רשימות שיעורים על סוכה ח׳

1 רש"י ד"ה פנימית אינה סוכה. ז"ל דלא מינכרא מילתא דלשם סוכה הוא דר בו דהא כל ימות השנה הוא דייר התם וכו'. מפרש"י יוצא שיש כאן רק פסול דרבנן. ואילו לקמן יד. בסוגיא של נסרים איתא ברש"י שבביתו של כל השנה יש פסול מן התורה. וז"ל שם בד"ה ר' מאיר: לישב תחת קורות ביתי, אף היא בנסרים מקורה, וההוא ודאי פסול דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנה, עכ"ל. לפום ריהטא סותרים דברי רש"י אהדדי.

2 אך ניתן לחלק בין הכא להתם. כאן, בסוכת היוצרים, אין צורת הסכך של בית של כל ימות השנה, צורת סכך של סוכה היא, אלא שהגברא דר בה כל השנה כולה. משום כך פסולה רק מדרבנן. לעומת זאת, בנסרים, גג הנסרים שעל הבית מוכיח בצורתו שיש כאן חפצא של בית דכל ימות השנה, והסוכה פסולה מדאורייתא.

3 עלינו לבאר את יסוד הפסול של בית של כל ימות השנה. ונראה שהפסול בבית של כל ימות השנה הוא פסול עשייה לשם צל. הראיה לכך, דבסוכה המעובה כמין בית - שאין הגשמים יורדים לתוכה - שיטת ר"ת היא שהסוכה פסולה. עיין בתוס' ב. ד"ה כי. הב"ח סי' תרל"ה מפרש שהפסול דר"ת הוא מדרבנן - ולא מן התורה. וקשה, למה אינו מפרש שפסולה מדאורייתא, וקרוב לומר, שטעם הב"ח הוא מפני שהניח כאן את הסכך בגג לשם החג. כשמניח את הסכך לשם החג גם המעובה כמין בית כשר מדאורייתא לסוכה. בבית של כל ימות השנה לא הניח את הגג לשם החג ולפיכך הבית פסול מדאורייתא לסוכה. עיקר הפסול דאורייתא הוא בנוגע לשם צל. ולכן כשהניח את הגג לשם דירה לכל השנה פסולה מדאורייתא, וכשהניח לשם צל לחג כשרה מדאורייתא ופסולה מדרבנן.

4 ועיין ברא"ש סי' י"ב דסוכת גנב"ך פסולה כשהסכך מעובה כמין בית. והב"ח תרל"א מדייק שדוקא בסוכת גנב"ך סובר הרא"ש שמעובה כמין בית פסולה, אבל כשעשאה ישראל כשרה. ויסוד החילוק הוא דהואיל ועשאה כמין בית נקבעה בסתמא דירה לכל השנה ולא לשם צל ארעי לשם החג. ברם הפסול של מעובה כמין בית תלוי במחשבה לשם צל - וסוכת גנב"ך שנעשה בלי כוונה לחג פסולה כי החפצא בעצמו מוכיח דהוי לשם דירה לכל השנה כולה. מאידך כשעשה אותה ישראל לשם מצות החג יש כאן תורת לשמה, ומחשבת לשמה זו שיש בעשיית ישראל קובעת את הכשר הסוכה למצוה. הלשמה של הישראל לשם מצוה מפקיע את עצם קביעת הסכך המעובה כמין בית מלהיות דירה לכל השנה וקובעת את הסוכה למצות החג, ולפיכך כשרה.

5 שם. גמרא: סוכת גויים סוכת נשים. התוס' במס' גיטין מה: מביאים דעת ר"ת שאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית כיון דאינה מצווה במצוותן כמו שאינה כותבת סת"ם מפני שאינה במצות קשירה. ומקשים עליו התוס', א"כ סוכת נשים למה כשרה - הלא גם בסוכה אינן מצוות.

6 ונראה לומר, שלר"ת, פסולה אשה ליצירת חלות לשמה. עשיית ציצית צריכה חלות לשמה. כוונת לשמה של האשה שאינה מצווה בלבישת ציצית אינה חלה. אולם בסוכה, אין לשם צל דין לשמה בתורת מכשיר למצוה. הדין דלשם צל הוא רק היכי תמצי לקבוע שם סכך. רק סכך העשוי לשם צל קרוי סכך: זהו דין במציאות. כל שאינו נעשה לשם צל פשוט אינו סכך דסכך הוא דבר המסכך שנעשה ע"י גברא לשם סכך וצל. ברם לית כאן דין לשמה כפי שישנה בסת"ם ובציצית, כי דין לשמה הוא דין בכוונה המכשרת חפצא למצוה. לר"ת אשה פסולה בכוונת לשמה בסת"ם ובציצית וכשרה בכוונת לשם צל בסוכה. גם מי שאינה חייבת במצוה יכולה לקבוע את הסכך כדבר המסכך לצל. לעומת זאת כוונת לשמה בסת"ם ובציצית מכשרת את החפצא של מצוה דסת"ם וציצית למצוה ומי שאינו בר חיוב אינו יכול להכשיר החפצא בחלות דין לשמה.

7 אך בכ"ז עדיין קשה שיטת ר"ת באגד הלולב, שהרי באגד הלולב לכאורה אין חלות דין לשמה ואפי' לר"י יש דין של עשיית האגד בלבד, אבל ליכא דין של לשמה. ויוצא שדין האגד בלולב דומה לדין של לשם צל בסכך. והדרא קושית התוס' על הר"ת לדוכתה, אם סוכת נשים כשרה למה יפסל אגד הלולב העשוי ע"י נשים, וצ"ע