שאינו מטמא את המים במשא כשר ליתן לידים וכל שהוא מטמא במשא אין נוטלין מהן לידים דברי רבי מאיר רבי יהודא חולק עליו והלכה כר׳ יהודא ואפי׳ ר״מ אין מחמיר אלא לתרומות וטהרות. כשאדם טובל ידיו בנהר מברך על שטיפת ידים או על טבילת ידים ואין מברכין על נטילת ידים אלא כשנוטל מן הכלי בפ׳ כל הבשר דף ק״ז אדם שלא נטל ידיו אסור לאכול במפה שישים מפה סביבות ידיו ואוכל גזירה שמא יגע והלכתא אוכל מחמת מאכיל שמאכילין אותו צריך האוכל נטילת ידים שמא יגע אבל המאכיל אין צריך נטילת ידים גרסינן בפ׳ ג׳ דיומא דף ל׳ ת״ר הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס פי׳ אותו ששיפשף בה שאמר רב אשי למעלה שם מצוה לשפשף ניצוצות שעל גבי רגליו שלא יראה ככרו׳ שפכה דבר עם חבירו והפליג נוטל ב׳ ידיו ונכנס פי׳ הפליג שעה א׳ או ב׳ אולי הסיח דעתו פוסק שם רבי׳ יעקב שהיוצא להשתין מים א״צ ליטול ידיו כלל אם לא שפשף בידיו והלכך אפי׳ שפשף בידיו אין טעון ברכה מידי דהוי אהיו ידיו מלוכלכות בטיט או בצואה שאין צריך לברך ענט״י ואפי׳ אשר יצר לא הי׳ מברך רבינו מאיר אבל רבינו יצחק היה רגיל לברך אשר יצר הנוטל את ידיו צריך לנגבן בתחילה טרם יאכל ואמר רבי אבוה בפ״ק דסוטה דכל האוכל בלא ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא וראיתי בתוספתא בפ״ב דמס׳ ידים שהמטביל את ידיו אין צריך להגביה את ידיו ולא לנגב את ידיו. מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן בין על גבי כלי בין על גבי קרקע אבל מים אחרונים אין נוטלין בחמין ואין נוטלין אלא על גבי כלי כדאמר בפ׳ כל הבשר חולין דף ק״ה ושם הטעם: שאר ברכות שאינן בסעודה אמרינן בפ׳ כיצד מברכין במשנה דף ל״ה ובגמרא דף ל״ח שכל פירות האילן מברכין עליהם תחילה בורא פרי העץ ולבסוף בורא נפשות רבות חוץ מחמשת המינין הכתובין בתורה והם ענבים ורמונים וזתים ותאנים ותמרים שהוא מברך עליהם בסוף ברכה אחת מעין שלש אפי׳ פרידה אחת של ענב מברך עליה תחילה וסוף כדאמר רבי יוחנן בפ׳ כיצד מברכין בירושלמי דף י׳ ע״א על פירות הארץ ועל הירקות מברכין בתחילה בורא פרי האדמה ולבסוף בורא נפשות רבות ודברים שאין גידולן מן הארץ כגון בשר וגבינה ודגים ובצים ומים וחלב ודבש וכיוצא בהן בתחילה מברך שהכל נהיה בדברו ולבסוף בורא נפשות רבות וכן פת שעיפשה ויין שהקרים מברך שהכל נהיה בדברו שם בדף ס״ב. ובירושלמי פרק כיצד מברכין חותם בברכת בורא נפשות רבות בא״י חי העולמים השותה מים שלא לרוות צמאו כגון שהיה מאכל מעוכב בגרונו אין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו שם בדף ל״ו. כל מי פירות אינן כפירות ומברכין עליהם שהכל שם בדף ל״ט. והענבים מברכין על יינן בפה״ג במשנה שם דף ל״ו והשותה שמן זית אין צריך ברכה מפני שמזיקו אלא אם כן חושש בגרונו ושותהו עם מי השלקות שהשמן לו לרפואה והשמן עיקר ומברכין עליו בורא פרי העץ שם בדף ל״ז. כתב מורי שמברכין על גרעיני פירות בורא פרי העץ כדאמרינן פרק כיצד מברכין ברכות דף ל״ח ובתוס׳ שם שהגרעינין חייבין בערלה פסק רבינו חננאל וה״ג הלכה כרב נחמן באוכל קמח חיטים מברך שהכל וכן אמר שמואל שם והתלמוד מפרש דה״ה לקמח חיטין על דלעת חי׳ וקמח שעורין מברכין שהכל וכן פסקינן בפ׳ המוכר פירות דצ״ו דאחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ושמרי יין שיש בהם מים שמברכין עליהם שהכל בפ׳ כיצד מברכין ברכות דף מ״ב תניא על המלח ועל הזמית מברכין שהכל פי׳ זמית שלמורי״א בלע״ז ור״ח פירש שהוא מרק בלשון ערבי על קור הדקל בעודו רך הלכה כשמואל שמברך שהכל שם בדף ל״ז וכן כתב רבינו יהודא על לולבי גפנים והעלים מברכין עליהם שהכל וכן בהלכות גדולות ובתוס׳ שם הפלפל והזנגביל יבשים אין טעוני׳ ברכה והאוכלן ביום הכיפורי׳ פטור וכשהן רטובין מברכין עליהם בורא פרי העץ ומותר אם עשאוהו עכו״ם אפי׳ נפסק בסכין של עכו״ם דנותן טעם לפגם מותר דסתם כליהם אינם בני יומן וקורין בלשון התלמוד הימלתא ובלע״ז ייניבר״א קונדויי״ט הכי מסקינן בפ׳ בתרא דיומא דף פ״א ובכיצד מברכין דף ל״ח ויש גרסא אחרת בספרים שפלפלין והזנגבילא רטובין מברכים עליהם בורא פרי האדמה וכן פוסק רבינו משה בפ״ח דברכות וכן יש בהלכות גדולות ועיקר. קבלנו מרבותינו בתוס׳ שם ד״ה ברטיבא כל הסוגיא וכן באשירי שם על האגוז שקורין נושא מושקט״א מברכין עליה בורא פרי העץ ועל הקנה שקורין קניל״א בורא פרי האדמה צוקר״א והוא הקנים המתוקים ששוחטין אותם ומבשלים מימיהם עד שיקפאו וידמה כמו מלח פסק ר״ח וה״ג בורא פרי העץ ורבינו משה פסק שהכל בקל וחומר מדבש תמרים שאע״פ שלא נשתנה ע״י האור אין מברכין עליו אלא שהכל ורואה אני את דבריו וכן פסק ר״י בתוס׳ שם בד״ה האי דובשא דף ל״ט דעל דבש תמרים מברכין שהכל ולא כדברי ה״ג שפוסק בורא פרי העץ דהא אמרינן בפרק כל שעה פסחים דף כ״ד אין סופגים את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזתים ומן הענבי׳ וכל השאר חשיב להו זיעה תרדין ודלועין כרוב וכיוצא בהן כמו ערמונים וחבושין שעיקר אכילתן כשהן מבושלי׳ אם אכלן חיים מברך שהכל מבושלי׳ בורא פרי האדמה והערמונים והחבושין בורא פרי העץ פרק כיצד מברכין ד״מ ומי כל ירקות השלוקות בגוף הירקות והוא ששלקן לשתות מימיהם ושומין וכרתי דרכן לאכול חיים מברך עליהם בורא פרי האדמה ושלוקי׳ שהכל וכן פסקו רבינו חננאל והלכות גדולות וע״ש בתו׳ ובאשירי ורב אלפס פסק אף בשומין ובכל דבר דשלקות במלתייהו קיימי עוד תנן בפ׳ כיצד מברכין ברכות דף מ״א בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ופוסק ר״י כן כסתם מתניתין בתוס׳ שם בד״ה רבי יהודא על פירות האדמה בורא פרי העץ לא יצא וזה הכלל בגמ׳ שם כל מקום שילקוט הפרי וישאר העץ שהוא עצמו יחזור ויוציא פרי קרוי עץ ועל כולן אם אמר שהכל יצא וא״ר יוחנן שם בדף מ״ב אפי׳ על הפת ועל היין וכן הלכה וגרסינן בירושלמי שם ר׳ יעקב בר אחא בשם שמואל אמר הלכה כר״מ שאומר שם ובתלמוד שלנו בדף מ״ב ראה פת נאה ואמר כמה נאה פת זה ברוך המקום שברא יצא ומי שאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא יצא לרב שאומר שם שמזכיר הזכרת השם בכל הברכו׳ ולרבי יוחנן דאמר שצריך גם מלכות וכן פוסק רב האי גאון כר׳ יוחנן צריך שיאמר בריך רחמנא מלכא דעלמא מריה דהאי פיתא כתב רבינו משה בפ״ח דברכות כל הברכות האלה אם נסתפק אם בירך אם לא בירך אינו חוזר ומברך בין בתחילה ובין בסוף מפני שהם מדברי סופרים ומתוך ה״ג משמע שברכה אחת מעין שלש מן התורה דקאי וברכת אף על התאיני׳ ורמוני׳ הנכתבי׳ במקרא ואין נר׳ לי דאם כן יברכו עליהם שלש ברכות ממש אלא וודאי וברכת לא קאי אלא אלחם כאשר פירשתי בתחילת המצוה מסקינן בפ׳ ג׳ שאכלו דף נ׳ שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה אם היו משקין בולען ומברך עליהם בסוף אם היו פירות שאם זורקן ימאסו כגון תותים ורימונים מסלקן לצד אחד ומברך ואחר כך בולען ואם אינם נמאסי׳ פולטן מפיו עד שמברך משום ימלא פי תהלתך. בפרק כיצד מברכין ברכות דף מ״ב הביאו לפניו שני מיני פירות ואין בהן משבעת המינין כגון אתרוג ותפוח מברך על החביב לד״ה כיון שברכותיהם שוות ונפטר האחר ואם האחד מהן ממין שבעה כגון אתרוג וזית מברך על הזית כר׳ יהודא דאמר מין שבעה עדיף ופוסק בהלכות גדולות כמותו דאמר רב יודא וכן תני רבי יצחק שכל הקודם בפסוק קודם לברכה ותמרים קודמים לענבים שהתמרים שני לארץ וענבים שלישי לארץ וכל שכן לתאינה ורימון דכך נכתבי׳ ארץ חטה ושעורה וגפן ותאינה ורימון ארץ זית שמן ודבש וזה הדבש הם תמרים ואם יש לפניו חיטין וענבים דאמר דמברך על החיטין בתחילה פירש בהלכות גדולות דמיירי בשטחנן ועשה מהן מעשה קדירה שהשביחן ומברך בורא מיני מזונות אבל אם יש לפניו קליות וענבים מברך על הענבים תחילה בורא פרי העץ ואחר כך על הקליות בורא פרי האדמה כתוב בה״ג בכל מקום שיבואו פרי העץ ופרי האדמה פרי העץ קודם פרי האדמה ושהכל פרי האדמה קודם בוסר פחות מפול הלבן מוכיח בפסחים ובברכות דף ל״ו שאין שם פרי עליו ואין מברכין עליו בורא פרי העץ אלא יברך בורא פרי האדמה אבל בשאר אילנות כל שהוא חשוב פרי שקדים המרים קטנים בפה״ע גדולים ולא כלום ופרייז״ש ומורא״ש מין אילן הם ומברכין עליהם בורא פרי העץ בתוס׳ שם בד״ה לא נטעי דף ל״ו וגם באשירי שם אגוז מטוגן בדבש כתב הרב רבי שמחה מויטרא זקנינו לפני רבינו שלמה שהאגוז הוא עיקר ומברך בורא פרי העץ בתוס׳ שם בד״ה משכחת ד׳ ל״ח אמר אביי לרב דימי מאי ברכה אחת מעין שלש אמר ליה על חמשת המינין וכל מיני מזונות הנעשין מהן מברך ב״א ה׳ אלהינו מלך העולם על המחיה ועל הכלכלה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו רחם ה׳ אלהינו עלינו ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ותבנה ירושלים עיר קדשך במהרה בימינו והעלינו לתוכה ושמחינו בבנינה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה בא״ה על הארץ ועל המחיה לשון זה כתב ר״מ פ״ח דהלכות ברכות וכן תופס הלכות גדולות עיקר לחתום על הארץ ועל המחיה ולא על המחיה ועל הכלכלה ויש ספרים שכתוב בהן רחם וכו׳ על ירושלים וכו׳ ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברכך עליה וכו׳ ואין נראה לי כל כך לשון טוב משום דאמרינן בסוטה דף י״ד גבי משה רבי׳ אעברה נא ואראה וגומר וכי משה רבי׳ תאב היה לאכול מפירותיה וכו׳ ועל ענבים ותאנים רימונים וזתים ותמרים מתחיל על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה וכו׳ ועל היין מתחיל על הגפן ועל פרי הגפן וחותם בשניהם על הארץ ועל הפירות כך פוסק רבינו יצחק בתוס׳ פרק כיצד מברכין ברכות דף מ״ה כל הסוגיא בד״ה על העץ כתב רבינו משה בפ״ח דלעיל שמזכיר בה מעין המאורע בשבתות ובימים טובים ונר׳ ראייתו מדאמר בירושלמי דכיצד מברכין רבי זעירא מזכיר מעין המאורע אמנם כתב מורי ר״י דאף לר׳ זעירא אין דין זה נוהג אלא בימי חכמי׳ שהיו קובעין עצמן על היין ועל הפירות כמו שביארנו לעיל: כל המריח ריח טוב אם היה זה שיש לו הריח עץ או מין עץ מברך בורא עצי בשמים ואם הי׳ עשב או מין עשב מברך בורא עשבי בשמים כל הסוגיא בפ׳ כיצד מברכין ברכות דף מ״ד ומ״ה ואם לא היה לא מין עץ ולא מין אדמה כגון המור שהוא מריעי מין חיה מברך בורא מיני בשמים ואם הי׳ פרי הראוי לאכילה כגון אתרוג ותפוח מברך אשר נתן ריח טוב בפירות ועל הכל אם אמר בורא מיני בשמי׳ יצא. דבר שהוא מסופק שהוא מין עץ או מין האדמה מברך עליה בורא מיני בשמים נכנס בחנותו של בושם שיש שם מינים הרבה מברך בורא מיני בשמים אם ישב שם כל היום כולו אינו מברך אלא ברכה אחת נכנס ויצא מברך על כל פעם ופעם הוורד ומי וורד ושמן שכבשו במי וורדים והלבונה והמצטכי וחלפי הים שהוא שבולת נרד וכיוצא בו מברך בורא עצי בשמים על שמן אפרסמון מברך בורא שמן ערב כדמסקינן בפ׳ כיצד מברכין ברכות דף מ״ג בשמים של עכו״ם ושל נשים האסורות אין מברכין עליהם לפי שאסור להריח בהן בשמים של מת ושל בית הכסא מברכין עליהם משום שנעשו להעביר ריח רע כדאיתא בברכות בפ׳ אלו דברים במשנה דף נ״א ובגמרא דף נ״ה. מוגמר שמבשמים בעשנו את הבגדים אין מברכין עליו לפי שלא נעשה להריח בעצומו של מוגמר שם בדנ״ה. וכן המריח בבגדים שהן מוגמרין אין מברכין לפי שאין שם עיקר הבושם אלא ריח בלא עיקר אמר מר זוטרא ברבי טוביה אמר רב מניין שמברכין על הריח שנא׳ כל הנשמה תהלל יה איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח: ברכות ההודאה והבקשה גרסינן בפרק הרואה ברכות בדף ס׳ כל הסוגיא כשיכנס אדם לישן על מטתו בלילה אומר שמע ישראל עד והי׳ אם שמוע ומברך ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם המפיל חבלי שינה על עיני ומשקיע תרדימה על עפעפי ומאיר לאישון בת עיני יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי שתצילני מיצר הרע ומפגע רע ואל יבהילוני חלומות רעים ולא הרהורים רעים ותהיה מטתי שלימה לפניך ותעמידני ממנה לחיים ולשלום והאר עיני פן אישן המות בא״י המאיר לעולם כולו בכבודו ובבקר ברכת נ״י ואשר יצר והמחזיר נשמות לפגרים מתים אשר נתן לשכוי בינה מלביש ערומים עוטר ישראל בתפארה אוזר ישראל בגבורה פוקח עורים מתיר אסורים רוקע הארץ על המים זוקף כפופים שלא עשני עכו״ם ועבד ואשה והמכין מצעדי גבר שעשית לי כל צרכי והנותן ליעף כח והמעביר שינה מעיני ע״כ הם י״ח ברכות וגומל חסדים טובים ומקדש שמך ברבים וברכות התורה וברוך שאמר וישתבח במשנה דף נ״ד ובגמ׳ דף ס״א הבונה בית חדש והקונה כלים חדשים מברך שהחיינו ובירושלמי שם ובתוס׳ שם מביאו קאמר אפי׳ ישנים שהם חדשים לו מברך עליהם שהחיינו ונראין הדברים דווקא בדברים שהם חשובים קצת וכן כתב מורי ואני שמעתי שכתב רב שרירא גאון שאין מברכין שהחיינו אלא בדבר הבא מזמן לזמן וכתב שכן מוכיח בפרק בכל מערבין עירובין דף מ׳ ובתוס׳ שם ג״כ הסוגיא וכן כתב ר״ש במנחות משם רב שרירא גאון הרואה חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו שם בדף ס׳ ופר״י בתוס׳ שם פירש רבינו יצחק בחבירו החביב לו ואם רואהו לאחר שנים עשר חודש מברך ברוך אתה ה׳ מחיה המתים הרואה פרי המתחדש בכל שנה ושנה בתחילת ראייתו מברך שהחיינו כך פי׳ רש״י בפרק בכל מערבין דף ח׳ וע״ש באשירי. שמע שמועה טובה מברך הטוב והמטיב שמע שמועה רעה מברך דיין אמת במשנה הרואה דף נ״ד. וחייב אדם לברך על הרעה בטוב נפש כדרך שהוא מברך על הטובה בשמחה שנ׳ ואהבת וכו׳ ובכל מאודך ודרשינן בכל מדה ומדה שהוא מודד לך במשנה שם ובגמרא דף ס״ב ירדו גשמים רבים אם יש לו שדה מברך שהחיינו ואם היתה שלו ושל אחרים מברך הטוב והמטיב ואם אין לו שדה מסקינן בתענית דף ו׳ שמברך מודים אנחנו לך ה׳ אלהינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו מן השמים ואילו פינו מלא שירה כים ולשונינו רינה כהמון גליו וכו׳ עד מלך מהולל בתשבחו׳ ורוב ההודאות וחותם בא״י אל ההודאו׳ והתשבחות אמנם כתב מורי בפסקי תוס׳ שם ובתוס׳ פ׳ הרואה ברכות דף ס״א דלהכי תקנו בישתבח אחר סיום ברכה בא״י מלך מהולל בתשבחו׳ אל ההודאות כו׳ פ״ק דתענית דף ו׳ ופ׳ הרואה ברכות דף ס״א מאימתי מברכין על הגשמים משירבו המים על הארץ ויעלו האבעבועות מן המטר על פני המים ויעלו האבעבועות זה לקראת זה אמרו לו מת אביו וירשתו אם יש עמו אחים מברך תחילה ברוך דיין האמת ואח״כ מברך הטוב והמטיב ואם אין לו אחים מברך שהחיינו קצרו של דבר על כל דבר טובה שהיא לו ולאחרי׳ מברך הטוב והמטיב וטובה שהיא לו לבדו מברך שהחיינו ארבעה צריכין להודות ברבי׳ שם בדף נ״ד חולה שנתרפא וחבוש שיצא מבית האסורים ויורדי הים כשיעלו והולכי דרכים כשיגיעו לישוב וצריכים להודות בפני עשרה ושנים מהם חכמים אם ימצאם שנא׳ וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו ואלו הד׳ מפורשים בפרשה בס׳ תהילים וכיצד מודה עומד ביניהם ומברך בא״י אמ״ה הגומל לחייבי׳ טובו׳ וכל השומעין אומרים מי שגמלך טוב הוא יגמלך סלה. בתחילת המשנה דף נ״ד ובגמ׳ דף נ״ד הרואה מקום שנעשה בו ניסים לישראל כגון ים סוף ומעברות הירדן אומר ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. וכן בכל מקום שנעשה בו נס לרבים אבל כל מקום שנעשה בו נס ליחיד אותו היחיד ובנו ובן בנו מברך שעשה לי נס ולאבותי במקום הזה ועיקר דבר זה בירושלמי דפ׳ הרואה הרואה גוב אריות וכבשן האש מברך ברוך אתה ה׳ אלהינו מלד העולם שעשה ניסים לצדיקים במקום הזה שם כל הסוגיא הרואה מקום שעובדים בו עבודת עכו״ם מברך ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שנתן ארך אפים לעוברי רצונו הרואה מקום שנעקרה ממנו עכו״ם אם בארץ ישראל מברך ברוך שעקר עכו״ם מארצינו ובחוצה לארץ מברך ברוך שעקר עכו״ם מן המקום הזה וחלוק זה יש בירושלמי ואומר בשתיהן כשם שעקר עכו״ם מן המקום הזה כן תעקור מכל המקומות והשב לב עובדיהם לעבדך הרואה בתי ישראל ביישובן אומר בא״י אמ״ה מציב גבול אלמנה בחורבנן ברוך דיין האמת הרואה בתי עכו״ם ביישובן אומר בית גאים יסח ה׳ ויציב גבול אלמנה הרואה קברי ישראל מברך ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר יצר אתכם בדין וזן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין והמית אתכם בדין ועתיד להחיותכם ולהקימכם בדין לחיי העולם הבא ברוך אתה ה׳ מחיה המתים הרואה קברי עכו״ם אומר בושה אמכם וכו׳ הרואה שש מאות אלף אדם כאחד אם עכו״ם הם אומר בושה אמכם וכו׳ ואם ישראל הם ובארץ ישראל הם אומר בא״י חכם הרזים הרואה מחכמי אומות העולם מברך ברוך אתה ה׳ אשר נתן מחכמתו לבשר ודם ועל חכמי ישראל מברך ברוך שחלק מחכמתו ליריאיו הרואה מלכי אומות העולם אומר ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליריאיו הרואה את הכושי׳ את המשונים בצורת פנים או באיבריהם אומר ברוך המשנה את הבריות ראה סומא או קיטע או מוכה שחין ובהקנין וכיוצא בהן מברך דיין אמת ואם נולדו במומן ממעי אמן מברך ברוך משנה הבריות וכן ישנו בירושלמי שם הרואה בריות טובות ומתוקנות ביותר ואילנות טובות אומר בירושלמי שם אפי׳ סוס נאה וחמור נאה מברך ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שככה לו בעולמו. בפ׳ כיצד מברכין דף מ״ה היוצא לשדה ולגנות בימי ניסן וראה אילנות פורחות וניצים עולים מברך ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות כדי ליהנות מהם בני אדם. כל הסוגיא במשנה דף ל״ה ובגמרא דף ס״א על הרוחות שנשבו בזעף ועל הברקים ועל הרעמי׳ מברך שכחו וגבורתו מלא עולם ומפרש בירושלמי אם בטרודין די בפעם אחת ואם במופסקים מברך על כל פעם ופעם פי׳ בטרודין שאין שם הפסק על ההרים ועל הגבעות ועל המדברות ועל הימים והנהרות הגדולות אם ראה אחד מהם לאחר שלשים יום מברך ברוך עושה מעשה בראשית הרואה את הים הגדול משלשים יום לשלשים יום או יותר מברך בא״י אמ״ה שעשה הים הגדול הרואה את הקשת בענן מברך ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו ומורי כתב בשם ר״י עיין בתו׳ שם שיאמר ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם נאמן בבריתו וקיים במאמרו וזוכר הברית: ברכת הלבנה הרואה לבנה בחידושה אמרינן בסנהדרין דף מ״ב שמברך בא״י אלהינו מלך העולם אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קונם פועל אמת שפעולתו אמת וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידי׳ להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו בא״י מחדש חדשים ואמרינן התם שצריך לברך ברכה זו מעומד שכל המברך על החדש בזמנו כאלו הקביל פני השכינה שם בדף מ״א ואם לא בירך בליל ראשון יכול לברך עד ששה עשר בחודש שתתמלא פגימתה הרואה חמה בתקופתה ביום תקופת ניסן של תחילת המחזור של כ״ח שהתקופה בליל רביעי בתחילתה כשרואה אותה ביום רביעי בבקר מברך ברוך עושה מעשה בראשית וכן כשתחזור הלבנה בתחילת מזל טלה בתחילת החדש ולא תהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום וכן כשיחזור כל כוכב וכוכב הנשארים לתחילת מזל טלה ולא יהא נוטה לא לצפון ולא לדרום וכן בכל עת שיראה מזל טלה עולה מקצת המזרח על כל אחד מאלו מברך ברוך עושה מעשה בראשית בפ׳ הרואה דף ס״א ובמימוני פ״י כל הסוגיא. הנכנס למרחץ אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותצילנו מזה וכיוצא בזה לעתיד לבא וכשיצא מן המרחץ אומר מודה אני לפניך ה׳ שהצלתני מן האור הנכנס להקיז דם אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה שלימה כי רופא חנם אתה וכשיוצא אומר ברוך אתה ה׳ רופא חולים תנו רבנן בפ׳ המפקיד בבא מציעא דף מ״ג ובתענית דף ח׳ ההולך למוד את גרנו אמר י״ר מלפניך ה׳ אלהי שתשלח ברכה במעשי ידי התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה מדד ובקש רחמים אחר כך הרי זה תפלת שוא תניא בפ׳ תפלת השחר ברכות דף כ״ט הנכנס לבית המדרש אומר י״ר מלפניך ה׳ אלהי שלא אבוש בדבר הלכה ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא ולא על המותר אסור ולא על האסור מותר ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי ואל יכשלו בי חבירי ואשמח בהם וביציאתו מבית המדרש אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות שאני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלין שכר אני משכים והם משכימים אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים אני רץ והם רצים אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת. בפ׳ הרואה ברכות דף ס״ב אמר הנכנס לכרך אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי שתכניסני לשלום לכרך הזה נכנס אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי שהכנסתני בכרך זה לשלום וכשיבקש לצאת יאמר יהי רצון מלפניך שתוציאני מכרך זה לשלום יצא לשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני בשלום כך תוליכנו לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב רע בדרך גרסינן בברכות דף מ״ח וע״ש בתוס׳ תנו רבנן כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחבירתה וברכה אחרונה של קרית שמע יש מהן שפותח בהם בברוך ואין חותם בברוך ויש מהן שחותם בהם בברוך ואין פותח בהן בברוך גרסינן בערבי פסחים דף ק״ד אמר שמואל כל הברכות צריך שיאמר מעין חתימתן סמוך לחתימתן פומבדיתאי אמרי מעין פתיחתן סמוך לחתימתן, פסחים דף ז׳ מגילה דף כ״א כל מצות עשה מברכין עליהם קודם לעשייתן וכן כל מצות עשה מדברי סופרים בין מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר חנוכה ונר שבת בין מצות שאין חובה כגון עירוב ונטילת ידים מברכין עליהם קודם לעשייתן אקב״ו לעשות ואמרינן בפ׳ במה מדליקין היכן צונו מלא תסור וגו׳ אשר יאמרו לך תעשה נמצא עניין הדברים והצען כך אקב״ו בהם לשמוע מאילו שצוו לקרות המגילה או להדליק נר שבת או חנוכה גרסינן בפסחים דף ז׳ חוץ מן הטבילה שאין מברכין אלא לאחריה פר״ח שמפני טבילת הגר שאינו יכול לומר וצוונו עד אחר המילה וטבילה תקנו שכל טבילות אחרות יברכו אחריהן וכן יש לומר שמפני נטילת ידים שאחר בית הכסא שאינו יכול לברך עד אחר נטילה תקנו בכל נטילות אחרות שלא יברכו עד אחר נטילה ויש מפרשים שנחשב עובר לעשייתן מפני שאין מצות נטילה נגמר עד אחר הניגוב כמו שבארנו למעלה בסוף הלכות נטילת ידים גרסינן בפ׳ התכלת מצות שאין עשייתן גמר מצותן כגון סוכה וציצית ותפילין אין מברכין בעשייתן לעשות סוכה לעשות ציצית מפני שאין עשייתן עיקר מצוה אבל אם עשה מעקה מברך לעשות מעקה שעשייתו גמר מצותו וכן כל כיוצא בזה מברך לעשות אמרינן בפ׳ בכל מערבין דף ס׳ כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר ולולב וסוכה ומגילה ונר חנוכה וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון פדיון הבן מברך עליה שהחיינו כדאי׳ בערבי פסחים דף קכ״א אבל מילה היא יותר תדירה וגם אין לה עת קבוע משנה לשנה לפיכך אין מברכין עליה שהחיינו, בפ״ק דפסחים דף ז׳ וע״ש גם באשירי יש ברכות שמברכין על ויש ברכות שאין מברכין על וכלל הדבר פי׳ רבינו משה עשה מצות לעצמו כגון לבש תפילין מברך להניח נתעטף בציצית מברך להתעטף מל את בנו מברך למול את הבן קבע מזוזתו לקבוע מזוזה אבל מל בן אחר מברך על המילה קבע מזוזה לאחרים מברך על קביעת מזוזה עשה להם מעקה מברך על עשיית מעקה וכן עירוב על מצות עירוב מפני שהוא לו ולאחרים נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב כמו לישב בסוכה אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל ודברי רשות הן אפי׳ שחט לעצמו מברך על השחיטה ועל כיסוי הדם ועל נטילת ידים וכן הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים משעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור כמו שיתבאר במקומו עכ״ל ורבינו יצחק פי׳ שיטה אחרת במס׳ פסחים ואין לי להאריך כל דבר שהוא מנהג אע״פ שמנהג נביאים הוא כגון נטילת ערבה בשביעי בפ׳ לולב וערבה דף מ״ד וע״ש בתוס׳ ובתוס׳ ברכות דף י״ד ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של מועד של פסח אין מברכין עליו זו דברי רב אלפס עיין בפ׳ לולב וערבה ורבינו משה בפ׳ י״א דהלכות ברכות אבל רבינו יעקב אומר כי יש חילוק גדול בדבר כי בערבה הנהיגו מתחילה שלא לברך אבל בהלל תחילת המנהג היה לברך וכן עמא דבר:

5 ברכות פתח ↗

בָּא וּמְצָאָן כְּשֶׁהֵן מְבָרְכִים, מַהוּ אוֹמֵר אַחֲרֵיהֶם? רַב זְבִיד אָמַר: ״בָּרוּךְ וּמְבוֹרָךְ״. רַב פָּפָּא אָמַר: עוֹנֶה ״אָמֵן״.

6 שלטי הגיבורים פתח ↗

כתב בה"ג ואי הוו עשרה אמר איהו ברוך אלהינו ברוך שמו ומבורך תמיד לעולם ועד ואם אינם עשרה יאמר ברוך הוא וברוך שמו תמיד לעולם ועד ע"כ:

7 שלטי הגיבורים פתח ↗

הגאונים כתבו דכל ברכה שהיא סוף הענין אפילו אינה רק ברכה א' ואפי' אחר ברכת הפירות והמצות יש לענות אמן ורבינו יונה ורש"י כתבו דדוקא אחר ברכה שהיא סיום ברכות כגון אחר סיום י"ח ואחר גאל ישראל ומיימוני כתב דאין עונה אמן אלא בברכה שהיא סיום ברכות וגם שקדמה לה ברכה אחרת לאפוקי אחר גאל ישראל דלא קדמה לה ברכה אחרת ואין עונין וא"כ צריך למימר אחר ברכת ישתבח עונין אמן. והרא"ש נמי הכי סבירא ליה כמיי' ומן התימה על הטור שכתב דאביו ס"ל כמיימוני ואעפ"כ כתב בסימן נ"ד דאין היחיד עונה אמן אחר ישתבח ובאורך כתבתי בספר המחלוקות בס"ד: לשון ריא"ז לפי שברכת הטוב והמטיב מדברי סופרים היא ואינה בכלל שאר הברכות וטעונ' אמן להודיע שהיא מדברי סופרים ואין הפועלים חייבין בה. והמור"ה אומר שכן ראוי לענות אמן אחר ברכות ק"ש של שחרית וערבית. ומיימוני אומר אחר ברכה אחרונה של ק"ש ערבית וכן נראה בעיני עיקר שאין לענות אמן אחר גאל ישראל של שחרית שאין ראוי להפסיק בינה לברכה ממה שראוי להפסיק בין גאולה לתפלה כמבואר בקונט' הראיות אבל אחר ברכה אחרונה של ק"ש של ערבית ראוי לענות אמן שהרי תקנו לומר ברוך ה' לעולם אמן ואמן ואומר עוד אמן יהא שמיה רבא מברך:

7 רבינו יונה פתח ↗

הא דעני אמן אחר כל ברכה וברכה והא דעני אמן בבונה ירושלים. כלומר כי קתני הרי זה מגונה זה העונה בסוף כל ברכה וברכה וכי קתני הרי זה משובח בבונה ירושלים ואית דבעי מימר דמשום הכי אמרי' שהעונה אמן בבונה ירושלים שהוא משובח כדי לחלק בין שלש ברכות שהן מן התורה לברכה רביעית שהיא מדרבנן ואין זה נכון שבפירוש נראה בירושלמי שלא אמרו בבונה ירושלים בלבד אלא ה"ה בסוף שאר ברכות דגרסי' התם מ"ד הרי זה חכם בעונה בסוף ומדקאמר בסוף סתם משמע שאין הדבר תלוי בבונה ירושלים מפני שהוא חילוק שבין ברכות של תורה לברכה של דרבנן אלא שבסוף כל ברכות שבעולם יש לו לעשות כן והטעם מפני דכשאומר אמן בסוף כל הברכות מורה שכבר גמר כל הברכות ואין לו לומר יותר אבל כשעונה אמן בסוף כל ברכה וברכה הרי זה בור שמראה בכל פעם ופעם שמסיים וחוזר ואומר אח"כ ברכה אחרת וגם בתלמוד שלנו נראה כמו שאומר בירושלמי דאמרי' בגמרא ד' מה: אביי עני לה לבונה ירושלים בקלא כי היכי דלידעו פועלים דהטוב והמטיב לאו דאורייתא כלומר כשהיה מסיים בונה ירושלים היה אומר אמן בקול רם כדי שיכירו הפועלים ששם היה מסיים ברכות של תורה ושהברכה האחרת לא היתה אלא מדרבנן ורב אשי עני ליה בלחישא כי היכי דלא ליזלזלו בהטוב והמטיב שהיא מדרבנן כלומר היה עונה אמן אחר בונה ירושלים בלחש מפני שאם ישמעו הפועלים יהיו אומרים שבכאן הוא סיום הברכות ומתוך כך מברך אמן והטוב והמטיב אינה עיקר שהיא אינה אלא מדרבנן ויזלזלו בה ואם כדברי האומר שמפני שהיא מדרבנן הרי אמרו שהעונה אמן אחר בונה ירושלים הרי זה משובח כדי לחלוק בין ברכות של תורה לברכת הטוב והמטיב שהיא מדרבנן ורב אשי שלא היה רוצה לחלק ביניהם כי היה חושש שיכירו הפועלים ויזלזלו בה למה היה צריך לענות אמן בלחש לא יענה כלל אלא ודאי מפני כך היה עונה בלחש מפני שהוא סוף הברכות וצריך לענות אמן כדכתבינן:

8 רבינו יונה פתח ↗

בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה. נראה מכאן שמנהגם היה שהבוצע היה נותן לכולם ממה שהיה בוצע ולפנינו נאריך בזה:

9 שלטי הגיבורים פתח ↗

כתב הרא"ש פירש"י שצריכין להיות ג' וכשהן ב' לא יאמרוה רב נחמן אומר עד נברך פירוש עד ועד בכלל רב ששת אמר עד ברכת הזן גם היא מברכת הזימון וקשה לפי' דקי"ל כרב ששת באיסורי ולדידן כל יחיד מברד ברכת הזן ועוד בכל דוכתין תנן ג' ברכות ולקמן אמרינן וברכת זו ברכת הזימון אלהיך זו ברכת הזן אלמא ברכת הזן לאו היינו ברכת הזימון ונראה לפרש עד היכן ברכת הזימון אדלעיל קאי דאמרינן ג' שאכלו אחד מפסיק לשנים כלומר שמפסיק לברך ברכת זימון ואח"כ יחזו' ויאכל וקאמר עד היכן ברכת הזימון רב נחמן אומר עד נברך ואחר כך יתחיל לאכול רב ששת אומר עד הזן והזן בכלל משום דנברך אינה ברכה הילכך מסתבר שיפסיק אכילתו בשביל ברכה אחת כדי שיהא ניכר שמזמנין עליו ולא משום דחשיב ברכת הזן ברכת זימון דהא כל יחיד נמי אומר הזן אלא לענין זה שיפסיק עד שיברכו ברכה אחת לימא כתנאי דתניא חדא בהמ"ז ב' וג' ותניא אידך ג' וד' ואחד מפסיק לשנים סברוה לכ"ע. הטוב והמטיב לאו דאורייתא מ"ד שתים וג' קסבר אחד מפסיק לשתים עד הזן שתים בהפסקה שלש לשאר יחיד מ"ד שלש וארבע קסבר עד נברך ג' להפסקה וארבע לבהמ"ז עם הזימון והיינו אליבא דמ"ד לקמן חוזר למקום שפסק ולמ"ד חוזר לראש אליבא דרב ששת מוקי לה הכי שלש בפועלים וארבע בשאר כל אדם והטוב והמטיב דאורייתא למ"ד שתים ושלש הטוב והמטיב לאו דאורייתא שתים בפועלים שלש בשאר אדם ובירושלמי גרס ג' שאכלו כאחד ובקש אחד מהם לצאת בי רב אמרי יברך ברכה אחת וילך לו ואיזו היא ברכה ראשונה בי רב אמרי ברכת הזימון רבי זירא בשם רבי ירמיה אמר הזן את הכל ואפשר לפרש זה באחד מפסיק לשנים שבקש אחד מהם לצאת מפסיק לשנים ואח"כ יחזור ויגמור סעודתו וקשה לי לפי' זה דלא הוה ליה למימר עד היכן ברכת הזימון בסתם כיון דלא קאי אלא אאחד מפסיק לשנים וע"ק מה שצריך לפרש דהייני ברייתות קיימי אאחד מפסיק לשנים ורב אלפס ז"ל פי' בענין אחר ע"פ הירושלמי וע"פ גירסת רוב הספרים שכתוב בהם נימא כתנאי דתנא חדא שנים ושלש מברכין ברכת הזימון ותניא אידך ג' וד' וה"פ עד היכן ברכת הזימון כלומר שאם אכלו ג' והוצרך אחד מהם לצאת שיושב עד שיגמרו אותה ברכה רב נחמן אמר עד נברך כלומר עד שאמרו ברוך הוא אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו שזו היא ברכת הזימון רב ששת אמר עד הזן את הכל נימא כתנאי דתני חדא שנים ושלשה מברכין ברכת הזימון ותניא אידך שלשה וארבעה פי' שנים ושלשה שאכלו ואין אחד מהם יודע ברכת המזין כולה בברכותיה אלא אחד יודע ברכה ראשונה והב' יודע הב' והג' יודע הג' וקאמר דחייבין בבהמ"ז לפי שכל א' מברך ברכה שלו ונמצאת ברכת המזון עולה משנים מהן או ג' וגמרינן מיניה דבהמ"ז עם הזימון אינה כ"א ג' ברכות בלבד לפיכך אינה נחלקת אלא לג' אנשים בלבד ולאידך ברייתא עם ברכת הזימון הן ד' ברכות וקי"ל כר"נ דאמר עד נברך וכן עמא דבר דכל אחד מברך ברכת הזן אלמא ברכת הזן אינה בכלל זימון עכ"ל:

9 הגהות חוות יאיר פתח ↗

גי' הגמ' ברכת המזון שנים ושלשה:

9 רבינו יונה פתח ↗

עד היכן ברכת הזימון רב נחמן אמר עד נברך ורב ששת אמר עד הזן את הכל. פירש רש"י ז"ל דהכי קא מיבעיא לן עד היכן ברכת הזימון ששלשה או יותר צריך לאומרה וקאמר רב נחמן עד נברך כלומר כשהם שלשה צריך שיאמרו נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו וכשאינם שלשה אינו מתחיל אלא מברכת הזן ואילך ורב ששת אמר עד הזן את הכל דסבירא ליה דכל זה זימון מיקרי וכשהם ג' צריך לאמרו וכשאינם ג' מתחילים מברכת הארץ ואילך:

1 והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליהן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם עד כמה מזמנין עד כזית רבי יהודה אומר עד כביצה:

2 גמ' מנא הני מילי אמר רב אסי דאמר קרא תהילים ל״ד:ד׳ גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו אמר רב חנן בר אבא מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מן המברך שנאמר גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו דף מה: אמר אביי נקטינן שנים שאכלו מצוה ליחלק תניא נמי הכי שנים שאכלו מצוה ליחלק בד"א כששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא אמר רב דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קורין לו ומזמנין עליו אמר אביי והוא דקרו ליה ועני אמר מר זוטרא לא אמרן אלא בשלשה אבל בעשרה עד דניתי:

3 שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד:

4 יהודה בר מרימר ומר בר אשי ורב אחא מדפתי כרוכי ריפתא בהדי הדדי אמרי הא דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן הני מילי היכא דאיכא גדול אנן חילוק ברכות עדיף לן בריך כל חד לנפשיה אתו לקמיה דמרימר אמר להו ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם וכי תימרו נהדר ונזמן אין זימון למפרע:

5 בא ומצאן כשהן מברכין מהו עונה אחריהם רב זביד אמר ברוך ומבורך ורב פפא אמר

6 אמן ולא פליגי הא דאשכחינהו דקאמרי נברך והא דאשכחינהו דקאמרי ברוך אשכחינחו דקאמרי נברך אומר ברוך ומבורך אשכחינהו דקאמרי ברוך עונה אמן:

7 תאני חדא כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותניא אידך הרי זח מגונה לא קשיא הא דעני אמן אחר כל ברכה וברכה והא דעני אמן בבונה ירושלים ירושלמי בפרק אין עומדין להתפלל תני הפורס על שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה ומפטיר בנביא והמברך על כל אחת מכל מצות האמורות בתורה לא יענה אחר עצמו אמן ואם ענה הרי זה בור אית תנא דתני הרי זה חכם אמר רב חסדא מאן דאמר הרי זה בור בעונה על כל ברכה וברכה ומאן דאמר הרי זה חכם בעונה בסוף:

8 דף מו. אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך לבעל הבית מאי מברך יהי רצון שלא יבוש בעל הבית הזה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא רבי מוסיף בה דברים ויצלח מאד בכל נכסיו ויהיו נכסיו מצליחין וקרובין לעיר ואל יזדקק לפניו ולא לפנינו שום הרהור עבירה ועון ואל ישלוט שטן בכל מעשה ידינו מעתה ועד עולם

9 עד היכן ברכת הזימון רב נחמן אמר עד נברך ורב ששת אמר עד הזן כלומר שאם אכלו שלשה כאחת והוצרך אחד מהן לצאת שיושב עד שאומרין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ויוצא שזו היא ברכת הזימון ורב ששת אמר עד הזן את הכל ואמרינן נימא כתנאי דתני חדא שנים ושלשה שאכלו מברכין ברכת המזון ותניא אידך שלשה וארבעה מאי לאו דכ"ע אית להו הטוב והמטיב לאו דאורייתא ובהא קא מיפלגי דמאן דאמר שנים ושלשה סבר עד הזן ומאן דאמר שלשה וארבעה סבר עד נברך

1 רא"ה פתח ↗

רי"ף לג, אנשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. פי' עבדים דלא חזו לאצטרופי בהדן21צ"ע דלא ביאר למה לא חזו, וי"ל משום דעבד אין מחוייב בכל המצוות כאיש אין ראוי להצטרף לחבורתנו ע"ד הא דאין מזמנים על ע"ה עיין בגמ' מז, ב ומ"מ בנשים הוצרך לטעמא דפריצותא דבנשים אין זה מצד חסרון בקדושת ישראל משא"כ בעבד דהוא מצד חסרון בקדושת ישראל וגם זיל טפי עיין מנחות מג, ב ובדברי רבינו לקמן ס, ב ובנשים ועבדים הוצרכו בגמ' לטעמא דפריצותא אף דעבד גרע בקדושתו מאשה מ"מ כיון דלמעשה שוים בחיובי המצוות ראוי להצטרף עמם אלמלא טעמא דפריצותא. ויותר נראה שהוא ט"ס וצ"ל פי' דלא חזו לאיצטרופי בהדן עבדים ונשים משום פריצותא כו' הא כל היכא דלא בעינן להו לצירופא וכו', והכונה כתר"י כאן דעבדים ואנשים איכא פריצותא משום משכב זכור וכ"כ רש"י בגמ' גבי עבדים וקטנים., נשים משום פריצותא22הנה לס"ד דגמ' דנשים או עבדים אין מצטרפין יחד להתחייב בזימון, ורק דאם רצו לזמן מזמנים כמו בשני אנשים לרב, מתפרשת משנתנו בפשיטות דאין נשים ועבדים מצטרפים לשני אנשים לחייב בזימון, והטעם כמו שביארו תוס' בדברי הגמ' דאין לנשים חשיבות צירוף וכמו שאין מצטרפים לעשרה, וע"ע ברמב"ן מח, א בשם הראב"ד דלאו בני קביעות נינהו, אבל דברי רבינו למסקנא דתליא בדעות, ומפרש כונת הגמ' דלא תליא כלל בחשיבות צירוף אלא בג' דעות, וממילא צ"ל טעמי אחריני בהא דאין נשים ועבדים מצטרפים לאנשים, ובאמת הך טעמא שכתב בנשים ואנשים משום פריצותא מבואר בגמ' לענין נשים ועבדים, וקשה למה נזדקקו בגמ' לפרש כן לענין נשים ועבדים כיון דבלאו הכי צ"ל כן בנשים ואנשים ואין כאן טעם והלכה מיוחדת בעבדים כלל אלא בכל נשים ואנשים, ובשלמא הא דתניא בברייתא נשים ועבדים אע"פ שהדין כן גם בנשים ואנשים י"ל דאגב רישא דמיירי בנשים ועבדים תני הכי, אבל בדברי הגמ' קשה דמשמע שאין צורך להך טעמא אלא לפרש הברייתא דנשים ועבדים אבל מתני' מתפרשא בלאו הך טעמא, אכן נראה דלהאמור א"ש דהרי לס"ד דזימון תליא בחשיבות צירוף דאנשים מתפרשת מתני' בפשיטות ורק למאי דמסיק דתליא בדעות קשיא ממתני' ומעתה ל"ק דאה"נ דהו"מ לאקשויי אמסקנא ממתני' אבל העדיפו טפי להק' מהך ברייתא דעסיק בה, ולמאי דמתרץ משום פריצותא אין זה תירוץ מסויים אנשים ועבדים אלא אכל נשים ואנשים, ואין כלל דין מיוחד של נשים ועבדים, ודינא דברייתא היינו דינא דמתני' דאין זימון בנשים ואנשים, והא דהק' מנשים ועבדים אף דבלאו הכי גם לס"ד דנשים או עבדים מזמנים לעצמם רשות צריך לפרש למה אין נשים ועבדים מזמנים יחד רשות עיין בתוס' שהק' כן צ"ל דידע דאין חבורת נשים ועבדים ראויה אלא דסבר דאין זה טעם לעקור זימון חובה רק זימון רשות בעלמא הוא דלא ניתן בנשים ועבדים משא"כ למסקנא דמזמנים לעצמם חובה דתליא בדעות הקשו דנשים ועבדים חייבין לזמן דאיכא דעות, וסמך בקושייתו גם אמתני' דקשיא נמי למסקנא למה אין נשים ואנשים מזמנים, ומשני משום פריצותא, וכ"ה בשיטמ"ק ובתר"י דחד טעמא והילכתא לנשים ועבדים ולנשים ואנשים ע"ש, ואף בריטב"א מגילה ד, א בשם רבינו ובר"ן על הרי"ף שם ו, ב ובריטב"א פ"ז ה"ב מבואר הטעם בנשים ואנשים משום פריצותא, ולפ"ז פשוט דגם זימון רשות ליכא בנשים ואנשים דומיא דנשים ועבדים דמפורש כן בברייתא דאם רצו לזמן אין מזמנים, ובלאו הכי להני דסברי דלמסקנא נשים ועבדים מזמנים לעצמם חובה אין כלל זימון רשות וכל דליכא צירוף לזימון חובה גם זימון רשות ליכא. אכן לרש"י ותוס' בע"ב דגם למסקנא נשים ועבדים מזמנים לעצמם רשות, מתפרשת מתני' בפשיטות דאין מצטרפים לאנשים לחייבם בזימון, אבל זימון רשות שפיר י"ל דאיכא כיון דהוו ג' דעות ודומיא דג' נשים וג' עבדים דמזמנים לעצמם, אכן רש"י בערכין ג, א כתב דהא דאין מצטרפים לאנשים משום דאין אשה בברית ועבד בנחלה ועיין או"ז ריש מגילה והג"א שם ורעק"א ברכות כ, ב וי"ל דדברי רש"י שם לדרך הסוגיא בערכין דמשמע שם דנשים חייבות לזמן וסובר דהסוגיות נחלקו בזה, ונראה עוד דהנה לפי' התוס' בע"ב ד"ה והא נתפרש בגמ' הא דאין חיוב זימון בנשים ועבדים דאין בנשים ועבדים חשיבות צירוף כמו שאין מצטרפים לעשרה ולפ"ז שפיר נראה כמש"כ דמהאי טעמא גם אין מצטרפים לאנשים אבל לפרש"י ד"ה דאפילו לא נתפרש הטעם בגמ' ואדרבה מדלא פירש כתוס' משמע דאין זה טעם וצ"ל דחכמים לא הטילו חובת זימון על נשים עיין מש"כ במ"ב ושעה"צ סי' קצט אבל להצטרף כסניף לאנשים לחייב האנשים היה לנו לצרפם ולכן הוצרך רש"י בערכין לומר משום דאין שוים בבהמ"ז, ומ"מ גם לדבריו בערכין נראה דאין זה טעם אלא שלא יהא חובת זימון דלא הטילו על חבורת אנשים ונשים או אנשים ועבדים חובת זימון כיון שאין שוים בבהמ"ז, אבל זימון רשות שפיר איכא כמו בג' נשים. ובר"מ פ"ה משמע דרק בנשים ועבדים איכא פריצותא, וצ"ב לפ"ז למה אין נשים ועבדים מצטרפים לאנשים, דהרי שי' הר"מ דנשים חייבות לזמן כמפורש בר"מ בכת"י ואף לנוסח הנדפס משמע כן, וי"ל כרש"י בערכין, א"נ משום שאין חייבין במצוות כאנשים ואף דבנשים אין זה מצד חסרון בקדושתם מ"מ כיון דאין שוים לאנשים לא הוו חבורה אחת לזימון ובהמ"ז עיין בהע' הקודמת. ובתשו' מהר"ם מרוטנבורג סי' סה הביא דעת הר"ר יהודה כהן והר"ר שמחה דסברי דאשה מצטרפת לזימון דלמה לא תצטרף, ואף להצד לעיל כ, ב דחיובה בבהמ"ז מדרבנן דאיכא למימר דכיון שכן לא תצטרף, אין נראה כן מדאמרינן התם נפ"מ להוציא אנשים ואדמיירי לענין להוציא לימא נפ"מ לענין צירוף, ועוד דאף אוכל ירק מצטרף וכתוס' מח, א בשם הר"י, ודחה מהר"ם דאוכל ירק ראוי להתחייב מדאורייתא כשיאכל פת, והא דלא אמרו לעיל כ, ב הך נפ"מ, משום דבעי לאשמועינן דלהצד דחיובה מה"ת מוציאה אנשים, והובא בקצרה בטור סי' קצט, אכן דעת שא"ר דאף אם חיובה מה"ת אין מצטרפת לאנשים וכדתנן במתני', ועיין במפרשים סי' קצט מש"כ ליישב מתני' להר"ר יהודה והר"ר שמחה ומהר"ם. , וקטנים משום דלאו בני חיובא23אף דהוו בני חינוך עיין בהע' 25 דמזמנים לעצמם, עיין מש"כ בפ"ג הע' 74 דלרבינו אין הקטן בגדר מחוייב בדבר אלא על האב מוטל לחנכו ואתי שפיר. , הא כל היכא דלא בעינן להו לצירופא דלא צריכינן לצירופא דידהו כיון דאיכא שלשה בר מינייהו ודאי מזמנין עמהם24והיינו דאין הפריצות בעצם מה שמזמנים יחד, ובודאי לא במה שאוכלים בחבורה, אלא במה דמצטרפים יחד, וכל דלא צריכינן לצירופא דידהו לא חשיב צירוף דהא בר מינייהו נמי איכא זימון, וכ"כ הריטב"א מגילה ד, א בשם רבינו וכ"כ הר"ן שם ו, ב יעו"ש בדבריהם, וכ"ה בריטב"א פ"ז ה"ב ובשיטמ"ק בע"ב. ונראה המקור לזה מהא דתנן דאין מזמנים עליהם ולא אמרו דאין מזמנין עמם. ואף בנשים ועבדים שאין מזמנים משום פריצותא היינו נמי היכא דליכא ג' עבדים או ג' נשים, וכמש"כ לעיל דאין כלל הלכה בפ"ע של נשים ועבדים. ובב"י סי' קצט הביא דברי תר"י דנשים אין מצטרפות לאנשים משום שאין חברתם נאה וכתב דמשמע לכאורה דגם בשלשה אנשים אין הנשים מצטרפות עמהם אכן בר"ן במגילה מבואר לא כן ע"ש, ונראה שאין כונתו דתר"י פליגי אלא כונתו דלכאורה היה נראה לפום טעמא שכתבו תר"י דגם בדאיכא ג' אנשים אין נשים מצטרפות אכן בר"ן מבואר דליכא להאי טעמא דפריצותא ואין חברתם נאה אלא היכא דצריך לצירופם. אכן במג"א סק"ד כתב דנשים ועבדים לא יזמנו יחד אפילו כשיש שלשה עבדים ושלש נשים, ונשים ואנשים או עבדים ובני חורין מזמנים יחד היכא דאיכא ג' אנשים, וכדבריו משמע בר"מ פ"ה ה"ז, ונראה דהר"מ לטעמיה דהא דאין מזמנין אעבדים ונשים וקטנים אינו משום פריצותא כלל אלא משום דאין שוים במעלתם לאנשים, וממילא י"ל דמשום פריצותא אין לזמן יחד כלל, ואולי אין הפריצות בהזימון דוקא אלא בעצם האכילה יחד בחבורה וכן משמע לשון הר"מ וכ"ה במאירי, וכן להסוברים דנשים מזמנות לעצמם רשות י"ל דנשים ועבדים אין מזמנים יחד כלל, משא"כ לרבינו ודעימיה אין כלל הלכה בפ"ע של נשים ועבדים אלא היינו הילכתא דנשים ואנשים, וכמו דנשים ואנשים מזמנים יחד כשיש ג' אנשים כדמשמע מהא דלא תנן אין מזמנים עמם ה"ה נשים ועבדים, וכו"ע מודו בנשים ואנשים דמזמנים יחד היכא דאיכא ג' אנשים, ולהסוברים דנשים מזמנות לעצמם חובה חייבות להצטרף, ואף להסוברים דמזמנות רשות שי' הסמ"ג בשם ר"י דחייבות להצטרף, דאין חל צירוף ע"י נשים אבל בדאיכא צירוף דאנשים אף נשים מצטרפות, וכן לרש"י שנתבאר בדעתו דלא הטילו זימון על נשים י"ל דהיינו בפ"ע דוקא, ועיין בריטב"א פ"ז ה"ב דהאשה יכולה לזמן ולהוציא האחרים לשיטתו שם דחייבת בבהמ"ז מה"ת. , וכן הם מזמנין לעצמן25מבואר בהע' הקודמות דלשי' רבינו חייבים לזמן וכ"כ תר"י והרא"ש ועו"ר וכ"ה בר"מ לנוסח כת"י בהוצאת הרב קאפח ואף לנוסח הנדפס משמע הכי, אבל שי' רש"י ועו"ר דאינו אלא רשות וכ"מ בבה"ג. ומשמע בדברי רבינו דגם קטנים מזמנים לעצמם, ואף דמיירי באינם יודעים למי מברכים דהא ביודע למי מברכים מזמנים עליו עיין בדברי רבינו מח, א מ"מ איכא משום חינוך, וכ"ה בר"מ פ"ה ה"ו וה"ז לנוסח כת"י הנ"ל דנשים עבדים וקטנים חייבים בזימון כחיובם בבהמ"ז וג' קטנים מזמנים לעצמם, אבל בכ"מ לא היתה נוסחתו כן וכתב דאין חייבין בעצמם בשום מצוה אלא אאביהם מוטל לחנכם וכיון שהיא חברת קטנים אינם מצווין בזימון ע"ש ועמ"ש בהע' 23 וכן פסק במ"ב בשם מאמ"ר. . ועד כמה מזמנין עד כזית רבי יהודה אומר עד כביצה26עיין בדברי רבינו מח, א מט, ב ובמש"כ שם מח, א בארוכה. .

2 רבינו יונה פתח ↗

גמ' שנאמר גדלו לה' אתי. פירשו בתוספות דמדלא אמר נגדלה קא דייק וגדלו הם שנים ואתי א' הרי ג':

3 הגהות הב"ח פתח ↗

אמר רבא הא מילתא אמריתא אנא ואתמר במערב' משמיה דר' זירא כוותי כו':

4 הגהות הב"ח פתח ↗

נ"ב רב:

5 טור פתח ↗

שלשה שאכלו והם מברכים ונכנס אחד שלא אכל אם נכנס כשאמר המברך נברך שאכלנו משלו עונה אחריהם ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד ואם נכנס כשאחרים עונין ברוך שאכלנו משלו עונה אחריהם אמן. וכתב בה"ג ואי הוו י' אומר ברוך אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. וכן בכל ברכות שאדם שומע בין ברכת פירות בין ברכת מצות עונה אמן:

5 משנה תורה, הלכות ברכות פתח ↗

הַנִּכְנָס אֵצֶל אֲחֵרִים וּמְצָאָן מְבָרְכִין בְּבִרְכַּת הַזִּמּוּן. אִם מָצָא הַמְבָרֵךְ אוֹמֵר נְבָרֵךְ הוּא עוֹנֶה בָּרוּךְ הוּא וּמְבֹרָךְ. וְאִם מָצָא הָאוֹכְלִים עוֹנִין בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ הוּא עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן אָמֵן:

6 רבינו יונה פתח ↗

אשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך הוא ומבורך. וכתב בעה"ג ז"ל שיאמר ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד ועוד אמרי' שאם היו מברכין בעשרה והיו אומרים נברך לאלהינו שצריך שיזכיר כמו כן את השם ומבורך ויאמר ברוך אלהינו ומבורך שמו תל"ו:

7 רא"ה פתח ↗

רי"ף לג, בתני חדא כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותניא אידך הרי זה מגונה לא קשיא הא דעני אמן בסוף כל ברכה וברכה הא דעני אמן בבונה ירושלים. פי' הא דאמרינן דעונין אמן בבונה ירושלים לא דוקא בבונה ירושלים ולמיעבד הכירא בין דאורייתא להטוב והמטיב דרבנן, דהא דאמרינן בגמרא דרב אשי עני לה בלחישה כי היכי דלא ליזלזלו בהטוב והמטיב73ואם משום היכרא למה ענה רב אשי בלחש הא ליכא היכרא תר"י. וע"ש שהוכיחו עוד ממ"ש בירושלמי הביאו הרי"ף בסמוך כאן בעונה בסוף דאלמא כל שהוא בסוף עונה אמן, וצ"ע למה לא הוכיח רבינו משם, וי"ל משום דפשטות תלמודין משמע אחר בונה ירושלים דוקא ואיכא למימר דפליג אירושלמי ולכן הוכיח רבינו מתלמודין., אלא טעמא משום דחשיבא כסוף ברכותיו משום דעד כאן דאורייתא74וכמ"ש מו, ב דכיון שהיא מדרבנן כברכה בפ"ע דמיא, ובפשוטו כונת רבינו דבעצם היא חשובה כברכה בפ"ע, אכן ע"ש בדברי רבינו ובהע' שם שנתב' דלרבינו ודעימיה אינה בעצם ברכה בפ"ע אלא דרבנן רצו שלא תראה המשך ברכות של תורה ועשאוה כברכה בפ"ע, ומש"כ רבינו כאן דאינו משום היכרא צ"ל כונתו דאין זה תקנה מיוחדת של עניית אמן להיכר ופרסום שהיא מדרבנן אלא דמשום היכרא שהיא מדרבנן שויוה כברכה בפ"ע וממילא דינו ככל סוף ברכה שעונה אמן אחר עצמו, והנה רבינו כתב בהמשך דבעצם יש לענות אחר כל ברכה אלא דבשאר ברכות דבהמ"ז אין לענות דאיכא משום הפסק שאין להפסיק באמצע בהמ"ז וקשה דא"כ בין בונה ירושלים להטוה"מ ג"כ אין לענות דמסתמא אסור להפסיק ביניהם וצ"ל דמ"מ אין איסורו כשאר בהמ"ז כיון שהיא מדרבנן אך להאמור נראה דרצו רבנן שיהא היכר שהיא ברכה מדרבנן ואינה המשך ברכות של תורה ולכן אמרו שיהא לבונה ירושלים דין סןף ברכותיו. ועפמ"ש א"ש דברי ריטב"א פ"ו סה"ח ול"ק מה שעמד בהע' שם. וע"ע בדברי רבינו מט, א ובהע' 188. , והוא הדין בכל מקום בסוף ברכותיו, ודוקא בסוף משום דלא הוי הפסק כגון יהללוך וישתבח75אף שכתב הרי"ף לעיל כג, א דאין לדבר בין ישתבח ליוצר ע"ש בדברי רבינו שכתב דהוא למצוה מן המובחר וליכא איסורא ע"ש בהע'. וכל כיוצא בזה, ולאפוקי בין ברכה לברכה76של ק"ש שהם דבר אחד ואסור להפסיק ביניהם בדברים בטלים, וכן בין ברכה לברכה של בהמ"ז כמ"ש תוס' נא, ב. ובין ברכה לקרית שמע77אף שכתב רבינו יד, א דאינה בהמ"צ של ק"ש ע"ש בהע' מ"מ לא גרע מבין ברכה לברכה שאין להפסיק. ועיין בדברי רבינו בסמוך לענין אל מלך נאמן. ובין גאולה לתפלה78וכ"כ ריטב"א פ"ו ה"ה אבל בערבית כתב דעונה אמן ע"ש הטעם, ועיין בדברי רבינו לעיל ד, ב. , וברכת המצות בין ברכה לקיום המצוה, ובברכת הנהנין בין ברכה להנאה, כללו של דבר בכל מקום שיש לחוש להפסק אין ראוי לענות אמן אחר ברכותיו של עצמו79לישנא דאין ראוי משמע שאין בזה הפסק ממש אלא שאין הדבר ראוי וכלשון הברייתא הרי זה מגונה, והיינו משום שבעצם ראוי ומשובח לומר אמן אחר כל ברכה אלא שכיון שאינו חיוב אלא מעלה בעלמא יש בו משום הפסק במקום שאין להפסיק ועדיף שלא יאמרנו אבל הפסק ממש אינו, ובבהמ"צ וברה"נ אינו חוזר ומברך, אבל הרמב"ן יא, ב כתב דטועה גמור הוא וכמדומה שהוא הפסק וצריך לחזור ולברך, וכ"כ במ"ב סי' רטו סק"א בשם הפמ"ג, ולדעת האומרים מובא להלן דאין מעלה כלל לענות אמן אלא אחר כמה ברכות או אחר בונה ירושלים דוקא לכאורה היכא דאין ענין לענות אמן הו"ל הפסק וחוזר ומברך, אכן המאירי במגן אבות ענין א כתב שאינו הפסק כיון שהוא מענין הברכה, ולדעתו אין בו משום הפסק כלל והא דאינו עונה אמן אחר ברכת עצמו היינו משום שאין ענינו אלא אחר כמה ברכות ואין ענייתו אלא בורות אבל הפסק אין בו, ועיין להלן, ועמ"ש לעיל יד, א. , ובכל מקום שאין לחוש להפסק כגון ברכת התורה לאחריה ומפטיר בנביא לאחריה80נראה שהכונה לסוף ברכה אחרונה, אבל בין ברכה לברכה אין להפסיק. וברכת הפירות לאחריה וכל כיוצא בזה עונה אמן אחר ברכותיו של עצמו81ביאור שי' רבינו דבעצם כל ברכה ראויה לעניית אמן לאחריה לקיום ואימות הברכה, אלא שכיון שאינו אלא מעלה ותוספת שהרי בירך הברכה ואינו כאמן שלאחר ברכת חבירו שהוא חובה, לכן במקום שאסור להפסיק יש בו משום הפסק, ועמ"ש להלן הע' 137, וכ"ה בבה"ג עמ' פא בשם מר רב יהודאי גאון דבברכה שלאחר אכילה עונה אמן אבל בברכה שקודם אכילה כיון שאסור לשוח קודם טעימה כשעונה אמן ה"ז כשח, וכ"מ בהשגות הראב"ד פ"א הי"ח, וכ"מ בערוך ע' גן בשם ר"ח, והא דאינו עונה בין ברכה לברכה לכאורה צ"ל גם בזה משום שאסור לשוח וכמ"ש רבינו אך אפשר בדעתם שלא הוצרכו לזה אלא בברכה שאין אחריה ברכה אבל כל שיש אחריה ברכה אינו ראוי לעניית אמן, אבל שי' הר"מ שם שאין עונה אמן אלא אחר סדר דשני ברכות או יותר להודיע שהשלים ברכותיו, ורק בברכות אחרונות אבל ברכות ראשונות שקודם הדבר שמברך עליו אין בהם ענין לאמן, ואפשר שזה גם כונת הראב"ד הנ"ל לחלק בין ברכה ראשונה לאחרונה אלא שסובר דגם בברכה אחת יש לענות, וכ"כ ריטב"א פ"ו ה"ה דרק בגמר שני ברכות או יותר עונה אמן וכן משמעות פרש"י, עוד חולק רש"י דאחר גאל ישראל עונה אמן דהו"ל סוף ברכות ק"ש וביארו תר"י דאין בו משום הפסק כיון שצריך לאמרו, אבל הריטב"א כתב כרבינו דכל שאסור לשוח אינו עונה אמן, ואף הר"מ סובר דאחר גאל ישראל אינו עונה אמן אמנם אין טעמו משום הפסק אלא שסובר דברכות שלפניה לחוד ושלאחריה לחוד ובשחרית אין אלא ברכה אחת וכ"פ בתר"י, ובתוס' ומרדכי כתבו שמנהג העולם לענות אמן אחר בונה ירושלים בלבד. .

9 הגהות הב"ח פתח ↗

נ"ב גירסת רש"י דתני חדא בהמ"ז שנים ושלשה ותניא אידך שלשה וארבעה כו' ועי' באשר"י:

9 הגהות מאלפס ישן פתח ↗

מן שאכלו עד בהמ"ז מוקפות:

רי"ף ברכות ל״ב ע״ב » « רי"ף ברכות ל״ד ע״א