רשימות שיעורים על ברכות ל״ו

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת ברכות, תשע"ב

« רשימות שיעורים על ברכות ל״ה ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על ברכות ל״ז ×¢×´× »

1 רי"ף ברכות פתח ↗

קימחא דחיטי רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ורב נחמן אמר שהכל ומסתברא כרב נחמן דלא רגילי אינשי לספויי קמחא והכין פסקו רבוואתא וכן קמחא דשערי נמי שהכל דאמר שמואל קרא חייא וקמחא דשערי מברכין עליהן שהכל קורא רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל והלכתא

5 ברכות פתח ↗

דְּכוּלְּהוּ שִׁלְקֵי. אִם כֵּן, הָוֵה לֵיהּ אֲנִיגְרוֹן עִיקָּר וְשֶׁמֶן טָפֵל, וּתְנַן, זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁהוּא עִיקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה, מְבָרֵךְ עַל הָעִיקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ. דְּתַנְיָא: הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ לֹא יְעָרְעֶנּוּ בְּשֶׁמֶן תְּחִלָּה בְּשַׁבָּת, אֲבָל נוֹתֵן שֶׁמֶן הַרְבֵּה לְתוֹךְ אֲנִיגְרוֹן וּבוֹלֵעַ. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְתֵימָא: כֵּיוָן דְּלִרְפוּאָה קָא מְכַוֵּין לָא לְבָרֵיךְ עֲלֵיהּ כְּלָל, קָא מַשְׁמַע לַן כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ, בָּעֵי בָּרוֹכֵי. קִמְחָא דְחִיטֵּי, רַב יְהוּדָה אָמַר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, וְרַב נַחְמָן אָמַר: ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: לָא תִּפְלוֹג עֲלֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, דְּרַבִּי יוֹחָנָן וּשְׁמוּאֵל קָיְימִי כְּווֹתֵיהּ. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, וְכֵן אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁמֶן זַיִת מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״. אַלְמָא: אַף עַל גַּב דְּאִשְׁתַּנִּי — בְּמִלְּתֵיהּ קָאֵי. הָא נָמֵי, אַף עַל גַּב דְּאִשְׁתַּנִּי — בְּמִלְּתֵיהּ קָאֵי. מִי דָּמֵי? הָתָם — לֵית לֵיהּ עִלּוּיָא אַחֲרִינָא, הָכָא — אִית לֵיהּ עִלּוּיָא אַחֲרִינָא בְּפַת. וְכִי אִית לֵיהּ עִלּוּיָא אַחֲרִינָא לָא מְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״ אֶלָּא ״שֶׁהַכֹּל״? וְהָא אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב מַתְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: אַקָּרָא חַיָּיא וְקִמְחָא דִשְׂעָרֵי מְבָרְכִינַן עֲלַיְיהוּ ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״. מַאי לָאו דְּחִיטֵּי בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה! לָא, דְּחִיטֵּי נָמֵי ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״. וְלַשְׁמְעִינַן דְּחִיטֵּי וְכׇל שֶׁכֵּן דִּשְׂעָרֵי! אִי אַשְׁמְעִינַן דְּחִיטֵּי הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי דְּחִיטֵּי, אֲבָל דִּשְׂעָרֵי לָא לְבָרֵיךְ עֲלֵיהּ כְּלָל, קָא מַשְׁמַע לַן. וּמִי גָּרַע מִמֶּלַח וְזָמִית, דִּתְנַן עַל הַמֶּלַח וְעַל הַזָּמִית אוֹמֵר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא מֶלַח וְזָמִית עָבֵיד אִינָשׁ דְּשָׁדֵי לְפוּמֵּיהּ, אֲבָל קִמְחָא דִשְׂעָרֵי הוֹאִיל וְקָשֶׁה לְקוּקְיָאנֵי, לָא לְבָרֵיךְ עֲלֵיהּ כְּלָל, קָא מַשְׁמַע לַן כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ בָּעֵי בָּרוֹכֵי. קוֹרָא, רַב יְהוּדָה אָמַר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. רַב יְהוּדָה אָמַר ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, פֵּירָא הוּא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״, הוֹאִיל וְסוֹפוֹ לְהַקְשׁוֹת. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, כְּווֹתָךְ מִסְתַּבְּרָא, דְּהָא צְנוֹן סוֹפוֹ לְהַקְשׁוֹת וּמְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. וְלָא הִיא: צְנוֹן נָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא דְפוּגְלָא, דִּקְלָא לָא נָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא דְקוֹרָא. וְכׇל הֵיכָא דְּלָא נָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא דְּהָכִי לָא מְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ? וַהֲרֵי צָלָף, דְּנָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא דְפִרְחָא, וּתְנַן: עַל מִינֵי נִצְפָּה, עַל הֶעָלִין וְעַל הַתְּמָרוֹת אוֹמֵר ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, וְעַל הָאֲבִיּוֹנוֹת וְעַל הַקַּפְרֵיסִין אוֹמֵר ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: צָלָף נָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא דְשׁוּתָא, דִּקְלָא לָא נָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא דְקוֹרָא. וְאַף עַל גַּב דְּקַלְּסֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה, הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: צָלָף שֶׁל עׇרְלָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ זוֹרֵק אֶת הָאֲבִיּוֹנוֹת וְאוֹכֵל אֶת הַקַּפְרֵיסִין. לְמֵימְרָא דַּאֲבִיּוֹנוֹת פֵּירֵי וְקַפְרֵיסִין לָאו פֵּירֵי? וּרְמִינְהוּ: עַל מִינֵי נִצְפָּה, עַל הֶעָלִים וְעַל הַתְּמָרוֹת אוֹמֵר ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, וְעַל הָאֲבִיּוֹנוֹת וְעַל הַקַּפְרֵיסִין אוֹמֵר ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״! הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי עֲקִיבָא. דִּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: צָלָף מִתְעַשֵּׂר תְּמָרוֹת וַאֲבִיּוֹנוֹת וְקַפְרֵיסִין. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין מִתְעַשֵּׂר אֶלָּא אֲבִיּוֹנוֹת בִּלְבַד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פֶּרִי. וְנֵימָא: ״הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא״! אִי אָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ בָּאָרֶץ, קָא מַשְׁמַע לַן: כׇּל הַמֵּיקֵל בָּאָרֶץ — הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אֲבָל בָּאָרֶץ — לָא. וְנֵימָא: ״הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא בְּחוּצָה לָאָרֶץ״, דְּכׇל הַמֵּיקֵל בָּאָרֶץ — הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ. אִי אָמַר הָכִי, הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי גַּבֵּי מַעְשַׂר אִילָן, דְּבָאָרֶץ גּוּפָא מִדְּרַבָּנַן, אֲבָל גַּבֵּי עׇרְלָה, דְּבָאָרֶץ מִדְּאוֹרָיְיתָא, אֵימָא בְּחוּצָה לָאָרֶץ נָמֵי נִגְזוֹר, קָא מַשְׁמַע לַן. רָבִינָא אַשְׁכְּחֵיהּ לְמָר בַּר רַב אָשֵׁי דְּקָא זָרֵיק אֲבִיּוֹנוֹת וְקָאָכֵיל קַפְרֵיסִין. אֲמַר לֵיהּ: מַאי דַעְתָּךְ, כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּמֵיקֵל? וְלֶעֱבֵיד מָר כְּבֵית שַׁמַּאי דִּמְקִילִּי טְפֵי! דִּתְנַן: צָלָף, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. וּבֵית הַלֵּל אוֹמְרִים: אֵין כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁחַיָּיב בְּעׇרְלָה. הָא גוּפָא קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ צָלָף בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם, אַלְמָא מִין יָרָק הוּא, וַהֲדַר תָּנֵי: אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁחַיָּיב בְּעׇרְלָה, אַלְמָא מִין אִילָן הוּא! הָא לָא קַשְׁיָא: בֵּית שַׁמַּאי סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לְהוּ, וְעָבְדִי הָכָא לְחוּמְרָא וְהָכָא לְחוּמְרָא. מִכׇּל מָקוֹם, לְבֵית שַׁמַּאי הָוֵה לֵיהּ סָפֵק עׇרְלָה, וּתְנַן: סָפֵק עׇרְלָה — בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָסוּר, וּבְסוּרְיָא מוּתָּר. וּבְחוּצָה לָאָרֶץ יוֹרֵד

7 רש"י פתח ↗

הכא אית ליה עילויא אחרינא – הלכך יצא מכלל פרי ולכלל דרך אכילתו לא בא אבל השמן מיד בא בשנויו לכלל דרך אכילתו ועיקר הפרי לכך נטעוהו הלכך פרי הוא:

8 ברכות פתח ↗

9 רש"י על ברכות פתח ↗

טרימא מהו – מה מברכין עליו ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק:

10 תוספות פתח ↗

קמחא דחיטי - נראה דלא מיירי בקמחא ממש דאם כן לא שייכא ביה ברכה דבורא פרי האדמה אלא מיירי בקמחא שקורין אישקלא"טיר או בקמח שעושין משבולת שועל שמייבשין בתנור:

11 רש"י על ברכות פתח ↗

קורא – רך של דקל כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה כדרך כל האילנות הנוסף בשנה זו רך ובשנה שניה מתקשה ונעשה עץ:

12 משנה תורה, הלכות ברכות פתח ↗

הַקּוֹר וְהוּא רֹאשׁ הַדֶּקֶל שֶׁהוּא כְּמוֹ עֵץ לָבָן מְבָרֵךְ עָלָיו בַּתְּחִלָּה שֶׁהַכֹּל. קַפְרָס שֶׁל צָלָף מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פְּרִי. וְהָאֶבְיוֹנוֹת שֶׁל צָלָף הֵן הַפְּרִי שֶׁהֵן כְּצוּרוֹת תְּמָרִים דַּקִּים קְטַנִּים מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ:

13 ברכות פתח ↗

13 משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים פתח ↗

הַקּוֹר הֲרֵי הוּא כְּעֵץ לְכָל דָּבָר וְאִם שְׁלָקוֹ וְטִגְּנוֹ מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין:

14 רש"י על ברכות פתח ↗

דכל המיקל בארץ – בערלה הלכה כמותו בחוצה לארץ. דכיון דאינה מן התורה הלך אחר המיקל:

15 תוספות על ברכות פתח ↗

ולמאן דתני כרם רבעי וכו' - ועתה קיימא לן דרבעי נוהג אף בח"ל מיהו בכרם נוהג ולא בשאר אילנות דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וכרם רבעי בזמן הזה מחללין על שוה פרוט' ושוחקו ומטילו לנהר וכן מפורש בשאלתות דרב אחאי פרשת קדושים סימן ק:

16 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

אֶחָד מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא יִשְׂרְאֵלִית אוֹ יִשְׂרְאֵלִי שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת כֵּיוָן שֶׁבָּעֲלוּ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין לוֹקִין. קִדֵּשׁ וְלֹא בָּעַל אֵינוֹ לוֹקֶה. בָּעַל וְלֹא קִדֵּשׁ אֵינָן לוֹקִין מִשּׁוּם מַמְזֵרוּת שֶׁאֵין לְךָ בְּכָל חַיָּבֵי לָאוִין מִי שֶׁלּוֹקֶה עַל בְּעִילָה בְּלֹא קִדּוּשִׁין אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּשֵּׂאת הַוָּלָד כָּשֵׁר שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ עֶרְוָה:

17 תוספות על פסחים פתח ↗

בבת אחת ד"ה טמאים - נראה דהיינו מדרבנן דמדאוריית' אפי' בבת אחת טהורים:

18 תוספות על נדה פתח ↗

חומר שני ולדות. פי' הקונטרס לר"מ דבחיה ועוף טמאה לידה הוי חומר ב' ולדות אם חיה ועוף הם זכר יהבינן לה חומר שליא דמספקינן בנקבה לטומאה וחומר חיה ועוף לטהרה דשמא אין ולד בשליא וקשה לר"מ אי חיה ועוף זכר אמאי מספקא שליא בנקבה הא הוי ספק ספיקא דשמא אין בשליא ולד ואפילו יש שמא זכר הוא ולכך י"ל חומר ב' ולדות דקאמר היינו לענין שהפילה שליא בשני אחר חיה ועוף ולרבנן דאמרי דאין טומאת לידה בחיה ועוף לית לה ימי טוהר כלל דשמא אין ולד בשליא ומשום שליא נותנין לה חומרא דזכר ונקבה וא"ת לרבנן נימא שלא תשב רק ז' לטומאת לידה דאימור אין ולד בשליא ואפי' יש שמא זכר הוא וי"ל דא"כ אם תראה ביום ל"ד ותחזור ותראה ביום מ"א איכא למימר נמי אימור לא ילדה כלל והויא במ"א שומרת יום כנגד יום ואפי' איכא ולד אימור נקבה היא ושתי ראיות דם טוהר הוא א"א בתרווייהו למיזל לקולא דסתרו אהדדי אזלינן בתרווייהו לחומרא וכן צ"ל אמתניתין דקתני המפלת ואין ידוע אם ולד הוא תשב לזכר ולנקבה ולנדה אע"ג דאיכא ספק ספיקא שמא לא ילדה ואפי' ילדה שמא זכר הוא ואמאי תשב לנקבה אלא ודאי כדפרישית:

19 תוספות על ביצה פתח ↗

ואחרות באחרות וכו'. תימה דאם כן אוסר ספק ספיקא ובהתערובות זבחים דף עד. ושם דקאמר מי איכא דאסר ספק ספיקא באסורי הנאה אמאי לא פשיט ליה מהכא דאסרינן אע"ג דאיכא ספק ספיקא בשלמא ההיא דלעיל דאמר וספיקא אסורה נתערבה באלף כולן אסורות נוכל לפרש כדפירש ר"ת נתערב' באלף אאיסור עצמו קאי א"נ הא דלעיל ברייתא היא ומאי אולמא דהך ברייתא דהכא מהך ברייתא דהתם אבל מברייתא קשיא למשנה ע"כ לא גריס ר"ת ואחרות באחרות ורבינו יצחק ב"ר ברוך אומר דגרס ליה שפיר וה"פ שנתערב גם האיסור דסד"א שמותר הואיל ואיכא כעין תרי רובי קא משמע לן ועוד תירץ הר"ר יצחק דגרס ליה שפיר ואעפ"כ לא מצי למיפשט מהכא דקים לן כל דבר שיש לו חשיבות אינו בטל אלא בתרי רובי לכך אינו בטל הכא אבל התם מוכיח ליה מתרי רובי דקאמר אם נתערב רובא בתוך רובא והתניא וכו' אבל הכא אין כאן תרי רובי שהתערובת הראשון היה שוה ובפרק הערל יבמות דף פא. ושם בד"ה נתערבו פירשתי:

20 משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

סוּרְיָא יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהִיא בָּהֶן כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהִיא בָּהֶן כְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְהַקּוֹנֶה בָּהּ קַרְקַע כְּקוֹנֶה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְעִנְיַן תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וּשְׁבִיעִית. וְהַכּל בְּסוּרְיָא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

21 ברכות פתח ↗

22 ברכות פתח ↗

מַתְקִיף לַהּ רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא: וּבִשְׁאָר אִילָנֵי מִי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ? וְהָתְנַן: מֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָנוֹת בַּשְּׁבִיעִית — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כׇּל הָאִילָנוֹת מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁרְשְׁרוּ, וְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיְּגָרְעוּ, וְהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּנֵיצוּ, וּשְׁאָר כׇּל הָאִילָנוֹת מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ.

24 משנה תורה, הלכות נזירות פתח ↗

הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן כֵּיצַד. נָזִיר שֶׁאָכַל כְּזַיִת מִן הַפְּרִי שֶׁהוּא עֲנָבִים לַחִים אוֹ יְבֵשִׁים אוֹ בֹּסֶר. אוֹ שֶׁאָכַל כְּזַיִת מִפְּסלֶת הַפְּרִי שֶׁהִיא הַזַּגִּין וְהֵם הַקְּלִפָּה הַחִיצוֹנָה. אוֹ הַחַרְצַנִּים וְהֵם הַזַּגִּין הַפְּנִימִין שֶׁזּוֹרְעִים אוֹתָן הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. וְכֵן אִם שָׁתָה רְבִיעִית יַיִן אוֹ אָכַל כְּזַיִת מִיַּיִן קָרוּשׁ שֶׁהוּא הַפְּרִי אוֹ שָׁתָה רְבִיעִית חֹמֶץ שֶׁהוּא פְּסלֶת הַפְּרִי הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. אֲבָל הֶעָלִין וְהַלּוּלָבִים וּמֵי גְּפָנִים וְהַסְּמָדַר הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְנָזִיר שֶׁאֵינָן לֹא פְּרִי וְלֹא פְּסלֶת פְּרִי אֶלָּא מִן הָעֵץ הֵן נֶחְשָׁבִין:

25 ברכות פתח ↗

וְלוֹקֵחַ — וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִרְאֶנּוּ לוֹקֵט. רַבִּי עֲקִיבָא בִּמְקוֹם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר עָבְדִינַן כְּוָתֵיהּ, וּבֵית שַׁמַּאי בִּמְקוֹם בֵּית הִלֵּל — אֵינָהּ מִשְׁנָה. וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּנַעֲשָׂה שׁוֹמֵר לַפְּרִי, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״וַעֲרַלְתֶּם עׇרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ״, אֶת הַטָּפֵל לְפִרְיוֹ, וּמַאי נִיהוּ — שׁוֹמֵר לַפְּרִי. אָמַר רָבָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּנַעֲשָׂה שׁוֹמֵר לַפְּרִי — הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחוּבָּר, הָכָא בִּמְחוּבָּר — אִיתֵיהּ, בְּתָלוּשׁ — לֵיתֵיהּ. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: פִּיטְמָא שֶׁל רִמּוֹן מִצְטָרֶפֶת, וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ אֵין מִצְטָרֵף. מִדְּקָאָמַר הַנֵּץ שֶׁלּוֹ אֵין מִצְטָרֵף, אַלְמָא דְּלָאו אוֹכֶל הוּא. וּתְנַן גַּבֵּי עׇרְלָה: קְלִיפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִיפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּרְעִינִין חַיָּיבִין בְּעׇרְלָה. אֶלָּא אָמַר רָבָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּנַעֲשָׂה לְהוּ שׁוֹמֵר לְפֵירֵי — הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בִּשְׁעַת גְּמַר פֵּירָא, הַאי קַפְרֵס לֵיתֵיהּ בִּשְׁעַת גְּמַר פֵּירָא. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הָנֵי מְתַחֲלֵי דְעׇרְלָה אֲסִירִי, הוֹאִיל וְנַעֲשׂוּ שׁוֹמֵר לְפֵירֵי. וְשׁוֹמֵר לְפֵירֵי אִימַּת הָוֵי — בְּכוּפְרָא, וְקָא קָרֵי לֵיהּ ״שׁוֹמֵר לְפֵירֵי״. רַב נַחְמָן סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דִּתְנַן רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: סְמָדַר אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא פֶּרִי. וּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ. מַתְקִיף לַהּ רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא: וּבִשְׁאָר אִילָנֵי מִי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ? וְהָתְנַן: מֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָנוֹת בַּשְּׁבִיעִית — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כׇּל הָאִילָנוֹת מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁרְשְׁרוּ, וְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיְּגָרְעוּ, וְהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּנֵיצוּ, וּשְׁאָר כׇּל הָאִילָנוֹת מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ. וְאָמַר רַב אַסִּי: הוּא בּוֹסֶר, הוּא גֵּרוּעַ, הוּא פּוֹל הַלָּבָן. פּוֹל הַלָּבָן סָלְקָא דַעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: שִׁיעוּרוֹ כְּפוֹל הַלָּבָן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר בּוֹסֶר אִין, סְמָדַר לָא — רַבָּנַן, וְקָתָנֵי שְׁאָר כׇּל הָאִילָנוֹת — מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ? אֶלָּא אָמַר רָבָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּהָוֵי שׁוֹמֵר לְפֵרֵי — הֵיכָא דְּכִי שָׁקְלַתְּ לֵיהּ לְשׁוֹמֵר מָיֵית פֵּירָא. הָכָא כִּי שָׁקְלַתְּ לֵיהּ — לָא מָיֵית פֵּירָא. הֲוָה עוֹבָדָא וְשַׁקְלוּהּ לְנֵץ דְּרִמּוֹנָא, וִיבַשׁ רִמּוֹנָא, וְשַׁקְלוּהּ לְפִרְחָא דְבִיטִיתָא — וְאִיקַּיַּים בִּיטִיתָא. וְהִלְכְתָא כְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי דְּזָרֵיק אֶת הָאֲבִיּוֹנוֹת וְאָכֵיל אֶת הַקַּפְרֵיסִין. וּמִדִּלְגַבֵּי עׇרְלָה לָאו פֵּירָא נִינְהוּ, לְגַבֵּי בְּרָכוֹת נָמֵי לָאו פֵּירָא נִינְהוּ, וְלָא מְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״, אֶלָּא ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. פִּלְפְּלֵי, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: ״שֶׁהַכֹּל״, רָבָא אָמַר: לָא כְלוּם. וְאָזְדָא רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: כַּס פִּלְפְּלֵי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי — פָּטוּר, כַּס זַנְגְּבִילָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי — פָּטוּר. מֵיתִיבִי, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״וַעֲרַלְתֶּם עׇרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁעֵץ מַאֲכָל הוּא? אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֵץ מַאֲכָל״ — לְהָבִיא עֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה, וְאֵיזֶהוּ? — זֶה הַפִּלְפְּלִין. לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַפִּלְפְּלִין חַיָּיבִין בְּעׇרְלָה, וּלְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרָה כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ״. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּרַטִּיבְתָּא, הָא בְּיַבִּשְׁתָּא. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְמָרִימָר: כַּס זַנְגְּבִילָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי פָּטוּר? וְהָא אָמַר רָבָא: הַאי הִמְלְתָא דְּאָתְיָא מִבֵּי הִנְדּוּאֵי — שַׁרְיָא, וּמְבָרְכִינַן עֲלַהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּרַטִּיבְתָּא, הָא בְּיַבִּשְׁתָּא. חֲבִיץ קְדֵרָה וְכֵן דַּיְיסָא, רַב יְהוּדָה אָמַר: ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. רַב כָּהֲנָא אָמַר: ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. בְּדַיְיסָא גְּרֵידָא כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּ״בוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. כִּי פְּלִיגִי בְּדַיְיסָא כְּעֵין חֲבִיץ קְדֵרָה, רַב יְהוּדָה אָמַר ״שֶׁהַכֹּל״, סָבַר דּוּבְשָׁא עִיקָּר. רַב כָּהֲנָא אָמַר ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״, סָבַר סְמִידָא עִיקָּר. אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּוָתֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא מִסְתַּבְּרָא, דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. גּוּפָא: רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. וְאִיתְּמַר נָמֵי, רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כֹּל שֶׁהוּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין מְבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן ״כֹּל שֶׁהוּא״ הֲוָה אָמֵינָא מִשּׁוּם דְּאִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ, אֲבָל עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבוֹת — לָא.

25 קידושין פתח ↗

לְעוֹלָם רַבִּי מֵאִיר, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן דְּיָהֵיב כְּשֶׁהוּא סְמָדַר. וּדְלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: סְמָדַר אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פֶּרִי.

26 ברכות פתח ↗

26 משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי פתח ↗

מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְוַדּוֹת לִפְני ה' אַחַר שֶׁמּוֹצִיאִין כָּל הַמַּתָּנוֹת שֶׁבְּזֶרַע הָאָרֶץ וְזֶהוּ הַנִּקְרָא וִדּוּי מַעֲשֵׂר:

27 משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי פתח ↗

הָרוֹצֶה לִפְדּוֹת נֶטַע רְבָעִי פּוֹדֵהוּ כְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאִם פָּדָהוּ לְעַצְמוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ. וְאֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעֲשֵׂר שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט כה "לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ" עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּבוּאָה. וְאֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ בִּמְחֻבָּר כְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וַהֲרֵי הוּא מָמוֹן גָּבוֹהַּ כְּמַעֲשֵׂר. לְפִיכָךְ אֵינוֹ נִקְנֶה בְּמַתָּנָה אֶלָּא אִם נְתָנוֹ בֹּסֶר. וְדִינוֹ בִּשְׁאָר הַדְּבָרִים לְעִנְיַן אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּפְדִיָּה כְּמַעֲשֵׂר:

28 משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פתח ↗

פֵּרוֹת שְׁבִיעִית נִתְּנוּ לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה וּלְהַדְלָקַת הַנֵּר וְלִצְבִיעָה. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ ויקרא כה ז "תִּהְיֶה" אַף לְהַדְלָקַת נֵר וְלִצְבֹּעַ בָּהּ צֶבַע: לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה כֵּיצַד. לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל. וְלִשְׁתּוֹת דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִשְׁתּוֹת. כְּדִין תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי: וְלֹא יְשַׁנֶּה פֵּרוֹת מִבְּרִיָּתָן כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל חַי לֹא יֹאכְלֶנּוּ מְבֻשָּׁל. וְדָבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל מְבֻשָּׁל אֵין אוֹכְלִין אוֹתוֹ חַי. לְפִיכָךְ אֵין שׁוֹלְקִין אָכֳלֵי בְּהֵמָה וְאֵינוֹ מְטַפֵּל לֶאֱכֹל תַּבְשִׁיל שֶׁנִּפְסַד וְהַפַּת שֶׁעִפְּשָׁה כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר:

30 משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פתח ↗

32 משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פתח ↗

וּמֵאֵימָתַי יִהְיֶה מֻתָּר לֶאֱכֹל פֵּרוֹת הָאִילָן בַּשָּׂדֶה בַּשְּׁבִיעִית. הַפַּגִּין שֶׁל תְּאֵנִים מִשֶּׁיַּזְרִיחוּ אוֹכֵל בָּהֶן פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. הַבֹּסֶר מִשֶּׁיּוֹצִיא מַיִם וְאוֹכְלוֹ בַּשָּׂדֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ. הַזֵּיתִים מִשֶּׁיִּכְנְסוּ סְאָה שֶׁל זֵיתִים רְבִיעִית שֶׁמֶן פּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ חֲצִי לוֹג כּוֹתֵשׁ וְסָךְ בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיס שְׁלִישׁ מֻתָּר לְהַכְנִיס לְבֵיתוֹ שֶׁהֲרֵי הִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת:

33 תוספות פתח ↗

שיעורו כפול הלבן - ופחות מכאן לא הוי פירא מכאן יש ללמוד דעל בוסר פחות מפול לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה:

34 כסף משנה על משנה תורה, הלכות ברכות פתח ↗

וכתב הרמ"ך תימה דכיון דפלפלין מיקרי עץ וחייב בערלה למה אין מברכין ברטובין ב"פ העץ עכ"ל וי"ל שאע"פ שהוא עץ מאחר דלא נטעי ליה אינשי לאכלן כמות שהן ראוי לשנות ברכתו קצת ואחר כך מצאתי להרשב"א שכ"כ בתשובה:

35 תוספות על ברכות פתח ↗

ברטיבא - כגון ליטוארי"ו בלע"ז מברכינן עליה בורא פרי האדמה אבל יבישתא לא מברכינן עליה וכן הלכה בזנגבילא שקורין זינזי"ברו בלע"ז וכן קל"ו של גרופל"י שאין רגילים לאכול אלא ברטיבא כגון בליטוארי"ו אין מברכין עליהם כלל ביבשתא אבל עץ של קנמון שקורין קניל"א מברכינן עליו בורא פרי האדמה מפני שרגילין לאכלו ביובש וגם הוא גדל על הארץ כמו קנים ועל צוקר"ו מברכינן בורא פרי העץ כי יערי עם דבשי שיר ה זה צוקר"ו ואגוז שקורין מושקד"א מברכינן בורא פרי העץ שגם נוהגין לאכול אותו ביובש:

36 רש"י על ברכות פתח ↗

טרימא מהו – מה מברכין עליו ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק:

1 גמ'. וז"ל קימחא דחיטי רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ורב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו א"ל רבא לר"נ לא תפלוג עליה דר"י וכו' שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ אלמא אע"ג דאישתני במילתיה קאי ה"נ אע"ג דאישתני במילתיה קאי מי דמי התם לית ליה עילויא אחרינא הכא אית ליה עילויא אחרינא בפת עכ"ל. צריך ביאור מהו יסוד המחלוקת בין ר' יהודה ור' נחמן. ולכאורה היה נראה לפרש בסברת ר"נ דאין דרך בני אדם לאכול קמח ומשום הכי אע"פ דאית ליה לקמח חלות שם חטה אין מברכים עליו ברכה מסוימת דבורא פרי האדמה, דברכה מסוימת תלויה באכילת החפצא כדרכה, ומברכים שהכל משום שיש לגברא הנאה ממעשה האכילה וכדביארנו בשיעורים לעיל דף לה: ד"ה גופא ביסוד שיטת הרמב"ם דמברך שהכל על שתיית שמן. וכן משמע מדברי הרי"ף דף כה. "ומסתברא כר' נחמן דלא רגילי אינשי לספויי קימחא והכין פסקו רבוותא". ואילו ר"י סובר שדרך בני אדם לאכול קמח וע"כ מברכין עליו בורא פרי האדמה.

2 אמנם עיין בתלמידי רבינו יונה ד"ה ור' נחמן דהקשו דר' נחמן גופיה לא אמר דמברך שהכל על קמח מטעם שאין דרך בני אדם לאכלו אלא משום דאית ליה עילויא אחרינא בפת. ומחלקותם בזה מחוסרת ביאור.

3 ונראה לפרש את יסוד מחלקותם באופן אחר, דנחלקו אי בעינן צורת פרי לברכת בורא פרי האדמה. דר"י סובר דלא בעינן צורת פרי, ואי הוי חלות שם פרי האדמה מברכין עליו בורא פרי האדמה, ור' נחמן סובר דבעינן צורת פרי לברכה מסוימת דבפה"א, ובקמח חסר צורת פרי, וע"כ מברכין עליו שהכל.

4 ולפי"ז נראה לבאר את המשך הגמ' "שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ אלמא אע"ג דאישתני במילתיה קאי", דהגמ' מוכיחה דלא בעינן צורת פרי לברכה מסוימת דבפה"ע, דהרי אין לשמן צורת פרי, ואפילו הכי מברכין עליו בורא פרי העץ. דהנה קיי"ל דמשקין היוצאין מן הפירות הויין זיעא בעלמא חוץ מיין ושמן, ומבואר דחל ביין ושמן חלות שם פרי. וכן מבואר במשנה בתרומות פי"א מ"ג "אין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים ואין מביאין ביכורים משקין אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים", ומתבאר דרק ביין ושמן חל חלות שם פרי, אלא דלית להו צורת פרי דאין להם צורת ענבים וזיתים, וחיוב ערלה תלוי בשם פרי ולא בצורת פרי, ואעפ"כ מברכים עליהם בורא פרי העץ, ומוכח דברכה מסוימת לא בעי צורת פרי.

5 והגמ' דוחה "מי דמי התם לית ליה עלויא אחרינא הכא אית ליה עלויא אחרינא בפת", ויש לומר בביאור תירוץ הגמ' דהנה נחלקו הראשונים בחיוב זיתים וענבים בתרומות ומעשרות מה"ת דכתיב דברים י"ד, כ"א - כ"ג "עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם ומעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו'". ועיין ברמב"ן עה"ת פס' כ"ב שפירש דתירוש הוא יין ויצהר הוא שמן, ואין מין אחר בכל הזרעין ובכל פירות האילן שחייב מה"ת בתרומות ומעשרות, ולפי פשוטו של מקרא אף זיתים וענבים מעשר שלהן אינו מה"ת עד שיעשו תירוש ויצהר. ונראה דלשיטת הרמב"ן, התורה חידשה חלות שם פרי בפני עצמו דתירוש ויצהר שחייב בתרומות ומעשרות מה"ת, ואילו זיתים וענבים עצמם אינם חייבין בתרומה ומעשר אלא מדרבנן. ולפי"ז י"ל דיין ושמן הויין חלות שם פרי בפנ"ע דתירוש ויצהר, ולכן אית להו גם שם פרי וגם צורת פרי, דהיינו צורת הפרי דתירוש ויצהר. ולפי"ז י"ל דזוהי כוונת הגמ' דשמן לית ליה עילויא אחרינא, כלומר דהוי פרי בפנ"ע ואית ליה נמי צורת פרי וע"כ ברכתו בורא פרי העץ, משא"כ קמח דאית ליה עילויא אחרינא בפת, פקע מיניה צורת פרי וע"כ ברכתו שהכל.

6 אמנם צ"ע לשיטת שאר הראשונים דס"ל דזיתים וענבים חייבים בתרומות ומעשרות מה"ת ויין ושמן חייבין מדין משקין היוצאין מזיתים וענבים דאית להו חלות שם זיתים וענבים, אבל אין להם חלות שם פרי בפנ"ע, דלכאורה יוצא דליכא בהו צורת הפרי דזיתים וענבים ואעפ"כ מברכין עלייהו בורא פרי העץ. וצ"ל דשאר הראשונים יפרשו את הגמ' כדפרשנו לעיל דלא בעינן צורת פרי לברכה מסוימת דבורא פרי העץ ובורא פרי האדמה, אמנם בעינן אכילה כדרכה, ובשמן דלית ליה עילויא אחרינא דרך בני אדם לאכלו ע"י אניגרון, משא"כ קמח דאית ליה עילויא אחרינא בפת אין דרך בני אדם לאכול קמח וע"כ ברכתו שהכל.

7 ועיין ברש"י ד"ה הכא אית ליה עילויא וז"ל הלכך יצא מכלל פרי ולכלל דרך אכילתו לא בא אבל השמן מיד בא בשינויו לכלל דרך אכילתו ועיקר הפרי לכך נטעוהו הלכך פרי הוא עכ"ל, וצ"ע בכוונת רש"י, דממה שכתב "ועיקר הפרי לכך נטעוהו הלכך פרי הוא" משמע קצת דסובר דחל ביין ושמן חלות שם פרי בפנ"ע דעיקר הנטיעה לשם היין ושמן, ולפי"ז מבואר דס"ל כשיטת הרמב"ן דחל ביין ושמן חלות שם פרי בפנ"ע דאית להון צורת פרי. אמנם ממש"כ "אבל השמן מיד בא בשינויו לכלל דרך אכילתו", משמע דברכה מסוימת תלויה בדרך אכילה, וקמח דלא הגיע לדרך אכילתו מפני דאין דרך בני אדם לאוכלו, וע"כ ברכתו שהכל וכדביארנו בשיטת שאר הראשונים, וצ"ע.

8 והנה עיין בגמ' דף לט. "מיא דסלקא כסלקא ומיא דלפתא כלפתא" ופרש"י שם ד"ה מיא דסלקא ז"ל תבשיל של תרדין כסלקא לענין ברכה עכ"ל, ומבואר דלא בעינן צורת פרי לברכה המסוימת דבורא פרי האדמה, דאף אי נימא דמיא דסלקא חשוב פרי מפני שטעם הפרי הוי במים, מ"מ אין לה צורת פרי, ואפ"ה מברכין בורא פרי האדמה, ומוכח דברכה מסוימת דבורא פרי האדמה לא צריכא צורת פרי. ועוד יש להוכיח דברכת בורא פרי האדמה לא צריכא צורת פרי דאיתא במשנה דף לה. "ועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ", ומשמע דאי לאו טעמא דפת חשיבא וקבעו לה ברכה לעצמה חל עליה ברכת בורא פרי האדמה אע"פ שאין לה צורת פרי, ומוכח דברכת בורא פרי האדמה לא בעי צורת פרי. ולפי"ז צ"ל דנחלקו ר' יהודה ור' נחמן אם דרך בני אדם לאכול קמח, וכן משמע קצת מהמשך הגמ' דמדמי לה קמחא דשערי להאוכל קרא חייא דמברך שהכל, ופשוט דאית לקרא חייא צורת פרי אלא דאין דרך לאכול קרא חייא, וכדאיתא בגמ' דף לח: "כל שתחילתו שהכל נהיה בדברו שלקו בורא פרי האדמה משכחת לה בכרבא וסלקא וקרא", וע"כ אין מברכים עליו ברכה מסוימת דבורא פרי האדמה אלא שהכל, וה"נ בקימחא דשערי מכיון דאין דרך בני אדם לאכול קמח מברכין שהכל. ומשמע דקימחא דחיטי אליבא דר"נ שוה לקימחא דשערי ולקרא חייא.

9 והנה עיין ברמב"ם פ"ח מהל' ברכות ה"ה וז"ל הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפה וידמה למלח כל הגאונים אמרו שמברכין עליו בורא פרי האדמה ומקצת אמרו בורא פרי העץ וכן אמרו שהמוצץ אותן קנים מברך בורא פרי האדמה, ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל, לא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה ע"י האור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה ומברכין עליו שהכל עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם והגאונים נחלקו בגדר דין סוכר, דהרמב"ם ס"ל דסוכר נחשב כמשקה היוצא מן הפירות דהוי זיעא בעלמא וברכתו שהכל כדין דבש תמרים שרק יין ושמן היוצאין מזיתים וענבים חשיבי פרי דמברכים עליהם ברכה מסוימת דבורא פרי העץ וכדפסק בפ"ח מהל' ברכות ה"ב. ובסברת הגאונים י"ל דס"ל דהא דמשקין היוצאין מזיתים וענבים דינם כפרי אינו דין מסוים בזיתים וענבים דוקא, אלא דמזיתים וענבים ילפינן דכל היכא שהמשקה הוא עיקר תכלית הפרי ונטעוהו לשם המשקה חל במשקה חלות שם פרי ודינו כעצם הפרי. ולפי"ז יין ושמן הן דוגמה למשקה שהוא התכלית של הפרי ודינו כפרי עצמו, ומשום כך חשיב סוכר כפרי עצמו. אמנם עדיין צריך ביאור מהו יסוד המחלוקת שבין הגאונים האם מברכין על סוכר בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה. ונראה דלכולי עלמא הקנים נחשבים כאילן אלא דנחלקו אי בעי צורת פרי לברכת בורא פרי העץ, דלשיטת מקצת הגאונים לא בעינן צורת פרי, וע"כ מברכים על סוכר בורא פרי העץ. ואילו לשאר הגאונים בעינן צורת פרי לברכת בורא פרי העץ, וע"כ אע"פ שמים היוצאין מקנים המתוקים חשובים כפרי עצמו, אמנם מכיון שאין להם צורת פרי אי אפשר לברך עליהם בורא פרי העץ, וע"כ מברכין עליהם ברכה כללית דבורא פרי האדמה. אמנם צ"ע לשיטת שאר הגאונים אמאי מברכין על שמן זית בורא פרי העץ, הרי אין לשמן צורת פרי. וצ"ל דס"ל כשיטת הרמב"ן המובאת לעיל דחל חלות שם פרי בפנ"ע על יין ושמן, וע"כ חל בהון חלות דין צורת פרי, וממילא מברכין עליהן בורא פרי העץ. ולפי הנ"ל מתבאר דיש חילוק בין ברכת בורא פרי העץ דבעי צורת פרי לשיטת הגאונים דמברכים על סוכר בורא פרי האדמה לברכת בורא פרי האדמה דלא בעי צורת פרי וכדמוכח מדין מיא דסלקא כסלקא דף לט..

10 תוס' ד"ה קימחא דחיטי. וז"ל נראה דלא מיירי בקמחא ממש דא"כ לא שייכא ביה ברכה דבורא פרי האדמה אלא מיירי בקמחא שקורין אישקלא"טיר או בקמח שעושין משבולת שועל שמייבשין בתנור עכ"ל. ולפום ריהטא נראה בביאור דבריהם דר"ל דאי אפשר לברך ברכת בורא פרי האדמה על קמח שנטחן דק דק דלית ליה צורת פרי, וע"כ פירשו דמיירי בקמח שלא נטחן כ"כ דאית ליה צורת פרי, וע"כ לר"י ברכתו בורא פרי האדמה. אלא דזה אינו נכון דהוכחנו מהגמ' דף לט. "מיא דסלקא כסלקא" דלא בעינן צורת פרי לברכת בורא פרי האדמה. וע"כ י"ל דס"ל לתוס' דאין לומר דמיירי בקמח הנטחן דק דק כדמשמע ברש"י משום דלכולי עלמא אין דרך אכילה בכך ואין לברך על זה ברכה מסוימת, וע"כ פירשו דמיירי בקמח שלא נטחן לגמרי ופליגי אי דרך אכילתו בכך ומברכים עליו בורא פרי האדמה או אין דרך אכילתו בכך וברכתו שהכל.

11 גמ'. וז"ל קורא רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו ר' יהודה אמר בורא פרי האדמה פירא הוא ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו הואיל וסופו להקשות וכו' דקלא לא נטע אינשי אדעתא דקורא וכו' עכ"ל. עיין ברש"י ד"ה קורא וז"ל רך של דקל כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה כדרך כל האילנות הנוסף בשנה זו רך ושנה שניה מתקשה ונעשה עץ עכ"ל, ובפשטות מבואר דר"י ושמואל נחלקו אי אית ליה לקורא חלות שם פרי, דלר"י פירא הוי וברכתו בורא פרי האדמה, ואילו שמואל סובר דהואיל וסופו להקשות לא חשיב פרי אלא דינו כגוף העץ וע"כ מברכים עליו שהכל.

12 אמנם נראה דהרמב"ם מפרש את יסוד המחלוקת באופן אחר, דהנה עיין ברמב"ם פ"ח מהל' ברכות ה"ו וז"ל הקור והוא ראש הדקל שהוא כמו עץ לבן מברך עליו בתחילה שהכל. קפרס של צלף מברכין עליו בורא פרי האדמה מפני שאינו פרי והאביונות של צלף הן הפרי שהן כצורת תמרים דקין קטנים מברך עליהם בורא פרי העץ עכ"ל. והנה בגמ' מבואר דלר"ע אין מתעשר בצלף אלא האביונות בלבד, ומוכח דאין לקפריסין חלות שם פרי. ומבואר לפי"ז דהרמב"ם ס"ל דחל ברכת בורא פרי האדמה אף בדבר שאין לו חלות שם פרי, דמברכין על קפרס של צלף בורא פרי האדמה אף שאינו פרי, ומש"כ הרמב"ם "מפני שאינו פרי" היינו דלא הוי פרי כלל. ומבואר לפי"ז דיש חילוק ביסוד דין ברכת בורא פרי העץ לבין ברכת בורא פרי האדמה, דברכת בורא פרי העץ חלה רק על חלות שם פרי העץ, משא"כ ברכת בורא פרי האדמה דחלה על כל אוכל הצומח מן האדמה. והראיה דלא בעינן חלות שם פרי לברכת בורא פרי האדמה ממה שמברכין בורא פרי האדמה על העלין של צלף ואע"פ שאין להם שם פרי דלכולי עלמא אינם מתעשרין. ולפי המבואר דברכת בורא פרי האדמה אינה תלויה בשם פרי אלא בחלות שם אוכל הצומח מן האדמה צ"ל דר"י ושמואל נחלקו אי אית לקורא חלות שם אוכל.

13 והנה עיין ברמב"ם פ"א מהל' טומאת אוכלין ה"י וז"ל הקור הרי הוא כעץ לכל דבר ואם שלקו וטגנו מתטמא טומאת אוכלין עכ"ל, ומבואר דס"ל דקור אינו אוכל אלא הוי כעץ בעלמא וע"כ אינו מתטמא טומאת אוכלין. ובזה מבוארת סברת שמואל בסוגיין דכיון דאין לקורא חלות שם אוכל אי אפשר לברך עליו בורא פרי האדמה וברכתו שהכל נהיה בדברו, דשהכל תלויה בראוי לאכילה בלבד. אלא דצ"ב לפי"ז דמהי סברת ר' יהודה דמברכים על קורא בורא פרי האדמה. ועיין בגמ' עירובין כח: "ר' יהודה אמר בורא פרי האדמה אוכלא הוא", אמנם צ"ע בסברת ר"י דהרי להדיא איתא במשנה עוקצין פ"ג מ"ז דקור הוא כעץ לכל דבר דאינו מתטמא טומאת אוכלין, ומ"ש דין ברכה מטומאה. ונראה דר"י סובר דכיון שקור עומד לאכילה ע"י שליקה וטיגון, חשיב אוכל לגבי ברכה ומברכין עליו בורא פרי האדמה. אמנם לגבי טומאת אוכלין קור אינו מקבל טומאת אוכלים כל זמן שלא שלקי, דלענין קבלת טומאה בעינן שיהא עומד לאכילה בשעת קבלת הטומאה. אמנם צ"ב מאי שנא קורא דמברכין עליו בורא פרי האדמה לר' יהודה אף כשאוכלו חי מסלקא וכרבא וקרא שדרכן לאכול מבושלין ואם אכלן חי מברך שהכל כדאיתא בגמ' להלן דף לח:. ונראה דקורא ראוי לאכילה כשהוא חי אלא שאינו עומד לאכילה. משא"כ בסלקא וכרבא וקרא י"ל דכשהן חיין אינן ראויין לגמרי לאכילה, וצריכים שליקה כדי להכשירן לאכילה כדרך אכילתן, וע"כ כשהן חיין מברכים עליהם שהכל נהיה בדברו.

14 גמ'. וז"ל ונימא הלכה כר"ע אי אמר הלכה כר"ע הוה אמינא אפילו בארץ קמ"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל וכו' ונימא הלכה כר"ע בחו"ל דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל אי אמר הכי הוה אמינא הנ"מ גבי מעשר אילן דבארץ גופא מדרבנן אבל גבי ערלה דבארץ מדאורייתא אימא בחו"ל נמי נגזור קמ"ל עכ"ל. יש להסתפק בגדר הך הילכתא דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל אם יסודו משום דלגבי מצוות התלויות בארץ שנוהגות בחו"ל מדרבנן, הרבנן הקילו לנהוג בחו"ל כשיטת המיקל בא"י, או דילמא דהטעם דהלכה כדברי המיקל בחו"ל הוא משום דין ספק ערלה דקיי"ל שמותר בחו"ל קידושין לט א. והנה אע"פ דבעלמא מחלוקת תנאים אינו נחשב ע"פ דין כספק לאחר שפסקינן להלכה כחד מ"ד, יתכן דלגבי ערלה מחלוקת תנאים אכן נחשבת כספק ואע"פ דקיי"ל כחד מ"ד, וע"כ קיימא לן בחו"ל כשיטת ר"ע דהאביונות בלבד אסורין משום ערלה, דהנידון אי חל איסור ערלה על הקפריסין הוי חלות ספק ע"פ דין, וספק ערלה מותרת בחו"ל. ועיין ברש"י ד"ה דכל המיקל וז"ל בערלה הלכה כמותו בחוצה לארץ דכיון דאינה מה"ת הלך אחר המיקל עכ"ל, ומשמע דלמ"ד ערלת חו"ל הלכה למשה מסיני אין לומר דהלכה כר"ע בחו"ל, ומבואר דרש"י מפרש דיסוד ההלכה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל משום דרבנן תיקנו להקל במצוות התלויות בארץ שנוהגות בחו"ל מדרבנן. וכן משמע מסוגיין דס"ד דרק במעשר אמרינן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, ומבואר דדין כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל חל בכל מצות התלויות בארץ שנוהגות בחו"ל מדרבנן.

15 אמנם עיין בתוס' לעיל דף לה. ד"ה ולמאן וז"ל ועתה קיימא לן דרבעי נוהג אף בחו"ל מיהו בכרם נוהג ולא בשאר אילנות דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל עכ"ל, והנה קיי"ל כמ"ד דערלת חו"ל אסורה מה"ת מהלכה למשה מסיני, ולגבי איסור רבעי בחו"ל נחלקו הרמב"ם ותוס' עיין רמב"ם פ"י מהל' מאכלות אסורות הל' ט"ו דלשיטת הרמב"ם אין נטע רבעי נוהג בחו"ל בכלל. מאידך תוס' ומקצת הגאונים המובאים שם ברמב"ם סברי דכרם רבעי נוהג בחו"ל, וביאר מרן הגר"ח זצ"ל עיין בחידושי רבינו חיים הלוי פ"י מהל' מאכלות אסורות הל' ט"ו דפליגי ביסוד גדר הלכה למשה מסיני דערלת חו"ל אסורה, דלשיטת הרמב"ם ההלכה למשה מסיני חידשה חלות שם איסור חדש דערלת חו"ל שאינו בכלל איסור ערלה הכתובה בתורה, ולפיכך פסק שאין נטע רבעי נוהג בחו"ל, דנטע רבעי הוקש לאיסור ערלה הכתובה בתורה ואילו ערלת חו"ל אינה בכלל איסור ערלה הכתובה בתורה. משא"כ לשיטת התוס' ההלכה למשה מסיני באה לגלות דערלת חו"ל נכללת באיסור ערלה הכתובה בתורה ולפיכך ס"ל דנטע רבעי נוהג בחו"ל כיון דרבעי הוקש לערלה. והגר"ח זצ"ל הוסיף שנחלקו אם הפסוק "וכי תבאו אל הארץ" ממעט ערלת חו"ל שאינה בכלל איסור הערלה האמורה בפרשה בתורה או שמגלה שהמצוה תלויה בזמן ביאה ולא שנתמעטה ערלת חו"ל ונוהגת בחו"ל כדין ערלת א"י עכת"ד. ומבואר לפי"ז דלשיטת התוס' נטע רבעי אסור בחו"ל מה"ת דנטע רבעי הוקש לערלה הכתובה בפרשה, וערלת חו"ל בכלל איסור ערלה הכתובה בתורה. ויש לדקדק שאע"פ שאיסור רבעי בחו"ל מה"ת נקטו התוס' דבחו"ל נוהג רק איסור כרם רבעי משום דקיי"ל דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. ומוכח מדבריהם דאין גדר ההלכה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל משום דבאיסור דרבנן תיקנו כפי המיקל וכדמבואר ברש"י ד"ה דכל המיקל. דהתוס' סוברים דההלכה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל חלה מדין ספק ערלה בחו"ל מותרת מהלל"מ. ולכן אין איסור ערלה בקפריסין חל בחו"ל משום שהמחלוקת דר"ע ור"א נחשבת על פי דין לספק ערלה, וספק ערלה מותרת בחו"ל. והוא הדין ס"ל לתוס' דהמחלוקת אי נאסר נטע רבעי או כרם רבעי הוי על פי דין ספק נטע רבעי שמותר בחו"ל מדין ספק ערלה בחו"ל לקולא. אלא דלפי"ז יש להקשות על הס"ד בגמ' דההלכה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל חל במעשר, והרי דין מעשר בחו"ל לא שייך לאיסור ערלה, ואם ההלכה דכל המיקל מיוסד בדין דבחו"ל ספק ערלה מותרת אמאי נימא הכי לגבי מעשר.

16 והנה לכאורה יש נפקא מינה בין שיטת רש"י לתוס' בגדר דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, אם אמרינן הלכה בכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל אף בתרתי דסתרי, דלשיטת רש"י דיסוד הדין דכל המיקל הוא קולא דרבנן דכשיש מחלוקת בא"י אזי בחו"ל חל דין הכרעה מדרבנן לקולא, י"ל דאי אפשר להקל בתרתי דסתרי, דאי אפשר להכריע הספק לקולא בתרי גוונא דסתרי אהדדי. משא"כ לסברת התוס' דחל חלות שם ספק בפנ"ע דספק ערלה, והלכה למשה מסיני הוא דספק ערלה מותר בחו"ל, י"ל דאף בתרי גוונא דסתרי אהדדי נמי אמרינן דמותר, משום דהיסוד הוא שאם איכא ספק ערלה בחו"ל חל דין דספק ערלה מותרת. והוי דין לנהוג לקולא במקום ספק, ואינו חלות דין הכרעה לומר דבחו"ל ספק ערלה ודאי לא הוי ערלה, אלא דחלות שם ספק ערלה מותרת. ודומה לדין ספק ממזר שמותר מה"ת ואף בתרתי דסתרי, וכדהוכיח הגר"מ זצ"ל ממה שפסק הרמב"ם פט"ו מהל' איסורי ביאה ה"ב דפצוע דכא מותר בספק ממזרת, אע"פ שפצוע דכא אסור בממזרת ואסור אף בישראל, וספק ממזרת לפצוע דכא לכאורה אסורה ממ"נ. ומוכח דחל חלות שם ספק ממזר שמותר מה"ת מדין מיוחד בפ"ע, דהוי "קהל ספק" ומותר אף בתרתי דסתרי, והוי דין ניהוג לקולא, וע"כ מותר אף בתרתי דסתרי.

17 והנה קיי"ל דספק טומאה ברשות הרבים טהור, וכדפסק הרמב"ם פי"ט מהל' אבות הטומאות ה"ב וז"ל שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות אם באו ונשאלו זה אחר זה מורין לכל אחד מהן בפני עצמו שהוא טהור באו שניהם כאחת או שבא האחד ושאל על חבירו ואמר שנים היינו ובשני שבילין הלכנו ושתי טהרות עשינו הרי שניהם טמאים וטהרות שעשו נשרפות עכ"ל. ומקורו מסוגיית הגמ' בפסחים דף י. "בבת אחת דברי הכל טמאין לא נחלקו אלא בבא להישאל עליו ועל חבירו ר' יוסי מדמי לה לבת אחת ור' יהודה מדמי לזה אחר זה". ומבואר דלשיטת הרמב"ם יסוד הדין דספק טומאה ברה"ר טהור הוא מדין הכרעה, וע"כ כשבאו שניהם כאחת או שאחד שאל על שניהם טמאים, דאי אפשר להכריע לקולא לשניהם, דהוי תרתי דסתרי דבודאי אחד מהן נטמא. אמנם יעויין בתוס' פסחים דף י. ד"ה בבת אחת דברי הכל טמאים וז"ל נראה דהיינו מדרבנן דמדאורייתא אפילו בבת אחת טהורים עכ"ל. וצריך ביאור בסברת התוס' אמאי ס"ל דמדאורייתא אף בבת אחת טהורים והרי הוי תרתי דסתרי. ומבואר מזה דתוס' ס"ל דגדר הדין דספק טומאה בר"ה טהור הויא דין ניהוג לקולא במקום ספק, ואם חל חלות שם ספק טומאה ברה"ר הדין הוא לנהוג לקולא וטהור אף בתרתי דסתרי. וה"ה י"ל בדין ספק ערלה בחו"ל.

18 ואף בדין ספק ספיקא לקולא יל"ע האם הוא חל מדין הכרעה או מדין ניהוג. ויש לתלות בחקירה זו גם את השאלה אי אמרינן ספק ספיקא לקולא בגוונא דאיכא תרתי דסתרי עיין בתוס' נדה דף כז. ד"ה חומר ובחידושי המהרש"ל שם. דלשיטת התוס' אין אומרים ספק ספיקא לקולא בתרתי דסתרי משום דיסוד הדין דס"ס לקולא הוי חלות דין הכרעה, ואי אפשר להכריע לקולא בתרתי דסתרי, דממה נפשך יש כאן איסור. ומאידך המהרש"ל שהקשה שם על תוס' וס"ל ספק ספיקא לקולא אף בציור דתרתי דסתרי סובר דדין ספק ספיקא לקולא אינו דין הכרעה לקולא אלא דין ניהוג לקולא, ומשו"ה חל אף בתרתי דסתרי.

19 ולפי"ז נמי ניתן לבאר את מחלוקת הראשונים אי אמרינן ספק ספיקא לקולא בדבר שיש לו מתירין, דאיתא בגמ' ביצה דף ג: "וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות וכו' אי אמרת בשלמא ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל". ועיין בתוס' שם ד"ה ואחרות דכשנתערב האיסור עצמו באלף לא בטיל דהוי חד ספיקא אמנם בספק איסור שנתערב באחרות מותר דהוי ספק ספיקא, ומבואר דתוס' סברי דאמרינן ספק ספיקא לקולא אף בדבר שיש לו מתירין. אמנם שיטת המרדכי ע"ז סי' תתמ"א היא דספק ביצה שנולדה ביו"ט שנתערבה באחרות אסורה, דבדבר שיש לו מתירין לא אמרינן ספק ספיקא להקל, ועיין בשו"ע יו"ד סי' ק"ב סע' א' ובביאור הגר"א סק"ג. ונראה דלשיטת המרדכי חל דין הכרעה בספק ספיקא לקולא, וע"כ בדבר יש לו מתירין ליכא דין ספק ספיקא לקולא, דבדבר שיש לו מתירין אמרינן דעד שנכריע להיתר נמתין עד שיהא מותר בודאי. ונראה בביאור שיטת התוס' ביצה ג ב דאף בדבר שיש לו מתירין חל דין ספק ספיקא להקל, דסברי דיסוד דין ספק ספיקא לקולא הוי דין ניהוג לקולא, וחל אף בדבר שיש לו מתירין. והטעם בזה הוא דאע"פ דקיי"ל דספק דאורייתא לחומרא בספק ספיקא חל דין לנהוג לקולא מה"ת, דספק ספיקא לא חשיב מה"ת לספק כלל, ולפיכך ספק ספיקא מותר אף בדבר שיש לו מתירין. וה"ה י"ל בדין ספק ערלה בחו"ל.

20 גמ'. וז"ל ותנן ספק ערלה בא"י אסור ובסוריא מותר ובחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט עכ"ל. מבואר להדיא בגמ' דשאני דין ספק ערלה מדין ספק דכל התורה כולה, דבכהת"כ ספק היכול להתברר לא נחשב ע"פ דין לספק, משא"כ בערלה ספק היכול להתברר הוי ספק, דהרי יכול להתברר אם לוקח מן הזקנות או מן הנטיעות ואעפ"כ אמרינן דיורד ולוקח ובלבד שלא יראנו, ומוכח דחל חלות שם בפנ"ע של ספק ערלה. ולפיכך י"ל דדין ערלה בקפריסין דתלוי במחלוקת תנאים נחשב ע"פ דין לספק ערלה דהוי חלות שם ספק בפנ"ע ולא דמי לחלות שם ספק דכהת"כ, דבכל התורה בדבר שיש בו מחלוקת ונפסק כצד אחד תו לא נחשב לספק. ויש לדקדק בגמ' דלגבי סוריא אמרינן דספק ערלה מותר ואילו בחו"ל אמרינן ד"יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט", ומשמע דבסוריא לא אמרינן דיורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט, דמכיון דהוי ספק היכול להתברר לא נחשב לספק ערלה ורק ספק ערלה שאינו יכול להתברר הוי ספק ערלה שמותר בסוריא. וצ"ע מאי שנא סוריא משאר חו"ל דלא נאמר בה דין דיורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט. ונראה דודאי ערלה נוהג בסוריא מתרי טעמי, א מדין ערלת חו"ל מהלכה למשה מסיני כשאר חו"ל, ב מדרבנן חל בסוריא דין ערלת א"י כמו שנתחייבה סוריא בתרומות ומעשרות מדרבנן עיין ברמב"ם פ"א מהל' תרומות ה"ד.

21 ולפי"ז נראה דבספק שאינו יכול להתברר חל בסוריא דין ספק ערלה ומותר מתרי טעמי, א מצד חלות דין ערלת חו"ל שבסוריא הוי ספק ערלת חו"ל שמותרת מהלכה למשה מסיני, ב משום חלות דין ערלת א"י שנוהג בסוריא מדרבנן, היכא דהוי ספק הוי ספק דרבנן לקולא. אמנם כל זה נכון בגוונא דהוי ספק שאינו יכול להתברר, משא"כ בגוונא דהוי ספק היכול להתברר, דאע"פ שמצד איסור ערלת חו"ל חשיב לספק, דחל חלות שם ספק בפנ"ע דערלת חו"ל, מ"מ מפאת חיוב ערלה בסוריא מדרבנן מדין ערלת א"י ספק שיכול להתברר לא נחשב ע"פ דין לספק, וכדמבואר להדיא ברשב"א מס' נדה דף נו: ד"ה ואסיקנא בשם הראב"ד, וז"ל אבל הראב"ד ז"ל כתב כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא כרבי הלכך בדקינן לכתם, ונראה מדבריו שאם אינו יודע לעמוד אעיקר הענין כגון שאינו בקי במגליד ומקדיר טמאה דאם הוא אינו בקי אין זה ספק בדרבנן אלא ספק הבא לו ממיעוט ידיעתו עכ"ל. ומבואר דאע"פ דבספק כתם תלינן לקולא משום דכתמים דרבנן אך היכא דהוי ספק שיכול להתברר ואינו אלא ספק בידיעתו לא נחשב ע"פ דין לספק. ומבואר דאף במילי דרבנן אמרינן דספק שיכול להתברר לא הוי ספק. ומשום כך בסוריא אינו חל דין דיורד ולוקח ובלבד שלא יראנו, דחל בסוריא דין ערלת א"י מדרבנן, וספק שיכול להתברר לא נחשב לספק ואין כאן דין ספק דרבנן לקולא. ולפי"ז מדוקדק לשון הגמ' דבסוריא ספק ערלה מותר כלומר ספק שאינו יכול להתברר. ובחו"ל יורד ולוקט, דרק בערלת חו"ל קיי"ל דחל חלות שם ספק בפנ"ע ואף ספק היכול להתברר חשיב ספק ומותר.

22 גמ'. וז"ל והתנן מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית ב"ש אומרים כל האילנות משיוציאו וב"ה אומרים החרובין משישרשו והגפנים משיגרעו וכו' ושאר כל האילנות משיוציאו ואמר רב אסי הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן וכו' אימא שיעורי כפול הלבן מאן שמעת ליה דאמר בוסר אין סמדר לא וקתני שאר כל האילנות משיוציאו עכ"ל. עיין ברמב"ם פ"ה מהל' שמיטה ויובל הל' י"ז וז"ל מותר לקוץ אילנות לעצים בשביעית קודם שיהיה בהן פרי, אבל משיתחיל לעשות פרי לא יקוץ אותו שהרי מפסיד האוכל ונאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ולא להפסיד, ואם הוציא פירות והגיעו לעונת המעשרות מותר לקוץ אותו שהרי הוציא פירותיו ובטל דין שביעית ממנו עכ"ל. וצ"ע בדברי הרמב"ם שכתב דמשהגיע הפרי לעונת המעשרות בטל דין שביעית דאיך פקעה קדושת שביעית, ואם יקוץ את האילן משהגיעו הפירות לעונת המעשרות יפסיד הפרי שלא יגדל עוד, וא"כ אמאי מותר לקוץ את האילן משהגיעו הפירות לעונת המעשרות.

23 ונראה דלפי הרמב"ם יסוד האיסור דלאכלה ולא להפסד אינו חל אלא באופן שע"י שקצץ האילן לא תחול קדושת שביעית בפרי, ואי חלה קדושת שביעית גמורה בפרי ורק מונע עוד גידול פרי אינו עובר משום לאכלה ולא להפסד. והראייה לזה דאל"כ יהא עובר איסור ולא להפסד כשקוטף פרי אפילו כדי לאוכלו קודם שהגיע לגמר בישולו, ופשיטא דלא עבר, וע"כ מוכח דיסוד האיסור דקציצת אילנות בשביעית הוא להפסיד ולמנוע קדושת שביעית מלחול בפרי.

24 אלא דצ"ב מדוע הרמב"ם סובר שאסור לקוץ אילן בשביעית משהוציא בוסר, ומשהגיעו לעונת המעשרות מותר לקצצן דמאי שנא משהגיעו לעונת המעשרות, הרי כבר חל דין פירות שביעית בבוסר. דהנה עיין ברמב"ם פ"ט מהל' מעשר שני ונטע רבעי הל' י"ג וז"ל העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר מותרין בערלה וברבעי עכ"ל. ומשמע דרק בסמדר ליכא ערלה ורבעי משום דסמדר אינו פרי ולא חשיב אלא כעץ בעלמא, משא"כ בבוסר חל איסור ערלה ורבעי דהוי חלות שם פרי. ונראה דשיעור בוסר הוי שיעור פרי בכל התורה כולה, וכן מבואר במשנה מס' ערלה פ"א מ"ז דלר' יוסי סמדר הוי פרי ואסור בערלה ואילו לרבנן סמדר מותר דלאו פרי נינהו, וכן מבואר להדיא מדברי הרמב"ם פ"ה מהל' נזירות ה"ב וז"ל אבל העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר הרי אלו מותרין לנזיר שאינן לא פרי ולא פסולת פרי אלא מן העץ הן נחשבין עכ"ל.

25 ונראה דעיין ברמב"ם פ"ט מהל' מעשר שני ונטע רבעי ה"ב וז"ל הרוצה לפדות נטע רבעי פודה כמעשר שני וכו', ואין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשרות שנא' להוסיף לכם תבואה, ואין פודין אותו במחובר כמעשר שני, והרי הוא ממון גבוה כמעשר, לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם נתנו בוסר, ודינו בשאר הדברים לענין אכילה ושתיה ופדייה כמעשר עכ"ל. ומבואר שהרמב"ם סובר שאע"פ שנטע רבעי הוי ממון גבוה לא חל עליו דין ממון גבוה כשהוא בוסר ולכן פסק שנקנה במתנה כשהוא בוסר, וצ"ע דבגמ' קידושין דף נד: איתא שאף לר"מ דס"ל דנטע רבעי ממון גבוה מ"מ נטע רבעי נקנה במתנה אם נתנו כשהוא סמדר, ודלא כר' יוסי דאמר סמדר אסור, ומשמע דלרבנן נטע רבעי נקנה במתנה כשהוא סמדר משום דאינו פרי ולא חל עליו קדושת נטע רבעי ואינו ממון גבוה, ובבוסר אף לרבנן אינו נקנה במתנה דחל ביה קדושת נטע רבעי והוי ממון גבוה. וצ"ע בדברי הרמב"ם דלכאורה סותר את דברי עצמו, דממה שכתב בהלכה י"ג דסמדר מותר בערלה ורבעי משמע דס"ל כרבנן דבוסר אסור דחל ביה חלות שם פרי וא"כ להוי ממון גבוה, ואיך פסק בהלכה ב' דבוסר שהוא רבעי נקנה במתנה.

26 ונראה דיש ב' דינים בנטע רבעי: א דין איסור רבעי, ב דין קיום מצות אכילה שבחפצא דרבעי. ונראה דמקור לשני דינים האלה נמצא בשתי פרשיות שבתורה העוסקות במצות נטע רבעי, א דכתיב ויקרא י"ט, כ"ד "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'", דילפינן מינה דין איסור רבעי, ב לב"ה ילפינן דיני נטע רבעי ממעשר שני מגזירה שוה קדש קדש עיין במשנה פאה פ"ז מ"ו, וגמ' קידושין דף נד: וילפינן מזה דמעשר שני ונטע רבעי שווים לענין קיום מצות האכילה שבחפצא. והנה בדיני מעשר שני קיי"ל שחיוב מעשרות תלוי בעונת המעשרות וכדפסק הרמב"ם פי"א מהל' מעשר שני ונטע רבעי ה"א וז"ל תבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות לפני ראש השנה של שלישית אע"פ שנגמרו ונאספו בשלישית מפרישין מהן מעשר שני. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה של שלישית מפרישין מהן מעשר עני עכ"ל. ונראה שקיום מצות ואכלת לפני ה' אלוקיך דכתיב במעשר שני תלויה בעונת המעשרות, דאם הגיעו הפירות לעונת המעשרות חל בהם דין ניתן בחפצא שיאכלו לבעלים בירושלים. והוא הדין לגבי נטע רבעי שקיום מצות אכילת החפצא של רבעי תלויה בשיעור עונת המעשרות, ומשום כך פסק הרמב"ם דאין בנטע רבעי דין ממון גבוה עד שיגיע לעונת המעשרות.

27 ונראה דהא דמעשר שני ונטע רבעי אינם בהקנאה משום דהויין ממון גבוה אינו משום דליכא בעלות דהדיוט במעשר שני, דגם אם מעשר שני ממון גבוה חל עליו שם בעלים ויש זכות לבעלים במעשר שני, וכדמוכח ממה שפסק הרמב"ם פ"ג מהל' מעשר שני הל' כ"ד שהגונב מעשר שני אינו משלם כפל דמעשר שני ממון גבוה הוא, ומשמע שחייב מיהא בתשלומי קרן לבעלים. ומוכח דאע"פ שמעשר שני ממון גבוה מכל מקום אית ביה דין בעלים וממון דהדיוט. ונראה דגם לענין הקנאה הבעלים נשארין בכל תקפן ודינן ובידם להקנות, וכדמוכח מהא דמקדישין מעשר שני הקדש עילוי לבדק הבית. ויסוד ההלכה שאי אפשר להקנות מעשר שני ולקדש בו אשה חל משום דאין בהן הקיום למצותו והניתן דבחפצא דמעשר שני, דהחפצא של מעשר שני ניתן לקיום מצות אכילת הבעלים לפני ה' ואי אפשר לעשות בו שאר צרכיו. ויסוד דין מע"ש ממון גבוה הוי חלות בחפצא שניתן למצותו ואסור להשתמש בו לצרכים אחרים, ברם מצד דיני ממונות וקניני ממון מע"ש הוי ממון בעלים. ומכיון שקיום הניתן שבחפצא דמעשר שני ונטע רבעי תלוי בעונת המעשרות, פסק הרמב"ם פ"ט מהל' מעשר שני ונטע רבעי הל' י"ג דאין פודין נטע רבעי להעלותו לירושלים עד שיגיע לעונת המעשרות ולא חל ביה דין ממון גבוה כשהוא בוסר, וע"כ פסק הרמב"ם שם דנקנה במתנה משנתנו כשהוא בוסר. ברם יש בנטע רבעי חלות דין איסור רבעי משנעשה פרי, ולכן פסק הרמב"ם פ"ט מהל' מעשר שני ונטע רבעי ה"ב דחל איסור רבעי בבוסר, אע"פ שקיום הניתן שבחפצא דהיינו קיום מצות אכילה לפני ה' תלוי בעונת המעשרות.

28 והנה לענין פירות שביעית קיי"ל שחל דין ניתן למצוה בחפצא של פירות שביעית, וכדמבואר מדברי הרמב"ם פ"ה מהל' שביעית הל' א' - ג' וז"ל פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה, מפי השמועה למדו תהיה אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע. לאכילה ולשתייה כיצד לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות כדין תרומה ומעשר שני ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר שני, דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל ודבר שדרכו ליאכל מבושל אין אוכלין אותו חי עכ"ל. ומבואר שחל דין ניתן בחפצא של שביעית דניתן לאכילה ושתייה וסיכה כדרכה, ואסור לשנות מהניתן שבחפצא, ומשום הכי קיי"ל ירושלמי שביעית פ"ז ה"א שהמחליף יין של שביעית בשמן של שביעית דהשמן נאסר בסיכה ומותר רק בשתייה שע"י החליפין חל בו דין הניתן של היין.

29 והביאור בזה הוא שהניתן למצוה חל בעצם קדושת החפצה של פירות שביעית, ולפיכך ע"י החליפין מקבל השמן את קודשת הניתן של היין ואסור בסיכה, דניתן עכשיו לשתייה כיין.

30 אמנם עיין ברמב"ם פ"ה מהל' שמיטה ה"י וז"ל מיני כבסים כגון בורית ואהל קדושת שביעית חלה עליהן ומכבסין בהן שנא' והיתה שבת הארץ לכם, לכם לכל צרכיכם עכ"ל. והנה במיני כבסים אין שום קיום מהחמשה שימושים שהזכיר הרמב"ם פ"ה שם ה"א ששביעית ניתנה להם, וא"כ צ"ע אמאי חלה קדושת שביעית במיני כבסים. ונראה שנאמרו ב' הלכות בקדושת שביעית: א קיום הניתן בחפצא, דהיינו שימושים שניתנה להם קדושת שביעית. ב חלות דין איסור שביעית, דכאשר לא ניתן לקיים השימושים דניתן בחפצא, מ"מ חלה קדושת שביעית, וחל משום כך דין איסור שביעית, ואף היתר השתמשות מקרא דלכם לכל צרכיכם. ודומה לדין תרומה טמאה דאין קיום בחפצא של הניתן לתרומה, אלא שיש דיני איסור, ולכן טעונה שריפה. ונראה דהוא הדין בנטע רבעי, שאחר שהגיעו הפירות לשיעור בוסר קודם הבאת שליש לא חלה עדיין חלות קדושת נטע רבעי לענין קיום מצות אכילה שבחפצא. אך מ"מ האיסורים דנטע רבעי כבר חלו, משעת בוסר.

31 ולפי"ז יש לבאר מה שכתב הרמב"ם שם הל' י"א "כלל גדול אמרו בפירות שביעית, כל שהוא מיוחד למאכל אדם כגון חטים תאנים וענבים וכיוצא בהן אין עושין מהן מלוגמא וכו', וכל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין מהן מלוגמא", ונראה דבפירות שביעית המיוחדים למאכל אדם יש קיום מצות אכילה בחפצא שלהן, וחל ניתן בחפצא שאסור לבטלה, אבל מאכל בהמה אין בו ניתן בחפצא ואין קיום בחפצא באכילתו, וחל רק היתר להאכילה לבהמתו ואין קיום כלל בחפצא באכילת הבהמה. וכמו שמצינו לגבי תרומה שהכהן מותר להאכיל תרומה לבהמתו מדין קנין כספו, ופשיטא דאין באכילת הבהמה קיום בחפצא של אכילת תרומה, אלא שהוא היתר מדין קנין כספו שמותר לו להאכילה לבהמתו, וכן הוא בדין קדושת שביעית במאכל בהמה שאין בו קיום הניתן בחפצא אבל יש בו דיני איסור קדושת שביעית. ומלוגמא אינו קיום ניתן דאכילה בחפצא, ומשו"ה אסור בשביעית דניתן לאכילת אדם, אך מותר במאכל בהמה דאין בו קיום ניתן לאכילה, ומותר מדין לכל צורכיכם.

32 ולפי"ז י"ל דלענין שביעית נמי חל דין קדושת פירות שביעית משהגיעו לכלל בוסר, דקודם שהגיעו לכלל בוסר לא חל בהו שם פרי, והויין כעץ בעלמא, ומשו"ה ליכא איסור לקצוץ עצי שביעית שהוציאו סמדר. אמנם קיום הניתן שבחפצא אינו חל אלא לאחרי שהגיעו הפירות לעונת המעשרות כמעשר שני ונטע רבעי. ונראה להוכיח שחלה חלות קדושת פירות שביעית בבוסר, דמשהגיע לכלל בוסר חל היתר לאכול בשדה, וכמש"כ הרמב"ם פ"ה מהל' שביעית הל' ט"ז "ומאימתי יהיה מותר לאכול פירות האילן בשדה בשביעית וכו' והבוסר משיוציא מים אוכלו בשדה", אולם אינו מכניס פירות שביעית לביתו לקיים קיום אכילה עד הבאת שליש, וכמש"כ הרמב"ם שם "הכניסו שליש מותר להכניס לביתו שהרי הגיע עונת המעשרות", ומבואר דבבוסר חלה חלות איסור שביעית, דחל ביה שם פרי וחל היתר אכילה בשדה, ואילו קיום הניתן שבחפצא תלוי בהבאת שליש דהיינו עונת המעשרות. ויש שני דינים באכילת פירות שביעית: א דין היתר אכילה שתלוי בחלות שם פירות שביעית שחל בבוסר, ב קיום מצות אכילה בחפצא דתלוי בעונת המעשרות כמעשר שני ונטע רבעי, וחל בשביעית דין זכייה לזכות בפירות מהפקר להכניסם לביתו לקיים מצות האכילה שבחפצא משהביאו שליש. ועפי"ז נראה לבאר דברי הרמב"ם שפסק דאסור לקצוץ את האילן משהוציאו פירות בוסר אע"פ שלא הגיעו עדיין לעונת המעשרות, שאם יקוץ את האילן יעבור באיסור דלאכלה ולא להפסד, שיפסיד הפרי מלהגיע לעונת המעשרות ולא יחול בו דין גמור של קדושת פירות שביעית דדין ניתן שבחפצא תלוי בשיעור עונת המעשרות. משא"כ משהגיעו כבר לעונת המעשרות וכבר חל בם דין גמור של קדושת פירות שביעית וחל בהם דין ניתן שבחפצא דאז יכול לקצוץ את האילן. דאין האיסור במה שמונע גידול הפירות אלא במה שמונע מהפירות מלהשלים את קדושתן.

33 תוס' ד"ה שיעורו. וז"ל מכאן יש ללמוד דעל בוסר פחות מפול לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה עכ"ל. ונראה לבאר דתוס' סברי דאין מברכין ברכת בורא פרי העץ אלא על חלות שם פרי וע"כ שיעורו כפול הלבן, משא"כ ברכת בורא פרי האדמה אינה תלויה בשם פרי אלא בשם אוכל בלבד. וכן מוכח מהא דס"ל לר"ע דמברכין בפה"א על עלין ותמרות של צלף אע"פ שאינם פרי דהרי אינם מתעשרין, ומוכח דברכת בפה"א אינו תלוי בשם פרי אלא בחלות שם אוכל הצומח מן האדמה. ונראה דהשיעור דשם אוכל לענין ברכת בורא פרי האדמה הוי השיעור דשם אוכל לגבי טומאת אוכלין. ולפי"ז נמצא דסמדר מקבל טומאת אוכלין, וכן יש להוכיח מהמשנה עוקצין פ"ג מ"ו "הפגין והבוסר ר' עקיבא מטמא טומאת אוכלין ר' יוחנן בן נורי אומר משיגיעו לעונת המעשרות", ועיין ברש"י נדה מז א ד"ה פגה שפירש שפגין היינו סמדר, ומבואר לפי"ז דלר"ע דקיי"ל כוותיה סמדר מקבל טומאת אוכלין וחל ביה שם אוכל ושפיר מברכין עליו בורא פרי האדמה.

34 והנה לגבי פלפלין פסק הרמב"ם פ"ח מהל' ברכות ה"ז וז"ל הפלפלין והזנגביל בזמן שהן רטובין מברך עליהן תחלה בורא פרי האדמה אבל יבשים אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהן מפני שהן תבלין ואינו אוכל עכ"ל, ובכסף משנה שם הקשה דכיון דפלפלין חייב בערלה ומיקרי פרי העץ למה אין מברכין עליהן בורא פרי העץ כשהן רטובין, ותירץ הכס"מ "וי"ל שאע"פ שהוא עץ מאחר דלא נטעי ליה אינשי לאכלן כמות שהן ראוי לשנות ברכתו קצת". ומבואר דהיכא דלא נטעי אינשי אדעתא לאכלן כמות שהן ברכתן נחית חד דרגא ומברכין בורא פרי האדמה. וצ"ע אמאי סובר שמואל דף לו. דמברכין על קורא שהכל נהיה בדברו משום דלא נטעי אינשי אדעתא דקורא, דמדוע לא יברך עליו בורא פרי האדמה כדין פלפלין רטובין, ומ"ש קורא דברכתו יורדת תרי דרגות לשהכל. ובשלמא אי נימא דלברכת בורא פרי האדמה בעינן שם פרי, י"ל דלגבי קורא מכיון דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי פקע מיניה שם פרי, ומשו"ה ברכתו יורדת לשהכל. אלא דיש להקשות על זה מהא דקיי"ל דמברך על פלפלין רטובין בורא פרי האדמה, אע"פ דלא נטעי איניש אדעתא דהכי, דמוכח מזה דלא פקע מיניה שם פרי משום דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי, וקשה מ"ש פלפלין דמברך בורא פרי האדמה מקורא דמברך שהכל, וצ"ע.

35 תוס' ד"ה ברטיבא בא"ד. וז"ל ועל צוקר"ו מברכינן בורא פרי העץ כי יערי עם דבשי שיר השירים ה׳:א׳ זה צוקר"ו עכ"ל. עיין ברמב"ם פ"ח מהל' ברכות ה"ה וז"ל הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפה וידמה למלח, כל הגאונים אמרו שמברכין עליו בורא פרי האדמה, ומקצתם אמרו בורא פרי העץ. וכן אמרו שהמוצץ אותן קנים מברך בורא פרי האדמה, ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל, לא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה ע"י האור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה על ידי האור ומברכין עליו שהכל עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם והגאונים נחלקו בגדר דין סוכר, דהרמב"ם ס"ל דסוכר נחשב כמשקה היוצא מן הפירות דהוי זיעא בעלמא וברכתו שהכל כדין דבש תמרים, שרק יין ושמן היוצאין מזיתים וענבים חשיבי פרי דמברכים עליהם ברכה מסוימת דבורא פרי העץ וכדפסק בפ"ח מהל' ברכות ה"ב. ושיטת הגאונים וכן שיטת התוס' דמברכין על סוכר בפה"ע. ובסברת הגאונים ותוס' י"ל דס"ל דהא דמשקין היוצאין מזיתים וענבים דינם כפרי אינו דין מסוים בזיתים וענבים דוקא, אלא דמזיתים וענבים ילפינן דכל היכא שהמשקה הוא עיקר תכלית הפרי ונטעוהו לשם המשקה חל במשקה חלות שם פרי, ודינו כעצם הפרי. ולפי"ז יין ושמן הן דוגמה למשקה שהוא התכלית של הפרי ודינו כפרי עצמו, ומשום כך חשיב סוכר כפרי עצמו, ולפי"ז י"ל דמברכים בפה"ע על מיץ תפוזים הנעשים מתפוזים שנטעו לשם המשקה שלהן.

36 אמנם עדיין צריך ביאור מהו יסוד המחלוקת שבין הגאונים האם מברכין על סוכר בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה. ונראה דלכולי עלמא הקנים נחשבים כאילן אלא דנחלקו אי בעי צורת פרי לברכת בורא פרי העץ, דלשיטת מקצת הגאונים לא בעינן צורת פרי, וע"כ מברכים על סוכר בורא פרי העץ. ואילו לשאר הגאונים בעינן צורת פרי לברכת בורא פרי העץ, וע"כ אע"פ שמים היוצאין מקנים המתוקים חשובים כפרי עצמו, אמנם מכיון שאין להם צורת פרי אי אפשר לברך עליהם בורא פרי העץ, וע"כ מברכין עליהם ברכה כללית דבורא פרי האדמה. אמנם צ"ע לשיטת שאר הגאונים אמאי מברכין על שמן בורא פרי העץ, הרי אין לשמן צורת פרי. וצ"ל דס"ל כשיטת הרמב"ן דברים י"ד, כ"ב דחל חלות שם פרי בפנ"ע על יין ושמן, וע"כ חל בהון חלות דין צורת פרי, וממילא מברכין עליהן בורא פרי העץ. ומתבאר דיש חילוק בין ברכת בורא פרי העץ דבעי צורת פרי לשיטת הגאונים דמברכים על סוכר בורא פרי האדמה לברכת בורא פרי האדמה דלא בעי צורת פרי וכדמוכח מדין מיא דסלקא כסלקא דף לט..

13 עירובין פתח ↗

רַב יְהוּדָה אָמַר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״ — אוּכְלָא הוּא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״ — כֵּיוָן שֶׁסּוֹפוֹ לְהַקְשׁוֹת, לָא מְבָרְכִינַן עִילָּוֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״.

15 רש"י על ברכות פתח ↗

דכל המיקל בארץ – בערלה הלכה כמותו בחוצה לארץ. דכיון דאינה מן התורה הלך אחר המיקל:

22 משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פתח ↗

מֻתָּר לָקֹץ אִילָנוֹת לְעֵצִים בַּשְּׁבִיעִית קֹדֶם שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן פְּרִי. אֲבָל מִשֶּׁיַּתְחִיל לַעֲשׂוֹת פְּרִי לֹא יָקֹץ אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי מַפְסִיד הָאֹכֶל וְנֶאֱמַר ויקרא כה ו "לָכֶם לְאָכְלָה" וְלֹא לְהֶפְסֵד. וְאִם הוֹצִיא פֵּרוֹת וְהִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת מֻתָּר לָקֹץ אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי הוֹצִיא פֵּרוֹתָיו וּבָטֵל דִּין שְׁבִיעִית מִמֶּנּוּ:

24 משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי פתח ↗

הֶעָלִין וְהַלּוּלָבִין וּמֵי גְּפָנִים וְהַסְּמָדַר מֻתָּרִין בְּעָרְלָה וּבִרְבָעִי. וְהָעֲנָבִים שֶׁשְּׂרָפָם הַקָּדִים וְהִפְסִידָן וְהַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּין וְהַתֶּמֶד שֶׁלָּהֶן וּקְלִפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ וּקְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּרְעִינִים אֲסוּרִין בְּעָרְלָה וּמֻתָּרִין בִּרְבָעִי. וְהַנּוֹבְלוֹת כֻּלָּן אֲסוּרוֹת:

25 משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי פתח ↗

26 קידושין פתח ↗

מַאי טַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל – גָּמְרִי ״קֹדֶשׁ״ ״קֹדֶשׁ״ מִמַּעֲשֵׂר, מָה מַעֲשֵׂר יֵשׁ לוֹ חוֹמֶשׁ וְיֵשׁ לוֹ בִּיעוּר – אַף כֶּרֶם רְבָעִי יֵשׁ לוֹ חוֹמֶשׁ וְיֵשׁ לוֹ בִּיעוּר. וּבֵית שַׁמַּאי לָא גָּמְרִי ״קֹדֶשׁ״ ״קֹדֶשׁ״ מִמַּעֲשֵׂר.

28 תלמוד ירושלמי שביעית פתח ↗

אָמַר לָהֶן רִבִּי מֵאִיר מַחְמִיר אֲנִי בְּדָמִין מִן הָעִיקָּר. שֶׁהַשֶּׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית מַדְלִיקִין בּוֹ מְכָרוֹ וְלָקַח בּוֹ שֶׁמֶן אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ. רִבִּי אִימִּי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן הֶחֱלִיף שֶׁמֶן בְּשֶׁמֶן שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה רִבִּי חִזְקִיָּה בְשֵׁם רִבִּי יִרְמְיָה מַחֲלִיף שְׁנֵיהֶן שֶׁל חוּלִין. הֶחֱלִיף יַיִן בְּשֶׁמֶן כְּמַה דְאַתְּ אָמַר יַיִן אֵין סָכִין אוֹתוֹ. וְדִכְוָותֵיהּ שֶׁמֶן אֵין מַדְלִיקִין. הֶחֱלִיף עָלִין בְּלוּלָבִין. כְּמַה דְתֵימַר עָלִין יֵשׁ לָהֶן בִּיעוּר וְדִכְוָותֵיהּ לוּלָבִין יֵשׁ לָהֶן בִּיעוּר. הֶחֱלִיף אוֹכְלֵי אָדָם בְּאוֹכְלֵי בְהֵמָה כְּמַה דְתֵימַר אוֹכְלֵי אָדָם אֵין עוֹשִֹין מֵהֶן מָלוּגְמָא וְדִכְוָותֵהּ אוֹכְלֵי בְהֵמָה אֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מָלוּגְמָא. וְהָתַנִּינָן מוֹכְרִין אוֹכְלֵי אָדָם וְאוֹכְלֵי בְהֵמָה לִיקַח בָּהֶן אוֹכְלֵי אָדָם אֲבָל לֹא אוֹכְלֵי בְהֵמָה אוֹכְלֵי בְהֵמָה לִיקַח בָּהֶן אוֹכְלֵי בְהֵמָה וְכָל שֶׁכֵּן אוֹכְלֵי אָדָם לִיקַח בָּהֶן אוֹכְלֵי בְהֵמָה.

33 רש"י על נדה פתח ↗

מתני' פגה - סמדר כך באשה עודה תינוקת קרו לה פגה כל זמן שאין לה סימן לא בדדים ולא בשערות:

36 רמב"ן על דברים פתח ↗

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, גַּם זוֹ מִצְוָה שֶׁיְּבָאֵר, כִּי אָמַר ויקרא כז ל וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה', וְאָמַר שם פסוק לא וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו, וְאֵין זֶה מַעְשַׂר הַלְוִיִּם, כִּי בּוֹ נֶאֱמַר במדבר יח לא וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם, וְהוּא חֻלִּין, וּמָה טַעַם לְפִדְיוֹנוֹ. וְעַתָּה בֵּאֵר כִּי הוּא יְחַיֵּב לְעַשֵּׂר כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, שֶׁיֹּאכַל אוֹתוֹ הוּא עַצְמוֹ וּבָנָיו לִפְנֵי הַשֵּׁם, לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם, כִּי הַכֹּהֲנִים וְהַשּׁוֹפְטִים הָעוֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי הַשֵּׁם מוֹרֵי הַתּוֹרָה יְלַמְּדוּהוּ יִרְאָתוֹ וְיוֹרוּהוּ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת. וּפֵרֵשׁ בְּטַעַם הַפִּדְיוֹן אֲשֶׁר הִזְכִּיר שָׁם, בַּעֲבוּר כִּי לִפְעָמִים יִהְיֶה הַמַּעֲשֵׂר הַרְבֵּה, כִּי יְבָרֶכְךָ הַשֵּׁם, וְהַדֶּרֶךְ יִהְיֶה רַב מִמֶּנּוּ, וְטוֹב לִפְדּוֹתוֹ בְּכֶסֶף וּלְהַעֲלוֹת שָׁם כֶּסֶף הַפִּדְיוֹן. וְלֹא הִזְכִּיר הַחֹמֶשׁ, שֶׁכְּבָר הֻזְכַּר. וְטַעַם הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה, וְכָל הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה, כַּאֲשֶׁר אָמַר מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ, וְטַעְמוֹ הַיֹּצֵא מִן הַשָּׂדֶה. וְאֵין הַכַּוָּנָה בְּכָל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, שֶׁיְּעַשֵּׂר כָּל הַתְּבוּאָה מִכָּל אֲשֶׁר זָרַע וְלֹא כָּל הַיּוֹצֵא מִן הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. אֲבָל טַעַם הַכָּתוּב שֶׁיְּעַשֵּׂר בַּמִּינִים הַמְחֻיָּבִים בְּמַעֲשֵׂר כָּל תְּבוּאָתוֹ וְכָל הַיֹּצֵא בָּהֶן מִן הַשָּׂדֶה, יַזְהִיר שֶׁלֹּא יְעַשֵּׂר מִן הַבָּא בְּיָדוֹ מֵהֶם הַמִּקְצָת וְיִפְטֹר לוֹ הַמִּקְצָת, אֲבָל יְעַשֵּׂר בֵּין הַמִּדּוֹת שֶׁזָּרַע בֵּין הַנִּתְוַסֵּף עֲלֵיהֶם הַכֹּל בֶּאֱמוּנָה. וְאַחַר כָּךְ דברים י"ד:כ"ג הִזְכִּיר הַמִּינִים הַמְחֻיָּבִים לְהִתְעַשֵּׂר, מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וְכֵן יַזְכִּיר בְּכָל מָקוֹם דברים י"ב:י"ז לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְגוֹ', וְכֵן אָמַר בְּפָרָשַׁת מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה במדבר יח יב כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה', כִּי אֵלּוּ בִּלְבַד הֵם הַחַיָּבִים בִּתְרוּמָה וּבְמַעַשְׂרוֹת מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן מָה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ויקרא כז ל וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא, לֹא יְצַוֶּה שֶׁיְּעַשֵּׂר כָּל זֶרַע הָאָרֶץ וְכָל פְּרִי הָעֵץ, אֲבָל טַעְמוֹ כָּל אֲשֶׁר תְּעַשֵּׂר מִזֶּרַע הָאָרֶץ, שֶׁהוּא דָּגָן, וּמִפְּרִי הָעֵץ, שֶׁהוּא תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, יִהְיֶה לַה'. וְכַלָּשׁוֹן הַזֶּה כָּתַב רַשִׁ"י שם, מִזֶּרַע הָאָרֶץ, דָּגָן, וּפְרִי הָעֵץ, תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר. וִיקַצֵּר הַכָּתוּב שָׁם, כִּי אֵינֶנּוּ מְקוֹם הַמִּצְוָה לְחַיֵּב שֶׁיְּעַשֵּׂר, אֲבָל הוּא מִצְוָה שֶׁיִּהְיֶה הַמַּעֲשֵׂר קֹדֶשׁ לַה' עַד שֶׁיִּפָּדֶה בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ. אֲבָל הַמִּצְוָה בַּתְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת בְּכָל מָקוֹם הֵן דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר. וּפֵרוּשׁ דָּגָן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ חֲמֵשֶׁת הַמִּינִין הַיְּדוּעִין בַּתְּבוּאָה. וּפֵרוּשׁ תִּירוֹשׁ הַיַּיִן הֶחָדָשׁ אֲשֶׁר יָשִׁיקוּ הַיְקָבִים. וְיִצְהָר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר בָּהֶן. וְאֵין מִין אַחֵר בְּכָל הַזְּרָעִין וּבְכָל פֵּרוֹת הָאִילָן חַיָּבִין מִן הַתּוֹרָה כְּלָל, לֹא בִּתְרוּמוֹת וְלֹא בְּמַעַשְׂרוֹת. וְיֵשׁ בָּרָיְתוֹת שְׁנוּיוֹת בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים בחקותי פרק יב ט וּבְסִפְרֵי ראה קה לְאַסְמַכְתּוֹת, וְהֵן מֻטְעוֹת, אֲבָל הַדָּבָר הַמִּתְבָּאֵר בַּגְּמָרָא מִן הַתַּלְמוּד הַבַּבְלִי ברכות לו וְהַיְּרוּשַׁלְמִי חלה פ"ד ה"ד וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא כָּךְ הוּא, שֶׁאֲפִלּוּ זֵיתִים וַעֲנָבִים מַעֲשֵׂר שֶׁלָּהֶם אֵינוֹ מִן הַתּוֹרָה עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר. וְתִהְיֶה בָּזֶה נִזְהָר, שֶׁכְּבָר טָעוּ בּוֹ מִגְּדוֹלֵי הַמְּחַבְּרִים עי' רמב"ם הלכות תרומות פ"ב ה"א. וְטַעַם שָׁנָה שָׁנָה, שֶׁיְּעַשֵּׂר אוֹתוֹ שְׁתֵּי שָׁנִים זוֹ אַחַר זוֹ, כֵּן קַבָּלַת רַבּוֹתֵינוּ ר"ה יב. וְאַחַר כָּךְ דברים י"ד:כ"ח פֵּרֵשׁ כִּי מִקְצֵה הַשָּׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא מַעֲשֵׂר תְּבוּאָתְךָ שֶׁל הַשָּׁנָה הַהִיא וְתַאֲכִילֵהוּ לָעֲנִיִּים, לוֹמַר כִּי הַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית שֶׁל מַעְשַׂר עָנִי הוּא. וְאָמַר תּוֹצִיא וְגוֹ' וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ, לְלַמֵּד עַל הַבִּעוּר, וְשׁוּב יְבָאֵר אוֹתוֹ בְּפָרָשַׁת כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר דברים כ"ו:י"ב. וּמִדְרַשׁ חֲכָמִים בתנחומא ראה יח בִּלְשׁוֹן עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר, עַשֵּׂר שֶׁלֹּא תִּתְחַסֵּר, רֶמֶז לִמְפָרְשֵׁי יַמִּים לְהוֹצִיא אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לַעֲמֵלֵי תּוֹרָה:

« רשימות שיעורים על ברכות ל״ה ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על ברכות ל״ז ×¢×´× »