רשימות שיעורים על ברכות כ״ו

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת ברכות, תשע"ב

« רשימות שיעורים על ברכות כ״ב ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על ברכות כ״ז ×¢×´× »

1 ברכות פתח ↗

מַתְנִי׳ תְּפִלַּת הַשַּׁחַר עַד חֲצוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת. תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד פְּלַג הַמִּנְחָה.

5 שולחן ערוך, אורח חיים פתח ↗

אע"פ שזמנה נמשך עד סוף השעה הג' אם עברה שעה ג' ולא קראה קורא אותה בברכותיה כל שעה ד' שהוא שליש היום ואין לו שכר כקורא בזמנה ואם עברה שעה ד' ולא קראה קוראה בלא ברכותיה כל היום:

5 משנה תורה, הלכות קריאת שמע פתח ↗

הַקּוֹרֵא אַחַר שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם אֲפִלּוּ הָיָה אָנוּס לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתוֹ. אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּקוֹרֵא בַּתּוֹרָה. וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ כָּל הַיּוֹם אֲפִלּוּ אִחֵר וְקָרָא אַחַר שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת:

6 ברכות פתח ↗

אַקַּמְטְרָא — כִּכְלִי בְּתוֹךְ כְּלִי דָּמֵי. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: סֵפֶר תּוֹרָה — צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ מְחִיצָּה עֲשָׂרָה. מָר זוּטְרָא אִיקְּלַע לְבֵי רַב אָשֵׁי, חַזְיֵיהּ לְדוּכְתֵּיהּ דְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי דְּמַנַּח בֵּיהּ סֵפֶר תּוֹרָה וַעֲבֵיד לֵיהּ מְחִיצָה עֲשָׂרָה. אֲמַר לֵיהּ: כְּמַאן? כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי? אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּלֵית לֵיהּ בֵּיתָא אַחֲרִינָא, מָר הָא אִית לֵיהּ בֵּיתָא אַחֲרִינָא? אֲמַר לֵיהּ: לָאו אַדַּעְתַּאי. כַּמָּה יַרְחִיק מֵהֶן וּמִן הַצּוֹאָה — אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר רָבָא אָמַר רַב סְחוֹרָה אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לַאֲחוֹרָיו, אֲבָל לְפָנָיו — מַרְחִיק מְלֹא עֵינָיו, וְכֵן לִתְפִלָּה. אִינִי?! וְהָא אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: עוֹמֵד אָדָם כְּנֶגֶד בֵּית הַכִּסֵּא וּמִתְפַּלֵּל! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּבֵית הַכִּסֵּא שֶׁאֵין בּוֹ צוֹאָה. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר חֲנִינָא: בֵּית הַכִּסֵּא שֶׁאָמְרוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ צוֹאָה וּבֵית הַמֶּרְחָץ שֶׁאָמְרוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ אָדָם! אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּחַדְתֵי. וְהָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרָבִינָא: הִזְמִינוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא, מַהוּ? יֵשׁ זִימּוּן, אוֹ אֵין זִימּוּן? כִּי קָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרָבִינָא: לְמֵיקַם עֲלֵיהּ לְצַלּוֹיֵי בְּגַוֵּיהּ אֲבָל כְּנֶגְדּוֹ — לָא. אָמַר רָבָא: הָנֵי בָּתֵּי כִּסָּאֵי דְּפָרְסָאֵי אַף עַל גַּב דְּאִית בְּהוּ צוֹאָה — כִּסְתוּמִין דָּמוּ. מַתְנִי׳ זָב שֶׁרָאָה קֶרִי, וְנִדָּה שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע, וְהַמְשַׁמֶּשֶׁת שֶׁרָאֲתָה נִדָּה — צְרִיכִין טְבִילָה. וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: בַּעַל קֶרִי, שֶׁרָאָה זִיבָה לְרַבִּי יְהוּדָה מַהוּ? כִּי פָּטַר רַבִּי יְהוּדָה הָתָם בְּזָב שֶׁרָאָה קֶרִי, דְּמֵעִיקָּרָא לָאו בַּר טְבִילָה הוּא. אֲבָל בַּעַל קֶרִי שֶׁרָאָה זִיבָה, דְּמֵעִיקָּרָא בַּר טְבִילָה הוּא מְחַיַּיב, אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא. תָּא שְׁמַע הַמְשַׁמֶּשֶׁת וְרָאֲתָה נִדָּה צְרִיכָה טְבִילָה, וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר. וְהָא מְשַׁמֶּשֶׁת וְרָאֲתָה נִדָּה כְּבַעַל קֶרִי שֶׁרָאָה זִיבָה דָּמְיָא, וְקָא פָּטַר רַבִּי יְהוּדָה, שְׁמַע מִינַּהּ. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא בְּהֶדְיָא: בַּעַל קֶרִי שֶׁרָאָה זִיבָה צָרִיךְ טְבִילָה, וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר. הדרן עלך מי שמתו מַתְנִי׳ תְּפִלַּת הַשַּׁחַר עַד חֲצוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת. תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד פְּלַג הַמִּנְחָה. תְּפִלַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קֶבַע. וְשֶׁל מוּסָפִים כׇּל הַיּוֹם, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת. גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: מִצְוָתָהּ עִם הָנֵץ הַחַמָּה, כְּדֵי שֶׁיִּסְמוֹךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה, וְנִמְצָא מִתְפַּלֵּל בַּיּוֹם! כִּי תַּנְיָא הַהִיא לְוָתִיקִין. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וָתִיקִין הָיוּ גּוֹמְרִים אוֹתָהּ עִם הָנֵץ הַחַמָּה. וְכוּלֵּי עָלְמָא עַד חֲצוֹת וְתוּ לָא, וְהָאָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית — מִתְפַּלֵּל בְּשַׁחֲרִית שְׁתַּיִם, שַׁחֲרִית — מִתְפַּלֵּל בְּמִנְחָה שְׁתַּיִם. כּוּלֵּי יוֹמָא מְצַלֵּי וְאָזֵיל, עַד חֲצוֹת, יָהֲבִי לֵיהּ שְׂכַר תְּפִלָּה בִּזְמַנָּהּ, מִכָּאן וְאֵילָךְ, שְׂכַר תְּפִלָּה — יָהֲבִי לֵיהּ, שְׂכַר תְּפִלָּה בִּזְמַנָּהּ — לָא יָהֲבִי לֵיהּ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה, מַהוּ שֶׁיִּתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם? אִם תִּמְצָא לוֹמַר, טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית מִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית שְׁתַּיִם, מִשּׁוּם דְּחַד יוֹמָא הוּא, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד״, אֲבָל הָכָא תְּפִלָּה בִּמְקוֹם קׇרְבָּן הִיא, וְכֵיוָן דְּעָבַר יוֹמוֹ בָּטַל קׇרְבָּנוֹ. אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דִּצְלוֹתָא רַחֲמֵי הִיא, כׇּל אֵימַת דְּבָעֵי מְצַלֵּי וְאָזֵיל. תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה — מִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם דְּעָבַר יוֹמוֹ בָּטַל קׇרְבָּנוֹ. מֵיתִיבִי. ״מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת״: ״מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן״ — זֶה שֶׁבִּטֵּל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית וּקְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית, אוֹ תְּפִלָּה שֶׁל עַרְבִית אוֹ תְּפִלָּה שֶׁל שַׁחֲרִית. ״וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת״ — זֶה שֶׁנִּמְנוּ חֲבֵירָיו לִדְבַר מִצְוָה, וְלֹא נִמְנָה עִמָּהֶם. אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — שֶׁבִּטֵּל בְּמֵזִיד. אָמַר רַב אָשֵׁי: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״בִּטֵּל״, וְלָא קָתָנֵי ״טָעָה״, שְׁמַע מִינַּהּ.

6 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

כָּל מִי שֶׁעָבַר עָלָיו זְמַן תְּפִלָּה וְלֹא הִתְפַּלֵּל בְּמֵזִיד אֵין לוֹ תַּקָּנָה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. בְּשׁוֹגֵג אוֹ שֶׁהָיָה אָנוּס אוֹ טָרוּד מְשַׁלֵּם אוֹתָהּ תְּפִלָּה בִּזְמַן תְּפִלָּה הַסְּמוּכָה לָהּ. וּמַקְדִּים תְּפִלָּה שֶׁבִּזְמַנָּהּ וְאַחֲרֶיהָ מִתְפַּלֵּל אֶת הַתַּשְׁלוּמִין: כֵּיצַד. טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית וְעָבַר חֲצִי הַיּוֹם יִתְפַּלֵּל מִנְחָה שְׁתַּיִם. רִאשׁוֹנָה תְּפִלַּת מִנְחָה וְהַשְּׁנִיָּה תַּשְׁלוּמֵי שַׁחֲרִית. טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה עַד שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה יִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם. רִאשׁוֹנָה עַרְבִית וּשְׁנִיָּה תַּשְׁלוּמֵי מִנְחָה. טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר מִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית שְׁתַּיִם. רִאשׁוֹנָה שַׁחֲרִית וְהַשְּׁנִיָּה תַּשְׁלוּמֵי עַרְבִית: טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל לֹא תְּפִלָּה זוֹ וְלֹא תְּפִלָּה הַסְּמוּכָה לָהּ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא אַחֲרוֹנָה בִּלְבַד. כֵּיצַד. טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל לֹא שַׁחֲרִית וְלֹא מִנְחָה מִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם רִאשׁוֹנָה עַרְבִית וְהָאַחֲרוֹנָה תַּשְׁלוּמֵי מִנְחָה. אֲבָל שַׁחֲרִית אֵין לָהּ תַּשְׁלוּמִין שֶׁכְּבָר עָבַר זְמַנָּהּ. וְכֵן בִּשְׁאָר תְּפִלּוֹת:

7 ברכות פתח ↗

אִיבַּעְיָא לְהוּ: טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה, מַהוּ שֶׁיִּתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם? אִם תִּמְצָא לוֹמַר, טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית מִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית שְׁתַּיִם, מִשּׁוּם דְּחַד יוֹמָא הוּא, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד״, אֲבָל הָכָא תְּפִלָּה בִּמְקוֹם קׇרְבָּן הִיא, וְכֵיוָן דְּעָבַר יוֹמוֹ בָּטַל קׇרְבָּנוֹ. אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דִּצְלוֹתָא רַחֲמֵי הִיא, כׇּל אֵימַת דְּבָעֵי מְצַלֵּי וְאָזֵיל.

8 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

תְּפִלַת הַשַּׁחַר מִצְוָתָהּ שֶׁיַּתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל עִם הָנֵץ הַחַמָּה וּזְמַנָּהּ עַד סוֹף שָׁעָה רְבִיעִית שֶׁהִיא שְׁלִישִׁית הַיּוֹם. וְאִם עָבַר אוֹ טָעָה וְהִתְפַּלֵּל אַחַר אַרְבַּע עַד חֲצוֹת הַיּוֹם יָצָא יְדֵי חוֹבַת תְּפִלָּה. אֲבָל לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת תְּפִלָּה בִּזְמַנָּהּ. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁתְּפִלָּה מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה כָּךְ מִצְוָה מִדִּבְרֵיהֶם לְהִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ בִּזְמַנָּהּ כְּמוֹ שֶׁתִּקְנוּ לָנוּ חֲכָמִים וּנְבִיאִים:

9 תוספות פתח ↗

טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים - וא"ת והאמר רב לקמן ברכות ד' כז ב תפלת ערבית רשות וקי"ל כותיה באיסורי ועוד קשה דאמר לקמן ברכות ד' ל ב טעה ולא התפלל יעלה ויבוא בלילה אין מחזירים אותו משום דאין מקדשין את החדש בלילה ולמה ליה האי טעמא תיפוק ליה דתפלת ערבית רשות וי"ל הא דאמרינן דתפלת ערבית רשות היינו לגבי מצוה אחרת והיא עוברת דאז אמרינן תדחה תפלת ערבית מפניה אבל לחנם אין לו לבטלה ומיהו אם איחר עד המנחה נראה דעבר זמנו בטל קרבנו כיון ששהה כל כך ולאחר ב' תפלות לא מצינו שתיקנו חכמים לחזור ולהתפלל אם שכח ואפילו תפלה אחת אם בטל במזיד לא יוכל לתקן ובסמוך קרי ליה מעוות לא יוכל לתקון:

10 ברכות פתח ↗

12 תוספות פתח ↗

13 ברכות פתח ↗

14 משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פתח ↗

עַל שִׁשָּׁה דְּבָרִים נִצְטַוָּה אָדָם הָרִאשׁוֹן. עַל עֲבוֹדָה זָרָה. וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם. וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים. וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת. וְעַל הַגֵּזֶל. וְעַל הַדִּינִים. אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּן הֵן קַבָּלָה בְּיָדֵינוּ מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. וְהַדַּעַת נוֹטָה לָהֶן. מִכְּלַל דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵרָאֶה שֶׁעַל אֵלּוּ נִצְטַוָּה. הוֹסִיף לְנֹחַ אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ט, ד "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ". נִמְצְאוּ שֶׁבַע מִצְוֹת. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר בְּכָל הָעוֹלָם עַד אַבְרָהָם. בָּא אַבְרָהָם וְנִצְטַוָּה יֶתֶר עַל אֵלּוּ בְּמִילָה. וְהוּא הִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית. וְיִּצְחָק הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר וְהוֹסִיף תְּפִלָּה אַחֶרֶת לִפְנוֹת הַיּוֹם. וְיַעֲקֹב הוֹסִיף גִּיד הַנָּשֶׁה וְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית. וּבְמִצְרַיִם נִצְטַוָּה עַמְרָם בְּמִצְוֹת יְתֵרוֹת. עַד שֶׁבָּא משֶׁה רַבֵּנוּ וְנִשְׁלְמָה תּוֹרָה עַל יָדוֹ:

15 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר שמות כג כה ״וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה׳‎ אֱלֹהֵיכֶם״. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁעֲבוֹדָה זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר דברים יא יג ״וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם״ אָמְרוּ חֲכָמִים אֵי זוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה. וְאֵין מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין מִשְׁנֶה הַתְּפִלָּה הַזֹּאת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין לַתְּפִלָּה זְמַן קָבוּעַ מִן הַתּוֹרָה:

20 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

אֵין הַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת נְדָבָה לְפִי שֶׁאֵין הַצִּבּוּר מְבִיאִין קָרְבַּן נְדָבָה. וְלֹא יִתְפַּלֵּל אֲפִלּוּ יָחִיד מוּסָף שְׁתַּיִם אַחַת חוֹבַת הַיּוֹם וְאַחַת נְדָבָה לְפִי שֶׁאֵין מִתְנַדְּבִין קָרְבַּן מוּסָף. וְיֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁאָסוּר לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת נְדָבָה בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים לְפִי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין בָּהֶן נְדָבָה אֶלָּא חוֹבַת הַיּוֹם בִּלְבַד:

21 ברכות פתח ↗

22 תוספות פתח ↗

איבעיא להו טעה ולא התפלל תפלת מנחה כו' - לא בעי אם טעה ולא התפלל תפלת מוסף דהא ודאי אינו מתפלל בערבית דהיאך יקרא את הקרבנות וכבר עבר זמן מוסף וגם לא תיקנו שבע ברכות של מוסף אלא משום ונשלמה פרים שפתינו ובזה ודאי עבר זמנו בטל קרבנו אבל שאר תפלות דרחמי נינהו ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ואין כאן עבר זמנו בתפלה אחרת:

23 תוספות על ברכות פתח ↗

עד שלא יגיע שליח צבור למודים - וטעמא לפי שצריך לשוח עם הצבור שלא יראה ככופר במי שהצבור משתחוין לו והוא הדין נמי אם יגיע למודים כששליח צבור יגיע למודים דשפיר דמי כיון שהוא משתחוה עם חביריו אבל אין גמרא פסיקא ליה כי האי גוונא אבל אין נראה דמשום מודים דרבנן נקט הכי שמצוה לענות שזה לא מצינו לו עיקר בגמ' ור"ת היה רגיל כשהיה מתפלל ביחיד כשהחזן מגיע למודים היה כורע עם הקהל בלא אמירה כלל ודוקא באמצע ברכה אבל בסוף ברכה לא דאמר לקמן ברכות דף לד. דאסור לשחות בסוף כל ברכה וברכה מיהו לכתחלה אין לעשות כן כדמשמע הכא וכתב רש"י בסוכה פרק לולב הגזול סוכה דף לח: דאדם המתפלל ושמע מפי החזן קדיש או קדושה אינו יכול להפסיק ולענות עם הצבור אלא ישתוק וימתין מעט דשומע כעונה וי"ל דלכתחלה אין לעשות כן דענייה חשיבא טפי הדור מצוה. ור"ת ור"י היו אומרים דאדרבה אי שומע כעונה הוי הפסקה אם שותק. ומ"מ נהגו העם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג. בירושלמי פרק תפלת השחר קאמר לא התפלל ובא ומצאן מתפללין מוסף אם היה יודע שיהיה מתפלל וגומר עד שלא יתחיל ש"ץ כדי לענות אמן מתפלל אם לאו לא יתפלל. באיזה אמן אמרו פליגי ביה תרי אמוראי חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפלה ולא פליגי כאן בחול כאן בשבת והא דאמרינן באמן של שומע תפלה היינו בחול לכך יש ליזהר לענות אמן בהאל הקדוש וגם לענות אמן בשומע תפלה ומתוך הירושלמי משמע שהיו רגילין לומר י"ח ברכות שלמות במוסף של חול כגון בר"ח ובחול המועד ומיהו אנן סמכינן אהא דאמר פרק תפלת השחר לקמן ברכות דף כט. דקאמר תמני סרי תקון תשסרי לא תקון ומה שאנו אומרים עננו בין גואל לרופא לא קשה שאינו אלא לש"ץ אבל יחיד כוללה בש"ת ועוד אומר הר"ר חיים דאיתא בתוספתא דפ' ת"ה בהדיא כמנהגנו דקאמר התם ימים שיש בהן קרבן מוסף כגון ר"ח וח"ה ערבית ושחרית מתפלל י"ח שלמות ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירים אותו ובמוספים מתפלל שבע ואומר קדושת היום באמצע ובירושלמי נמי י"ל דטעות סופר הוא ול"ג של מוסף אלא בא ומצאן מתפללים וכן משמע בירושלמי פרק מי שמתו דגם זו המימרא כתובה שם ולא הזכיר של מוסף כלל:

24 שולחן ערוך, אורח חיים פתח ↗

כהן אע"פ שהוא פנוי נושא את כפיו: הגה ויש אומרים דאינו נושא כפיו דהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה והמברך יש לו להיות בשמחה מרדכי פ' הקורא עומד ונהגו שנושא כפיו אע"פ שאינו נשוי ומ"מ הרוצה שלא לישא כפיו אין מוחין בידו רק שלא יהא בבהכ"נ בשעה שקורין כהנים או אומרים להם ליטול ידיהם. נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאין כפים אלא בי"ט משום שאז שרוים בשמחת י"ט וטוב לב הוא יברך משא"כ בשאר ימים אפי' בשבתות השנה שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם ואפי' בי"ט אין נושאין כפים אלא בתפלת מוסף שיוצאים אז מב"ה וישמחו בשמחת י"ט דברי עצמו וכל שחרית ומוסף שאין נושאין בו כפים אומר הש"צ אלהינו ואלהי אבותינו וכו' כדלעיל סוף סי' קכ"ז ויוה"כ נושאים בו כפים כמו ביו"ט ויש מקומו' שנושאי' בו כפים בנעיל' ויש מקומו' אפי' בשחרית:

25 תלמוד ירושלמי ראש השנה פתח ↗

משנה: הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַשֵּׁנִי מַתְקִיעַ וּבִשְׁעַת הַהַלֵּל הָרִאשׁוֹן מַקְרֶא אֶת הַהַלֵּל: הלכה: רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מִפְּנֵי מַעֲשֶׂה שֶׁאִירַע. פַּעַם אַחַת תָּ‍קְעוּ בָרִאשׁוֹנָה וְהָיוּ הַשּׂוֹנְאִים סְבוּרִין שֶׁמָּא עֲלֵיהֶן הֵם הוֹלְכִין וְעָ‍מְדוּ עֲלֵיהֶן וְהֲרָגוּם. מִיגּוֹ דְּאִינּוּן חֲמֵי לוֹן קָ‍רְאֵיי שְׁמַע וּמַצְלִיִין וְקוֹרְאִין בְּאוֹרַיְתָא וּמַצְלֵיי וְתָ‍קְעִין. אִינּוּן אָ‍מְרִין. בְּנִימוֹסוֹן אִינּוּן עֲסִיקִין. וְאָמַר אַף בְּהַלֵּל כֵּן. לֵית כָּל עַמָּא תַּמָּן. וְאָמַר אַף בִּתְקִיעָה כֵּן. לֵית כָּל עַמָּא תַּמָּן. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. כְּתִיב וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרוֹשׁוּן. זוֹ תְקִיעָה וַעֲרָבָה. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לִֵוי בְשֵׁם רִבִּי אֲלֶכְסַנְדְּרִי שָׁמַע לָהּ מִן הָדָא. שִׁמְעָה יְי צֶדֶק זוֹ קִרְיַת שְׁמַע. הַקְשִׁיבָה רִינָּתִי זוֹ רִינּוּן תּוֹרָה. הַ‍אֲזִינָה תְפִילָּתִי זוֹ תְפִילָּה. בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָ‍ה זוֹ מוּסָף. מַה כְתִיב בַּתְרֵיהּ. מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא. אָמַר רִבִּי אָחָא בַּר פָּפָּא קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָה. שַׁנְיָיא הִיא. שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בְּמוּסָף. אָמַר רִבִּי תַחְלִיפָא קַיסָרִיָיא. קִרְיָיא אָמַר כֵּן. יוֹם תְּרוּעָה וַעֲשִׂיתֶם. רִבִּי לָ‍עְזָר בֵּירִבִּי יוֹסֵה בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בַּר קַצַּרְתָּא. בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת כָּתוּב וְהִקְרַבְתֶּם וְכָאן כָּתוּב וַ‍עֲשִׂיתֶם. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מִכֵּיוָן שֶׁנִּכְנַסְתֶּם לְדִין לְפָנַיי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וִיצָאתֶם בְּשָׁלוֹם מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִילּוּ נִבְרָאתֶם בְּרִיָיה חֲדָשָׁה. רִבִּי מְשַׁרְשִׁיָּא בְשֵׁם רִבִּי אִידִי. בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת כָּתוּב חֵטְא וּבַעֲצֶרֶת אֵין כָּתוּב חֵטְא. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מִכֵּיוָן שֶׁקִּיבַּלְתֶּם עֲלֵיכֶם עוֹל תוֹרָה מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִילּוּ לֹא חָטָאתֶם מִימֵיכֶם.

26 ברכות פתח ↗

29 רי"ף ברכות פתח ↗

דף כו: תנו רבנן טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת יתפלל ערבית שתים של שבת טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצאי שבת שתים של חול מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו דמיבעי ליה לאקדומי תפלת חובת שעתיה ברישא וכיון דלא אבדיל בקמייתא ואבדיל בבתרייתא גלי אדעתיה דהא בתרייתא היא חובת שעתיה הלכך בעי למיהדר צלויי אחריתי כדי לאקדומי חובת שעתיה ברישא

31 משנה ברורה פתח ↗

ב בחונן הדעת - וקבעוה בברכה זו מפני שאסור לתבוע צרכיו קודם הבדלה. מנהג פשוט לומר אתה חונן וכו' עד לאנוש בינה ואח"כ אתה חוננתנו וכו' וחננו מאתך וכו' אחרונים ואם התחיל מאתה חוננתנו ואילך יצא. אם שכח להתפלל מתפלל שחרית שתים ואינו מזכיר אתה חוננתנו לא בראשונה ולא בשניה בד"א כשכבר הבדיל מאתמול על הכוס אבל אם לא הבדיל כלל דיש עליו עדיין חיוב מצות הבדלה יזכיר אתה חוננתנו בשחרית בתפלה שניה שהיא להשלמה ואח"כ צריך להבדיל ג"כ על הכוס כדלקמן סימן רצ"ט ס"ו:

35 רשב״א על ברכות פתח ↗

אלא אימא הואיל ואומרה על הכוס. וכתב רב סעדיה גאון ז"ל שאם אין לו כוס חוזר ומתפלל. קשיא לי היאך הוא חוזר בגשמים ובהבדלה בשטעה בזו ובזו, ואי נמי מעיקרא כשקבעום בתפלה לבד, והלא כלל אמרו בברייתא שבת כד, א כל שאין בו קרבן מוסף טעה אין מחזירין אותו. וליתיה דלא שנו אלא בהזכרת המאורע כגון חנוכה ופורים ותעניות של מעמדות, אבל בגבורות גשמים ושאלה ברכות קבועות הן, וצריך הוא לאומרן על כרחו כמו שהתקינו לומר כל שאר התפלה, והוא הדין להבדלה תקנה קבועה היתה עד שקבעוה על הכוס כקדוש, אבל הזכרת המאורע של חנוכה ופורים אין הזכרתן קבועה אלא שכיון שהוא מתפלל התקינו להזכיר בתוך תפלתו לכתחלה. ותדע שלא נתקן בהן כוס ולא תפלה נוספת להזכרת המאורע, וכיון שכן כל שהוא מתפלל כולל המאורע בתפלתו, הא נתפלל וטעה אין מחזירין אותו, אבל ראש חודש וחולו של מועד צריך הוא להזכיר המאורע על כל פנים כיון שחדשה בו תורה קרבן עד שאנו מוסיפין לחיוב הזכרתן תפלה נוספת וכיון שכן חייב הוא להזכיר ואם לא הזכיר חוזר ומזכיר, וכדי לחלק ביניהן הזכירה אותן התוספתא גבי הדדי, דתניא התם פ"ג, הי"ג לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ולא שאלה בברכת השנים מחזירין אותו, אם לא אמר הבדלה בחונן הדעת אומרה על הכוס ואם לא אמר מחזירין אותו, רבי יוסי אומר אף מי שלא הזכיר ברית בשל ארץ מחזירין אותו. כל שאין בו מוסף כגון חנוכה ופורים וכו' ואם לא אמר מעין המאורע אין מחזירין אותו, וכל שיש בו מוסף כגון ראש חודש וחולו של מועד שחרית ומנחה וכו', ואם לא אמר מחזירין אותו.

37 תוספות פתח ↗

טעה ולא התפלל מנחה בע"ש וכו' טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל ערבית שתים - דהיינו של מוצאי שבת ומבדיל בראשונה וכו'. כתב רבינו יהודה אם טעה ולא הזכיר ר"ח במנחה לא יתפלל עוד בלילה דלמה יתפלל עוד הרי כבר התפלל כל תפלת המנחה מבעוד יום לבד ר"ח שלא הזכיר א"כ אין מרויח כלום אם יחזור ויתפלל במוצאי ר"ח הרי לא יזכיר עוד תפלת ר"ח וי"ח כבר התפלל ולא דמי להא דאמר הכא טעה ולא התפלל מנחה בשבת דמתפלל ערבית בחול שתים פירוש של חול משום שלא התפלל כלל א"כ ירויח תפלת י"ח כשמתפלל במ"ש אע"פ שלא יזכיר של שבת וא"ת והלא הוא מתפלל יותר ממה שהוא חייב להתפלל שלא היה לו להתפלל כי אם ז' ברכות והוא מתפלל י"ח בכך אין לחוש שגם בשבת היה דין שיתפלל כל י"ח רק שלא הצריכוהו מפני הטורח נמצא שמרויח כל תפלתו אבל כשטעה ולא הזכיר של ר"ח כבר התפלל א"כ לא ירויח כלום אם יתפלל במוצאי ר"ח דהא וה"ה נמי אם התפלל במנחה בשבת י"ח שלמות ולא הזכיר של שבת נראה דלמ"ש לא יתפלל שתים דכבר התפלל י"ח ברכות ומיהו ברב אלפס לא משמע כן דאפי' היכא דאינו מרויח כלום מצריך להתפלל פעם אחרת וזה לשונו שכתב אהא דקאמר שמבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו דאיבעי ליה לאקדומי תפלת שניה ברישא דהכי דהיא חובה וכיון דלא אבדיל ברישא ואבדיל בבתרייתא גלי דעתיה דהך בתרייתא היא חובה הלכך בעי למהדר ולצלויי זימנא אחריתי כדי להקדים חובת שעתיה ברישא ואי אבדיל בתרוייהו אע"ג דלא מיבעי ליה למעבד הכי לא מחוייב לאהדורי ואי לא אבדיל אפילו בחדא מנהון לא מהדרינן ליה דתניא טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס עכ"ל אלמא דמצריך להתפלל זימנא אחריתי אע"ג שלא יחזור ויתפלל פעם שניה יותר מבראשונה. כך היה נראה לה"ר משה מאלאוו"ר מתוך לשון האלפסי:

39 ברכות פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת — מִתְפַּלֵּל בְּלֵיל שַׁבָּת שְׁתַּיִם. טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּשַׁבָּת — מִתְפַּלֵּל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁל חוֹל. מַבְדִּיל בָּרִאשׁוֹנָה, וְאֵינוֹ מַבְדִּיל בִּשְׁנִיָּה. וְאִם הִבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּה וְלֹא הִבְדִּיל בָּרִאשׁוֹנָה — שְׁנִיָּה עָלְתָה לוֹ, רִאשׁוֹנָה לֹא עָלְתָה לוֹ. לְמֵימְרָא דְּכֵיוָן דְּלָא אַבְדִּיל בְּקַמַּיְיתָא כְּמַאן דְּלָא צַלִּי דָּמֵי, וּמַהְדְּרִינַן לֵיהּ? וּרְמִינְהוּ: טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים וּשְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים — מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. הַבְדָּלָה בְּ״חוֹנֵן הַדַּעַת״ אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָהּ עַל הַכּוֹס! קַשְׁיָא. אִיתְּמַר, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: תְּפִלּוֹת אָבוֹת תִּקְּנוּם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּם. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, וְתַנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: אַבְרָהָם תִּקֵּן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם״, וְאֵין ״עֲמִידָה״ אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל״. יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת מִנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב״, וְאֵין ״שִׂיחָה״ אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה׳ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ״. יַעֲקֹב תִּקֵּן תְּפִלַּת עַרְבִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם״, וְאֵין ״פְּגִיעָה״ אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי״ וְתַנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ תְּפִלַּת הַשַּׁחַר עַד חֲצוֹת — שֶׁהֲרֵי תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד חֲצוֹת. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת שֶׁהֲרֵי תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב — שֶׁהֲרֵי, תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד הָעֶרֶב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד פְּלַג הַמִּנְחָה, שֶׁהֲרֵי תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד פְּלַג הַמִּנְחָה. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ תְּפִלַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קֶבַע — שֶׁהֲרֵי אֵבָרִים וּפְדָרִים שֶׁלֹּא נִתְעַכְּלוּ מִבָּעֶרֶב, קְרֵבִים וְהוֹלְכִים כׇּל הַלַּיְלָה. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ שֶׁל מוּסָפִין כׇּל הַיּוֹם — שֶׁהֲרֵי קׇרְבָּן שֶׁל מוּסָפִין קָרֵב כׇּל הַיּוֹם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת, שֶׁהֲרֵי קׇרְבַּן מוּסַף קָרֵב וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת. וְאֵיזוֹ הִיא מִנְחָה גְדוֹלָה מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וּלְמַעְלָה. וְאֵיזוֹ הִיא מִנְחָה קְטַנָּה מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וּלְמַעְלָה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי יְהוּדָה, פְּלַג מִנְחָה קַמָּא קָאָמַר אוֹ פְּלַג מִנְחָה אַחֲרוֹנָה קָאָמַר? תָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פְּלַג הַמִּנְחָה אַחֲרוֹנָה אָמְרוּ, וְהִיא אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת חָסֵר רְבִיעַ. נֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא? אָמַר לְךָ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ, תְּפִלּוֹת, אָבוֹת תִּקְּנוּם, וְאַסְמְכִינְהוּ רַבָּנַן אַקׇּרְבָּנוֹת. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, תְּפִלַּת מוּסָף לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מַאן תַּקְּנַהּ. אֶלָּא תְּפִלּוֹת אָבוֹת תִּקְּנוּם, וְאַסְמְכִינְהוּ רַבָּנַן אַקׇּרְבָּנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת. אִיבַּעְיָא לְהוּ: עַד וְעַד בַּכְּלָל, אוֹ דִילְמָא עַד וְלֹא עַד בַּכְּלָל?! תָּא שְׁמַע רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד פְּלַג הַמִּנְחָה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא עַד וְלֹא עַד בַּכְּלָל — הַיְינוּ דְּאִיכָּא בֵּין רַבִּי יְהוּדָה לְרַבָּנַן. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ עַד וְעַד בַּכְּלָל, רַבִּי יְהוּדָה

40 רבינו יונה על ברכות פתח ↗

טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת יתפלל ערבית שתים של שבת וקא משמע לן השתא שאע"פ שאינו עושה תשלומין מאותה תפלה בעצמה אפילו הכי מתפלל שתים מאותה של שבת ואומרים רבני צרפת ז"ל שאם טעה ולא התפלל תפלת המוספין כל היום שאין לה תשלומין דבתפלת שמנה עשרה שהיא רחמים יש לה תשלומין שאין זמן בקשת רחמים עובר אבל בתפלת מוסף שאינה אלא שבח כיון שעבר הזמן אין לה תשלומין תדע שהרי אנו רואין שהפסוקים של קרבן מוסף אין אנו מזכירין אותם בתפלת יוצר ר"ל שלא התקינו לומר בה הפסוקים של קרבן שחרית כמו שהתקינו בתפלת מוסף וכיון שזו הי' כנגד קרבן מוסף וכבר עבר הזמן אין לה תשלומין אבל תפלת יוצר של שבת או של מנחה אע"פ שהם שבח כיון שהיא כנגד תפלת רחמים שמתפללין בכל יום בחול יש להן תשלומין כמו שיש לתפלת חול ומזה הטעם אומרים ג"כ שאם טעה ולא הזכיר של ר"ח במנחה ולא נזכר ביום אינו מתפלל בערב שתים אחת של ערבית ואחת של מנחה שכיון שהתפלל כבר י"ח והחזרה אינה צריכה אלא מפני זכירת ר"ח הואיל ועבר היום ולא נזכר בעוד שהיה ר"ח לחזור ולהתפלל אינו חוזר עכשיו דמה תועלת אחר שעבר ר"ח להתפלל פעם אחרת כיון שאינו מזכיר ר"ח עכשיו והי"ח כבר התפלל אותה אבל חכמי פרובינצ"א ז"ל אומרים דכיון שבאותה תפלה לא יצא ידי חיוב שלא התפלל אותם כדינה כמי שלא התפלל כלל דיינינן ליה ומתפלל שתים לערב ואע"פ שכבר עבר ר"ח ואינו מזכיר ענין ר"ח בתפלה ומורי הרב נר"ו היה מסופק בזה והי' אומר שהנכון לצאת מן הספק שיתפלל אותה לערב בתורת נדבה ואין צריך לחדש בה דבר כיון שהוא מתפלל אותה על דרך הספק כי שמא הלכה הוא שצריך לחזור ולהתפלל אותה לחובה ואין לך חידוש גדול מזה:

43 ברכות פתח ↗

46 שולחן ערוך, אורח חיים פתח ↗

המסופק אם התפלל ודין תפלת נדבה. ובו ד סעיפים:אם הוא מסופק אם התפלל חוזר ומתפלל ואינו צריך לחדש שום דבר אבל אם ברי לו שהתפלל אינו חוזר ומתפלל בלא חידוש וע"י חידוש חוזר ומתפלל בנדבה כל הפעמים שירצה חוץ מתפלת מוסף שאין מתפללין אותה בנדבה ובשבת ויום טוב אינו מתפלל תפלת נדבה כלל ואם התחיל להתפלל על דעת שלא התפלל ונזכר שכבר התפלל פוסק אפי' באמצע ברכה אפילו יכול לחדש בה דבר:

48 ברכות פתח ↗

49 תוספות על ברכות פתח ↗

טעה ולא הזכיר של ראש חדש בעבודה חוזר לעבודה - ובהלכות גדולות פי' דוקא ביחיד אבל בצבור אינו חוזר מפני ששומעה מש"צ מיהו צריך לדקדק מפי החזן כל אות ואות של תפלה אע"פ שהוא בקי דהא אמרינן בראש השנה פ"ד דף לד: כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא הבקי ואע"ג דאמרינן התם לא פטר רבן גמליאל אלא העם שבשדות משום דאניסי וטרידי אבל טעה לא יש לומר היינו שלא התפלל כלל אבל היכא שהתפלל כבר לא חשבינן ליה כאילו לא התפלל כלל וה"ה לכל דבר שמחזירין אותו אי הדר שמע ליה משלוחא דצבורא מראש ועד סוף נפיק והרב ר"מ פסק דוקא שכח להזכיר של ר"ח אבל שכח ברכה שלמה מחזירין אותו ואינו יוצא בשמיעתו משליח צבור וע"ע תוס' ר"ה לד: ד"ה כך:

51 ברכות פתח ↗

52 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

תְּפִלַּת הַצִּבּוּר נִשְׁמַעַת תָּמִיד וַאֲפִלּוּ הָיוּ בָּהֶן חוֹטְאִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְשַׁתֵּף עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר. וְלֹא יִתְפַּלֵּל בְּיָחִיד כָּל זְמַן שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר. וּלְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם וְיַעֲרִיב לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת בְּכָל עֵת אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ וְאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל בּוֹ עִם הַצִּבּוּר נִקְרָא שָׁכֵן רַע:

53 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

אֲבָל אִם טָעָה שְׁלִיחַ צִבּוּר כְּשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל פַּעַם שְׁנִיָּה מִפְּנֵי טֹרַח צִבּוּר אֶלָּא סוֹמֵךְ עַל הַתְּפִלָּה שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם. וְהוּא שֶׁלֹּא טָעָה בְּשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת שֶׁאִם טָעָה בָּהֶם לְעוֹלָם חוֹזֵר כְּמוֹ שֶׁהַיָּחִיד חוֹזֵר:

54 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

וְאַחַר שֶׁיַּפְסִיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו וְיַעֲמֹד מַתְחִיל וּמִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם מִתְּחִלַּת הַבְּרָכוֹת לְהוֹצִיא אֶת מִי שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל. וְהַכּל עוֹמְדִים וְשׁוֹמְעִים וְעוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. בֵּין אֵלּוּ שֶׁלֹּא יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן בֵּין אֵלּוּ שֶׁכְּבָר יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן:

55 תוספות על ראש השנה פתח ↗

שיעור תרועה כשלש יבבות. פירש בקונטרס שלשה קולות בעלמא כל שהוא ולקמן ראש השנה דף לד. אמרינן דאתקין רבי אבהו בקסרי קשר"ק קש"ק קר"ק משום דמסופק בתרועה דקרא אי תרועה ממש מה שאנו קורין תרועה דהוא ילולי יליל או שברים דגנוחי גנח או שברים ותרועה שניהם צריך לתרועה דדלמא גנוחי גנח וילולי יליל וצריך ליזהר בשברים שלא יהא מאריך על כל אחד בפני עצמו כג' יבבות של שלשה קולות כל שהוא דאם כן נעשה תקיעה ולא שברים דהא שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כג' יבבות ונראה שחייב אדם להאריך בתקיעה של קשר"ק יותר משל קש"ק ובשל קש"ק יותר משל קר"ק דהא שיעור תקיעה כתרועה וקשר"ק אנו עושים משום ספיקא דגנוח ויליל נמצא שצריך להאריך בתקיעות של קשר"ק כשיעור שלשה שברים וג' יבבות ובתקיעות של קש"ק כשיעור ג' שברים דהא עבדינן קש"ק משום ספיקא דגנוחי גנח ובתקיעות של קר"ק כשיעור תרועה שהוא ילולי יליל ומיהו אם מאריך בכל התקיעת כתקיעות קשר"ק אין לחוש דיכול להאריך כמו שירצה כדתנן ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ומטעם זה נמי אין לחוש אם עשה ארבעה וחמשה שברים שהשברים במקום תרועה והוי לה תרועה אריכתא כמו שאנו מאריכין ביבבות וריב"א והר"י בן הר"ר מאיר מפרשים דיבבא היא שלש כחות של כל שהוא נמצאת תרועה תשע כחות ושיעור תקיעה כך היא ולפירושם אין לחוש אם מאריך קצת בשברים וצריך למשוך לתקיעה של קשר"ק לפירושם כשיעור ג' שברים ותשע כחות ומי שלא משך התקיעות כשיעור הזה ומשך קצת בשברים לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר ורבינו חננאל פי' כפירוש הקונטרס ועכשיו נוהגין לתקוע בישיבה לאחר קריאת התורה שלשים קולות ג' קשר"ק וג' קש"ק וג' קר"ק ובתפלה תוקעין אמלכיות קשר"ק ואזכרונות קש"ק ואשופרות קר"ק ולפום סוגיא דכולה פירקין היה ראוי לתקוע בשעת תפלה אמלכיות קשר"ק קש"ק קר"ק וכן אזכרונות וכן אשופרות או לאחר תפלה כולהו אבל קודם תפלה לא אשכחן כדתנן מי שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר אלא אשכחן בפרק קמא לעיל ראש השנה דף טז. למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן והיינו כדעבדינן ומיהו לכאורה נראה לתקוע בתפלה כמו כן אמלכיות זכרונות ושופרות קשר"ק קש"ק קר"ק אכל חד וחד כדי לצאת מספק דרבי אבהו ובערוך פי' שהיו עושין כן שפי' בערך ערב דהלין דמחמרי ועבדי שלשים כדיתבין ושלשים בלחש ושלשים על הסדר כנגד מאה פעיות דפעיא אימיה דסיסרא ואלין עשרה אינון כשגומרין כל התפלה קול תקיעיא דיחידאי מיתבעי למיהוי עשרה תשר"ת תש"ת תר"ת והם מאה ועל מנהג שלנו היה תמיה ר"ת דקשר"ק של מלכיות וקש"ק דזכרונות וקר"ק דשופרות סותרין זה את זה דאי גנח ויליל כולהו בעי למיעבד קשר"ק ואי גנח לחוד כולהו בעי למיעבד קש"ק ואי יליל כולהו קר"ק והנהיג רבינו תם במקומינו לתקוע גם אזכרונות ואשופרות קשר"ק כמו במלכיות דהשתא נפיק מכל ספיקי וליכא אלא הפסק ובהכי סגי שלא לשנות המנהג ביותר דהא אמרינן שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום יצא ונראה שיש קצת ליתן טעם על המנהג שלנו דסבר לה כמאן דאמר בסמוך אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים וכיון שעשו בישיבה כל הספיקות של תורה ושל סופרים לא חשו לחזור ולעשות בשעת תפלה אלא ספיקא דאורייתא ובקדושת דאגן הסהר שעשה ר' שמשון ב"ר יונה כתיב נוי ארבעים קולות בהריענו והיינו כמנהגינו וכן בסדר רב עמרם אלא שכתב דבסוף מריע תרועה אחת בלא תקיעה וא"ת אהנך דישיבה היכי נפיק הא תניא בס"פ דף לד: תקיעות וברכות של ראש השנה ויום הכפורים מעכבות זו את זו אלמא בעידן צלותא בעי למיעבד לאו פירכא היא דאע"ג דמשמע מתוך פי' הקונטרס דאם בירך ולא תקע או תקע ולא בירך פירוש בירך מלכיות זכרונות ושופרות אי אפשר לומר כן דהתניא לקמן שם שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין כשהוא הולך הולך למקום שתוקעין ואין הולך למקום שמברכין ותנן מי שבירך ואח"כ נזדמנה לו שופר משמע שבלא שופר יכול לברך אלא תקיעות וברכות מעכבות זו את זו היינו שהתקיעות מעכבות זו את זו והברכות מעכבות זו את זו כשמברך מלכיות זכרונות ושופרות יברך שלשתן או לא יברך כלל וכן תקיעות שברים תרועות אם בקי בשלשתן יתקע ואם לאו לא יתקע וצריך לדקדק באותן שלשים קולות שאנו תוקעין בישיבה שכשמסיים השלשה קשרקי"ם ומתחיל הקשקי"ם או כשמסיים הקשקי"ם ומתחיל הקרקי"ם למה לי שתי תקיעות זו אחר זו ממה נפשך יפטר בתקיעה אחת דאי גנח ויליל הרי יצא בשלשה קשר"ק ואי גנח לחוד אותה תקיעה אחרונה של קשר"ק אחרון תעלה לו למנין קש"ק וכן אם יליל אותה תקיעה אחרונה של קש"ק אחרון תעלה לו למנין קר"ק ושמא כיון שעשו התקיעה לשם פשוטה שאחר התרועה לא רצו שתעלה לשם פשוטה שלפניה ומיהו אשכחן ומשך בשניה כשתים שהיתה עולה לשתים אי לאו משום דפסוקי תקיעה בתרתי לא מפסקינן:

56 ברכות פתח ↗

57 תוספות על ברכות פתח ↗

59 ברכות פתח ↗

63 ברכות פתח ↗

68 ברכות פתח ↗

וְאֵיזוֹ הִיא מִנְחָה גְדוֹלָה מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וּלְמַעְלָה. וְאֵיזוֹ הִיא מִנְחָה קְטַנָּה מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וּלְמַעְלָה.

69 ברכות פתח ↗

70 רש"י פתח ↗

מנחה גדולה – אם בא להקדים תמיד של בין הערבים אינו יכול להקדימו קודם שש שעות ומחצה דבין הערבים כתיב ביה מכי ינטו צללי ערב משהחמה נוטה למערב דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה דאמר מר חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם באמצע הרקיע פסחים ד' צד.:

71 רש"י על יומא פתח ↗

חל להיות בערב שבת - הוצרך למהר תמיד של בין הערבים בכל יכולת לפי שפסחים נשחטו אחריו וצריך לצלותן מבעוד יום ואמרינן התם מוקמינן ליה אדיניה מכי ינטו צללי ערב וקתני נשחט התמיד בשש ומחצה ואי מכי משחרי כותלי מיקרי בין הערבים נשחטיה מכי משחרי דהיינו מתחלת שבע:

72 משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין פתח ↗

מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַקְרִיב שְׁנֵי כְּבָשִׂים עוֹלוֹת בְּכָל יוֹם וְהֵם הַנִּקְרָאִים תְּמִידִין. אֶחָד בַּבֹּקֶר וְאֶחָד בֵּין הָעַרְבַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר במדבר כח ג "שְׁנַיִם לַיּוֹם עלָה תָמִיד" וְגוֹ': וְאֵימָתַי זְמַן שְׁחִיטָתָן. שֶׁל בֹּקֶר שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ קֹדֶם שֶׁתַּעֲלֶה הַחַמָּה מִשֶּׁיֵּאוֹר פְּנֵי כָּל מִזְרָח. ופַּעַם אַחַת דָּחֲקָה הַשָּׁעָה אֶת הַצִּבּוּר בְּבַיִת שֵׁנִי וְהִקְרִיבוּ תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת בַּיּוֹם:

73 משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין פתח ↗

75 חק יעקב על שולחן ערוך אורח חיים פתח ↗

אחר ו' שעות. דהיינו אחר ו' ומחצה כ"כ הב"ח ואחריו נמשכו האחרונים אכן המ"א כתב וז"ל אע"ג שזמן הקרבת הפסח הוא אחר ו' שעות ומחצה מ"מ עיקר זמנו הוא מחצות כמ"ש התוס' בפסחים דף ה' וביומא דף כ"ח ובנדה דף ס"ג ע"כ עכ"ל ולענ"ד נראה עיקר כדעת הב"ח ושאר אחרונים ואין ראיה כלל מתוס' דפסחים דף ה' דהתם לא כתבו תוס' רק להחמיר באיסור חמץ מו' ולמעלה ולא יאחר משא"כ להקל לא אמרינן ולא מקרי בין הערבים אלא משעה שינטו צללי הערב דהוא מו' ומחצה ואדרבא לפמ"ש תוס' בנדה שם דף ס"ג כיון דלא קים לן שפיר בשיעור שעות היום ע"כ לענין תמיד וזמן מנחה קי"ל דהוי מו' ומחצה ואם כן ה"ה לענין הקרבת הפסח ובמ"א עצמו לעיל סימן תל"ג ס"ק א' כתב כן ע"ש שוב מצאתי ברוקח סימן ר"פ ובמרדכי ס"פ כל שעה ובש"ל שכתבו להדיא מו' ומחצה ולמעלה וכן משמע במהרי"ל וכן עיקר:

77 ברכות פתח ↗

78 משנה תורה, הלכות חמץ ומצה פתח ↗

אָסוּר לֶאֱכל חָמֵץ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְמַעְלָה שֶׁהוּא מִתְּחִלַּת שָׁעָה שְׁבִיעִית בַּיּוֹם. וְכָל הָאוֹכֵל בַּזְּמַן הַזֶּה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר דברים טז ג "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ". כְּלוֹמַר עַל קָרְבַּן הַפֶּסַח. כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה בְּפֵרוּשׁ דָּבָר זֶה לֹא תֹּאכַל חָמֵץ מִשָּׁעָה שֶׁרְאוּיָה לִשְׁחִיטַת הַפֶּסַח שֶׁהוּא שמות יב ו "בֵּין הָעַרְבַּיִם" וְהוּא חֲצִי הַיּוֹם:

80 חק יעקב על שולחן ערוך אורח חיים פתח ↗

81 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁתְּפִלַּת הַמִּנְחָה כְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם תִּקְּנוּ זְמַנָּהּ. וּלְפִי שֶׁהָיָה הַתָּמִיד קָרֵב בְּכָל יוֹם בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה תִּקְּנוּ זְמַנָּהּ מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וְהִיא הַנִּקְרֵאת מִנְחָה קְטַנָּה. וּלְפִי שֶׁבְּעֶרֶב הַפֶּסַח שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ שׁוֹחֲטִין אֶת הַתָּמִיד בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה, אָמְרוּ שֶׁהַמִּתְפַּלֵּל מֵאַחַר שֵׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה יָצָא. וּמִשֶּׁהִגִּיעַ זְמַן זֶה הִגִּיעַ זְמַן חִיּוּבָהּ וְזוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת מִנְחָה גְּדוֹלָה:

82 ברכות פתח ↗

83 ברכות פתח ↗

86 תוספות על ברכות פתח ↗

87 ברכות פתח ↗

88 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

הָא לָמַדְתָּ שֶׁזְּמַן מִנְחָה גְּדוֹלָה מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה עַד תֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה. וּזְמַן מִנְחָה קְטַנָּה מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה עַד שֶׁיִּשָּׁאֵר מִן הַיּוֹם שָׁעָה וּרְבִיעַ. וְיֵשׁ לוֹ לְהִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה:

89 ברכות פתח ↗

90 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

תְּפִלַּת הָעֶרֶב אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ חוֹבָה הַמִּתְפַּלֵּל אוֹתָהּ זְמַנָּהּ מִתְּחִלַּת הַלַּיְלָה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. ותְּפִלַּת נְעִילָה זְמַנָּה כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִים אוֹתָהּ סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה:

91 תוספות על ברכות פתח ↗

מאימתי קורין וכו' – פי' רש"י ואנן היכי קרינן מבעוד יום ואין אנו ממתינין לצאת הכוכבים כדמפרש בגמרא על כן פירש רש"י שקריאת שמע שעל המטה עיקר והוא לאחר צאת הכוכבים. והכי איתא בירושלמי אם קרא קודם לכן לא יצא ואם כן למה אנו מתפללין קריאת שמע בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. תימא לפירושו והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה לקמן ברכות דף ס: ואם כן שלש פרשיות היה לו לקרות. ועוד קשה דצריך לברך בקריאת שמע שתים לפניה ושתים לאחריה בערבית. ועוד דאותה קריאת שמע סמוך למטה אינה אלא בשביל המזיקין כדאמר בסמוך דף ה. ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך. ועוד קשה דא״כ פסקינן כרבי יהושע בן לוי דאמר תפלות באמצע תקנום פ' באמצע בין שני קריאת שמע בין קריאת שמע של שחרית ובין קריאת שמע של ערבית. ואנן קיי״ל כר' יוחנן דאמר לקמן ברכות דף ד: איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה. לכן פי' ר״ת דאדרבה קריאת שמע של בית הכנסת עיקר. ואם תאמר היאך אנו קורין כל כך מבעוד יום. ויש לומר דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק תפלת השחר ברכות דף כו. דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית. ואם תאמר היאך אנו מתפללין תפלת מנחה סמוך לחשכה ואפילו לאחר פלג המנחה. יש לומר דקיימא לן כרבנן דאמרי זמן תפלת המנחה עד הערב ואמרינן לקמן ברכות דף כז. השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. מכל מקום קשיא דהוי כתרי קולי דסתרן אהדדי שהרי מאיזה טעם אנו מתפללין ערבית מיד לאחר פלג המנחה משום דקיימא לן דשעת המנחה כלה כדברי רבי יהודה ומיד הוי זמן ערבית ובזמן התפלה עצמה לא קיימא לן כרבי יהודה אלא כרבנן. על כן אומר ר״י דודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר ואנו שמתפללין ערבית מבעוד יום סבירא לן כהני תנאי דגמרא דאמרי משעה שקדש היום וגם משעה שבני אדם נכנסים להסב דהיינו סעודת ע״ש והיא היתה מבעוד יום ומאותה שעה הוי זמן תפלה. וגם ראיה לקמן כז דרב הוי מצלי של שבת בערב שבת ומסתמא גם היה קורא קריאת שמע. מכל אותן הראיות משמע דקריאת שמע של בית הכנסת היא עיקר. והא דקאמר בירושלמי למה היו קורין בבהכ״נ וכו' אומר ר״ת שהיו רגילין לקרות ק״ש קודם תפלתם כמו שאנו רגילין לומר אשרי תחלה ואותה ק״ש אינה אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. ומכאן נראה מי שקורא ק״ש על מטתו שאין לברך וגם אינו צריך לקרות אלא פרשה ראשונה:

1 משנה. וז"ל תפלת השחר עד חצות ר' יהודה אומר עד ארבע שעות עכ"ל. עיין ברמב"ם פ"ג מהל' תפלה ה"א וז"ל תפלת השחר מצותה שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה וזמנה עד סוף שעה רביעית שהיא שלישית היום. ואם עבר או טעה והתפלל אחר ארבע עד חצות היום יצא ידי חובת תפלה, אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה, שכשם שתפלה מצוה מן התורה כך מצוה מדבריהם להתפלל אותה בזמנה כמו שתקנו לנו חכמים ונביאים עכ"ל. ומבואר שהרמב"ם פסק כר' יהודה דתפלת השחר עד ד' שעות, ודלא כרבנן דסברי דזמנה עד חצות. ברם הרמב"ם סובר דאף לר' יהודה אם התפלל לאחר ד' שעות - ולפני חצות, יצא ידי חובת תפלה ומקבל שכר תפלה, אלא דאינו מקבל שכר תפלה בזמנה.

2 והנה יש להסתפק ביסוד הדין דבדיעבד אדם מתפלל שחרית עד חצות, האם הוא מתפלל מדין תשלומין, דהיינו דבאמת זמן תפלת שחרית חל רק עד ד' שעות, ומד' שעות ואילך מתפלל התפלה בתורת תשלומין. אולם משש שעות ומחצה מאחר שחל זמן תפלת מנחה, חל דין שצריך להקדים תפלת מנחה שהיא חובה לתפלת התשלומין, אך קודם שש ומחצה מתפלל שחרית עצמה בתורת תשלומין. ולפי"ז אין חיוב להתפלל תפלת התשלומין רק בסמוך לתפלת חובה, דהרי לאחר ד' שעות וקודם שש שעות מתפלל בתורת תשלומין ואע"פ שאינו מתפלל חובת מנחה עדיין. והטעם שלאחר שש ומחצה מתפלל מנחה קודם הוא משום שמאחר דהוי זמן מנחה חל דין קדימה שצריך להקדים תפלת החובה לתפלת התשלומין. וזהו דין קדימה בסדר קיום עשיית שתי מצות שלפניו, דחל דין קדימה להתפלל תפלת החובה ואח"כ להתפלל תפלת התשלומין.

3 או דילמא י"ל דמה שמתפלל שחרית לאחר ד' שעות ועד חצות אינו מתפלל מדין תשלומין, אלא דעדיין חשובה תפלתו לתפלת שחרית דהוי זמן שחרית בדיעבד. דאף דלא הוי תפלה בזמנה, דזהו רק כשמתפלל עד ד' שעות, מ"מ עדיין הויא תפלת שחרית שלא בזמנה עד חצות. ונמצא שיש שני דינים בתפלת שחרית: א קיום תפלת שחרית בזמנה עד ד' שעות, ב קיום תפלת שחרית שלא בזמנה עד חצות. ולפי"ז י"ל דאי אפשר להתפלל תשלומין אלא א"כ מתפלל תפלת התשלומין בסמוך לתפלת חובה שבזמנה, דתפלה בעי מתיר, והתפלה הקבועה מהווה המתיר כדי להתפלל תפלת התשלומין. ומה שמתפלל שחרית לאחר ד' שעות לפני חצות אינו מדין תשלומין אלא משום דחל קיום תפלת שחרית שלא בזמנה.

4 וי"ל דנפק"מ למי שלא התפלל שחרית במזיד עד ד' שעות האם יכול להתפלל עד חצות, דלגבי תשלומין אמרינן דרק מי ששגג ולא התפלל מתפלל תשלומין, משא"כ המבטל תפלה במזיד אינו מתפלל תשלומין. ולפי"ז י"ל דאם מתפלל לאחר ד' שעות וקודם חצות מדין תשלומין, אזי אם הזיד ולא התפלל לפני ד' שעות שוב אינו מתפלל. משא"כ אם הוי חלות קיום תפלת שחרית שלא בזמנה, י"ל דאף אם הזיד יכול להתפלל עד חצות כדי לקיים תפלה שלא בזמנה. ובאמת נחלקו הפוסקים בדין מי שלא התפלל במזיד עד ד' שעות, דהגר"א והפרי חדש או"ח סי' פט ס"ק א' ס"ל דאינו מתפלל עד חצות, והפמ"ג שם סובר שאף אם הזיד ולא התפלל עד ד' שעות מתפלל עד חצות. ולכאורה מחלקותם תלויה בחקירה הנ"ל.

5 ולכאורה יש עוד נפק"מ בזה לגבי ברכות ק"ש. דעיין ברא"ש בפ"ק דברכות סי' י' וז"ל ורב האי גאון ז"ל כתב אף כל שעה רביעית אע"פ שאינה עונתה מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, משמע דוקא שעה רביעית שהוא זמן תפלה לר' יהודה, אבל מכאן ואילך הפסיד הברכות. ואם בירך עובר על לא תשא עכ"ל. וי"א דמקיים ברכות ק"ש עד חצות משום שבדיעבד מתפלל שחרית עד חצות. אמנם הרמב"ם פסק פ"א מהל' ק"ש הל' י"ג דמברך ברכות ק"ש כל היום. ובשלחן ערוך או"ח סי' נ"ח ס"ו פסק כשיטת הרא"ש וז"ל אע"פ שזמנה נמשך עד סוף השעה הג' אם עברה שעה ג' ולא קראה קורא אותה בברכותיה כל שעה ד' שהוא שליש היום ואין לו שכר כקורא בזמנה. ואם עברה שעה ד' ולא קראה קוראה בלא ברכותיה כל היום עכ"ל.

6 ונראה דאי נימא דמה דמתפלל אחר ד' שעות הוא מדין תשלומין, י"ל דכל זה נאמר רק בנוגע לתפלה דרחמי הוי ומשום כך חל ביה דין תשלומין, אבל לגבי ברכות ק"ש כיון דלאו זמן שחרית הוא, י"ל דהפסיד הברכות, דאין תשלומין לגבי הברכות, דרק לגבי תפלה חל דין תשלומין. אבל אי נימא דמה שמתפלל בדיעבד עד חצות הוא משום דעדיין הוי זמן שחרית, וחל קיום דתפלת שחרית שלא בזמנה י"ל דמברכים נמי ברכות ק"ש עד חצות, משום דהוי עדיין חלות שם תפלת שחרית, וחל קיום ברכות ק"ש בתורת קיום תפלה, דברכות ק"ש הויין קיום בתפלת שחרית.

7 גמ'. וז"ל איבעיא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית ב' וכו' אבל הכא תפלה במקום קרבן היא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו או דילמא כיון דצלותא רחמי היא כל אימת דבעי מצלי ואזיל עכ"ל. יש לעיין בבעיית הגמ', דהרי קיימא לן דאם טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים, אע"פ דלגבי תמיד של שחר כבר עבר זמנו, וקיי"ל עבר זמנו בטל קרבנו, וע"כ מוכח דתפלת תשלומין לא תלויה בזמן הקרבן אלא מכיון דתפלה רחמי היא כל אימת דרוצה יכול להתפלל, וא"כ מאי מספקא לן לגבי טעה ולא התפלל מנחה. ואולי יש לחלק דבטעה בשחרית אע"פ שעבר זמן הקרבת תמיד של שחר מ"מ הוי אותו היום, והיום מחייב שני התמידים, דחלה מצוה אחת להביא שני תמידים ליום. ומשום דהוי בכלל אותו מחייב שפיר איכא תשלומין בו ביום. משא"כ כשטעה במנחה דכבר עבר היום וחל מחייב ומצוה בפני עצמה דהיום הבא ומשו"ה ליכא תשלומין. אלא דלכאורה זה אינו דבגמרא משמע דאתינן עלה משום שעבר זמנו בטל קרבנו, וצ"ע דהכא נמי נימא הכי לגבי טעה בשחרית.

8 ויתכן דהגמ' מסתפקת ביסוד הדין דטעה בשחרית שמתפלל במנחה שתים, האם זהו מדין תשלומין, או דהוי חפצא וקיום דתפלת שחרית שלא בזמנה, וכמו במתפלל שחרית לאחר ד' שעות קודם חצות לשיטת ר' יהודה, וכדנתבאר לעיל בדעת הרמב"ם פ"ג מהל' תפלה ה"א. ונפק"מ לענין טעה במנחה, דאם הדין דכשטעה בשחרית מתפלל מנחה שתיים אינו מדין תשלומין אלא דהוי חלות וקיום של תפלת שחרית שלא בזמנה, י"ל דכל זה שייך רק באותו היום דאיכא מחייב אחד של תפלה לכל היום, וחל חפצא של שחרית שלא בזמנה כל היום, משא"כ בטעה במנחה לא יתפלל ערבית פעמיים מכיון דכבר עבר היום וליכא במנחה דין תפלת מנחה שלא בזמנה. אולם אם נאמר דכשטעה בשחרית מתפלל במנחה שתים מדין תשלומין, י"ל שאף כשטעה במנחה יתפלל בערבית שתים, משום דלגבי תשלומין אמרינן דלא איכפת לן שעבר זמן הקרבן, דתשלומין אינה חפצא של תפלה כנגד הקרבן הראשון אלא הוי חפצא של תפלת רחמי בפ"ע. ומסיק הגמ' דבטעה בשחרית מתפלל מנחה שתים מדין תשלומין, וע"כ גם בטעה במנחה מתפלל ערבית שתים מדין תשלומין. ולפי מסקנת הגמ' ליכא מחייב של תפלת שחרית אחרי חצות ומתפלל אחרי חצות מדין תשלומין בלבד.

9 תוס' ד"ה טעה. וז"ל וא"ת והאמר רב לקמן תפלת ערבית רשות וקי"ל כותיה באיסורי עכ"ל. והנראה בביאור קושייתם, דס"ל דדין תשלומין הוא בכדי להשלים את חיובו שאם חיסר תפלה שנתחייב בה צריך להתפלל תשלומין, ותשלומין הוא דין שתלוי בחיוב הגברא להתפלל. ולפיכך הקשו דמכיון שתפלת ערבית רשות וליכא חיוב גברא להתפלל אמאי יש לה תשלומין.

10 ויש לתרץ דדין תשלומין אינו דין התלוי בחיוב הגברא להתפלל אלא דין הוא בחפצא של תפלת חובה. והא דאמרינן דתפלת ערבית רשות היינו לגבי חובת הגברא, דליכא חובת גברא להתפלל ערבית, אמנם החפצא של תפלת ערבית הויא חפצא של תפלת חובה ואינה חפצא של תפלת רשות כמו תפלת נדבה. וכן משמע מדברי הרמב"ם פ"א מהל' תפלה ה"ו וז"ל וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה וכו' ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה עכ"ל, ויש לדקדק בדברי הרמב"ם שכתב "אין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה", דמשמע דיש בה קצת חובה אלא שאינה חובה גמורה כשחרית ומנחה, וצ"ע מה הפירוש בזה. ונראה שבנוגע לחפצא של תפלה, תפלת ערבית הויא חפצא של תפלת חובה כשחרית ומנחה, ורק בנוגע לחובת הגברא חלוקות מהדדי, דחלה חובת גברא להתפלל שחרית ומנחה ואילו בערבית אין חובת גברא להתפלל דהוי רשות.

11 אמנם התוס' תירצו דחלה חובת גברא אף בערבית ולא מיקרי רשות אלא לענין שדוחין אותה מפני מצוה אחרת. ומבואר דתוס' סברי דדין תשלומין דין הוא בחובת הגברא להתפלל.

12 תוס' ד"ה טעה. בא"ד. וז"ל ומיהו אם איחר עד המנחה נראה דעבר זמנו בטל קרבנו כיון ששהה כל כך ולאחר ב' תפלות לא מצינו שתיקנו חכמים לחזור ולהתפלל אם שכח עכ"ל. וכן פסק הרמב"ם פ"ג מהל' תפלה ה"י וז"ל טעה ולא התפלל לא תפלה זו ולא תפלה הסמוכה לה אינו משלם אלא האחרונה בלבד. כיצד טעה ולא התפלל לא שחרית ולא מנחה מתפלל ערבית שתים ראשונה ערבית והאחרונה תשלומי מנחה אבל שחרית אין לה תשלומין שכבר עבר זמנה וכן בשאר תפלות עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל ראיתי בדעתו שאינו משלם טעות אלא בסמוך לו ולפיכך אמר שחרית אין לה תשלומין שכבר עבר זמנה ודעת יחידית היא זו וכו', ואני אין לי להורות בה לא איסור ולא היתר ואם רצה להשלים ישלים, אבל אני אומר אם נזכר בסמוכה לה ולא השלים טעותו ורוצה להשלים במופלגות אינו משלים מפני שהוא ביטול במזיד. עוד נראה לי שכל אלו התשלומין שאמרו אינם אלא עם התפלה האחרת שבאה בזמנה הואיל ושעת תפלה היא עכ"ל. וכ"כ בהגהות מיימונית שם אות כ' בשם רבינו שמחה שאם טעה ולא התפלל אחת מן התפילות ונזכר אפילו אחר עשרה ימים מסתבר דמשלימה. וצ"ב בשיטת הראב"ד שאם סובר שיכול להשלים תפלה שחיסרה אפילו במופלגות, מדוע ס"ל שאינו יכול להשלים ולהתפלל תשלומין היכא שנזכר שלא התפלל והזיד ולא התפלל תפלת התשלומין בתפלה הסמוכה, ומשום דנחשב כביטול במזיד, והרי מיירי שחיסר את התפלה הראשונה בשוגג, וכבר חלה עליו חובת התשלומין מיד, ולשיטת הראב"ד שפיר מתפלל תשלומין אפילו במופלגות, וא"כ מדוע ס"ל דאם נזכר בתפלה הסמוכה והזיד ולא התפלל את התשלומין דשוב אינו מתפלל תשלומין.

13 ועוד יש לעיין דאיתא בגמ' לקמן דף כו: "טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצאי שבת שתים של חול מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה שניה עלתה לו", ופרש"י ד"ה מבדיל בראשונה "דהתפלה הראשונה היא לשם חובה והשניה היא לתשלומין". ומבואר בברייתא שאם הקדים תפלת תשלומין לתפלת חובה לא יצא יד"ח, ומשמע נמי דאי אפשר לצאת ידי תשלומין עי"ז שמתפלל תפלת תשלומין לבדה, וצ"ב בטעם דין זה.

14 והנה נחלקו האמוראים שם אם תפילות אבות תיקנום או תפילות כנגד תמידים תקנום. וצ"ע דהרמב"ם פסק כתרווייהו שכתב פ"א מהל' תפלה ה"ה וז"ל וכן תקנו שיהא מנין התפילות כמנין הקרבנות שתי תפילות בכל יום כנגד שני תמידין וכל יום שיש בו מוסף תקנו בו תפלה שלישית כנגד קרבן מוסף ותפלה שהיא כנגד תמיד של בקר היא הנקראת תפלת השחר ותפלה שכנגד תמיד של בין הערביים היא הנקראת תפלת מנחה ותפלה שכנגד המוספים היא הנקראת תפלת המוספים עכ"ל. ועוד כתב פ"ט מהל' מלכים ה"א וז"ל בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית ויצחק וכו' והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית עכ"ל, וצ"ע בשיטת הרמב"ם.

15 ובביאור כ"ז נראה להקדים דיש שני דינים בתפלה: א חיוב תפלה משום מצות עבודה שבלב, וכמש"כ הרמב"ם פ"א מהל' תפלה ה"א וז"ל מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלוקיכם, מפי השמועה אמרו איזו היא עבודה שבלב זו תפלה עכ"ל. ב חלות דין זמן תפלה דהזמן מחייב לעמוד לפני ה' ולהתפלל.

16 ונראה דהאבות תיקנו חיוב להתפלל כדי לקיים מצות עשה ד"ולעבדו בכל לבבכם איזהי עבודה שבלב זו תפלה", ומצות עבודה שבלב אינה תלויה בזמן מסוים דאין הזמן המחייב של מצות ולעבדו בכל לבבכם דזוהי מצוה שאינה תלויה בזמן. ולפי"ז י"ל דתקנת האבות להתפלל לא קבעה שהזמן מחייב להתפלל, אלא דאברהם אבינו תיקן להתפלל שחרית כדי לקיים מצות עבודה שבלב בבוקר. ויצחק תיקן להתפלל מנחה כדי לקיים מצות עבודה שבלב בצהרים ויעקב תיקן ערבית לקיים מצות עבודה שבלב בלילה. אמנם נראה דלא חל מחמת תקנת האבות חלות דין זמן תפלה - כלומר דהזמן מחייב להתפלל. ברם בתפלה מלבד הקיום דעבודה שבלב חל דין נוסף דתפלה מהווה קיום דהבאת קרבן, וזהו הדין דתפילות כנגד תמידים תקנום. וההלכה דתפלה כנגד תמידים תקנום חידשה חלות דין זמן תפלה, דכמו שהזמן מחייב להקריב קרבן התמיד כמו"כ הזמן מחייב להתפלל. ובזה שיטת הרמב"ם מבוארת דפסק כתרוייהו, דס"ל דתפילות אבות תיקנום היינו שהאבות תיקנו חפצא דשחרית מנחה ומעריב בכדי לקיים מצות עבודה שבלב. וכן פסק דתפילות כנגד תמידים תיקנום כלומר דחל דין זמני תפלה - דהזמן מחייב להתפלל. וכן מבואר מדברי הרמב"ם בספה"מ מצוה י' וז"ל כך נתנו חכמים זמן לתפלה, רוצה לומר שזמני תפלה אינם מן התורה אמנם חיוב התפלה עצמה מה"ת וכו' וחכמים סידרו להם זמנים וזהו ענין אמרם תפלות כנגד התמידים תקנום רוצה לומר שתיקנו זמניהם כפי זמן הקרבן עכ"ל.

17 ונראה להוסיף דהבאת קרבן הוי קיום של עמידה לפני ה', דכשאדם מקריב קרבן הרי הוא עומד לפני ה' וכדכתיב "והביא את קרבנו לפני ה'". וזמן הקרבת התמיד מחייב לעמוד לפני ה' ולהקריב את קרבן התמיד, ומדין תפלה כנגד תמידים חל נמי דין שהזמן דקרבן תמיד של שחר מחייב לעמוד לפני ה' ולהתפלל שחרית.

18 ונראה דעמידה לפני ה' בעי מתיר ובהגיע זמן תפלה חל חלות היתר לעמוד לפני ה' ולהתפלל, משום דהזמן מחייב לעמוד לפני ה' ולהתפלל. ולפי"ז י"ל שאם שכח להתפלל שחרית ועבר זמן תמיד של שחר, אע"פ שחל עליו עדיין חיוב תפלה מחמת מצות עבודה שבלב, מ"מ מכיון שעבר זמן תפלת שחרית שוב אין לו היתר ורשות לעמוד לפני ה' ולהתפלל שחרית, דחלות עמידה לפני ה' בעי מתיר והמתיר אינו חל אלא בתפלה בזמנה משום דהזמן מחייב להתפלל ולעמוד לפני ה'. ולכן אי אפשר לעמוד ולהתפלל תפלת תשלומין דשחרית משעבר זמן תפלת שחרית דליכא באותה שעה מתיר לעמוד לפני ה' ולהתפלל שחרית. אמנם משהגיע זמן תפלת מנחה והוי זמן עמידה לפני ה' לגבי מנחה, דהרי מתפלל תפלת מנחה בזמנה, יכול ג"כ להתפלל תשלומין לשחרית וחל היתר לעמוד לפני ה' ולהתפלל אף תפלת התשלומין.

19 ונראה דמשום כך כשטעה וחיסר תפלה בזמנה אינו יכול להתפלל התשלומין עד לאחר שהתפלל התפלה הסמוכה של חובה, משום דתפלת החובה מהווה המתיר לעמוד לפני ה' ולהתפלל. ונראה שזוהי כוונת הראב"ד שכתב שצריך להתפלל תשלומין עם התפלה שבזמנה הואיל ושעת תפלה היא, דר"ל דמשום כך חל היתר להתפלל ושפיר יכול לעמוד לפני ה'. ועיין בשו"ע או"ח סי' קח סע' ג' שפסק המחבר וז"ל הא דמשלים תפלה שהפסיד דוקא בזמן תפלה אבל בשעה שאין זמן תפלה לא עכ"ל, וכתב ע"ז הגרע"א זצ"ל גליונות לשו"ע שם "דהיינו שיהיה סמוך לה אחריה מיד", והעיר מרן הגר"מ זצ"ל דצ"ע מהו המקור שצריך להתפלל התשלומין תיכף ומיד לאחר תפלת החובה. ונראה דיסוד הדין שצריך להתפלל תפלת תשלומין תיכף ומיד לאחר שמתפלל תפלת חובה הוא משום דעדיין נחשב לעומד לפני ה' מחמת החובה, ומשו"ה חל מתיר להתפלל תשלומין. משא"כ אם ממתין איזה זמן אחרי שהתפלל תפלת החובה שוב לא חשיב כעומד לפני ה' מחמת החובה וליכא מתיר להתפלל את התשלומין. ובזה שאני תפלה מק"ש דלשיטות הראשונים דס"ל דיש תשלומין לק"ש אין דין שצריך להמתין עד זמן ק"ש הבא כדי לקיים תשלומי ק"ש, דק"ש מהווה קבלת עומ"ש, ובכל זמן חל קיום דקבלת עומ"ש ומשו"ה ק"ש לא צריכא מתיר מיוחד. משא"כ לענין תפלה שהיא עמידה לפני ה', צריך להמתין עד לזמן תפלת החובה, דמחמת החובה חל מתיר לעמוד לפני ה' ולהתפלל, ואף לגבי התשלומין חל מתיר לעמוד לפני ה' ולהתפלל מכיון דהוי זמן תפלה דהזמן מהווה המתיר לעמוד לפני ה' ולהתפלל.

20 ועפי"ז נמי מבוארת שיטת הראשונים שאין מתפללים תפלת נדבה בשבת, ושאין הציבור מתפללים תפלת נדבה עיין ברמב"ם פ"א מהל' תפלה ה"י, וצ"ע דהא אמר ר' יוחנן "ולואי שיתפלל כל היום כולו", ומדוע תפלת נדבה תלויה בזמן הקרבת קרבן נדבה. ונראה דר' יוחנן חידש דיכול להתפלל נדבה אפילו כשאין חיוב להתפלל. אמנם אף לר"י קיום תפלת נדבה בעי מתיר לעמוד לפני ה' להתפלל, וחלות דין זמן קרבן נדבה מהווה המתיר לעמוד לפני ה' ולהתפלל תפלת נדבה, ומשום הכי ס"ל להנך ראשונים דאין מתפללים תפלת נדבה בזמן שאין מקריבין נדבה ומשו"ה אין מתפללין תפלת נדבה בשבת ובציבור.

21 ולפמש"נ יש לבאר את שיטת הראב"ד דס"ל דאע"פ דאפשר להתפלל תשלומין אף במופלגין, וחל חיוב תשלומין כששכח להתפלל, מ"מ מי ששכח להתפלל ונזכר בתפלה הסמוכה שלא התפלל והזיד ולא התפלל תפלת התשלומין תו אינו יכול להתפלל תשלומין דהוי כמי שביטל התפלה במזיד. דהראב"ד סובר דכששכח להתפלל חל חיוב להתפלל תשלומין עבור התפלה שחיסרה בכל תפלה הבאה, דכל תפלה ותפלה הוי מחייב חדש להתפלל ומהווה מתיר להתפלל את התשלומין. ולפיכך אם שכח להתפלל שחרית ונזכר בתפלה הסמוכה מנחה שלא התפלל שחרית, אולם הזיד ולא התפלל את התשלומין דשחרית במנחה שוב אינו יכול להתפלל את התשלומין בתפלה הבאה אח"כ במעריב דתו לית ליה מתיר להתפללה. דאע"פ דהראב"ד סובר דמתפלל תשלומין אפילו במופלגות היינו רק היכא ששכח ולא נזכר שחיסר תפלה עד לאחר כמה ימים, ומשנזכר מיד התפלל את התשלומין עם התפלה שבזמנה, דהתפלה שבזמנה מתיר להתפלל את התשלומין. אולם מכיון שחל בכל תפלה מחייב בפ"ע להתפלל תשלומין, אם נזכר שלא התפלל ובזמן התפלה הסמוכה הזיד ולא התפלל את התשלומין הוי כמי שביטל את התפלה הראשונה במזיד דלית ליה תשלומין, דפקע המתיר להתפלל תשלומין ולכן אינו משלים את התשלומין בתפלה הבאה אח"כ.

22 תוס' ד"ה איבעיה להו. וז"ל וגם לא תיקנו שבע ברכות של מוסף אלא משום ונשלמה פרים שפתינו ובזה ודאי עבר זמנו בטל קרבנו אבל שאר תפילות דרחמי נינהו ולואי שיתפלל אדם כל היום וכו' עכ"ל. ועיין בדברי הגרעק"א זצ"ל או"ח סי' ק"ו ובשו"ת רע"א ח"א סימן ט' דנשים אינן מתפללות מוסף דכל חיובם בתפלה אינו אלא מכיון דתפלה רחמי נינהו, אבל מוסף מתחייב משום ונשלמה פרים שפתינו, ונשים אינן שוקלות ולכן נשים אינן מתפללות מוסף. אך באמת נראה דאע"ג דהמחייב דתפלת מוסף חל משום ונשלמה פרים שפתינו, מ"מ חל בתפלת מוסף אף קיום דרחמי. ויתכן לפי"ז דאף נשים מחוייבות להתפלל מוסף משום שחל במוסף קיום תפלת רחמי ודלא כדברי הגרע"א זצ"ל.

23 דהנה עיין בבעל המאור מס' תענית דף א: בדפי הרי"ף דמביא מדרש בביאור הטעם למה מזכירין ומרצין על המים במשיב הרוח דוקא במוסף דשמ"ע, וז"ל ובמדרש אגדה מצאתי לפי שאין דעתו של אדם מתיישבת אלא במוסף, הדא הוא דכתיב שמעה ה' צדק וכו' זו ק"ש וכו' האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה, זו תפלת המוספין, מלפניך משפטי יצא זו היא שתוקעין בתפלת המוספין עכ"ל. ומבואר דזמן המשפט הוא במוסף דלכן תוקעין ואומרים מלכיות זכרונות ושופרות דוקא במוסף. וכן איתא בירושלמי פ"ד מר"ה. והנה יש להקשות מדוע בר"ה שחל בשבת אומרים הברכות של מלכיות זכרונות ושופרות במוסף, הלא כל הגזירות של סכנה היו רק על תקיעת שופר, דמשום כך העבירו תקיעת שופר משחרית למוסף כדאיתא בר"ה לב ב, ובר"ה שחל בשבת שאין תוקעין בשופר היו צריכין לזרז ולומר הברכות דמלכיות זכרונות ושופרות בשחרית, וכמו שאומרים הלל בשחרית. ונראה לתרץ עפ"י המבואר מדברי המדרש דמוסף הוא זמן הדין והמשפט, ולכן מוסף הוא הזמן המובחר להתפלל על הדין, שכבר התפלל שחרית וקרא קריאת התורה, וכמו שכתב במדרש דלאחר תפלת שחרית וקריאת התורה אין לו שפתי מרמה ודעתו מתיישבת ומוכן להתפלל והמשפט יצא בטוב, ומשום כך מתפלל מלכיות זכרונות ושופרות דוקא במוסף. ומשמע מזה שאף במוסף חל חלות קיום רחמי דהוא זמן להתפלל שהמשפט יצא בטוב. ועיין בתוס' דף כא: ד"ה עד, וכן הוא בשו"ע או"ח סי' רס"ח שיכול לצאת יד"ח תפלת מוסף כשמתפלל מוסף עם י"ח ברכות אם עכ"פ מזכיר של שבת וקרבנות, ומוכח נמי מזה דיש במוסף חלות וקיום תפלת רחמי, ואינו קיום קרבן בלבד דחל מדין ונשלמה פרים שפתינו, מדחזינן דהמתפלל י"ח ברכות במוסף יצא.

24 ובביאור דברי התוס' בסוגיין י"ל דתוס' חידשו דשחרית מנחה ומעריב הם חפצא דרחמי, דאע"פ דתקנו להתפלל אותן כנגד הקרבנות אבל אין בהן חלות וקיום הקרבת קרבן ממש. משא"כ מוסף דהוי בגדר הקרבת קרבן ממש משום ונשלמה פרים שפתינו, וזמן קרבן המוסף הוא עת ריצוי הקרבן ממש, ומשו"ה ליכא תשלומין במוסף. והנה הרמ"א או"ח סי' קכ"ח מביא המנהג דבחוץ לארץ נושאין כפים ביו"ט רק במוסף, וצ"ב בטעם הך מנהגא. ונל"פ דברכת כהנים הוא בזמן עבודה, ומוסף עדיף משאר תפילות שדינו כקרבן ממש, ולא הויא כשאר תפילות שנתקנו כנגד קרבנות אבל אין בהן חלות קיום הקרבת קרבן ממש, ומשו"ה מברכים ברכת כהנים רק בתפלת מוסף.

25 והנה עיין בירושלמי ר"ה פ"ד ה"ח "למה תוקעין במוסף ר' זעירא אומר משום מצות היום במוסף". ונראה לבאר דר"ל דקובעים כל הקיומים ומצוות היום בהתפלה המיוחדת להיום, דשחרית מנחה ומעריב הם תפילות חול, ומוסף היא תפלה נוספת הבאה מחמת קדושת היום, ולכן קובעים בה כל קיומי מצוות דהיום. ולפי"ז ג"כ מיושב למה מזכירים משיב הרוח ומוריד הגשם ומלכיות זכרונות ושופרות אף בשבת בתפלת מוסף ולא בשחרית, כי ההזכרות האלו נזכרין מחמת קדושת היום, וע"כ נאמרין דוקא במוסף שהיא תפלה מיוחדת הבאה מחמת קדושת היום.

26 גמ'. וז"ל ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו למימרא דכיון דלא אבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי ומהדרינן ליה ורמינהו טעה ולא הזכיר וכו' הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס קשיא עכ"ל. עיין בהגהות הב"ח שפירש דבברייתא מיירי שהתפלל הראשונה על דעת שהיא חובה ולא עלתה לו משום שלא הזכיר בה הבדלה, ועל זה הקשו בגמ' דהזכרת הבדלה בתפלה אינה מעכבת משום שיכול לאומרה על הכוס. ולפי"ז מבואר בגמ' שהחפצא של תפלה נקבעת ע"י כוונת המתפלל ולא במטבע ונוסח התפלה, ומכיון דהתפלל התפלה הראשונה על דעת שהיא תפלת ערבית לשם חובתו חל בה דין ערבית, והקשו בגמ' דאמאי לא יצא אם לא הבדיל בה, והרי הבדלה אינה אלא אזכרה בעלמא, וכדמוכח מזה שנאמרת על הכוס ואינה חלק מעצם מטבע ונוסח התפלה של ערבית במוצ"ש. אלא דלפי"ז קשה מדוע הקשה הגמ' רק אמאי אין תפלתו הראשונה עולה לו, דהו"ל להקשות נמי מדוע עלתה לו השניה לשם חובה, דהרי מסתמא כיון בה לשם תשלומין, ועי"ז חל עליה חלות שם תשלומין, ומכיון דעדיין לא יצא יד"ח תפלת חובה דלא הבדיל בראשונה וס"ד דהבדלה מעכבת אף השניה לא תעלה לו לשם תשלומין, דאין להקדים תשלומין לתפלת חובה, ויצטרך לחזור ולהתפלל עוד תפלה לשם תשלומין אחרי שיתפלל תפלה לשם חובה, וצ"ע.

27 והנה יש לחקור ביסוד הדין שאם חיסר תפלה שמתפלל תשלומין, האם הביאור בזה הוא שמתפלל התפלה הראשונה לשם חובה והשניה לשם תשלומין, ותפלת התשלומין הוי דין מסוים וחפצא בפ"ע של תפלה, או דילמא דמתפלל ב' תפילות של חובה, והחידוש של תשלומין הוא שהתפלה השנייה לשם חובת הזמן עלתה לו לתשלומין לתפלה שחיסר. ולמשל מי שחיסר תפלת מנחה שמתפלל ערבית ב' האם תפלתו הראשונה היא תפלת ערבית לשם חובה, והתפלה השנייה הויא חפצא בפני עצמה של תפלת תשלומין ואין עליה חלות שם תפלת ערבית כלל. או דילמא דמתפלל שתי תפילות של ערבית, ואחת עולה לו לחובת הזמן והשנייה עלתה לתשלומין למנחה שחיסר.

28 ונראה דהגמרא לכתחילה סברה שמקיים דין תשלומין עי"ז שמתפלל ב' תפילות לשם חובת הזמן, והתפלה השניה לחובת הזמן הויא תשלומין לתפלה שחיסר. ולפי"ז מיושבת קושייתנו למה לא הקשה הגמרא דיצטרך להתפלל עוד פעם תפלת התשלומין, די"ל דאע"פ שמסתמא כוון שהתפלה השנייה היא לתשלומין, מ"מ לא כוון להתפלל חפצא בפ"ע של תפלת תשלומין אלא דכוון להתפלל לשם חובת ערבית פעם שנית, ותפלת ערבית השנייה לשם חובה עולה לו לתשלומין לתפלת שבת שחיסר. ומכיון שכוון בשניה לתפלת ערבית לשם חובה והבדיל בה, השנייה עלתה לו לשם חובתו ויצא בה יד"ח ערבית דמוצ"ש, ואילו הראשונה לא יצא בה דלא הבדיל בה. ועל זה הקשה הגמרא דהרי הבדלה אינה אלא אזכרה בעלמא ואינה חלק מגוף המטבע של התפלה, וא"כ למה לא עלתה לו הראשונה.

29 אמנם יעויין ברי"ף דף יח. שכתב וז"ל ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה, שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו, דמיבעי ליה לאקומי תפלת חובת שעתיה ברישא, וכיון דלא אבדיל בקמייתא ואבדיל בבתרייתא גלי אדעתיה דהא בתרייתא היא חובת שעתיה, הלכך בעי למיהדר צלויי אחריתי כדי לאקדומי חובת שעתיה ברישא, ואי אבדיל בתרווייהו ואע"ג דלא מיבעי למיעבד הכי לא מחייב לאהדורי ואי נמי לא אבדיל בחדא מינייהו לא מהדרינן ליה דתניא טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים שאלה בברכת השנים מחזירים אותו הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס עכ"ל.

30 ונראה דלשיטת הרי"ף חלות שם התפלה נקבעת ע"י המטבע וצורת התפלה ואינה תלויה רק בכוונת המתפלל. ולפיכך סובר הרי"ף דכשהבדיל בשניה ולא בראשונה חל בשניה חלות שם תפלת חובה ועלתה לו, ואילו הראשונה הויא חפצא של תפלת תשלומין מדלא אמר בה הבדלה, ולא עלתה לשם תשלומין משום שאין להקדים תפלת תשלומין לתפלת חובה.

31 והנה מעשה אירע בוולאזין באדם אחד ששכח במוצאי שבת להתפלל ערבית, ולא הבדיל על הכוס, והוצרך להתפלל ביום ראשון ב' תפילות של שחרית אחת לחובת הזמן ואחת לתשלומין, ושאל את הגר"ח זצ"ל באיזה תפלה צריך לומר אתה חוננתנו, והשיב הגר"ח זצ"ל, "בשנייה. לא, בראשונה". וביאר הגר"ח זצ"ל סברתו דבמושכל ראשון י"ל שחייב לומר אתה חוננתנו בשנייה משום שהיא באה בתורת תשלומין לתפלת ערבית דמוצ"ש שחיסר, אלא דשוב נתיישב לומר שדין אמירת אתה חוננתנו אינה תלויה בחלות שם תפלת ערבית של מוצאי שבת, אלא דהוא דין בתפלה הראשונה של חול, ולו יצוייר שיום ראשון היה חל לפני מוצ"ש היינו צריכים לומר אתה חוננתנו בתפלת יום ראשון, ואצל היהודי הזה כך אירע שחל אצלו יום ראשון לפני מוצ"ש, וע"כ צריך לומר אתה חוננתנו בתפלה הראשונה שמתפלל ביום ראשון לשם חובת הזמן דשחרית. עכ"ד הגר"ח זצ"ל.

32 ויש להעיר על פסקו של הגר"ח זצ"ל דלכאורה זה תלוי ביסוד דין אמירת אתה חוננתנו, דיש לחקור בדין אתה חוננתנו אי הוי קיום הבדלה ודין אזכרה בעלמא הנאמרת במסגרת של תפלה, או דילמא דאתה חוננתנו הוי חלק מעצם טופס ומטבע הברכה דברכת אתה חונן בשמונה עשרה דערבית במוצ"ש. דבשלמא אי נימא שאמירת אתה חוננתנו הויא רק קיום הבדלה ודין אזכרה בעלמא ואינה חלק מגוף טופס הברכה דתפלת ערבית, ניחא דברי הגר"ח זצ"ל שיאמר אתה חוננתנו בתפלה הראשונה של יום ראשון - דאמירת אתה חוננתנו אינה דין בתפלת ערבית דמוצ"ש, אלא בתפלה הראשונה של חול. אמנם אם נאמר שאתה חוננתנו מהווה חלק מגוף טופס הברכות דשמונה עשרה של ערבית במוצ"ש, וכדקא סלקא דעתן בסוגיין לפירוש הב"ח - דמשום הכי סד"א דכשלא הבדיל בראשונה שצריך לחזור ולהתפלל, אזי היא חלק מעצם החפצא של שמונה עשרה של ערבית דמוצ"ש, וא"כ לכאורה צריך לומר אתה חוננתנו בתפלה השנייה של שחרית דיום ראשון, שהיא תשלומין לערבית של מוצאי שבת, וכהו"א של מרן הגר"ח זצ"ל.

33 ובחקירה הנ"ל לכאורה יש נפק"מ לדינא עד מתי יכול לומר אתה חוננתנו, דאם אתה חוננתנו הוי קיום הבדלה ואזכרה בעלמא, כמו הבדלה על הכוס, י"ל דיכול לאומרה עד יום שלישי וכדין הבדלה על הכוס. משא"כ אי נימא דהוי חלק מעצם החפצא דתפלת ערבית דמוצאי שבת י"ל דאינה נאמרת אלא במוצ"ש בלבד. ועיין במחבר שפסק או"ח סי' רצ"ד סע' א' שאם טעה ולא הזכיר אתה חוננתנו ויש לו יין להבדלה אינו חוזר ומתפלל, ולכאורה מוכח דאתה חוננתנו הויא הזכרה וקיום הבדלה בעלמא ואינה חלק מעצם טופס הברכה, דאי הוי חלק מעצם טופס הברכה דשמו"ע במוצ"ש א"כ לכאורה היה צריך לחזור ולהתפלל. ולכאורה זוהי ראייה לדברי הגר"ח זצ"ל דאתה חוננתנו אינו חלק מטופס הברכה דשמו"ע דמוצ"ש אלא קיום הבדלה ואזכרה בעלמא היא שתיקנוה בתפלה ראשונה של חול.

34 ויש להקשות על דברי הגר"ח זצ"ל מסוגיין, דלשיטת הרי"ף הטעם שאם הבדיל בשניה, התפלה הראשונה לא עלתה לו, הוא משום שעי"ז שהבדיל בשניה גילה דעתו שהתפלל הראשונה בתורת תשלומין ואין מקדימים תפלת תשלומין לתפלת חובה. וצ"ע דלפי דברי הגר"ח זצ"ל אמירת אתה חוננתנו הוי דין בתפלה הראשונה שמתפלל בחול, וא"כ אפילו אם כוון שהשנייה היא לחובתו דמוצ"ש והראשונה היא תשלומין למנחה של שבת היה צריך לומר הבדלה בראשונה שהיא התפלה הראשונה שהתפלל בחול. ועכצ"ל דמה שלא הזכיר אתה חוננתנו בראשונה הוא משום שטעה ואינו יודע ההלכה שאתה חוננתנו נאמרת בתפלת חול הראשונה, וא"כ ליכא כאן שום גילוי דעת לקבוע דהשניה לתפלת חובה באה והראשונה לתשלומין, די"ל שסתם טעה בדין אמירת אתה חוננתנו, ואולי באמת התפלה הראשונה באה לשם חובת מוצ"ש והשניה לתשלומין. דבשלמא אי נימא שאתה חוננתנו הוי חלק מגוף הטופס של ברכת אתה חונן בערבית דמוצ"ש, אזי י"ל שאם השמיט אתה חוננתנו מהתפלה הראשונה שהתפלל ואמרה בשניה דהויא גילוי דעת שתפלתו הראשונה היא לשם תשלומין והשנייה לשם חובה. אמנם אי נימא דאמירת אתה חוננתנו אינה אלא קיום הבדלה ואזכרה בעלמא, צ"ע דאיזו גילוי דעת איכא בזה שהשמיט אתה חוננתנו מתפלתו הראשונה לקבוע דהתפלל הראשונה לשם תשלומין, די"ל שטעה בדין אתה חוננתנו, ואין הוכחה שלא התפלל הראשונה לשם חובה.

35 ועוד יש להקשות על דברי הגר"ח זצ"ל, דיעויין בדברי רבינו יונה שכתב בשם הבה"ג דף כ. בדפי הרי"ף, וכן כתב הרשב"א בדף לג. ד"ה אלא אימא בשם רס"ג שאם טעה ולא הבדיל בחונן הדעת ואין לו כוס שצריך לחזור ולהתפלל, דהטעם שאם טעה ולא הבדיל אינו חוזר ומתפלל הוא משום שיכול לפטור את עצמו בהבדלה על הכוס, והיכא דאין לו כוס צריך לחזור ולהתפלל. וצ"ע לפי דברי הגר"ח זצ"ל, דהרי מה מועיל מה שיחזור ויתפלל והרי אין זו התפלה הראשונה של חול, וקיום הבדלה דאתה חוננתנו הוא דין בתפלה הראשונה של חול, ולמה צריך לחזור ולהתפלל.

36 וצריך לומר דמה שאמר הגר"ח זצ"ל שיאמר אתה חוננתנו בתפלה הראשונה של חול הוא היכא שאינו מתפלל במוצ"ש, אבל אם מתפלל במוצ"ש יש דין לומר אתה חוננתנו בתפלת חובה דערבית דמוצ"ש ואע"פ שאינה התפלה הראשונה של חול.

37 תוס' ד"ה טעה. וז"ל כתב רבינו יהודה אם טעה ולא הזכיר ר"ח במנחה לא יתפלל עוד בלילה דלמה יתפלל עוד הרי כבר התפלל כל תפלת המנחה מבעוד יום לבד ר"ח שלא הזכיר א"כ אין מרויח כלום אם יחזור ויתפלל במוצאי ר"ח הרי לא יזכיר עוד תפלת ר"ח עכ"ל.

38 בענין אזכרת יעלה ויבוא

39 א. גדר דין אזכרת יעלה ויבוא

40 ועיין בדברי רבינו יונה דף יח. בדפי הרי"ף ד"ה טעה ולא התפלל מנחה בע"ש וז"ל ומזה הטעם אומרים ג"כ שאם טעה ולא הזכיר ר"ח במנחה ולא נזכר ביום אינו מתפלל בערב שתים וכו' שכיון שהתפלל כבר י"ח והחזרה אינה צריכה אלא מפני זכירת ר"ח הואיל ועבר היום ולא נזכר בעוד שהיה ר"ח לחזור ולהתפלל אינו חוזר עכשיו דמה תועלת אחר שעבר ר"ח להתפלל פעם אחרת כיון שאינו מזכיר ר"ח עכשיו והי"ח כבר התפלל אותה, אבל חכמי פרובינצ"א ז"ל אומרים דכיון שבאותה תפלה לא יצא ידי חיוב שלא התפלל אותה כדינה כמי שלא התפלל כלל דיינינן ליה ומתפלל שתים לערב ואע"פ שכבר עבר ר"ח ואינו מזכיר ענין ר"ח בתפלה עכ"ל. ומבואר דנחלקו רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א בדין מי ששכח יעלה ויבוא במנחה אם צריך לחזור ולהתפלל ערבית שתים, וצ"ב ביסוד פלוגתתם.

41 ונראה דרבינו יהודה סובר דאמירת יעלה ויבוא בתפלה אינה חלק מגוף המטבע וחפצא של תפלת שמונה עשרה בר"ח המעכבת בקיום תפלת שמו"ע, אלא דאמירת יעלה ויבוא מהווה קיום בפני עצמו של אזכרת קדושת היום בתפלה. אמנם לכאורה פשיטא דיעלה ויבוא מהווה קיום בתפלה ואינו סתם דין אזכרת קדושת היום בעלמא, דאין מצוה להכריז סתם באמצע תפלה שהיום ראש חודש, אלא יסוד הדין של אמירת יעלה ויבוא בתפלת שמו"ע הוא שחל דין מסוים לצרף אזכרת קדושת היום לתפלה. ולפי"ז נראה דלשיטת רבינו יהודה הטעם שצריך לחזור ולהתפלל כששכח לומר יעלה ויבוא בתפלתו אינו כדי לקיים את עיקר הקיום של תפלת י"ח, דאף אם לא אמר יעלה ויבוא קיים עיקר דין תפלה מאחר דהתפלל עצם החפצא של תפלת שמו"ע, אלא שחוזר ומתפלל כדי לקיים הקיום המסוים של אזכרת קדושת היום בתפלה. ולכן סובר רבינו יהודה שחוזר ומתפלל רק היכא שבתפלה השניה יזכיר יעלה ויבוא ויקיים קיום אזכרת קדושת היום בתפלה, משא"כ במוצאי ראש חודש שאי אפשר להזכיר יעלה ויבוא ולא יקיים הקיום דאזכרת קדושת היום בתפלה, אינו חוזר ומתפלל שתים מאחר דכבר קיים את הקיום דתפלת י"ח, ותו אינו יכול להשלים קיום אזכרת קדושת היום בתפלה. ומאידך חכמי פרובינצ"א ס"ל דאמירת יעלה ויבוא בר"ח הויא חלק מעצם החפצא ומטבע של התפלה, ואם לא הזכיר יעלה ויבוא הרי זה כמי שדילג ברכה וכמי שלא התפלל דמי, ולכן חייב להתפלל ערבית שתים במוצאי ר"ח מדין תשלומין דהרי הוא כמי שלא התפלל מנחה כלל.

42 והנה פעם היה מעשה דהגר"מ זצ"ל שכח לומר יעלה ויבוא בתפלת שחרית בשבת ראש חודש, והגר"מ רצה מיד לחזור ולהתפלל שחרית עם יעלה ויבוא, אך אביו הגר"ח זצ"ל א"ל שאינו צריך לחזור ולהתפלל שחרית אלא שיתפלל מוסף ויצא יד"ח אזכרת יעלה ויבוא דשחרית ע"י מוסף שמזכירין בה קדושת היום דר"ח.

43 ובביאור פסק זה אמר הגר"ח זצ"ל דאיתא בגמ' לקמן דף ל: "טעה ולא הזכיר של ר"ח בשחרית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במוספין וכו' בצבור שנו". ועיין ברש"י ד"ה בציבור וז"ל ובה"ג מפרש לה בשליח ציבור, משום טירחא דציבורא, אבל יחיד הדר עכ"ל. ועיין בשו"ע או"ח סי' קכ"ו סע' ג' שפסק וז"ל כל מקום שהיחיד חוזר ומתפלל ש"צ חוזר ומתפלל אם טעה כמותו כשמתפלל בקול רם חוץ משחרית של ראש חודש, שאם שכח ש"צ ולא הזכיר יעלה ויבוא עד שהשלים תפלתו אין מחזירין אותו מפני טורח הציבור, שהרי תפלת המוספין לפניו שהוא מזכיר בה ר"ח עכ"ל. וכתב המג"א שם ס"ק ג' וז"ל אי לאו דמסתפינא הייתי אומר, יחיד שלא הזכיר ראש חודש בשחרית והתפלל מוסף, אין צריך שוב להתפלל שחרית ולא גרע דיעבד ליחיד מלכתחילה לרבים וכו' עכ"ל.

44 והקשה הגר"ח זצ"ל דאי נימא דאם שכח יעלה ויבוא בשחרית מחזירין אותו משום דלא יצא יד"ח שחרית, צ"ע בדברי המג"א שפסק דבדיעבד יצא ידי חובת אזכרת קדושת היום ע"י תפלת מוסף, דאיך יוצא תפלת שחרית ע"י תפלת מוסף, ואיך נעשית תפלת שחרית תפלה למפרע.

45 וביאר הגר"ח זצ"ל דתרי חיובים נכללים בתפלה דראש חודש, חדא חובת התפלה, ועוד חובת הזכרת מעין המאורע, שהוא קיום מסוים של אזכרת קדושת היום בתפלה. ובהתפלל שמונה עשרה ולא אמר יעלה ויבוא, יצא ידי חובת תפלה, אלא שלא יצא ידי חובת הזכרת מעין המאורע, ולזה אמרו חכמים שמחזירין אותו, שחייבוהו לחזור ולהתפלל עוד הפעם כדי לקיים חובה זו דהזכרת מעין המאורע. והוסיף הגר"ח זצ"ל דלפי"ז י"ל שהתפלה השנייה היא תפלת נדבה דהרי כבר קיים חובת תפלת שחרית בתפלתו הראשונה, ורק מתפלל שוב תפלת נדבה כדי לקיים קיום הזכרת מעין המאורע.

46 ולפי"ז ביאר הגר"ח זצ"ל את דברי המג"א שפסק שאף היחיד אם כבר התפלל מוסף מכיון שהזכיר ענין קדושת היום במוסף, יצא בזה ידי חובת הזכרת מעין המאורע של שחרית, ואינו חייב להתפלל שחרית עוד הפעם, כי חובת התפלה דשחרית כבר יצא אפילו בלי הזכרת מעין המאורע, וחובת הזכרת מעין המאורע בתפלה יצא במה שהזכיר את קדושת היום במוסף. ומה שחייבו חכמים את היחיד ששכח יעלה ויבוא בשחרית להתפלל עוד הפעם שחרית ולא לסמוך על מה שיזכיר ר"ח במוסף, היינו משום דכיון דיחיד יכול להתפלל תפלת נדבה עדיף לו לחזור ולהתפלל תפלת נדבה ולכלול בה הזכרת מעין המאורע, ומ"מ אם היחיד כבר התפלל מוסף בדיעבד יצא ידי חובת אזכרת ר"ח. ולפי"ז אמר הגר"ח זצ"ל דיוצא חידוש לדינא, שבראש חודש שחל להיות בשבת ושכח היחיד יעלה ויבוא בשחרית, מכיון דקיי"ל דאסור להתפלל תפלת נדבה בשבת ויו"ט או"ח ריש סי' ק"ז, אינו מתפלל שחרית עוד הפעם כדי להזכיר מעין המאורע ויוצא חובת הזכרת מעין המאורע דראש חודש בתפלת מוסף. ולכן פסק הגר"ח זצ"ל לבנו הגר"מ זצ"ל שלא יחזור על שחרית אלא יסמוך על תפלת מוסף לצאת יד"ח אזכרת קדושת היום דר"ח. והוסיף בזה הגר"ח זצ"ל ואמר, דלפי"ז בזמן הזה שאין מנהגנו להתפלל תפלת נדבה, אף היחיד לכתחילה ינהג כהש"צ ויסמוך על מה שיזכיר קדושת היום דר"ח במוסף, ולא צריך להתפלל שחרית עוד פעם ואפילו בימות החול.

47 ונראה שכל זה נכון לפי שיטת רבינו יהודה, שסובר דיסוד דין אמירת יעלה ויבוא הוא משום קיום הזכרת מעין המאורע בתפלה, וע"כ פסק שאם שכח לומר יעלה ויבוא במנחה דר"ח שאינו מתפלל ערבית שתים במוצאי ר"ח, דמה ירויח דעיקר התפלה כבר יצא, ובמוצאי ר"ח אי אפשר לקיים עוד קיום הזכרת מעין המאורע בלילה שאינו יכול לומר אז יעלה ויבוא. ולפי"ז י"ל דאע"פ שהחסיר יעלה ויבוא מ"מ קיים עיקר מצות תפלת י"ח וכשחוזר ומתפלל צריך להתפלל תפלת נדבה כדי לצאת יד"ח הזכרת מעין המאורע בתפלה, והוא הדין בזה"ז דיכול לסמוך על מוסף לכתחילה לצאת יד"ח הזכרת מעין המאורע. אמנם לפי שיטת חכמי פרובינצ"א דס"ל דיעלה ויבוא מהווה חלק מעיקר החפצא ומטבע דהברכות של תפלת ר"ח, ואם דילג יעלה ויבוא חשיב כאילו לא התפלל אותה תפלה כלל, אי אפשר ליחיד לצאת יד"ח שחרית עם אזכרת קדושת היום בתפלת מוסף, ודברי המג"א והגר"ח זצ"ל הם אליבא דשיטת רבינו יהודה.

48 ב. קיום יעלה ויבוא ע"י חזרת הש"ץ

49 והנה מבואר בגמ' לקמן דף כט: "טעה ולא הזכיר של ר"ח בעובדה חוזר לעבודה". ועיין בתוס' שם ד"ה טעה וז"ל ובהלכות גדולות פירש דוקא ביחיד אבל בציבור אינו חוזר מפני ששומעה מש"צ וכו' ואע"ג דאמרינן התם לא פטר ר' גמליאל אלא העם שבשדות משום דאניסי טרידי אבל טעה לא, יש לומר היינו שלא התפלל כלל וה"ה לכל דבר שמחזירין אותו אי הדר שמע ליה משלוחא דציבורא מראש ועד סוף נפיק. והרב ר"מ פסק דוקא שכח להזכיר של ר"ח אבל שכח ברכה שלמה מחזירין אותו ואינו יוצא בשמיעתו משליח ציבור עכ"ל.

50 ודבריהם צ"ב, דסברי שש"צ אינו מוציא את הבקי רק בגוונא שלא התפלל כלל אבל היכא שהתפלל ורק שצריך לחזור ולהתפלל אז שפיר מוציא ש"צ אף את הבקי, וצ"ע דהרי קיי"ל דאין ש"צ מוציא את הבקי וא"כ מאי שנא היכא שכבר התפלל הבקי ורק דצריך לחזור ולהתפלל דאזי מוציאו הש"צ. ועוד צ"ע בסברת הר"מ שבתוס' הנ"ל דמאי שנא היכא שדילג ברכה שאין ש"צ מוציאו מהיכא שלא אמר יעלה ויבוא דסומך על חזרת הש"צ.

51 ונראה לבאר בזה, דהנה יש לעיין מהו גדר הדין דחזרת הש"צ. ונראה דיסוד הדין דחזרת הש"צ אינו חל מדין שומע כעונה דעלמא, דהיינו שע"י חזרת הש"צ מוציא הש"צ את הרבים ידי חובתם ופוטר את הרבים מחיוב תפלה בלחש שלהם, דא"כ היאך פוטר הש"ץ את העם שבשדות שלא שמעו אותו. אלא דיסוד הדין דחזרת הש"צ חל מדין שליחות, וכדמשמע מלשון המשנה דף לד: "המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם ש"צ הוא סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו". וכן יש להוכיח מדברי הגר"א או"ח סי' תקפ"א סעיף א' שפסק הרמ"א שם "מיהו כל ישראל כשרים להיות ש"צ רק שיהיה מרוצה לקהל אבל אם מתפלל בחזקה אין עונים אחרין אמן", וכתב הגר"א בביאור הגר"א שם ד"ה רק שיהא שהמקור לדין זה הוא מהמשנה בתרומות פ"א מ"א דהתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה, דבשליחות בעינן שיהא מרוצה לדעת הבעלים דדרשינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ומשמע מדברי הגר"א דדין חזרת הש"צ חל מדין שליחות דעלמא.

52 אמנם נראה דאין חזרת הש"צ דין שליחות דעלמא להוציא כל יחיד ויחיד ולהוי כאילו התפלל היחיד בעצמו תפלה בלחש, דהרי אף היכא שכולם התפללו בלחש עבדינן חזרת הש"צ. אלא נראה דיש ב' דינים בתפלה: א קיום תפלה בלחש, שהיא חלות תפלת יחיד, ברם אם מתפללים עשרה אנשים ביחד בלחש חל על תפלתם חלות שם תפלה בציבור, וכדמבואר ברמב"ם פ"ח מהל' תפלה ה"א וז"ל תפלת הציבור נשמעת תמיד, אין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור עכ"ל. ומבואר דחל קיום תפלה בציבור כשעשרה מתפללים ביחד תפלה בלחש. ב קיום תפלת הציבור המתקיימת ע"י חזרת הש"צ, וכדפסק הרמב"ם פ"ח מהל' תפלה ה"ד וז"ל כיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעין עכ"ל. והגדר דתפלת הציבור היינו דהחזן הוי שליח של הציבור להתפלל תפלה בעד הציבור כולו, וחלה על תפלתו חלות שם תפלת הציבור, ודומה לדין קרבן ציבור שהוא חפצא של קרבן שקרב עבור כל הציבור. ולכן אי אפשר לצאת יד"ח תפלה בלחש ע"י תפלת הש"צ שהיא חפצא של תפלה בפ"ע דתפלת הציבור.

53 ונראה להביא ראיה לזה, דהנה עיין ברמב"ם פ"י מהל' תפלה ה"ב וז"ל אבל אם טעה ש"צ כשהוא מתפלל בלחש אני אומר שאינו חוזר ומתפלל פעם שניה מפני טורח צבור אלא סומך על התפלה שמתפלל בקול רם והוא שלא טעה בשלש ראשונות שאם טעה בהם לעולם חוזר כמו שהיחיד חוזר עכ"ל. ולכאורה מדברי הרמב"ם נראה דבאמת מעיקר הדין היה צריך לחזור, אלא דמשום טרחא דצבורא פטרוהו, וצ"ע מדוע מעיקרא דדינא לא יצא הש"צ ידי חובתו בתפלתו בקול רם, דהניחא ביחיד שטעה שאינו יכול לצאת מן הש"צ משום דש"צ אינו מוציא את הרבים ידי חובתם, וממילא אי אפשר ליחיד לסמוך על חזרת הש"צ. אבל מדוע הש"צ בעצמו לא יסמוך על תפלתו, ולמה אנו צריכים לקולא של טרחא דצבורא.

54 ולפי מה שכתבנו נראה דהדין שאין ש"צ מוציא את מי שבקי יד"ח, הוא דין בעצם חובת תפלה בלחש, דאין תפלת קול רם פוטרת אותה, דהויין ב' קיומים נפרדים של תפלה. ודין זה חל בין בנוגע לקהל ובין בנוגע לש"צ עצמו. ולכן מעיקר הדין אפילו הש"ץ אינו יכול לצאת ידי חובתו בתורת יחיד להתפלל תפלה בלחש ע"י תפלת חזרת הש"ץ שהיא חפצא של תפלה בפ"ע דהויא תפלת הציבור כולו. דיש שני קיומים וחפצאות נפרדים של תפלה, חפצא וקיום דתפלת היחיד וחפצא וקיום דתפלת הציבור, ואי אפשר לצאת יד"ח תפלת היחיד ע"י חפצא וקיום של תפלת הציבור. ומשום כך הוצרך הרמב"ם לומר דמשום טירחה דציבורא הקילו שאין הש"צ צריך לחזור להתפלל עוד פעם בלחש. ויש להביא עוד ראיה לזה, דהנה עיין ברמב"ם פ"ט מהל' תפלה ה"ג וז"ל ואחר וכו' והכל עומדים ושומעים ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה בין אלו שלא יצאו ידי חובתן בין אלו שכבר יצאו ידי חובתן עכ"ל. והנה לכאורה דין עמידה ועניית אמן לתפלת הש"צ הוא דין למי שאינו בקי דבכדי לצאת חובת תפלה הוא צריך לענות אמן לחזרת הש"ץ. אכן מדברי הרמב"ם מבואר דאפילו אלו שכבר התפללו בלחש חייבים בזה, והוא משום דבעצם תקנת חזרת הש"צ נאמר דכל הצבור חייבים לעמוד, לשמוע, ולענות אמן אחר כל ברכה וברכה, והיינו משום דעצם תפלת הש"צ חלה לכל הצבור, שזוהי עצם תקנת חזרת הש"ץ, דלא רק הש"צ מתפלל אלא דכל הצבור מתפללים, וחזרת הש"ץ הויא חפצא של תפלת הציבור.

55 וכן מוכח מהא דלרוב הראשונים סדר תקיעות שעל סדר הברכות מתקיים בחזרת הש"צ, וכן הוא מנהגנו דלא כהערוך הובא בתוס' ר"ה דף ל"ג ד"ה שיעור. ולכאורה צ"ע דהרי כל הציבור כבר התפללו ואמרו את הברכות דמזו"ש, וא"כ איך יש להם קיום תקיעה על סדר הברכות בחזרת הש"ץ. ונראה דמוכח מזה, דחזרת הש"צ חלה עבור כל הציבור מדין תפלת הציבור, דכל הציבור מיקרי מתפללים ע"י הש"צ, דחזרת הש"ץ הויא תפלה של כל הציבור כולו, וממילא נחשב שתוקעים הקהל על סדר הברכות. והנה תקנת חזרת הש"צ אינה תקנה מיוחדת בר"ה ויוה"כ של יובל בלבד, ועל כרחך דבכל השנה כולה ג"כ חל הדין דחזרת התפלה בקול רם חלה לכל הצבור, והויא חפצא של תפלת הציבור.

56 ונראה להוסיף עוד דלא שייך לקיים חלות שם תפלת הציבור אא"כ כבר חל קיום של תפלה בלחש, וקיום של תפלה בציבור. והטעם לזה משום שחלות קיום תפלת הציבור מתקיימת ע"י חזרת הש"צ, ואם לא התפללו הציבור מקודם תפלה בלחש בציבור לא מיקריא חזרת הש"צ. דחלות שם תפלת הציבור חלה על חזרת הש"צ רק אם לפני כן התפללו הציבור תפלה בלחש והצטרפו יחד לקיים תפלה בציבור, דאזי הש"צ נעשה שלוחם להתפלל חפצא של תפלת הציבור.

57 ולפי"ז נראה לבאר את דברי התוס' דף כט: ד"ה טעה דאין הש"צ מוציא את הבקי שלא התפלל כלל דמכיון שלא התפלל בלחש לא הוי חלק מן הציבור ולכן אין הש"צ שלוחו ותפלת הש"ץ אינה מתייחסת אליו כלל. משא"כ באופן שהבקי התפלל תפלה בחלש בציבור אלא שחייב לחזור ולהתפלל שנית וכגון ששכח יעלה ויבוא, שפיר יוצא ע"י חזרת הש"צ. והביאור בזה הוא כמו שנתבאר אליבא דרבינו יהודה דבשכח ולא הזכיר של ר"ח, התפלה שהתפלל הויא חפצא של תפלה, אלא דצריך לחזור ולהתפלל כדי לקיים אזכרת מעין המאורע בתפלה, ומכיון שהתפלל בלחש תפלה בציבור והוי חלק מן הציבור וקיים עיקר מצות תפלה משו"ה תפלת הש"צ מתייחס אליו ויוצא ע"י חזרת הש"ץ חובת אזכרת מעין המאורע. ואע"פ שאין יוצאים ע"י חזרת הש"צ חובת תפלה של כל יחיד ויחיד, מ"מ לענין קיום דין אזכרת מעין המאורע בתפלה שפיר יוצאים ע"י תפלת הש"צ. דלא בעינן שתהא אזכרת מעין המאורע וקדושת היום בחפצא של תפלת שחרית שיוצא בה יד"ח, אלא בעינן רק אזכרת מעין המאורע בחפצא של תפלה, דהא גם ע"י תפלת מוסף יוצא בדיעבד, ולפיכך גם קיום תפלת הציבור דחלה בחזרת הש"צ עבור כל הציבור מהווה קיום תפלה עם אזכרת קדושת היום ויוצאים בה ידי חובת אזכרת היום. ולפי"ז מבואר נמי שיטת הבה"ג המובא בתוס' הנ"ל דיחיד שהתפלל בלחש בציבור ושכח לומר יעלה ויבוא אינו חוזר ומתפלל אלא סומך על הש"צ, משום דתפלת הש"צ חלה ליחיד שהתפלל בציבור, והבה"ג סובר דאע"פ ששכח לומר יעלה ויבוא מ"מ קיים עיקר קיום תפלת שמונה עשרה ע"י התפלה שהתפלל בלחש בציבור, דלא חיסר אלא קיום אזכרת מעין המאורע בעלמא וכשיטת רבינו יהודה, ולכן תפלת הש"ץ מתייחסת אליו. ויוצא ידי חובת אזכרת קדושת היום ומעין המאורע בתפלה ע"י חזרת הש"צ.

58 ולפי"ז מתבאר היטב דברי הר"מ בתוס' דבלא הזכיר ברכה אחת אינו יוצא בשל ש"צ, משום דאז עצם התפלה חסרה, דלא התפלל תפלת י"ח, ולא יצא כלל ידי חובת תפלה, ודינו כמו שלא התפלל כלל, דהש"צ אינו מוציא את הבקי שלא התפלל כלל, דאינו חלק מהציבור ואין הש"צ נעשה שלוחו, ותפלת הציבור אינה מתייחסת אליו.

59 ג. גדר דין יעלה ויבוא בברכהמ"ז

60 והנה בדומה לזה יש להסתפק לענין אמירת מעין המאורע ויעלה ויבוא בברכת המזון אי הוה חלק ממטבע דברהמ"ז דראש חודש, או דאינו אלא קיום אזכרת ר"ח בברכת המזון, דזמן אמירת הזכרת מעין המאורע הוא בברכת המזון. ועיין בדברי חמודות על הרא"ש, פרק שלשה שאכלו, אות ע"א וז"ל ואם התחיל לאכול בשבת וחשכה לו קודם גמר סעודתו כתב באורחות חיים בשם תוספות שמזכיר של שבת בברכת המזון שהכל הולך אחר התחלת הסעודה והוא הדין בראש חדש ופורים וכו', ואע"פ שרבינו הרא"ש כתב בתשובה כלל כ"ב שאין להזכיר כלל של שבת בחול מידי דהוה אתפלת מנחה של שבת שאם שכחה מתפלל למוצ"ש שתים של חול, בתשובה אשכנזית כתוב דלא דמי דזמן תפלת מנחה עבר ואין מתפלל במוצאי שבת אלא לתשלומין והאיך יתפלל של שבת ודינו להבדיל בראשונה, אבל ברכת המזון אתי על סעודה שסעד בשבת וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע עכ"ל. ונראה לומר שהרא"ש ותשובה אשכנזית נחלקו אם הזכרת מעין המאורע בברכת המזון הוי חלק מעצם מטבע הברכה דברהמ"ז דשבת ור"ח או דאינה אלא הזכרה בעלמא, דהרא"ש סובר שהזכרת מעין המאורע הויא הזכרה בעלמא הנאמרת בברכת המזון, ואע"פ שבהתחיל סעודתו בשבת או בר"ח חל חיוב לברך ברהמ"ז של שבת או של ר"ח, מ"מ מכיון שעבר היום אין מקום להזכיר מעין המאורע, דהזכרת מעין המאורע אינה חלק ממטבע של ברכת המזון דר"ח, אלא שחל דין הזכרת מעין המאורע דר"ח כשמברך ברכת המזון בר"ח, ומכיון שעבר היום תו ליכא הזכרת מעין המאורע. משא"כ אליבא דהתשובה אשכנזית דס"ל שהזכרת מעין המאורע הוי חלק ממטבע של ברכהמ"ז דשבת ור"ח, וכיון שהתחיל הסעודה בשבת או בר"ח, חל חיוב לברך חלות שם ברכהמ"ז דשבת ור"ח, וע"כ אע"פ שכבר עבר היום צריך להזכיר מעין המאורע בברכת המזון.

61 והנה הרא"ש הוכיח את שיטתו מהא דקיי"ל דבשכח להתפלל מנחה בשבת מתפלל בערבית שתים של חול, והוא הדין דכשלא בירך ברכת המזון בשבת כשמברך במוצאי שבת אינו מזכיר אזכרת שבת. והתשובה האשכנזית דחה את ראייתו דשאני תפלה שעבר זמן תפלת מנחה והאיך יתפלל של שבת במוצאי שבת, משא"כ בברכת המזון עדיין יכול להזכיר מעין המאורע על סעודתו שאכל. ועלינו להבין את השייכות בין דין תשלומין בתפלה לבין ברכהמ"ז.

62 ונראה בביאור יסוד פלוגתתם, דנחלקו ביסוד דין תשלומין כששכח להתפלל מנחה בשבת שמתפלל ערבית שתים, האם יסוד הדין הוא דחל על תפלת התשלומין שם מנחה, או דילמא דחל עליה שם תפלת ערבית, ומתפלל שתי תפילות של ערבית אלא דדין תשלומין הוא שאחת עלתה לתשלומין דמנחה. וי"ל דהרא"ש סובר דבתשלומין במוצ"ש מתפלל חלות שם מנחה, וע"כ מוכיח הרא"ש דמהא שאין מתפלל בנוסח תפלת מנחה של שבת מוכח שאע"פ שגדר חלות התפלה דתשלומין הוא התפלה שחיסרה דהיינו מנחה של שבת, מ"מ נוסח ומטבע התפלה אזיל בתר זמן אמירתה, ומכיון שעבר יום השבת שוב אינו מזכיר של שבת בתפלה. ולפי"ז הוא הדין כשהתחיל סעודתו בשבת ולא בירך עד מוצ"ש דאינו מזכיר בברכהמ"ז מעין המאורע דשבת, ואע"פ דהזכרת מעין המאורע דשבת הוי חלק ממטבע של ברכת המזון דשבת מ"מ הזכרת מעין המאורע תלויה בזמן אמירתה. וע"ז חולק התשובה האשכנזית דסובר שאין לדמות דין תשלומין בתפלה לברכת המזון, דבתשלומי תפלה מתפלל חפצא של תפלת אותו הזמן פעמיים, דהיינו שמתפלל פעמיים ערבית של חול ועולה לתשלומין דמנחה של שבת, ומכיון שיסוד חלות התפלה הויא תפלה של חול אין מזכיר בה של שבת. משא"כ בברכת המזון דחלות שם ברהמ"ז תלויה בסעודה, דסעודת שבת מחייבת ברכת המזון דשבת ואע"פ שנמשכת הסעודה אחרי לילה אומר בה רצה ומזכיר שבת, דהא מברך חפצא של ברכהמ"ז דשבת.

63 ד. ביאור המחלוקת בין הר"י וחכמי פרובינצ"א

64 ועוד נראה לומר בביאור המחלוקת בין רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א דתרווייהו ס"ל שאם לא הזכיר יעלה ויבוא יצא יד"ח תפלה, וקיים עצם החפצא של תפלה אלא דחל חסרון בקיום התפלה שלא קיים מצות תפלה בשלימותה, וחייב בתשלומין מחמת חסרון זה. וחכמי פרובינצ"א סוברים שאע"פ שבמוצאי ר"ח אינו מזכיר יעלה ויבוא מ"מ חייב להתפלל תשלומין במוצאי ר"ח כדי להשלים מצות תפלה להתפלל תפלה בשלימותה כדינה. משא"כ רבינו יהודה סובר דצריך להשלים את עצם הדבר שחיסר, וחובת התשלומין חל עליו להשלים את הקיום המיוחד של אזכרת מעין המאורע בתפלה, ומכיון שבלילה אי אפשר להשלים חסרון זה אינו חוזר ומתפלל.

65 ברם לפי"ז צ"ע קצת בדברי הגר"ח זצ"ל דס"ל דבשכח יעלה ויבוא חוזר ומתפלל תפלת נדבה כדי להשלים הקיום דהזכרת מעין המאורע בתפלה, דהרי לפי רבינו יהודה הטעם שחוזר ומתפלל הוא בכדי להשלים החסרון המסוים בתפלתו הראשונה שהתפללה שלא כדינה בשלימותה, ולכאורה לפי"ז אזכרת מעין המאורע הוי דין בקיום מצות תפלת חובה בשלימותה וא"כ אי אפשר להשלים החסרון בתפלת חובה ע"י תפלת נדבה, דתפלת נדבה הויא חפצא של תפלה בפני עצמה ואינה משלימה חסרון בגופה של תפלת החובה. אמנם מבואר להדיא בלשון רבינו יונה דלשיטת חכמי פרובינצ"א הטעם דמתפלל ערבית שתיים הוא משום דכששכח יעלה ויבוא נחשב כאילו לא התפלל כלל. ומשמע דלרבינו יהודה כשהתפלל ושכח יעלה ויבוא קיים עצם החפצא של תפלה ורק חיסר קיום בפ"ע של אזכרת מעין המאורע בתפלה, ולפי"ז י"ל דשפיר יכול לקיים קיום הזכרת מעין המאורע בתפלה אף ע"י תפלת נדבה, וכדברי הגר"ח זצ"ל.

66 ע"כ ענין אזכרת יעלה ויבוא

67 בענין תפלת מנחה

68 גמ'. וז"ל ואיזו היא מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה עכ"ל.

69 א. גדר דין חצות ומחצה

70 עיין ברש"י ד"ה מנחה גדולה וז"ל אם בא להקדים תמיד של בין הערבים אינו יכול להקדימו קודם שש ומחצה דבין הערבים כתיב ביה מכי ינטו צללי ערב משהחמה נוטה למערב דהיינו משש ומחצה ולמעלה דאמר מר חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם באמצע הרקיע עכ"ל. ומפשטות לשון רש"י משמע דזמן מנחה גדולה משש ומחצה הוי מה"ת, דמשש ומחצה הוי בין הערבים.

71 והנה בעיקר הדין דזמן תפלת מנחה נקבע בחצות ומחצה ולא בחצות ממש, איתא ביומא דף כח.: "אלא אמר רבא רב יוסף, הא קא קשיא ליה, דתנן חל ערב פסח להיות בערב שבת נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה, ונשחטיה מכי משחרי כותלי", ופירש רש"י ד"ה חל להיות בערב שבת וז"ל הוצרך למהר תמיד של בין הערבים בכל יכולת לפי שפסחים נשחטו אחריו וצריך לצלותן מבעוד יום, ואמרינן התם מוקמינן ליה אדיניה מכי ינטו צללי ערב וקתני נשחט התמיד משש ומחצה, ואי מכי משחרי כותלי מיקרי בין הערבים נשחטיה מכי משחרי דהיינו מתחילת שבע, עכ"ל. וממשיכה הגמרא "מאי קושיא, ודילמא כותלי דבית המקדש בשש ומחצה משחרי משום דלא מכווני טובא, אי נמי שאני אברהם דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו", ופרש"י ד"ה דלא מכווני "לא היו זקופים בצמצום, ולפי שהחומה היתה רחבה מלמטה והולכת ומתקצרת ועולה, ולפיכך אין חודו של שפת עוביו למעלה מיצל על זקיפתו להשחירו עד שתימשך חמה למערב". ולכאורה מבואר בגמרא דעיקר זמן שחיטת התמיד מדאורייתא הוא מחצות ממש, והא דבפועל זמן הקרבתה הוא משש ומחצה הוא מדרבנן מכיון דכתלי המקדש לא מכווני, ואיכא למיחש שמא מחמת עיקום כותלי בית המקדש לא יכוונו הזמן בדקדוק. וכמבואר בגמ' דמשום הכי התפלל אברהם אבינו תפלתו מחצות כיון שאיצטגנינות גדולה היתה בו שידע לכוון בדיוק זמן חצות, ומשום הכי אוקמה אברהם לזמן התפלה אעיקר זמן מן התורה שהוא משעת חצות ממש דהיינו בתחילת שעה שביעית, ולא בשש ומחצה. והנה עיין בגמ' פסחים דף ה. דמבואר דרבא סובר שחמץ אסור משש שעות למעלה מחמת האיסור דלא תשחט על חמץ דם זבחי. ופרש"י ד"ה לא תשחט וז"ל ושחיטת פסח זמנה מתחלת שבע שהוא בין הערבים שכבר נוטה חמה לצד שקיעתה והכי אמרינן בפ' אמר להם הממונוה צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי דהיינו מחצות ואילך וגמרינן מיניה דשחיטת התמיד מתחלת שבע וקשיא לן התם מתני' דתמיד נשחט בשש שעות ומחצה, ומשני לן שאני כותלי בית המקדש דלא מיכווני רחבין תחתיהן מאד ולא משתחרי עד שש ומחצה עכ"ל. ומשמע שמה"ת זמן התמיד הוא משש שעות ולמעלה ומשו"ה איסור חמץ חל בשש שעות ומעלה, והדין שאין התמיד נשחט עד שש ומחצה הוא דין מדרבנן משום דכותלי המקדש לא מיכווני.

72 אמנם עיין ברמב"ם פ"א מהל' תמידין ומוספין הל' א' - ב' שכתב וז"ל מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום, והם הנקראים תמידין אחד בבקר ואחד בין הערבים וכו', ואימתי זמן שחיטתן, של בקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה וכו', תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך, והוא משש ומחצה ומעלה עד סוף היום, ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמונה שעות ומחצה וקרב בתשעה ומחצה, ולמה מאחרין אותו שתי שעות אחר תחילת זמן שחיטתו מפני הקרבנות של יחידים או של צבור, לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים, חוץ מקרבן פסח לבדו שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות עכ"ל. ומלשון הרמב"ם משמע דחצות ומחצה הוי דינא דאורייתא, וכדחזינן דהשוה זמן תמיד של שחר לתמיד של בין הערבים וכלל לזמנים אלו בעיקר זמן מצות עשה דהקרבת תמידין מן התורה, ומשמע מדבריו דזמן דשש ומחצה מדאורייתא הוא, וכמו שזמן תמיד של שחר מה"ת, הוא הדין דזמן שש ומחצה האמור לגבי תמיד של בין הערבים נמי חל מן התורה.

73 ונראה לפרש בכוונת הרמב"ם פ"א מהל' תמידים ומוספים ה"א שכתב דזמן תמיד של בין הערבים משש ומחצה דזהו זמן שיאריך הצל ויראה לכל שהאריך, דזמן שחיטת התמיד הוא משיוודע לכל שהוא כבר אחרי חצות וזהו בחצות ומחצה. ולזה נתכוין הרמב"ם כשכתב משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך, ומשמע שהרמב"ם סובר דיש דין מה"ת דזמן שחיטת תמיד של בין הערבית הוא בזמן שכבר ידוע לכל שהאריך הצל, דהיינו שידוע לכל שהוא אחרי חצות וכל זמן שיש באנשים ספק בדבר אסור מה"ת לשחוט את התמיד ולכן פסק שזמנה מה"ת בשש ומחצה.

74 אך צריך עיון בשיטת הרמב"ם וברש"י בסוגיין, דלכאורה מבואר להדיא מהסוגיא ביומא דחצות ומחצה הוי זמן התמיד מגזירה דרבנן מחשש שמא יטעו, ואילו מדאורייתא זמן התמיד הוי מחצות. ובאמת דכבר הקשה כן הגרעק"א זצ"ל בגליון הש"ס ריש פרק תמיד נשחט על מה שכתב רש"י שם ד"ה אלא וז"ל דמדאורייתא כל שש שעות אחרונות כשירות דהיינו מכי ינטו צללי ערב דהיינו מחצי שבע ואילך שהחמה נוטה למערב והצל למזרח כשאדם עומד כנגד החמה צלו נוטה למזרח חצי שש וחצי שבע היא עומדת באמצע הרקיע ואין צל נוטה אלא צל כל אדם תחתיו עכ"ל. והקשה שם בגליון הש"ס דהא בגמ' יומא מבואר להדיא דזהו רק דינא דרבנן משום כתלי המקדש המעוקמין, אבל מדאורייתא זמן התמיד הוי משש ומעלה, וצ"ע בדעת רש"י והרמב"ם שמדבריהם מבואר דזמן התמיד מדאורייתא הוא משש ומחצה.

75 והנה יש לחקור בגדר תקנת החכמים דמקריבין התמיד בשש ומחצה מטעם כתלי המקדש, האם תקנו שמדרבנן זמן חצות גופיה מתחיל משש ומחצה, והתקנה הויא הגדרה בחצות גופא. או"ד דרבנן תיקנו דין בפני עצמו שמוסיפים חצי שעה על חצות. ונפקא מינה לענין מי שהתפלל בדיעבד מנחה באותה חצי שעה שבין חצות לשש ומחצה, האם צריך להתפלל עוד פעם או לא. דאי מדרבנן חצות אינו מתחיל אלא משש ומחצה, דהתקנה דרבנן שמקריבין התמיד בשש ומחצה הויא הגדרה בעצם הזמן דחצות אם כן דיינינן ליה כמתפלל לפני חצות, וקודם זמנו אין תפלתו תפלה. אבל אם החצי שעה הוי תוספת בפני עצמה אף דלכתחילה אין להתפלל עד אחרי החצי שעה, אבל מכל מקום אין זה מעכב בדיעבד שהרי המחייב דחצות חל בשש. והנה המאירי ברכות דף כו. ד"ה נחלקו בגמ' כתב שיכול להתפלל שחרית עד שש ומחצה. וחזינן דס"ל דהמחייב של מנחה חל בשש ומחצה, דאם הזמן דשש ומחצה הוי רק גזירה מדרבנן בפני עצמה להוסיף חצי שעה, א"כ הרי המחייב של מנחה חל כבר בשש ואיך אפשר להתפלל תפלת שחרית לאחר שש עד שש ומחצה. ועל כרחך צ"ל דס"ל למאירי דהרבנן קבעו שזמן חצות חל בשש ומחצה ולפני שש ומחצה ליכא מחייב של מנחה כלל, דחלות שם חצות חל מדרבנן בשש ומחצה, ומשו"ה שפיר מתפלל שחרית עד שש ומחצה. ויתכן עוד נפקא מינה בזה לענין מחלוקת הפוסקים אי החצי שעה הוי לפי שעות זמניות או לפי שעות שוות, דאי שש ומחצה הוי דין בחצות פשיטא דצ"ל שש ומחצה שעות זמניות דכל הזמנים הוי זמניות, אבל אי הוי רק גזירה של הוספת חצי שעה אפשר לומר דבענין רק חצי שעה משעות רגילות.

76 ויתכן דזוהי כוונת רש"י ביומא כח: ובפסחים ה א דאף דהוי רק תקנת חכמים, מכל מקום אין זה גזירת חכמים בפני עצמה להוסיף עוד חצי שעה אחר חצות כדי שלא יטעו, אלא דהתקנה חלה בזמן חצות גופא, שמדרבנן חצות אינו מתחיל עד שש ומחצה.

77 ב. גדר דין חצות ומחצה לפי הרמב"ם

78 והנה עיין ברמב"ם פ"א מהל' חמץ ומצה ה"ח שכתב וז"ל אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה שהוא מתחלת שעת שביעית ביום וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה שנאמר דברים ט״ז:ג׳ לא תאכל עליו חמץ כלומר על קרבן הפסח כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי היום עכ"ל. ומבואר בדברי הרמב"ם דאיסור חמץ מתחיל בתחילת שבע שהוא זמן שחיטת הפסח, וצ"ע דאי חצות ומחצה הוי זמן תמיד של בין הערבים דאורייתא, אם כן לענין זמן איסור חמץ נמי היה מן הדין לומר שאין זמן איסורו חל מן התורה אלא משש שעות ומחצה, דאין מקריבים הפסח עד לאחר שחיטת התמיד של בין הערבים, וקשה למה כתב הרמב"ם דאיסור חמץ חל מחצות משום שהוא זמן שחיטת הפסח.

79 ונראה דלפי הרמב"ם זמן המחייב של קרבן פסח הוא חצות, אבל זמן הכשר וקיום הקרבת הקרבן חל רק אחרי חצות ומחצה. והרמב"ם סובר שאיסור חמץ תלוי בזמן המחייב של הקרבן דהיינו בחצות, ולא בשעת הכשר הקרבת הקרבן שהוא בחצות ומחצה. דלשיטת הרמב"ם האיסור דלא תשחט על חמץ דם זבחי חל בזמן המחייב את הקרבן, ולא בזמן מעשה הבאת הקרבן, ומשו"ה מחצות ואילך חל האיסור. ודוגמה לזה יש להביא משיטת בן בתירא פסחים י א דפסח ששחטו שחרית כשר, ומ"מ פשיטא דלא יחול איסור חמץ אפילו לפי בן בתירא עד לאחר חצות, דהאיסור דחמץ תלוי בזמן המחייב דפסח ולא בזמן הכשר הבאת הפסח, ואף לבן בתירא דמכשיר פסח ששחטו שחרית המחייב דפסח הוא בחצות ומשו"ה איסור חמץ חל בחצות.

80 אמנם עיין ברמב"ם בריש הלכות קרבן פסח וז"ל מצות עשה לשחוט את הפסח בארבעה עשר לחודש ניסן אחר חצות עכ"ל. וכן עיין שם בהלכה ד' שכתב וז"ל שחיטת הפסח אחר חצות ואם שחטו קודם חצות פסול עכ"ל. ופשטות לשון הרמב"ם משמע דפסח קרב בחצות ולא בחצות ומחצה, וצ"ע דלכאורה סותר למה שכתב בהלכות תמידין ומוספין, וצריך לדחוק ולפרש את כוונתו במש"כ אחר חצות דהיינו בחצות ומחצה, וסמך על מה שכתב בהלכות תמידין ומוספין, דאי לאו הכי אפילו אי נימא דחצי שעה אחר חצות אינו אלא מדרבנן, מכל מקום היה לו להרמב"ם להזכירו, וצריך עיון ועיין בפרי מגדים או"ח סי' רל"ג.

81 והנה כתב הרמב"ם פ"ג מהל' תפלה ה"ב וז"ל כבר אמרנו שתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנו זמנה, ולפי שהיה תמיד קרב בכל יום בתשע שעות ומחצה תקנו זמנה תשע שעות ומחצה והיא הנקראת מנחה קטנה ולפי שבערב הפסח שחל להיות בערב שבת היו שוחטין את התמיד בשש שעות ומחצה אמרו שהמתפלל מאחר שש שעות ומחצה יצא ומשהגיע זמן חובה וזה היא הנקראת מנחה גדולה עכ"ל.

82 ועיין בכסף משנה שם דמקור דברי הרמב"ם הוא מהברייתא בברכות דף כו: איזו מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה ואי זו היא מנחה קטנה מט' שעות ומחצה ולמעלה, וכתב שם הכס"מ וז"ל ומפרש רבנו דהיינו טעמא כדתנן פ"ה דפסחים תמיד נשחט בח' ומחצה וקרב בט' ומחצה בערב פסח נשחט בז' ומחצה וקרב בט' ומחצה חל ערב פסח להיות בערב שבת נשחט בשש ומחצה והפסח אחריו עכ"ל. ונראה דס"ל דתפלת מנחה היא בשש ומחצה שהיא כנגד זמן הבאת קרבן תמיד של בין הערבים בשש ומחצה, משא"כ איסור חמץ דלא תשחט על חמץ דם זבחי תלוי בזמן המחייב של הקרבן בחצות, ומשו"ה אם התפלל מנחה לאחר שש שעות מקודם לשש ומחצה לא יצא יד"ח.

83 ג. שיטת הרמב"ם ביסוד דין מנחה גדולה ומנחה קטנה

84 כתב הרמב"ם פ"ג מהל' תפלה הל' י"ב - י"ג וז"ל כבר אמרנו שתפלת מנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנו זמנה, ולפי שהיה התמיד קרב בכל יום בתשע שעות ומחצה תקנו זמנה מתשע שעות ומחצה והיא הנקראת מנחה קטנה. ולפי שבערב פסח שחל להיות בערב שבת היו שוחטין את התמיד בשש שעות ומחצה אמרו שהמתפלל אחרי שש שעות ומחצה יצא, ומשהגיע זמן זה הגיע זמן חיובה וזו היא הנקראת מנחה גדולה. נהגו אנשים הרבה להתפלל גדולה וקטנה והאחת רשות, והורו מקצת הגאונים שאין ראוי להתפלל רשות אלא הגדולה, וכן הדין נותן מפני שהיא כנגד דבר שאינו תדיר בכל יום. ואם התפלל הגדולה חובה לא יתפלל קטנה אלא רשות עכ"ל.

85 והנה מדברי הרמב"ם מבואר דיש שני מחייבים נפרדים במנחה, מחייב של מנחה גדולה ומחייב של מנחה קטנה. ונראה שאע"פ שבחובת הגברא יש רק חיוב להתפלל מנחה פעם אחת, ועל ידי תפלת מנחה אחת יוצא החובה של תפלת מנחה ואין נ"מ בין מנחה גדולה ומנחה קטנה לענין חובת תפלת מנחה, מכל מקום מנחה גדולה ומנחה קטנה הויין שתי חפצי תפלה בפ"ע, ומשו"ה יכול אדם להתפלל את שתיהן, וע"כ כתב הרמב"ם שנהגו להתפלל מנחה גדולה וגם מנחה קטנה. והנה זה פשוט דבתפלת שחרית ליכא למימר הכי, שהרי אינו יכול להתפלל שחרית פעמיים אלא אם כן התפלל את התפלה השניה בתורת נדבה, והתפלה השנייה בעי חידוש דבר, ואי אפשר להתפלל שחרית פעמיים משום דאיכא רק מחייב אחד להתפלל שחרית. משא"כ לגבי מנחה גדולה ומנחה קטנה דמותר להתפלל מנחה פעמיים אף בלי חידוש דבר משום דשתיהן חלין כחפצא בפ"ע של תפלת מנחה, דאיכא ב' מחייבים נפרדים להתפלל חפצא של מנחה, ולכן שפיר אפשר להתנדב ולהתפלל שתי תפילות מנחה. ונראה דמה שכתב הרמב"ם דהאחת היא רשות, אין כוונתו דהויא תפלת נדבה, דהחפצא של תפלה הויא תפלת חובה, אלא דבחובת הגברא תפלה אחת הויא רשות דליכא עליו חיוב להתפללה, אבל בחפצא שתי התפילות הן חפצא דתפלת חובה דמנחה.

86 ועוד נראה לדקדק ולהוכיח דמה שכתב הרמב"ם דתפלת מנחה גדולה היא רשות אין הכוונה דתפלת מנחה גדולה היא בגדר תפלת נדבה בעלמא, דהרי זה פשוט שיכול להתפלל מנחה גדולה בתורת רשות גם בציבור, ולא דמי בזה לתפלת נדבה, שפסק הרמב"ם פ"א מהל' תפלה ה"י דאין הציבור מתפללין תפלת נדבה לפי שאין מתנדבין קרבן ציבור. ומכאן דתפלת רשות חלוקה מתפלת נדבה בעצם החפצא של התפלה, דתפלת רשות הויא חלות שם חפצא של תפלת חובה, אלא דליכא חיוב על הגברא להתפללה דרק בחיוב הגברא שאני חובה מרשות. ונמצא דדין תפלת רשות במנחה הוא כעין דין תפלת ערבית רשות, דבנוגע לחיוב הגברא תפלת ערבית הויא רשות ואילו לגבי החפצא של התפלה ערבית הריהי חפצא של תפלת חובה. והראייה דערבית אינה תפלת נדבה בחפצא, שהרי הציבור מתפללין ערבית, אע"פ שאין הציבור מתפללים נדבה, ומוכח שהחפצא דערבית הויא חפצא דתפלת חובה ורק לגבי חובת הגברא רשות היא. וכן מוכח ממה שמתפללין ערבית בשבת אע"פ שפסקו הגאונים מובא ברמב"ם פ"א מהל' תפלה ה"י שאסור להתפלל תפלת נדבה בשבתות וימים טובים. וכן יש להוכיח מהא דמתפללין מנחה גדולה וקטנה אף בשבת ויום טוב, אע"פ שאין תפלת נדבה בשבת ויו"ט. ומוכח דהחפצא דתפלת מנחה גדולה הויא תפלת חובה ומשו"ה מתפללין אותה בשבת ויו"ט.

87 ד. תפלת מנחה אחרי פלג

88 כתב הרמב"ם פ"ג מהל' תפלה ה"ד וז"ל הא למדת שזמן מנחה גדולה משש שעות ומחצה עד תשע שעות ומחצה, וזמן מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע, ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה עכ"ל.

89 וצ"ע דממה שכתב הרמב"ם "וזמן מנחה קטנה מט' שעות ומחצה עד שיישאר מן היום שעה ורביע", מבואר דפסק כר' יהודה ברכות דף כ"ו דזמן מנחה הוא עד פלג המנחה, וא"כ צ"ע במה שכתב "ויש לו להתפלל עד שתשקע החמה", כיון שעבר זמן פלג המנחה.

90 ונראה לומר דהרמב"ם סובר דהמחייב של תפלת מנחה היא עד פלג המנחה, ומכל מקום כיון שעדיין לא הגיע הלילה יכול לקיים תפלת מנחה עד שתשקע החמה, דעדיין הוא זמן המוכשר לקיום תפלת מנחה. וראיה ליסוד זה דיש זמן המחייב של תפלה, וזמן קיום התפלה ממה שפסק הרמב"ם לגבי ערבית פ"ג מהל' תפלה ה"ז וז"ל ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה עכ"ל, ומבואר שחל קיום תפלת ערבית קודם ללילה. ברם הרמב"ם סובר דהמחייב של ערבית הוא בלילה, וכדפסק הרמב"ם בהלכה ו' וז"ל תפלת הערב אף על פי שאינה חובה המתפלל אותה זמנה מתחילת הלילה עד שעלה עמוד השחר עכ"ל. ומבואר מזה דאע"פ דהמחייב של ערבית הוא מתחילת הלילה, אבל מכל מקום יכול לקיים הקיום דתפלת ערבית אף קודם הלילה מפלג המנחה, וזה מה שכתב הרמב"ם דכיון דתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה, דהיינו דיכול להתפלל ערבית אף לפני שהגיע זמן המחייב דחל קיום תפלת ערבית אף בלי המחייב דערבית משום דתפלת ערבית רשות.

91 והנה עיין בתוס' דף ב. ד"ה מאימתי שהקשו היאך אנו מתפללין תפלת מנחה סמוך לחשכה לאחר פלג המנחה, וכתבו דהיינו משום דקיימא לן כרבנן דאמרי זמן תפלת המנחה עד הערב, ומכל מקום אנו מתפללין מעריב אחר פלג המנחה קודם שקיעה, וצריך לומר דזהו כרבי יהודה, ואם כן הוא הוי כתרי קולי דסתרי אהדדי, עיי"ש. והנה לפי הרמב"ם יקשה קושית התוספות, שהרי פסק דיכולין להתפלל גם מנחה וערבית אחרי פלג קודם שתשקע החמה, וצ"ע דהרי הוי תרתי דסתרי.

92 ויש לומר דהרמב"ם סובר דמה שיכולין לקיים קיום תפלת מנחה וערבית באותו זמן לא הוי תרתי דסתרי מכיון דאין כאן סתירה במחייבים של התפלה. והרמב"ם סובר דהחיוב והמחייב של מנחה חל רק עד פלג, ולאחר פלג אין מחייב של תפלת מנחה, אלא דיכול לקיים תפלת מנחה באותו זמן אע"פ שהמחייב של מנחה נשלם בפלג המנחה. והוא הדין במעריב דמה שמתפלל קודם הלילה זהו משום דמפלג המנחה ואילך הוי זמן הראוי לקיום תפלת ערבית אך בלי חלות המחייב, ונתחדש שחל קיום תפלת מעריב אפילו קודם שחל המחייב להתפללה, מכיון דערבית הויא תפלת רשות. ברם באמת המחייב של ערבית הוי תחילת הלילה, ולכן אין סתירה בקביעות הזמנים של המחייבים של תפילות מנחה ומעריב, ומה שיכולין לקיים שתי מצוות תפלה באותו זמן אחרי פלג ולפני שקיעה"ח לא הוי תרתי דסתרי.

93 ע"כ ענין תפלת מנחה

1 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

5 ברכות פתח ↗

6 משנה תורה, הלכות קריאת שמע פתח ↗

10 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה אַחַת בַּלַּיְלָה שֶׁהֲרֵי אֵיבְרֵי תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מִתְעַכְּלִין וְהוֹלְכִין כָּל הַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא ו ב ״הִיא הָעֹלָה״ וְגוֹ׳‎, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר תהילים נה יח ״עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי״. וְאֵין תְּפִלַּת עַרְבִית חוֹבָה כִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית וּמִנְחָה. וְאַף עַל פִּי כֵן נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מְקוֹמוֹת מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית וְקִבְּלוּהָ עֲלֵיהֶם כִּתְפִלַּת חוֹבָה:

14 משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

וְכֵן תִּקְּנוּ שֶׁיְּהֵא מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת כְּמִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת. שְׁתֵּי תְּפִלּוֹת בְּכָל יוֹם כְּנֶגֶד שְׁנֵי תְּמִידִין. וְכָל יוֹם שֶׁיֵּשׁ קָרְבַּן מוּסָף תִּקְּנוּ בּוֹ תְּפִלָּה שְׁלִישִׁית כְּנֶגֶד קָרְבַּן מוּסָף. וּתְפִלָּה שֶׁהִיא כְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל בֹּקֶר הִיא הַנִּקְרֵאת תְּפִלַּת הַשַּׁחַר. וּתְפִלָּה שֶׁכְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הִיא הַנִּקְרֵאת תְּפִלַּת מִנְחָה וּתְפִלָּה שֶׁכְּנֶגֶד הַמּוּסָפִין הִיא נִקְרֵאת תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין:

24 ברכות פתח ↗

« רשימות שיעורים על ברכות כ״ב ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על ברכות כ״ז ×¢×´× »