רשימות שיעורים על סוכה י״ב

מהדורה: ספר רשימות שיעורים על מסכת סוכה, ניו יורק תשמ"ט

« רשימות שיעורים על סוכה י״א ע״ב רשימות שיעורים על סוכה י״ג ע״א »

1 רש"י על סוכה פתח ↗

מתני' וחבילי זרדין - מין קנים הם שעושין זרדין טוייל"ש בלע"ז ואוגדין אותם ובעודן לחין בהמה אוכלתן ולכי יבשי עומדים להיסק:

2 תוספות על סוכה פתח ↗

ירקות שאמרו חכמים. בפסח שאדם יוצא בהן ידי מרור חזרת ועולשין ותמכא וחרחבינא דקות הן מאד טינב"ש בלע"ז הלכך אין חוצצין בהן בפני הטומאה אם סיכך בהן גג ומדרבנן הוא דגזור רבנן עלייהו שלא יסמכו עליהן לחוץ מפני הטומאה דלמא סמכו עלייהו נמי לכי יבשי ומיהו מדאורייתא חייצי דלא מקבלי טומאה דלאו מאכל אדם נינהו ולכי יבשי אין חציצתן חציצה כדמפרש דמפרכי ונפלי ומביאין את הטומאה בעודן לחין דכל כמה דלא יבשו אהל הוא מדאורייתא כדפירש בקונטרס ומה שהוזקק לפרש מדרבנן דאי חשיבי אהל מדאורייתא הוא לענין הבאה אם כן לענין חציצה נמי ואי לא חשיבי אהל לענין חציצה אם כן לענין הבאה נמי לא דלא דמי להנהו דחשיב בפרק שמיני דאהלות מ"א גבי מביאין ולא חוצצין דהתם היינו טעמא משום דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ מפני הטומאה אבל לא שייך למיתלי טעמא בהכי דהא מפרש טעמא משום דכי יבשי מפרכי ונפלי ולא מסתבר למימר דאסוכה לחודה קאי דלכאורה אכולה מלתא קאי ועוד דאי בהכי תלי טעמא ממתניתין דאהלות שמעינן ליה דקחשיב אוכלין טמאין אלא ודאי מדרבנן הוא דאין חוצצין הכא והא דלא חשיב להו גבי הנהו דאהלות משום דהתם מדאוריי' והכא מדרבנן אבל קשה דהיכי מצי למימר דלאו מאכל אדם נינהו הא אמרינן בפרק כל שעה פסחים דף לט: מה מצה שנקחת בכסף מעשר אף מרור כו' ומהאי טעמא ממעט הרדפני דאין יוצאים בו ידי מרור כדפירש שם בקונטרס דהרדפני אינו נקח בכסף מעשר דאינו מאכל ואנן בעינן אוכלין דומיא דיין ושכר ובקר וצאן והגהה היתה שהגיה הר' יהודה בפירוש רש"י דלא מקבלי טומאה משום דלאו מאכל אדם נינהו ואינו כן אלא מאכל אדם הן ואפ"ה חייצי מדאורייתא כל זמן שלא הוכשרו כדתנן במסכת אהלות פ"ח מ"א גבי מביאין וחוצצין קחשיב אוכלין טהורין דהיינו שלא הוכשרו וגבי מביאין ולא חוצצין קא חשיב אוכלין טמאין דהיינו שהוכשרו וכן מוכח בהדיא פרק לא יחפור ב"ב דף יט: ושם בשמעתין דרקיק ודווקא בתלושין עסקינן דאלו מחוברין לא מביאין ולא חוצצין כדתנן בפ"ח דאהלות מ"ה אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות המחוברים לקרקע חוץ מן הירקות שמנו חכמים כלומר גבי מביאין וחוצצין דקחשיב התם בריש פרק ח' האירוס והקיסום וירקות חמור ודלעת יוונית דהנהו אפילו מחוברין חייצי דקביעי וקיימי ואין הרוח מנענען אבל שאר ירקות המחוברין מתנענעין ברוח והוו להו כטלית וספינה שהיא שטה על פני המים ואפילו בעידנא דלא ניידי ואין מביאין ואין חוצצין מדקתני בסיפא קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמיד כבש את האבן על גבי טלית מביאה את הטומאה הא לאו הכי לא אבל כשהן תלושין ומונחין בחלון או כנגד ארובה חייצי ושאר ירקות כדאמרינן בפרק לא יחפור ב"ב דף כ. ושם עשבים שתלשן והניחן בחלון או שעלו מאיליהן בחלון ממעטין:

3 סוכה פתח ↗

אִי: מָה חֲגִיגָה בַּעֲלֵי חַיִּים, אַף סוּכָּה נָמֵי בַּעֲלֵי חַיִּים! כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר קְרָא: ״בְּאׇסְפְּךָ מִגׇּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ״, בִּפְסוֹלֶת גּוֹרֶן וָיֶקֶב הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וְאֵימָא גּוֹרֶן עַצְמוֹ וָיֶקֶב עַצְמוֹ! אָמַר רַבִּי זֵירָא: ״יֶקֶב״ כְּתִיב כָּאן, וְאִי אֶפְשָׁר לְסַכֵּךְ בּוֹ. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יִרְמְיָה: וְאֵימָא יַיִן קָרוּשׁ הַבָּא מִשְּׂנִיר שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְעִיגּוּלֵי דְּבֵילָה! אָמַר רַבִּי זֵירָא: הָא מִלְּתָא הֲוָה בִּידַן, וַאֲתָא רַבִּי יִרְמְיָה וּשְׁדָא בַּיהּ נַרְגָּא. רַב אָשֵׁי אָמַר: ״מִגׇּרְנְךָ״ וְלֹא גּוֹרֶן עַצְמוֹ, ״מִיִּקְבֶךָ״ וְלֹא יֶקֶב עַצְמוֹ. רַב חִסְדָּא אָמַר מֵהָכָא: ״צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבוֹת״. הַיְינוּ ״הֲדַס״, הַיְינוּ ״עֵץ עָבוֹת״! אָמַר רַב חִסְדָּא: הֲדַס שׁוֹטֶה — לְסוּכָּה, וְעֵץ עָבוֹת — לְלוּלָב. מַתְנִי׳ חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי זְרָדִין — אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶן. וְכוּלָּן שֶׁהִתִּירָן — כְּשֵׁרוֹת. וְכוּלָּן כְּשֵׁרוֹת לִדְפָנוֹת. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב: שְׁמַעִית מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן תַּרְתֵּי: חֲדָא — הָא, וְאִידַּךְ — הַחוֹטֵט בַּגָּדִישׁ לַעֲשׂוֹת לוֹ סוּכָּה — אֵינָהּ סוּכָּה. חֲדָא: מִשּׁוּם גְּזֵרַת אוֹצָר. וַחֲדָא מִשּׁוּם: ״תַּעֲשֶׂה״, וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי. וְלָא יָדַעְנָא הֵי מִינַּיְיהוּ מִשּׁוּם אוֹצָר וְהֵי מִינַּיְיהוּ מִשּׁוּם תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: נִיחְזֵי אֲנַן, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי זְרָדִין אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶן? פְּעָמִים שֶׁאָדָם בָּא מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַחֲבִילָתוֹ עַל כְּתֵפוֹ, וּמַעֲלָהּ וּמַנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי סוּכָּתוֹ כְּדֵי לְיַבְּשָׁהּ, וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְסִיכּוּךְ, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״תַּעֲשֶׂה״, וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי. מִדְּהָא מִשּׁוּם גְּזֵרַת אוֹצָר, הָא מִשּׁוּם ״תַּעֲשֶׂה״ וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי. וְרַבִּי יַעֲקֹב? הָךְ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: אַטּוּ חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים מִשּׁוּם גְּזֵרַת אוֹצָר אִיכָּא, מִשּׁוּם ״תַּעֲשֶׂה״ וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי לֵיכָּא? וְהַחוֹטֵט בְּגָדִישׁ, מִשּׁוּם ״תַּעֲשֶׂה״ וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי אִיכָּא, מִשּׁוּם גְּזֵרַת אוֹצָר לֵיכָּא? וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לָךְ, הָכָא דְּקָתָנֵי: ״אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶן״, לְכַתְּחִלָּה הוּא

4 סוכה פתח ↗

5 סוכה פתח ↗

6 סוכה פתח ↗

7 סוכה פתח ↗

8 סוכה פתח ↗

9 רש"י על סוכה פתח ↗

חדא הא - דחבילין מ"ט לא מסככי בהו וחדא הא דתנן במתניתין החוטט בגדיש לעשות לו סוכה נוטל מן העומרים למטה סמוך לארץ ונכנס לתוכו ועושה חלל כשיעור סוכה וסכך עשוי ועומד מאליו אינו סוכה ופירש לי ר' יוחנן טעמיה בחדא מינייהו אמר טעמא משום גזרת אוצר דמדאורייתא כשרה הוא ורבנן הוא דגזור שאם אתה אומר כן אין אדם עושה סוכה אלא הולך ואוכל וישן באוצרו במקום שלא נשתמש שם כל ימות השנה והוא עשוי ועומד ולא לשם סכך של צל דנהוי שם סוכה עליה ואפילו שם סוכה שאינה של חג אלא כבית בעלמא ובחדא מינייהו פירש טעמא דפסולה מדאורייתא משום תעשה ולא מן העשוי:

10 רש"י על סוכה פתח ↗

ומניחה ע"ג סוכה - שיש לו כל ימות השנה למקנהו ומניח החבילין שם לייבשן ולא לסכך וכשמגיע החג נמלך עליהם לסכך:

11 סוכה פתח ↗

12 רש"י על סוכה פתח ↗

פנימית אינה סוכה - אם בא לישב בתוכה לחג לשם סוכה ואע"ג דלא בעינן סוכה לשם חג דהא כבית הלל קיימא לן דמכשרי סוכה ישנה במתניתין דף ט. הכא אינה סוכה דלא מינכרא מלתא דלשם סוכה הוא דר בו דהא כל ימות השנה דייר התם ורוב תשמישו וסעודתו ושינתו שם:

13 תוספות על סוכה פתח ↗

אין מסככין בהן. בתחילה משום גזירת אוצר לא גרסינן לכתחילה דדיעבד נמי לא מהני מדרבנן מדקאמר הא מדאורייתא שפיר דמי משמע אבל מדרבנן לא וא"ת והא גבי דבר המקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ קתני מתניתין לעיל סוכה דף יא. אין מסככין בו אף על גב דדיעבד נמי אינה סוכה אפילו מדאורייתא וי"ל דשאני התם דליכא למיטעי ומהא דקתני מתניתין ואם היו מותרות כשרות לא מצי למידק מידי דאפילו תחילתו הניחן לייבשן מהני התרתן כאלו הוא נענוע דלעיל:

14 סוכה פתח ↗

דְּאֵין מְסַכְּכִין מִשּׁוּם גְּזֵרַת אוֹצָר, הָא דְּאוֹרָיְיתָא שַׁפִּיר דָּמֵי. הָתָם דְּקָתָנֵי ״אֵינָהּ סוּכָּה״ אֲפִילּוּ דִּיעֲבַד — מִדְּאוֹרָיְיתָא נָמֵי אֵינָהּ סוּכָּה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: סִכְּכָהּ בְּחִיצִּין זְכָרִים — כְּשֵׁרָה. בִּנְקֵבוֹת — פְּסוּלָה. זְכָרִים כְּשֵׁרָה, פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: נִיגְזוֹר זְכָרִים אַטּוּ נְקֵבוֹת, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר מָר: בִּנְקֵבוֹת פְּסוּלָה, פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: בֵּית קִבּוּל הֶעָשׂוּי לְמַלּאוֹת לָא שְׁמֵיהּ קִיבּוּל, קָמַשְׁמַע לַן. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סִכְּכָהּ בַּאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן — פְּסוּלָה. בְּהוּצְנֵי פִשְׁתָּן — כְּשֵׁרָה. וְהוּשְׁנֵי פִשְׁתָּן, אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ. וְהוּשְׁנֵי עַצְמָן אֵינִי יוֹדֵעַ. מָה נַפְשָׁךְ: אִי דְּיִיק וְלָא נְפִיץ — הוּשְׁנֵי קָרֵי לֵיהּ, אֲבָל תְּרֵי וְלָא דְּיִיק — הוּצְנֵי קָרֵי לֵיהּ, אוֹ דִלְמָא: תְּרֵי וְלָא דְּיִיק נָמֵי הוּשְׁנֵי קָרֵי לֵיהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה: הָנֵי שׁוּשֵׁי וּשְׁווֹצְרֵי — מְסַכְּכִין בְּהוּ. אַבָּיֵי אָמַר: בְּשׁוּשֵׁי מְסַכְּכִין, בִּשְׁווֹצְרֵי לָא מְסַכְּכִין. מַאי טַעְמָא, כֵּיוָן

15 סוכה פתח ↗

16 סוכה פתח ↗

17 סוכה פתח ↗

18 סוכה פתח ↗

18 משנה תורה, הלכות כלים פתח ↗

הַמַּפָּץ הוּא הַמַּחְצֶלֶת שֶׁאוֹרְגִין אוֹתָהּ מִן הַחֲבָלִים וּמִן הַסּוּף וּמִן הַגֹּמֶא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְאֵין הַמַּפָּץ בִּכְלַל כֵּלִים הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה וְאַף עַל פִּי כֵן מִתְטַמֵּא הוּא בְּמִדְרָס דִּין תּוֹרָה שֶׁהֲרֵי רִבָּה הַכָּתוּב ויקרא טו ד "כָּל הַמִּשְׁכָּב" וְזֶה רָאוּי לְמִשְׁכָּב וְעָשׂוּי לוֹ. וְכֵן מִתְטַמֵּא בְּמֵת וּבִשְׁאָר טֻמְאוֹת מִדִּבְרֵיהֶן כְּכָל פְּשׁוּטֵי כְּלֵי עֵץ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְזֶה כְּלָל גָּדוֹל שֶׁכָּל הַמִּתְטַמֵּא בְּמִדְרָס מִתְטַמֵּא בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת:

19 סוכה פתח ↗

19 נדה פתח ↗

כִּי פְּלִיגִי בַּחֲתִיכָה. מָר סָבַר: דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לִרְאוֹת דָּם בַּחֲתִיכָה, וּמַר סָבַר: אֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לִרְאוֹת דָּם בַּחֲתִיכָה. רָבָא אָמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לִרְאוֹת דָּם בַּחֲתִיכָה. וְהָכָא, בְּאִשָּׁה טְהוֹרָה וּמְקוֹר מְקוֹמוֹ טָמֵא קָמִיפַּלְגִי, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אִשָּׁה טְהוֹרָה וְדָם טָמֵא, דְּהָא אָתֵי דֶּרֶךְ מָקוֹר, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אִשָּׁה טְהוֹרָה, וּמָקוֹר מְקוֹמוֹ טָהוֹר. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבָּה מֵרַב הוּנָא: הָרוֹאֶה קֶרִי בְּקֵיסָם מַהוּ? מִמֶּנּוּ אֲמַר רַחֲמָנָא — עַד דְּנָפֵיק מִבְּשָׂרוֹ, וְלֹא בְּקֵיסָם, אוֹ דִלְמָא הַאי ״מִמֶּנּוּ״ — עַד שֶׁתֵּצֵא טוּמְאָתוֹ לַחוּץ, וַאֲפִילּוּ בְּקֵיסָם נָמֵי? אֲמַר לֵיהּ: תִּיפּוֹק לֵיהּ דְּהוּא עַצְמוֹ אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא בַּחֲתִימַת פִּי הָאַמָּה. לְמֵימְרָא דְּנוֹגֵעַ הָוֵי? אֶלָּא מֵעַתָּה, אַל יִסְתּוֹר בְּזִיבָה! אַלְּמָה תַּנְיָא: ״זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע״ — מָה זִיבָה סוֹתֶרֶת, אַף שִׁכְבַת זֶרַע נָמֵי סוֹתֵר? אֲמַר לֵיהּ: סְתִירָה — הַיְינוּ טַעְמָא דְּסוֹתֵר, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ בְּלֹא צִחְצוּחֵי זִיבָה. אֶלָּא מֵעַתָּה, תִּסְתּוֹר כׇּל שִׁבְעָה? אַלְּמָה תַּנְיָא: ״זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וְגוֹ׳״, מָה זִיבָה סוֹתֶרֶת, אַף שִׁכְבַת זֶרַע סוֹתֶרֶת. אִי מָה זִיבָה סוֹתֶרֶת כׇּל שִׁבְעָה, אַף שִׁכְבַת זֶרַע נָמֵי סוֹתֶרֶת כׇּל שִׁבְעָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְטׇמְאָה בָהּ״ — אֵין לְךָ בָּהּ אֶלָּא מָה שֶׁאָמוּר בָּהּ, סוֹתֶרֶת יוֹם אֶחָד. אֲמַר לֵיהּ: גְּזֵירַת הַכָּתוּב הִיא, זִיבָה גְּמוּרָה דְּלָא עֲרִבָה בַּהּ שִׁכְבַת זֶרַע — סָתְרָא כׇּל שִׁבְעָה, צִחְצוּחֵי זִיבָה דַּעֲרִבָה בַּהּ שִׁכְבַת זֶרַע — לָא סָתְרָא אֶלָּא יוֹם אֶחָד. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מֵרַבִּי אֶלְעָזָר: דָּם יָבֵשׁ מַהוּ? ״כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ״ אָמַר רַחֲמָנָא — עַד דְּמֵידָב דָּיֵיב לֵיהּ, לַח — אִין, יָבֵשׁ — לָא, אוֹ דִלְמָא: הַאי ״כִּי יָזוּב זָב דָּמָה״ אוֹרְחָא דְּמִילְּתָא הִיא, וּלְעוֹלָם אֲפִילּוּ יָבֵשׁ נָמֵי? אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ, דַּם הַנִּדָּה וּבְשַׂר הַמֵּת מְטַמְּאִין לַחִים וִיבֵשִׁים. אֲמַר לֵיהּ: לַח וְנַעֲשָׂה יָבֵשׁ — לָא קָא מִיבַּעְיָא לִי, כִּי מִיבַּעְיָא לִי — יָבֵשׁ מֵעִיקָּרָא. הָא נָמֵי תְּנֵיתוּהָ: הַמַּפֶּלֶת כְּמִין קְלִיפָּה, כְּמִין שְׂעָרָהּ, כְּמִין עָפָר, כְּמִין יַבְחוּשִׁין אֲדוּמִּין — תָּטִיל לַמַּיִם,

20 סוכה פתח ↗

21 סוכה פתח ↗

22 סוכה פתח ↗

23 סוכה פתח ↗

24 סוכה פתח ↗

25 סוכה פתח ↗

25 משנה תורה, הלכות כלים פתח ↗

בֵּית קִבּוּל הֶעָשׂוּי לְמַלְּאוֹתוֹ אֵינוֹ בֵּית קִבּוּל. כֵּיצַד. בְּקַעַת שֶׁל עֵץ שֶׁחוֹקְקִין בָּהּ בֵּית קִבּוּל וְתוֹקְעִין בּוֹ הַסַּדָּן שֶׁל בַּרְזֶל. אִם שֶׁל נַפָּחִים הִיא אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית קִבּוּל לֹא נַעֲשָׂה אֶלָּא לְמַלְּאוֹתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם הָיְתָה שֶׁל צוֹרְפִין הֲרֵי זוֹ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַגְבִּיהִין אֶת הַבַּרְזֶל בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה וּמְקַבְּצִין אֶת שְׂפוֹת הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף הַמִּתְקַבֶּצֶת שָׁם תַּחַת הַסַּדָּן וַהֲרֵי נַעֲשָׂה לְקַבָּלָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ:

26 סוכה פתח ↗

27 סוכה פתח ↗

28 סוכה פתח ↗

29 סוכה פתח ↗

30 סוכה פתח ↗

31 סוכה פתח ↗

1 רש"י ד"ה וחבילי. וז"ל: מין קנים הם כו' ובעודן לחין בהמה אוכלתן וכו'. מפרש"י משמע שאוכל אדם פסול לסכך ואוכל בהמה כשר. ויש לחקור באוכל הפסול לסכך מפני שהוא מקבל טומאה יא: אם פסולו מפני שהחפצא של האוכל מקבל טומאה במציאות או מפני שהוא מין האוכל שראוי לקבלת טומאה. ותהיה נ"מ באוכל שלא הוכשר במים לקבל טומאה שמאחר שהוא מין אוכל יפסל אע"פ שבמציאות אינו מקבל טומאה.

2 כפי הנראה חולקים בזה התוס' עם הרמב"ם. עיין בתוס' לקמן יג: ד"ה ירקות שמדבריהם יוצא שמסככים באוכלים שלא הוכשרו. ואילו מהרמב"ם בפ"ה מסוכה הל"ג משמע כאידך גיסא. וז"ל שם: סיככה באוכלין פסולה מפני שהן מקבלין טומאה, עכ"ל. לשון הרמב"ם מורה שמיני אוכלים פסולים לסכך מפני שמקבלים טומאה במינם אע"פ שלא הוכשרו במים לקבל טומאה במציאות.

3 אוכל בהמה אינו מקבל טומאה, אבל לדעת הרמב"ם אם נטמא אוכל אדם ואח"כ נסרח הריהו בטומאתו עד שיפסל מאכילת כלב פ"ב מטומאת אוכלין הלי"ח. להפקעת טומאה אוכל בהמה חשוב אוכל. וה"ה לעבור על בל יראה ובל ימצא בחמץ בעין בפסח פוסק הרמב"ם שעוברים כל זמן שהחמץ ראוי לאכילת כלב פ"ד מחו"מ הלי"א. לגבי אכילת בשר בחלב וכלאי הכרם פוסק הר"ם ג"כ שאם עירב במאכלות האסורות האלו דבר מר ואכלן שהוא חייב למרות שבעירב דבר מר נפסל החפצא מאכילת אדם פי"ד ממ"א הלי"א. מסתימת לשונו נראה שאין להבדיל בין עירב בו דבר מר לאוכל שהסריח והבאיש ונפסל מאכילת אדם אבל ראוי עדיין לאכילת כלב. הרי שאף שבמקומות שונים בתורה אוכל כלב חשוב אוכל, עכ"ז בסכך רק מין אוכל אדם שהוא מין אוכל המקבל טומאה פסול.

4 התוס' סוברים שמסככים באוכל שלא הוכשר במים לקבל טומאה. ויש להתבונן אם יכשירו לסכך גם אוכל אדם פחות משעור ביצה, שהוא שעור קבלת טומאה לדעתם תוס' פסחים לג: ד"ה ולאימת ובמס' שבת צא ד"ה אי. לפום ריהטא דומה הוא לאוכל שלא הוכשר במים שהוא ראוי לסכך הואיל ובמציאות אין הסכך מקבל טומאה. אך ניתן להבדיל בין הכשר מים לשיעור ביצה. הדין של הכשר מים אינו תנאי צדדי בקבלת הטומאה אלא גומר את חלות שם האוכל. לפני הכשר מים החפצא אינו אוכל לקבל טומאה בשעורים אחרים הביא מו"ר שליט"א ראיות ליסוד הזה ואכמ"ל. ולפיכך מסככים באוכל שלא הוכשר לתוס' ששם האוכל לא נגמר בחפצא לענין טומאה. אוכל פחות משעור ביצה לעומת זה הוא חפצא דאוכל גמור, אלא שחסר דין שעורין לענין קבלת טומאה - ולכך פסול הוא לסכך.

5 אולם הבדל זה מוטל בספק כי יתכן שאוכל פחות מכביצה אינו אוכל לטומאה. אפשר שכביצה אינו שעור ותנאי צדדי בקבלת טומאה אלא שיעור בחלות שם האוכל בחפצא. כן מצינו בשיעור כזית שאינו מוגבל לדיני אכילת גברא אלא חל גם בנוגע לדינים אחרים השייכים לעצם החפצא של אוכל; למשל לענין בל יראה ובל ימצא בחמץ יש חלות שעור כזית רמב"ם ריש הל' חו"מ. ואולי כן הוא בכביצת אוכל לקבלת טומאה שהוא חלות שעור בחפצא של האוכל עצמו להחשב חפצא דאוכל, ויוצא שמותר לסכך בפחות מכביצת אוכל לדעת התוס', וצ"ע. רבנו שליט"א האריך בביאור שיעור ביצה בטומאה בשעורים אחרים, ואכמ"ל.

6 שם. רש"י ד"ה כשרין. וז"ל: דכל סוכה הכתוב סכך משמע דדופן לא איקרי סוכה וכו'. רש"י אזיל לשיטתו הנ"ל ב. שהחפצא של הסוכה הוא הסכך ולא הדפנות. כבר ביארנו שלפי הרמב"ם פ"ו מסוכה הלט"ו הסובר שחל שם שמים על הדפנות של הסוכה, כולל עצם החפצא של מצות סוכה גם סכך וגם דפנות, וא"כ יש לבאר למה לא יחולו הדינים של פסולת וגורן ויקב בדפנות - כפי שהעיר רש"י שלפנינו.

7 והנה הרמב"ם כתב פ"ד מסוכה הלט"ז וז"ל: דפני סוכה כשרין מן הכל שאין אנו צריכין אלא מחיצה מכל מקום וכו'. מבואר שקושי' זו הטרידה גם את הרמב"ם, והוא מתרץ שדין הדפנות בסוכה דין של מחיצות הוא. הואיל ובכל התורה כולה אין מין החומר של המחיצות נוגע להכשירן ורק השיעורים של מחיצות מעכבים הכשרן, כן דינן של דפנות הסוכה שהן כשרות גם ממה שאינה פסולת גורן ויקב שהרי הן מחיצות בכל מקום ועיין בשיעורים ב..

8 שם. בגמ' - והחוטט בגדיש משום תעשה ולא מן העשוי איכא משום גזרת אוצר ליכא. צ"ע מהו ההו"א שרבנן יגזרו על סוכה העשויה בגדיש משום אוצר, וכי יעלה על הדעת שיפסלו משום זה קש לגמרי לסכך כפי שפסלו את החבילים? ונראה ליישב עפמ"ש רש"י כאן וז"ל: מי לא מצינן למימר נמי דאפילו סתר הכל כלפי מעלה ונענע עומרין שעל הסכך וחזר והניחן לשם סוכה קא פסיל לי' מתניתין מדרבנן משום גזירת אוצר דזימנין דלא מנענע וכו'. נראה, שרש"י מפרש שהגזרה כוללת רק נענוע אחרי חטוט בגדיש, ברם עשייה רגילה של סכך מקש בגדיש כשרה. ומסתבר כנ"ל שרש"י סובר שנענוע אינו כעשייה חדשה, שהרי המנענע אינו סותר לגמרי את הצל בסוכה המחוטטת, הנענוע חל כמכשיר של הסכך הקיים מכבר, ובכן שייך לגזור ולהפקיע את המכשיר של הנענוע. אולם בסתירה שלימה ועשייה חדשה אין אפילו הוה אמינא לפסול מדרבנן סוכה הנעשה בקש בגדיש.

9 שם. רש"י ד"ה חדא כו' ולא לשם סכך של צל אלא כבית עכ"ל. יש לחקור מה הדין בעשאה לשם צל ואח"כ דר בה בקביעות כביתו לכל השנה, האם זה מפקיע את ההכשר של העשייה לצל סוכה, או"ד כיון דעשאה לכתחילה לצל כשרה, ומסתבר דפסול.

10 שם. רש"י ד"ה ומניחה ע"ג סוכה כו' שיש לו כל ימות השנה למקנהו ומניח החבילין שם לייבשן ולא לסכך עכ"ל.

11 צ"ע, אמאי הזכיר רש"י שהסוכה היא למקנהו ולא לתשמיש אדם, והלא אם הניח את החבילין לייבש ולא לצל הרי בכל אופן פסולים הם לסכך. ויתכן שרש"י סובר שבמניח ע"ג סוכה העשויה לאדם איכא אומדנא דמוכח דאכן הניח את החבילין לשם צל ולא לייבש ובטלה דעתו אצל כל אדם. רק במניח ע"ג סוכה למקנהו מועילה דעתו שהיא לייבש ולא לשם צל.

12 עיין ברש"י לעיל ח: ד"ה פנימית שלדעתו "מינכר מילתא" קובע אם הדירה היא סוכה כשרה או בית ופסול. גם משתמע מרש"י שם שהאומדנא דמוכח קובע את הכשר הסכך, ולא הכוונה הפרטית של הגברא העושה את הסוכה. ועיין בשעורים לעיל על רש"י שם.

13 תוס' ד"ה אין כו' דאפילו תחילתו הניחן לייבשן מהני התרתן כאילו הוא נענוע דלעיל עכ"ל. דין התוס' מעורר תמיהה - אם קציצת המחובר פסולה בלי נענוע, למה תועיל ההתרה של החבילה בלי נענוע וכן השיגו הטור והב"ח על התוס'.

14 נ"ל, דשאני קציצת מחובר מהתרת החבילה. במחובר - גוף הסכך פסול, ובכן קציצה לבדה אינה עשייה בלי נענוע לשם צל. בחבילה, לעומת זה, גוף הסכך כשר מדאורייתא, אלא שהגברא הניחו לייבש ולא לשם צל. לכן י"ל, שבהתרת החבילה מתהווה אומדנא דמוכח שעכשיו מונח הקש על הגג לצל ולא לייבש, ואז מצטרפת ההנחה של החבילה הראשונה לההתרה של אח"כ להכשיר עשיית הסכך לצל. האומדנא לצל בהתרה מכשרת את עשיית הסכך.

15 ויש להוסיף, כי מחובר פסול לסכך בגופו ואינו מסכך כלל ומשום כך זקוק לנענוע מחדש. שונה הוא כשהונח האוצר על הגג בלי כוונה נאותה. הרי סוכ"ס יש בכך מעשה סכוך מעולה אלא שחסרה כוונה לצל, וחסרון כוונה זה ניתן לתקנו אח"כ במעשה התרה קל עבור הכשר כוונה. מאידך במחובר הואיל וחסר עצם המעשה של הנחה דסכך מעיקרו, רק מעשה גמור של נענוע מועיל אח"כ.

16 יוצא איפוא שהתוס' שלפנינו מסכימים לרש"י הנ"ל שאומדנא דמוכח לצל קובע את הכשר הסכך ולאו דוקא כוונת הגברא לשם צל.

17 שם. בגמ' - סככה בחיצין זכרים כשרה. מסככין בפשוטי כלי עץ שאינם בני קבלת טומאה. ומבואר לקמן יט: במשנה שאין מסככין במחצלת קנים העשויה לשכיבה מפני שמקבלת טומאה. ולכאורה הטעם הוא שהמחצלת מקבלת טומאת מדרס מן התורה, והראוי למדרס נפסל לסכך. אך יש לפקפק בביאור זה, דהנה איתא בתוס' שלפנינו ד"ה באניצי, וז"ל - דרבנן דפליגי עליה דסומכוס סברי סיככה בטווי כשרה אע"ג דמטמא בנגעים דקסברי דלא שייך למילף מפסולת גורן ויקב לפסול בדבר המטמא בנגעים מאחר דאין מטמא בשאר טומאות עכ"ל. ועולה השאלה מ"ש טומאת נגעים משאר טומאות. ונראה, שהטווי הטמא בטומאת נגעים לא נטמא על ידי קבלת טומאה מדבר המטמאו, אלא טמא הוא טומאת עצמו. הראיה לכך: טומאת הטווי אינה ראשון לטומאה שהוא הסימן של קבלת טומאה מדבר אחר המטמא אלא שהטווי נטמא בטומאת אב הטומאה שהוא הסימן של טומאת עצמו. ושיטת הרבנן לפי דעת התוס' היא שרק דבר המקבל טומאה פסול לסכוך ולא דבר הראוי לטומאת נגעים בלבד שאין זה חלות קבלת טומאה, ולפיכך מסככים בטווי. אלא שלפי"ז יש לעיין מכיון שגם טומאת מדרס הזב אינה חלות קבלת טומאה מדבר המטמא, שהרי טומאת מדרס היא אב הטומאה ולא ראשון, לא יתכן שמחצלת המיוחדת לשכיבה פסולה מפני שראויה למדרס, ושוב צ"ע למה נפסלה המחצלת לסכך.

18 ולפום ריהטא יש ליישבו ע"פ הא דאיתא לקמן כ. כל המטמא מדרס מטמא טמא מת עכ"ל. ומבואר ברמב"ם פכ"ג מכלים הל"א שדין זה הוא מדרבנן ועיין בפ"א מכלים הל"י. ובכן י"ל שהמחצלת המיוחדת לשכיבה ראויה לקבלת שאר טומאות מדרבנן ונפסלת לסכך מדרבנן בלבד. אך מהסוגיא לקמן יט: ומדין המחצלת ברמב"ם פ"ה מסוכה הל"ו לא משמע כן.

19 ועיין בפ"ו מהל' מטמאי משכב ומושב הל"ג שחלוקים הרמב"ם והראב"ד בטומאת עליונו של זב, לפי הראב"ד טומאה זו היא מן התורה, ואילו להרמב"ם טומאת מדף היא מדרבנן בלבד. והנה טומאת מדף אינה אב הטומאה אלא ראשון, ויוצא לכאורה שטומאת מדף חלות קבלת טומאה היא ולא טומאת עצמו. וי"ל שבכל טמא מדרס יש גם טומאת מדף, המחצלת הראויה למדרס ראויה גם לטומאת מדף, ומפני כך נחשבת לדבר המקבל טומאה ונפסלת לסכוך. אכן פירוש זה מתקבל רק לפי הראב"ד שטומאת מדף דאורייתא היא. אולם אליבא דהרמב"ם שטומאת המדף רק מדרבנן היא, הדרא הקושיא לדוכתה, אמאי תפסל המחצלת לסכך מן התורה כאשר היא פשוטי כלי עץ ואינה בת קבלת טומאה מן התורה. בע"כ נסיק שהוא סובר שגם דברים שאינם מקבלים טומאה מן התורה אלא שהם ראויים לטומאה דאורייתא - כמו מחצלת ופשוטי כלי עץ המיוחדים למדרס שראויים לטומאת מדרס בלבד או הטווי בנוגע לנגעים - פסולים לסכך, וחולק הרמב"ם על שיטת התוס' הנ"ל. ונ"ל, שגם לפי הראב"ד יתכן שטומאת מדף אינה דין קבלת טומאה אלא דין טומאת עצמו, ואע"פ שטומאת המדף היא ראשון לטומאה ולא אב, הרי גם בעל קרי אינו אב טומאה, אלא ראשון לטומאה, והוא טמא בדין טומאת ראייה - כלומר טומאת עצמו - ולא בדין קבלת טומאה מדבר המטמאו - עיין בנדה כב. וברמב"ם פ"ה מהל' אבות הטומאות הל"א, וי"ל שה"ה בטומאת המדף.

20 והנה רש"י מפרש את הסוגיא שלפנינו הפוסלת אניצי פשתן לסכך מדין טומאת נגעים, א"כ יוצא שהוא סובר שגם דבר הראוי לטומאת עצמו ולאו דוקא לקבלת טומאה פסול לסכך. אין הרמב"ם פ"ה מסוכה הל"ד מזכיר טעמו של רש"י אלא טעם אחר: שנשתנה צורתן. לפי הנ"ל יסכים הרמב"ם גם לטעמו של רש"י בטווי, אלא דאליביה חל דין זה גם באניצים שאינם ראוים לטומאת נגעים כלל ונפסלו מפני הטעם של נשתנה צורתן.

21 שם. תוס' ד"ה בחיצים. לעומת התוס' והרמב"ם הסוברים שפשוטי כלי עץ המשמשים אדם וכלים כמו שלחן טמאים מדרבנן, שיטת הרשב"א היא שמשמשי אדם וכלים טמאים מה"ת עיין במל"מ פ"ד מכלים הל"א. אליבא דהרשב"א בית קבול אינו מעכב בכלי עץ, רק תשמיש קבול לאדם ולכלים, ולפי התוס' והרמב"ם בית קבול ממש מעכב בקבלת טומאה מה"ת.

22 ובעיקר דין בית קיבול בכלים מבחין הרמב"ם בין כלי עץ ובין כלי חרס. בכלי עץ קובע הרמב"ם פ"ב מכלים הל"א שאם יש לו בית קבול כל שהוא מקבל טומאה, אבל בכלי חרס פי"ח שם הל"א פוסק שדוקא כשיש תוך הניכר מקבל הכלי טומאה, ויש לעמוד על ההבדל ביניהם.

23 ונראה, דשונה הדין של בית קבול בעץ מבחרס, בעץ הדין של בית קבול גם לפי הרמב"ם חל כנוגע לתשמיש בכלי עץ, ולזה די בבית קבול כל שהוא. אולם בכלי חרס - הדין של בית קבול חל בצורת הכלי, צורת כלי חרס זקוקה לתוך כדי שיהא ראוי לקבל טומאה, לפיכך רק בית קבול ניכר חשוב תוך להוריד כלי חרס לידי טומאה.

24 ונ"ל, שכאמת שונים פשוטי כלי עץ מפשוטי כלי חרס. פשוטי כלי עץ מקבלים טומאת מדרס, אבל פשוטי כלי חרס אינם מקבלים טומאה מן הטומאות אף לא טומאת מדרס. וז"ל הרמב"ם פ"א מכלים הל"ח פשוטי כלי חרס כו' אין מקבלין טומאה מן הטומאות ולא טומאת מדרס לא מן התורה ולא מדברי סופרים שנאמר אשר יפול מהם אל תוכו יטמא כל שיש לו תוך בכלי חרס מקבל טומאה ושאין לו תוך טהור עכ"ל. לפי"ז מסתבר, שפשוטי כלי חרס אינם כלים כלל ע"פ דין כלי חרס, כי כ"ח בלי תוך אינו כלי וכאילו אין לו צורת כלי כלל. ולפיכך מעכב בחרס בית קבול הניכר כי ע"י כך מתהווה צורת כלי. ברם לפשוטי כלי עץ יש צורת כלי אלא שמחמת גזה"כ מיוחדת אינם מקבלים טומאה. וטומאת מדרס חלה עליהם דאינה חלות קבלת טומאה אלא טומאת עצמן כנ"ל בשיעורים. עקב זה המעכב בכלי עץ אינו צורת בית קיבול אלא תשמיש בית קבול, לפיכך אפילו כלי עץ עם תוך כל שהוא ראוי לתשמיש בית קבול ומקבל טומאה.

25 שם. תוס' ד"ה מהו. בהל' כלים פ"ב הל"ג פוסק הרמב"ם שבית קבול העשוי למלאות לא שמיה בית קבול, ואילו בהל' סוכה פ"ה הל"ה הוא קובע וז"ל: בנקבות פסולה אע"פ שהוא עשוי להתמלאות בברזל בית קבול הוא ומקבל טומאה ככל כלי קבול עכ"ל. ולכאורה הדבר תמוה. ויתכן שהרמב"ם מחלק בין לפני המלוי לבין אחר שנתמלא. בסוכה - חיצים נקבות פסולים לסכך קודם שמלא אותם שאז נחשב בית קבולם לבית קבול, אבל אחרי שמלאם אינם מקבלים טומאה כפסקו בהלכות כלים.

26 והנה הרמב"ם פוסק דין טומאת תפילין פ"ז מכלים הלי"ב, וצ"ע, הרי עשויים למלאות עם פרשיות - כמו שהקשו בתוס' ושם מיטמאים אפי' אחר שנתמלא הבתים בפרשיות.

27 ונראה שהרמב"ם סובר בכלי בעלמא שמכיון שהוא עשוי למלאות מתבטל בית הקבול ע"פ דין. הטעם לכך הוא שהמלוי והכלי מתחברים לכלי אחד וכך מתבטלת צורת התוך של הכלי. ברם פרשיות ובתי התפילין מהווים שתי קדושות מיוחדות ע"פ דין ואינם מתחברים לצורת כלי אחד, ולפיכך נשאר השם בית קבול, והתפילין מקבלים טומאה.

28 ולפי"ז עולה השאלה במה פליגי התוס' עם הרמב"ם. כפי הנראה סוברים בעלי התוס' שבעשוי למלאות בטל תשמיש הקבול מהכלי, ולפיכך משיגים הם גם על דין התפילין. מאידך דעת הרמב"ם היא שבעשוי למלאות בטל החפצא וצורתו של בית הקבול. והואיל ובתפילין חלוקים הבתים והפרשיות ע"פ דין לשנים, קיימת עדיין חלות בית הקיבול, והתפילין מקבלים טומאה.

29 שם. תוס' ד"ה באניצי וכו'. רש"י סובר שטומאת נגעים חלה בפשתים לפני הטוויה, ויוצא אליבא דידיה שטומאת נגעים חלה במין הפשתים. התוס' לעומת זה סוברים שרק לאחר טוויה יש טומאת נגעים, מפני שלדעתם טומאת נגעים היא טומאת בגדים והטווי הוא תחילת עשיית הבגד.

30 ופירוש זה נ"ל שהוא תלוי בשתי השיטות שבתוס'. לפי הר"ת טווי הוא תחילת הבגד ולפני כן ליכא טומאת נגעים ואינו פסול לסכך. ואילו שיטת התוס' היא שבכל זאת פסול הסכך חל באניצים לפני טוייה. וז"ל: ואע"ג דאינו מטמא בנגעים הואיל וקרוב הוא לטומאה גזור בהו רבנן לפוסלו לסכך כדאשכחן לקמן טו. דאיכא דפסיל נסרים משופין משום גזרת כלים ואפילו מאן דמכשיר התם מצי למיפסל הכא עכ"ל. ודבריהם לכאורה משוללי הבנה. ונראה בכוונתם ששונים אניצי פשתן מנסרים בכך שטומאת נגעים בטווי אינה דין טומאת בגדים אלא דין טומאת מין פשתים, ולפיכך פסלו הרבנן גם את האניצים כמין פשתים. ברם נסרים משופים אינם כלים כלל, ומכיון שרק כלי עץ המקבל טומאה פסול לסכך אין לפסול את הנסרים שאין להם שם כלי. לפי"ז מובנת סברת התוס' שלפנינו. לר' יהודה הסובר שאין מיטמאין בנגעים עד שיתלבנו לא גזרו פסול סכך קודם הליבון. הטעם לכך הוא שלר' יהודה הלבון הוא שעור בחלות תחילת השם של בגד ובכן אין לפסול פשתים לפני כן מאחר שאין להם שם בגד כלל. דומים הם לנסרים משופין שאינם פסולים מדין גזרת כלים.

31 ב מקשים המפרשים אמאי לא יפסל כל דבר לסכך מפני שראוי להטמא טומאת מת אם יעשה גולל ודופק. ונראה לתרץ, דדבר הראוי לקבל טומאה פסול לסכך רק כשחל בו שם מיוחד המכשירו לקבלת טומאה, כמו שם בגד, כלי ואוכל. אבל טומאת גולל ודופק הרי אינה תלויה בחלות שם בחפצא, כי כל דבר יכול להעשות גולל ודופק. עכשיו ליכא על החפצא שם גולל או דופק, וכשנעשה אח"כ לגולל או דופק נתחדש בו שם אחר. ובכן אין כאן חלות שם דבר הראוי לקבלת טומאה שתפסלנו לסכך.

2 משנה ברורה פתח ↗

כח מקבלין טומאה וכו' - ואפילו אם לא הוכשרו עדיין פסולין:

6 משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב פתח ↗

מִי שֶׁלֹּא עָשָׂה סֻכָּה בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד עוֹשֶׂה סֻכָּה בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. אֲפִלּוּ בְּסוֹף יוֹם שְׁבִיעִי עוֹשֶׂה סֻכָּה, שֶׁמִּצְוָתָהּ כָּל שִׁבְעָה. עֲצֵי סֻכָּה אֲסוּרִין כָּל שְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג בֵּין עֲצֵי דְּפָנוֹת בֵּין עֲצֵי סְכָךְ אֵין נֵאוֹתִין מֵהֶן לְדָבָר אַחֵר כָּל שְׁמוֹנַת הַיָּמִים מִפְּנֵי שֶׁיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כֻּלּוֹ הַסֻּכָּה מֻקְצָה עַד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְהוֹאִיל וְהֻקְצַת לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל שְׁמִינִי הֻקְצַת לְכָל הַיּוֹם:

7 משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב פתח ↗

דָּפְנֵי סֻכָּה כְּשֵׁרִין מִן הַכּל שֶׁאֵין אָנוּ צְרִיכִין אֶלָּא מְחִצָּה מִכָּל מָקוֹם וַאֲפִלּוּ מִבַּעֲלֵי חַיִּים. וְעוֹשֶׂה אָדָם אֶת חֲבֵרוֹ דֹּפֶן בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה וְיִישַׁן בְּסֻכָּה כְּשֵׁרָה שֶׁחֲבֵרוֹ דֹּפֶן לָהּ. וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ שֶׁלֹּא לְדַעַת זֶה שֶׁנַּעֲשָׂה דֹּפֶן. אֲבָל אִם עֲשָׂהוּ לְדַעַת אָסוּר בְּיוֹם טוֹב וּמֻתָּר בִּשְׁאָר יְמֵי הֶחָג. וְכֵן עוֹשֶׂה בְּכֵלִים דֹּפֶן רְבִיעִית בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל דֹּפֶן שְׁלִישִׁית לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ בְּכֵלִים בְּיוֹם טוֹב לְפִי שֶׁהוּא מַכְשִׁיר הַסֻּכָּה וְאֵין עוֹשִׂין אֹהֶל עֲרַאי בְּיוֹם טוֹב:

18 משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב פתח ↗

מַחְצֶלֶת קָנִים אוֹ מַחְצֶלֶת גֶּמִי אוֹ חֲלָף. קְטַנָּה סְתָמָה לִשְׁכִיבָה לְפִיכָךְ אֵין מְסַכְּכִין בָּהּ אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה אוֹתָהּ לְסִכּוּךְ. גְּדוֹלָה סְתָמָה לְסִכּוּךְ לְפִיכָךְ מְסַכְּכִין בָּהּ אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה אוֹתָהּ לִשְׁכִיבָה. וְאִם יֵשׁ לָהּ קִיר אֲפִלּוּ גְּדוֹלָה אֵין מְסַכְּכִין בָּהּ שֶׁהֲרֵי הִיא כִּכְלִי קִבּוּל. וַאֲפִלּוּ נִטַּל הַקִּיר שֶׁלָּהּ אֵין מְסַכְּכִין בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּשִׁבְרֵי כֵּלִים:

19 משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב פתח ↗

כָּל הַכֵּלִים שֶׁיִּנָּשְׂאוּ לְמַעְלָה מִן הַזָּב הֵם הַנִּקְרָאִין מַדָּף וְהֵם כֻּלָּם כְּכֵלִים שֶׁהוּא נוֹגֵעַ בָּהֶם שֶׁהֵם רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה וְאֵינָן מְטַמְּאִין לֹא אָדָם וְלֹא כֵּלִים אֲבָל מְטַמְּאִין אֳכָלִין וּמַשְׁקִין כִּשְׁאָר וַלְדוֹת הַטֻּמְאָה. וְטֻמְאַת מַדָּף מִדִּבְרֵיהֶם:

19 משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות פתח ↗

שִׁכְבַת זֶרַע מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאָה מְטַמְּאָה אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע וּכְלֵי חֶרֶס בָּאֲוִיר וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא וְאֵין הַמִּתְטַמֵּא בָּהּ מְטַמֵּא בְּגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ. וְאֶחָד הַנּוֹגֵעַ בָּהּ וְאֶחָד הָרוֹאֶה אוֹתָהּ בִּבְשָׂרוֹ שְׁנֵיהֶן רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה דִּין תּוֹרָה. וְכַמָּה שִׁעוּרָהּ לְנוֹגֵעַ בְּכַעֲדָשָׁה וְלָרוֹאֶה בְּכָל שֶׁהוּא. וְאֵין הָרוֹאֶה טָמֵא עַד שֶׁתֵּצֵא מִמֶּנּוּ וְיַחְתֹּם מִמֶּנּוּ פִּי אַמָּה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא טו לב ויקרא כב ד "אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע". לְפִיכָךְ אֲפִלּוּ רָאָה בְּקֵיסָם הוֹאִיל וְהִגִּיעָה לְפִי אַמָּה נִטְמָא. וְאֶחָד הָרוֹאֶה מֵחֲמַת בְּשָׂרוֹ אוֹ הָרוֹאֶה בְּאֹנֶס טָמֵא:

20 משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב פתח ↗

סִכְּכָהּ בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ שֶׁלֹּא דַּק אוֹתָן וְלֹא נִפְּצָן כְּשֵׁרָה שֶׁעֲדַיִן עֵץ הוּא. וְאִם דַּק וְנִפֵּץ אוֹתָן אֵין מְסַכְּכִין בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּנֵּית צוּרָתוֹ וּכְאִלּוּ אֵינָן מִגִּדּוּלֵי קַרְקַע. מְסַכְּכִין בַּחֲבָלִים שֶׁל סִיב וְשֶׁל חֲלָף וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהֲרֵי צוּרָתָן עוֹמֵד וְאֵין הַחֲבָלִים כֵּלִים:

22 משנה תורה, הלכות כלים פתח ↗

כְּלִי חֶרֶס אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה עַד שֶׁיִּהְיֶה מְקַבֵּל וְעָשׂוּי לְקַבָּלה. אֲבָל אִם לֹא הָיָה לוֹ בֵּית קִבּוּל אוֹ שֶׁהָיָה מְקַבֵּל וְלֹא נַעֲשָׂה לְקַבָּלָה אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּלָל לֹא מִן הַתּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. לְפִיכָךְ הַכִּסֵּא וְהַמִּטָּה וְהַסַּפְסָל וְהַמְּנוֹרָה וְהַשֻּׁלְחָן שֶׁל חֶרֶס. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מִכֵּלִים שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹךְ אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְכֵן הַסִּילוֹנוֹת שֶׁהַמַּיִם מְהַלְּכִין בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּפוּפִין וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְקַבְּלִין הֲרֵי הֵן טְהוֹרִין מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ לְקַבָּלָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ מֵהֶן הַמַּיִם. וְכֵן חָבִית שֶׁל שַׁיָּטִים וְחָבִית הַדְּפוּנָה בְּשׁוּלֵי הַמַּחַץ הוֹאִיל וְנַעֲשֵׂית כְּמוֹ בֵּית יָד שֶׁנּוֹשְׂאִין בָּהּ הַמַּחַץ וְלֹא נַעֲשֵׂית לְקַבָּלָה אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה:

24 משנה תורה, הלכות כלים פתח ↗

פְּשׁוּטֵי כְּלֵי חֶרֶס כְּגוֹן מְנוֹרָה וְכִסֵּא וְשֻׁלְחָן שֶׁל חֶרֶס וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִן הַטֻּמְאוֹת וְלֹא טֻמְאַת מִדְרָס לֹא מִן הַתּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יא לג "אֲשֶׁר יִפּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ" ויקרא יא לג "יִטְמָא" כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹךְ בִּכְלִי חֶרֶס מְקַבֵּל טֻמְאָה וְשֶׁאֵין לוֹ תּוֹךְ טָהוֹר:

25 משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב פתח ↗

סִכְּכָהּ בְּחִצִּים בִּזְכָרִים כְּשֵׁרָה בִּנְקֵבוֹת פְּסוּלָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עָשׂוּי לְהִתְמַלְּאוֹת בְּבַרְזֶל בֵּית קִבּוּל הוּא וּמְקַבֵּל טֻמְאָה כְּכָל כְּלִי קִבּוּל:

« רשימות שיעורים על סוכה י״א ע״ב רשימות שיעורים על סוכה י״ג ע״א »