רשימות שיעורים על ברכות ס״ג

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת ברכות, תשע"ב

1 ברכות פתח ↗

וְאֵימָא: הַר הַבַּיִת דְּאָסוּר בְּמִנְעָל — לֵילְפֵהּ מִמִּנְעָל. אֲבָל בֵּית הַכְּנֶסֶת דִּשְׁרֵי בְּמִנְעָל, אַדְּיָלֵיף מִמִּנְעָל וּלְהֶיתֵּר, נֵילַף מִקַּפֶּנְדַּרְיָא וּלְאִסּוּר! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כִּי בֵיתוֹ — מָה בֵּיתוֹ, אַקַּפֶּנְדַּרְיָא קָפֵיד אִינָשׁ, אַרְקִיקָה וּמִנְעָל לָא קָפֵיד אִינָשׁ, אַף בֵּית הַכְּנֶסֶת, קַפֶּנְדַּרְיָא הוּא דַּאֲסִיר, רְקִיקָה וּמִנְעָל — שְׁרֵי. כׇּל חוֹתְמֵי בְּרָכוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ וְכוּ׳. כׇּל כָּךְ לָמָּה — לְפִי שֶׁאֵין עוֹנִין ״אָמֵן״ בַּמִּקְדָּשׁ. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין עוֹנִין אָמֵן בַּמִּקְדָּשׁ? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוּמוּ בָּרְכוּ אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם״. וְאוֹמֵר: ״וִיבָרְכוּ אֶת שֵׁם כְּבֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה״. יָכוֹל כׇּל הַבְּרָכוֹת כּוּלָּן תְּהֵא לָהֶן תְּהִלָּה אַחַת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמְרוֹמַם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה״, עַל כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה — תֵּן לוֹ תְּהִלָּה. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם חֲבֵרוֹ וְכוּ׳. מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא בֹּעַז מִדַּעְתֵּיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ קָאָמַר — תָּא שְׁמַע ״ה׳ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל״. וְכִי תֵּימָא מַלְאָךְ הוּא דְּקָאָמַר לֵיהּ לְגִדְעוֹן — תָּא שְׁמַע ״אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ״. וְאוֹמֵר: ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״. אָמַר רָבָא: הַאי קְרָא, מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ מִדְּרִישׁ, מִסֵּיפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִדְּרִישׁ. מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ מִדְּרִישׁ — ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳״, מַאי טַעַם? — מִשּׁוּם ״הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״. מִסֵּיפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִדְּרִישׁ: ״הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״ מַאי טַעְמָא? — מִשּׁוּם ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳״. תַּנְיָא, הִלֵּל הַזָּקֵן אוֹמֵר: בִּשְׁעַת הַמַּכְנִיסִין — פַּזֵּר. בִּשְׁעַת הַמְפַזְּרִים — כַּנֵּס. וְאִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁהַתּוֹרָה חֲבִיבָה עָלָיו — פַּזֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד״. וְאִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁאֵין הַתּוֹרָה חֲבִיבָה עָלָיו — כַּנֵּס, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״. דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: זָלַת — קְבוֹץ קְנֵה מִינַּהּ, בַּאֲתַר דְּלֵית גְּבַר — תַּמָּן הֱוֵי גְּבַר. אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ, בַּאֲתַר דְּאִית גְּבַר — תַּמָּן לָא תִּהְוֵי גְּבַר. פְּשִׁיטָא! לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא בְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם שָׁוִין. דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: אֵיזוֹהִי פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁכָּל גּוּפֵי תוֹרָה תְּלוּיִין בָּהּ — ״בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ״. אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ לִדְבַר עֲבֵירָה. דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אוּמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה. מָה הִיא? אָמַר רַב חִסְדָּא: מַחְטָא דְתַלְמִיּוּתָא. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: לְעוֹלָם אַל יַרְבֶּה אָדָם רֵעִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ״. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אַל יְמַנֶּה אָדָם אַפֹּטְרוֹפּוֹס בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁאִלְמָלֵי לֹא מִינָּה פּוֹטִיפַר אֶת יוֹסֵף אַפֹּטְרוֹפּוֹס בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ — לֹא בָּא לְאוֹתוֹ דָּבָר. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה — לוֹמַר לָךְ שֶׁכָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. אָמַר חִזְקִיָּה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי פַּרְנָךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת סוֹטָה לְפָרָשַׁת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת — לוֹמַר לָךְ: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וְאֵינוֹ נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, סוֹף נִצְרָךְ לַכֹּהֵן עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ ״אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ״, וּכְתִיב ״וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ״ וְגוֹ׳. וְלֹא עוֹד אֶלָּא סוֹף שֶׁנִּצְרָךְ לָהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְאִם נְתָנָן, סוֹף מִתְעַשֵּׁר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה״, ״לוֹ יִהְיֶה״ — מָמוֹן הַרְבֵּה. אָמַר רַב הוּנָא בַּר בֶּרֶכְיָה מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר: כׇּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם בְּצַעֲרוֹ — כּוֹפְלִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה שַׁדַּי בְּצָרֶיךָ וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ״. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: פַּרְנָסָתוֹ מְעוֹפֶפֶת לוֹ כְּצִפּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ״. אָמַר רַבִּי טָבִי אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: כׇּל הַמַּרְפֶּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אֵין בּוֹ כֹּחַ לַעֲמוֹד בְּיוֹם צָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה״. אָמַר רַב אַמֵּי בַּר מַתְנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וַאֲפִילּוּ מִצְוָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר ״הִתְרַפִּיתָ״ — מִכׇּל מָקוֹם. אָמַר רַב סָפְרָא: רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה מִשְׁתַּעֵי: כְּשֶׁיָּרַד חֲנִינָא בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לַגּוֹלָה, הָיָה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. שִׁגְּרוּ אַחֲרָיו שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן כִּיפָּר, וּבֶן בְּנוֹ שֶׁל זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם, אָמַר לָהֶם: לָמָּה בָּאתֶם? אָמְרוּ לוֹ: לִלְמוֹד תּוֹרָה בָּאנוּ. הִכְרִיז עֲלֵיהֶם: אֲנָשִׁים הַלָּלוּ גְּדוֹלֵי הַדּוֹר הֵם וַאֲבוֹתֵיהֶם שִׁמְּשׁוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל אוֹמֵר: הַרְבֵּה פְּעָמִים קָרִיתִי לְפָנָיו, בְּסֵפֶר דָּנִיאֵל. הִתְחִיל הוּא מְטַמֵּא וְהֵם מְטַהֲרִים, הוּא אוֹסֵר וְהֵם מַתִּירִים. הִכְרִיז עֲלֵיהֶם: אֲנָשִׁים הַלָּלוּ שֶׁל שָׁוְא הֵם, שֶׁל תֹּהוּ הֵם. אָמְרוּ לוֹ: כְּבָר בָּנִיתָ וְאִי אַתָּה יָכוֹל לִסְתּוֹר, כְּבָר גָּדַרְתָּ וְאִי אַתָּה יָכוֹל לִפְרוֹץ. אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אֲנִי מְטַמֵּא וְאַתֶּם מְטַהֲרִים, אֲנִי אוֹסֵר וְאַתֶּם מַתִּירִים? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּץ לָאָרֶץ. אָמַר לָהֶם: וַהֲלֹא עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף, הָיָה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּץ לָאָרֶץ! אָמְרוּ לוֹ: הַנַּח רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ כְּמוֹתוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי לֹא הִנַּחְתִּי כְּמוֹתִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ לוֹ: גְּדָיִים שֶׁהִנַּחְתָּ נַעֲשׂוּ תְּיָשִׁים בַּעֲלֵי קַרְנַיִם, וְהֵם שִׁגְּרוּנוּ אֶצְלְךָ, וְכֵן אָמְרוּ לָנוּ: לְכוּ וְאִמְרוּ לוֹ בִּשְׁמֵנוּ: אִם שׁוֹמֵעַ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יְהֵא בְּנִדּוּי.

2 רש"י על ברכות פתח ↗

תא שמע אל תבוז כי זקנה אמך – אל תבוז את בועז לאמר מדעתו עשה אלא למוד מזקני ישראל כי יש לו על מי שיסמוך שנאמר עת לעשות לה':

3 משנה תורה, הלכות ממרים פתח ↗

כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּהוֹרָאָתָן עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר דברים יז יא "לֹא תָסוּר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה מִפְּנֵי שֶׁנִּתָּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין. שֶׁכָּל חָכָם שֶׁמּוֹרֶה עַל דִּבְרֵיהֶם מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק שֶׁנֶּאֱמַר דברים יז יב "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן" וְגוֹ'. אֶחָד דְּבָרִים שֶׁלָּמְדוּ אוֹתָן מִפִּי הַשְּׁמוּעָה וְהֵם תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁלְּמַּדוּם מִפִּי דַּעְתָּם בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן וְנִרְאָה בְּעֵינֵיהֶם שֶׁדָּבָר זֶה כָּךְ הוּא. וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁעֲשָׂאוּם סְיָג לַתּוֹרָה וּלְפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה וְהֵן הַגְּזֵרוֹת וְהַתַּקָּנוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁמֹעַ לָהֶן. וְהָעוֹבֵר עַל כָּל אֶחָד מֵהֶן עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר דברים יז יא "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" אֵלּוּ הַתַּקָּנוֹת וְהַגְּזֵרוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת שֶׁיּוֹרוּ בָּהֶם לָרַבִּים כְּדֵי לְחַזֵּק הַדָּת וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם. וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁיִּלְמְדוּ אוֹתָן מִן הַדִּין בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן. מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ זוֹ הַקַּבָּלָה שֶׁקִּבְּלוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ:

4 רש"י על ברכות פתח ↗

איש את קדשיו לו יהיו – שמעכב קדשיו אצלו ואינו נותנן לכהנים וללוים:

5 ברכות פתח ↗

וְאִמְרוּ לְאַחֵינוּ שֶׁבַּגּוֹלָה: אִם שׁוֹמְעִין — מוּטָב, וְאִם לָאו, יַעֲלוּ לְהַר, אֲחִיָּה יִבְנֶה מִזְבֵּחַ, חֲנַנְיָה יְנַגֵּן בְּכִנּוֹר, וְיִכְפְּרוּ כּוּלָּם, וְיֹאמְרוּ אֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. מִיָּד גָּעוּ כׇּל הָעָם בִּבְכִיָּה וְאָמְרוּ: חַס וְשָׁלוֹם, יֵשׁ לָנוּ חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וְכׇל כָּךְ לָמָּה? מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה׳ מִירוּשָׁלָיִם״. בִּשְׁלָמָא הוּא מְטַהֵר, וְהֵם מְטַמְּאִין — לְחוּמְרָא. אֶלָּא הוּא מְטַמֵּא וְהֵם מְטַהֲרִין, הֵיכִי הָוֵי? וְהָא תַּנְיָא: חָכָם שֶׁטִּמֵּא — אֵין חֲבֵרוֹ רַשַּׁאי לְטַהֵר, אָסַר — אֵין חֲבֵרוֹ רַשַּׁאי לְהַתִּיר! קָסָבְרִי כִּי הֵיכִי דְּלָא נִגָּרְרוּ בָּתְרֵיהּ. תָּנוּ רַבָּנַן כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה, הָיוּ שָׁם רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. פָּתְחוּ כּוּלָּם בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרְשׁוּ. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה רֹאשׁ הַמְדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם בִּכְבוֹד תּוֹרָה, וְדָרַשׁ: ״וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אֲרוֹן ה׳ שֶׁלֹּא הָיָה מְרוּחָק אֶלָּא שְׁנֵים עָשָׂר מִיל אָמְרָה תּוֹרָה ״וְהָיָה כׇּל מְבַקֵּשׁ ה׳ יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״ — תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהוֹלְכִים מֵעִיר לָעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמוֹד תּוֹרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. ״וְדִבֶּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים״, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, אֲנִי וְאַתָּה נַסְבִּיר פָּנִים בַּהֲלָכָה. אִיכָּא דְּאָמְרִי כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי הִסְבַּרְתִּי לְךָ פָּנִים, כָּךְ אַתָּה הַסְבֵּר פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל, וְהַחֲזֵר הָאֹהֶל לִמְקוֹמוֹ. ״וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה״ וְגוֹ׳, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: עַכְשָׁיו יֹאמְרוּ הָרַב בְּכַעַס וְתַלְמִיד בְּכַעַס, יִשְׂרָאֵל מַה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אִם אַתָּה מַחֲזִיר הָאֹהֶל לִמְקוֹמוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן תַּלְמִידְךָ מְשָׁרֵת תַּחְתֶּיךָ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה״. אָמַר רָבָא: אַף עַל פִּי כֵן, לֹא יָצָא הַדָּבָר לְבַטָּלָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל״. וְעוֹד פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה בִּכְבוֹד תּוֹרָה וְדָרַשׁ: ״הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם״, וְכִי אוֹתוֹ הַיּוֹם נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל? וַהֲלֹא אוֹתוֹ יוֹם סוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה! אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁחֲבִיבָה תּוֹרָה עַל לוֹמְדֶיהָ בְּכָל יוֹם וָיוֹם כַּיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה מֵהַר סִינַי. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ: תֵּדַע — שֶׁהֲרֵי אָדָם קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, וְעֶרֶב אֶחָד אֵינוֹ קוֹרֵא — דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁלֹּא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע מֵעוֹלָם. ״הַסְכֵּת״ — עֲשׂוּ כִּתּוֹת כִּתּוֹת וְעִסְקוּ בַּתּוֹרָה. לְפִי שֶׁאֵין הַתּוֹרָה נִקְנֵית אֶלָּא בַּחֲבוּרָה. כִּדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ״חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ״ — חֶרֶב עַל שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִים בַּד בְּבַד וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמִּטַּפְּשִׁים, כְּתִיב הָכָא ״וְנֹאָלוּ״, וּכְתִיב הָתָם ״אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ״. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁחוֹטְאִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ״. אִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן״. דָּבָר אַחֵר: ״הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ — כַּתְּתוּ עַצְמְכֶם עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. כִּדְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִנַּיִן שֶׁאֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל״. דָּבָר אַחֵר: ״הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ — הַס, וְאַחַר כָּךְ כַּתֵּת. כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: לְעוֹלָם יִלְמוֹד אָדָם תּוֹרָה, וְאַחַר כָּךְ יֶהֱגֶה. אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: מַאי דִּכְתִיב ״כִּי מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב״? בְּמִי אַתָּה מוֹצֵא חֶמְאָה שֶׁל תּוֹרָה — בְּמִי שֶׁמֵּקִיא חָלָב שֶׁיָּנַק מִשְׁדֵּי אִמּוֹ עָלֶיהָ. ״וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם״ — כׇּל תַּלְמִיד שֶׁכּוֹעֵס עָלָיו רַבּוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וְשׁוֹתֵק — זוֹכֶה לְהַבְחִין בֵּין דָּם טָמֵא לְדָם טָהוֹר. ״וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב״ — כׇּל תַּלְמִיד שֶׁכּוֹעֵס עָלָיו רַבּוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְשׁוֹתֵק — זוֹכֶה לְהַבְחִין בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת. דִּתְנַן, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְחַכֵּם — יַעֲסוֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שֶׁאֵין לָךְ מִקְצוֹעַ בַּתּוֹרָה יוֹתֵר מֵהֶן, שֶׁהֵן כְּמַעְיָן נוֹבֵעַ. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: מַאי דִּכְתִיב ״אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה״ — כׇּל הַמְנַבֵּל עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה — סוֹפוֹ לְהִתְנַשֵּׂא. וְאִם זָמַם — יָד לְפֶה. פָּתַח רַבִּי נְחֶמְיָה בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ: מַאי דִּכְתִיב ״וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אוֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״? וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה יִתְרוֹ שֶׁלֹּא קֵרַב אֶת מֹשֶׁה אֶלָּא לִכְבוֹד עַצְמוֹ — כָּךְ, הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וּמַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ: ״לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ״, וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה מִצְרִיִּים שֶׁלֹּא קֵרְבוּ אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְצוֹרֶךְ עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי״ — כָּךְ, הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. פָּתַח רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ: ״וַיְבָרֶךְ ה׳ אֶת עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים״, וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אָרוֹן שֶׁלֹּא אָכַל וְשָׁתָה, אֶלָּא כִּבֵּד וְרִבֵּץ לְפָנָיו — כָּךְ, הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וּמַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מַאי הִיא בְּרָכָה שֶׁבֵּרְכוֹ? אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר זְבִידָא: זוֹ חָמוֹת וּשְׁמוֹנֶה כַּלּוֹתֶיהָ שֶׁיָּלְדוּ שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה בְּכָרֵס אֶחָד.

6 רש"י על ברכות פתח ↗

מרישיה לסיפיה עת לעשות לה' משום הפרו – עתים הם לה' לעשות משפט פורעניות בעוברי רצונו משום דהפרו תורתך:

7 ברכות פתח ↗

8 רש"י על ברכות פתח ↗

מסיפיה לרישיה – הפרו תורתו עושי רצונו כגון אליהו בהר הכרמל מלכים א י״ח:ז׳ שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקדוש ברוך הוא:

9 ברכות פתח ↗

״וְדִבֶּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים״, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, אֲנִי וְאַתָּה נַסְבִּיר פָּנִים בַּהֲלָכָה. אִיכָּא דְּאָמְרִי כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי הִסְבַּרְתִּי לְךָ פָּנִים, כָּךְ אַתָּה הַסְבֵּר פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל, וְהַחֲזֵר הָאֹהֶל לִמְקוֹמוֹ.

10 רש"י על ברכות פתח ↗

בשעת המכניסים – שאין חכמי הדור מרביצים תורה לתלמידים:

11 ברכות פתח ↗

דָּבָר אַחֵר: ״הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ — כַּתְּתוּ עַצְמְכֶם עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. כִּדְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִנַּיִן שֶׁאֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל״.

12 רש"י על ברכות פתח ↗

ומיץ אף – המוצץ כעס רבו וסובלו יוציא הלכות דם לעומתם:

13 עירובין פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן, כֵּיצַד סֵדֶר מִשְׁנָה: מֹשֶׁה לָמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה. נִכְנַס אַהֲרֹן, וְשָׁנָה לוֹ מֹשֶׁה פִּירְקוֹ, נִסְתַּלֵּק אַהֲרֹן וְיָשַׁב לִשְׂמֹאל מֹשֶׁה. נִכְנְסוּ בָּנָיו, וְשָׁנָה לָהֶן מֹשֶׁה פִּירְקָן. נִסְתַּלְּקוּ בָּנָיו, אֶלְעָזָר יָשַׁב לִימִין מֹשֶׁה, וְאִיתָמָר לִשְׂמֹאל אַהֲרֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם אַהֲרֹן לִימִין מֹשֶׁה חוֹזֵר. נִכְנְסוּ זְקֵנִים וְשָׁנָה לָהֶן מֹשֶׁה פִּירְקָן. נִסְתַּלְּקוּ זְקֵנִים, נִכְנְסוּ כׇּל הָעָם וְשָׁנָה לָהֶן מֹשֶׁה פִּירְקָן. נִמְצְאוּ בְּיַד אַהֲרֹן אַרְבָּעָה, בְּיַד בָּנָיו שְׁלֹשָׁה, וּבְיַד הַזְּקֵנִים שְׁנַיִם, וּבְיַד כׇּל הָעָם אֶחָד.

14 ברכות פתח ↗

דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: זָלַת — קְבוֹץ קְנֵה מִינַּהּ, בַּאֲתַר דְּלֵית גְּבַר — תַּמָּן הֱוֵי גְּבַר. אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ, בַּאֲתַר דְּאִית גְּבַר — תַּמָּן לָא תִּהְוֵי גְּבַר.

15 ברכות פתח ↗

17 ברכות פתח ↗

דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: אֵיזוֹהִי פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁכָּל גּוּפֵי תוֹרָה תְּלוּיִין בָּהּ — ״בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ״. אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ לִדְבַר עֲבֵירָה.

19 ברכות פתח ↗

תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה — לוֹמַר לָךְ שֶׁכָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן.

20 רש"י על שמות פתח ↗

ובקר וראיתם. לֹא עַל הַכָּבוֹד שֶׁנֶּאֱמַר "וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן" נֶאֱמַר, אֶלָּא כָּךְ אָמַר לָהֶם, עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי הַיְכֹלֶת בְּיָדוֹ לִתֵּן תַּאֲוַתְכֶם, וּבָשָׂר יִתֵּן, אַךְ לֹא בְּפָנִים מְאִירוֹת יִתְּנֶנָּה לָכֶם, כִּי שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן שְׁאַלְתֶּם אוֹתוֹ וּמִכָּרֵס מְלֵאָה, וְהַלֶּחֶם שֶׁשְּׁאַלְתֶּם לְצֹרֶךְ, בִּירִידָתוֹ לַבֹּקֶר תִּרְאוּ אֶת כְּבוֹד אוֹר פָּנָיו – שֶׁיּוֹרִידֵהוּ לָכֶם דֶּרֶךְ חִבָּה, בַּבֹּקֶר, שֶׁיֵּשׁ שָׁעוֹת לַהֲכִינוֹ וְטַל מִלְמַעְלָה וְטַל מִלְּמַטָּה, כְּמֻנָּח בְּקֻפְסָא יומא ע"ה:

21 תוספות על פסחים פתח ↗

סמוך למנחה - תימה אמאי קרי ליה מנחה דאי משום דמנחה היתה קריבה בין הערבים הלא גם בשחר קריבה מנחת חביתין ומנחת תמיד וי"ל בשחר יש שם אחר תפלת שחרית ועוד דאמרינן בפרק קמא דברכות דף ו: הוי זהיר בתפלת מנחה שאף אליהו לא נענה אלא בתפלת מנחה ושמא בשעת הקרבת מנחה נענה ולכך קרי ליה תפלת מנחה שאז היה שעת רצון:

22 ברכות פתח ↗

23 ברכות פתח ↗

26 ברכות פתח ↗

אָמַר חִזְקִיָּה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי פַּרְנָךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת סוֹטָה לְפָרָשַׁת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת — לוֹמַר לָךְ: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וְאֵינוֹ נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, סוֹף נִצְרָךְ לַכֹּהֵן עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ ״אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ״, וּכְתִיב ״וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ״ וְגוֹ׳. וְלֹא עוֹד אֶלָּא סוֹף שֶׁנִּצְרָךְ לָהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ״.

27 משנה תורה, הלכות מתנות עניים פתח ↗

לְעוֹלָם אֵין אָדָם מַעֲנִי מִן הַצְּדָקָה וְאֵין דָּבָר רַע וְלֹא הֶזֵּק נִגְלָל בִּשְׁבִיל הַצְּדָקָה שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה לב יז "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם." כָּל הַמְרַחֵם מְרַחֲמִין עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר דברים יג יח "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ". וְכָל מִי שֶׁהוּא אַכְזָרִי וְאֵינוֹ מְרַחֵם יֵשׁ לָחוּשׁ לְיַחֲסוֹ. שֶׁאֵין הָאַכְזָרִיּוּת מְצוּיָה אֶלָּא בְּעַכּוּ"ם שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה נ מב "אַכְזָרִי הֵמָּה וְלֹא יְרַחֵמוּ". וְכָל יִשְׂרָאֵל וְהַנִּלְוֶה עֲלֵיהֶם כְּאַחִים הֵם שֶׁנֶּאֱמַר דברים יד א "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" וְאִם לֹא יְרַחֵם הָאָח עַל הָאָח מִי יְרַחֵם עָלָיו. וּלְמִי עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל נוֹשְׂאִין עֵינֵיהֶן. הֲלְעַכּוּ"ם שֶׁשּׂוֹנְאִין אוֹתָן וְרוֹדְפִים אַחֲרֵיהֶן. הָא אֵין עֵינֵיהֶן תְּלוּיוֹת אֶלָּא לַאֲחֵיהֶן:

28 ברכות פתח ↗

29 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, שְׁכִינָה מָה לָשׁוֹן אוֹמֶרֶת? ״קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי״. אִם כֵּן הַמָּקוֹם מִצְטַעֵר עַל דָּמָן שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁנִּשְׁפָּךְ, קַל וְחוֹמֶר עַל דָּמָן שֶׁל צַדִּיקִים.

32 ברכות פתח ↗

אָמַר רַב סָפְרָא: רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה מִשְׁתַּעֵי: כְּשֶׁיָּרַד חֲנִינָא בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לַגּוֹלָה, הָיָה מְעַבֵּר שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. שִׁגְּרוּ אַחֲרָיו שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן כִּיפָּר, וּבֶן בְּנוֹ שֶׁל זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם, אָמַר לָהֶם: לָמָּה בָּאתֶם? אָמְרוּ לוֹ: לִלְמוֹד תּוֹרָה בָּאנוּ. הִכְרִיז עֲלֵיהֶם: אֲנָשִׁים הַלָּלוּ גְּדוֹלֵי הַדּוֹר הֵם וַאֲבוֹתֵיהֶם שִׁמְּשׁוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל אוֹמֵר: הַרְבֵּה פְּעָמִים קָרִיתִי לְפָנָיו, בְּסֵפֶר דָּנִיאֵל.

33 רש"י על ברכות פתח ↗

מעבר שנים וכו' – ותנן אין מעברין את השנים אלא ביהודה דכתיב לשכנו תדרשו כל דרישות שאתה דורש לא יהו אלא בשכנו של מקום בפ"ק דסנהדרין דף יא::

34 יבמות פתח ↗

מַתְנִי׳ אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁיָּרַדְתִּי לִנְהַרְדְּעָא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה, מְצָאַנִי נְחֶמְיָה אִישׁ בֵּית דְּלִי, אָמַר לִי: שָׁמַעְתִּי שֶׁאֵין מַשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַל פִּי עֵד אֶחָד אֶלָּא יְהוּדָה בֶּן בָּבָא. וְנוּמֵּיתִי לוֹ: כֵּן הַדְּבָרִים. אָמַר לִי, אֱמוֹר לָהֶם מִשְּׁמִי: אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁהַמְּדִינָה מְשׁוּבֶּשֶׁת בִּגְיָיסוֹת, מְקוּבְּלַנִי מֵרַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁמַּשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה עַל פִּי עֵד אֶחָד.

35 משנה תורה, הלכות קידוש החודש פתח ↗

כָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ מִקְּבִיעוֹת רֹאשׁ חֹדֶשׁ עַל הָרְאִיָּה וְעִבּוּר הַשָּׁנָה מִפְּנֵי הַזְּמַן אוֹ מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ. אֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ אֶלָּא סַנְהֶדְרִין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹ בֵּית דִּין הַסְּמוּכִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּתְנוּ לָהֶן הַסַּנְהֶדְרִין רְשׁוּת. שֶׁכָּךְ נֶאֱמַר לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן שמות יב ב "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ אִישׁ מֵאִישׁ מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁכָּךְ הוּא פֵּרוּשׁ הַדָּבָר עֵדוּת זוֹ תִּהְיֶה מְסוּרָה לָכֶם וּלְכָל הָעוֹמֵד אַחֲרֵיכֶם בִּמְקוֹמְכֶם. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם סַנְהֶדְרִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין קוֹבְעִין חֳדָשִׁים וְאֵין מְעַבְּרִין שָׁנִים אֶלָּא בְּחֶשְׁבּוֹן זֶה שֶׁאָנוּ מְחַשְּׁבִין בּוֹ הַיּוֹם: וְדָבָר זֶה הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי הוּא. שֶׁבִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ סַנְהֶדְרִין קוֹבְעִין עַל פִּי הָרְאִיָּה וּבִזְמַן שֶׁאֵין שָׁם סַנְהֶדְרִין קוֹבְעִין עַל פִּי הַחֶשְׁבּוֹן הַזֶּה שֶׁאָנוּ מְחַשְּׁבִין בּוֹ הַיּוֹם וְאֵין נִזְקָקִין לִרְאִיָּה. אֶלָּא פְּעָמִים שֶׁיִּהְיֶה יוֹם שֶׁקּוֹבְעִין בּוֹ בְּחֶשְׁבּוֹן זֶה הוּא יוֹם הָרְאִיָּה אוֹ קוֹדֵם לוֹ בַּיּוֹם אוֹ אַחֲרָיו בַּיּוֹם. וְזֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחַר הָרְאִיָּה בְּיוֹם פֶּלֶא הוּא וּבַאֲרָצוֹת שֶׁהֵן לְמַעֲרַב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

36 משנה תורה, הלכות קידוש החודש פתח ↗

הָיָה רֹאשׁ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל וְהוּא הַנִּקְרָא נָשִׂיא בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה אֵין מְעַבְּרִין אוֹתָהּ אֶלָּא עַל תְּנַאי אִם יִרְצֶה הַנָּשִׂיא. בָּא וְרָצָה הֲרֵי זוֹ מְעֻבֶּרֶת. לֹא רָצָה אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת. וְאֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יְהוּדָה שֶׁהַשְּׁכִינָה בְּתוֹכָהּ שֶׁנֶּאֱמַר דברים יב ה "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ". וְאִם עִבְּרוּהָ בַּגָּלִיל מְעֻבֶּרֶת. וְאֵין מְעַבְּרִין אֶלָּא בַּיּוֹם. וְאִם עִבְּרוּהָ בַּלַּיְלָה אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת:

39 תלמוד ירושלמי סנהדרין פתח ↗

יִרְמְיָה עִיבֵּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ. יְחֶזְקְאֵל עִיבֵּר חוּצָה לָאָרֶץ. בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה עִיבֵּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ. חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ עִיבֵּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ. שָׁלַח לֵיהּ רִבִּי ג׳ אִיגְרָן גַּבֵּי רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי נָתָן. בְּחָדָא כָתַב. לִקְדוּשַׁת חֲנַנְיָה. וְחָדָא כָתַב. גְּדָיִים שֶׁהִינַּחְתָּ נַעֲשׂוּ תַיָישִׁים. וּבְחָדָא כָתַב. אִם אֵין אַתְּ מְקַבֵּל עָלֶיךָ צֵא לָךְ לְמִדָבַּר הָאָטָד וּתְהִי שׁוֹחֵט וּנְחוֹנְיוֹן זוֹרֵק. קָרָא קַדְמִיָיתָא וְאוֹקְרוֹן. תִּנְיָיתָא וְאוֹקְרוֹן. תְּלִיתָא בְעָא מַבְסַרְתְּהוֹן. אָמְרִין לֵיהּ. לֵית אַתְּ יְכִיל דִּכְבָר אוֹקַרְתָּנִין. קָם רִבִּי יִצְחָק וְקָרָא בָאוֹרַיְתָא אֵלֶּה מוֹעֲדֵי חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמְרִין אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְי. אַמַר לוֹן. גַּבָּן. קָם רִבִּי נָתָן וְאַשְׁלִים. כִּי מִבָּבֶל תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהוָֹה מִנְּהַר פְּקוֹד. אָמְרִין לֵיהּ. כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יי מִירוּשָׁלָם. אַמַר לוֹן. גַּבָּן. אֲזַל קְבַל עֲלֵיהוֹן קַמֵּי רִבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה לִנְצִיבִין. אֲמַר לֵיהּ. אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם. אֲמַר לֵיהּ. לִי נָא יְדַע מַה תַמָּן. מַה מוֹדַע לִי דְאִינּוּן חַכָמִין מְחַשְּׁבָהּ דִּכְוָותִי. מִכֵּיוָן דְּלָא יָדְעֵי מְחַשְּׁבָהּ דִּכְוָותֵיהּ יִשְׁמְעוּן לֵיהּ. וּמִכֵּיוָן דְּאִינּוּן חַכָמִין מְחַשְּׁבָהּ דִּכְוָותֵיהּ יִשְׁמַע לוֹן. קָם וּרְכַב סוּסְיָא. הֵן דִּמְטָא מְטָא וְהֵן דְּלָא מְטָא נְהִגִין בְּקִילְקוּל.

41 משנה תורה, הלכות בית הבחירה פתח ↗

וְלָמָּה אֲנִי אוֹמֵר בַּמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. וּבִקְדֻשַּׁת שְׁאָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְעִנְיַן שְׁבִיעִית וּמַעַשְׂרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לֹא קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. לְפִי שֶׁקְּדֻשַּׁת הַמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם מִפְּנֵי הַשְּׁכִינָה וּשְׁכִינָה אֵינָהּ בְּטֵלָה. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר ויקרא כו לא "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם" וְאָמְרוּ חֲכָמִים אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹמְמִין בִּקְדֻשָּׁתָן הֵן עוֹמְדִים אֲבָל חִיּוּב הָאָרֶץ בִּשְׁבִיעִית וּבְמַעַשְׂרוֹת אֵינוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּבּוּשׁ רַבִּים וְכֵיוָן שֶׁנִּלְקְחָה הָאָרֶץ מִידֵיהֶם בָּטַל הַכִּבּוּשׁ וְנִפְטְרָה מִן הַתּוֹרָה מִמַּעַשְׂרוֹת וּמִשְּׁבִיעִית שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מִן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עֶזְרָא וְקִדְּשָׁהּ לֹא קִדְּשָׁהּ בְּכִבּוּשׁ אֶלָּא בַּחֲזָקָה שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ וּלְפִיכָךְ כָּל מָקוֹם שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל וְנִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת עֶזְרָא הַשְּׁנִיָּה הוּא מְקֻדָּשׁ הַיּוֹם וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּלְקַח הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ וְחַיָּב בִּשְׁבִיעִית וּבְמַעַשְׂרוֹת עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּרוּמָה:

42 תוספות פתח ↗

אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין - כיון דתחלת הנחתו בזרועו יש לברך להניח אבל בשל ראש מברך על מצות ולא להניח שכבר התחיל והניח אחד מהם ובפ' הקומץ מנחות לו. ושם אמר לא סח מברך אחת סח מברך שתים פ"ה דעל שתי התפילין קאמר דמברך ברכה אחת על שתיהן בלא סח בינתים ודוחק לומר דלא הוצרכו שתי ברכות דלהניח ועל מצות אלא כשסח ועבר עבירה. לכן פר"ת דעל של ראש שהיא גמר מצוה ועיקר דיש בה ד' בתים ושי"ן מברך על מצות אבל סח חוזר ומברך שתים על של ראש וכן בשימושא רבא דגאונים ולפר"ת גבי סח מברך שתים אם יניח של ראש לבד דאין מעכבין זה את זה מברך שתים על של ראש בלבד ומה שלא הזכיר הגמ' על של ראש בלבד מברך שתים לפי שאין רגילות כלל להניח זה בלא זה דתפילין בי בר חבו שכיחי ב"מ ד' כט: וכן פי' רבינו תם בתשובותיו וכן רבינו אלחנן בסדר תקון תפלה שלו כתב כן:

44 ברכות פתח ↗

45 משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

כַּמָּה בָּתֵּי דִּינִין קְבוּעִין יִהְיוּ בְּיִשְׂרָאֵל וְכַמָּה יִהְיֶה מִנְיָנָן. קוֹבְעִין בַּתְּחִלָּה בֵּית דִּין הַגָּדוֹל בַּמִּקְדָּשׁ. וְהוּא הַנִּקְרָא סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה. וּמִנְיָנָם שִׁבְעִים וְאֶחָד. שֶׁנֶּאֱמַר במדבר יא טז "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" וּמשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר במדבר יא טז "וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ" הֲרֵי שִׁבְעִים וְאֶחָד. הַגָּדוֹל בְּחָכְמָה שֶׁבְּכֻלָּן מוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ רֹאשׁ עֲלֵיהֶן וְהוּא רֹאשׁ הַיְשִׁיבָה וְהוּא שֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ הַחֲכָמִים נָשִׂיא בְּכָל מָקוֹם וְהוּא הָעוֹמֵד תַּחַת משֶׁה רַבֵּנוּ. וּמוֹשִׁיבִין הַגָּדוֹל שֶׁבַּשִּׁבְעִים מִשְׁנֶה לָרֹאשׁ וְיוֹשֵׁב מִימִינוֹ וְהוּא הַנִּקְרָא אַב בֵּית דִּין וּשְׁאָר הַשִּׁבְעִים יוֹשְׁבִין לְפָנָיו כְּפִי שְׁנֵיהֶם וּכְפִי מַעֲלָתָם. כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בְּחָכְמָה יִהְיֶה קָרוֹב לַנָּשִׂיא מִשְּׂמֹאלוֹ יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ. וְהֵם יוֹשְׁבִין בִּכְמוֹ חֲצִי גֹּרֶן בְּעִגּוּל כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַנָּשִׂיא עִם אַב בֵּית דִּין רוֹאִין כֻּלָּן. וְעוֹד מַעֲמִידִין שְׁנֵי בָּתֵּי דִּינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה אֶחָד עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה וְאֶחָד עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת. וּמַעֲמִידִין בְּכָל עִיר וָעִיר מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים אוֹ יוֹתֵר סַנְהֶדְרִי קְטַנָּה וְיוֹשֶׁבֶת בְּשַׁעַר הָעִיר שֶׁנֶּאֱמַר עמוס ה טו "וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט". וְכַמָּה יִהְיֶה מִנְיָנָם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה דַּיָּנִים וְהַגָּדוֹל בְּחָכְמָה שֶׁבְּכֻלָּן רֹאשׁ עֲלֵיהֶן וְהַשְּׁאָר יוֹשְׁבִין בְּעִגּוּל כְּמוֹ חֲצִי גֹּרֶן כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָרֹאשׁ רוֹאֶה אֶת כֻּלָּן:

46 משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

1 חידושי אגדה

2 גמ'. וז"ל אל תבוז כי זקנה אמך עכ"ל. פירש רש"י ד"ה ת"ש אל תבוז וכו' "אל תבוז את בועז לאמר מדעתו עשה אלא למוד מזקני ישראל כי יש לו על מי שיסמוך שנאמר עת לעשות לה'".

3 והנה ישנם ב' גדרים בדין מנהג ישראל תורה. א מנהג שנקבע ע"י הוראה ופסק בית דין, ומקורו מיוסד בקרא ד"ועשית ככל אשר יורוך", וכדמבואר בדברי הרמב"ם פ"א מהל' ממרים ה"ב וז"ל הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזרות והמנהגות שיורו בהן לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם עכ"ל, וכגון חיבוט ערבה בהושענא רבא, הלל בר"ח, ויו"ט שני. ב מנהג שהנהיגו כלל ישראל בעצמם ומקורו בקרא ד"שאל אביך ויגדך זקינך ויאמרו לך", וחל בו דין מסורה של כלל ישראל.

4 ונראה דגדר דיני מנהג מיוסדים בשני דיני מסורה: א דין מסורה של לימוד תורה ומשא ומתן ועמידה למנין בבי"ד שמקורה בפרשת זקן ממרא, ב מסורה של הנהגת כנסת ישראל בקיום המצוות שמיוסד בפסוק "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". ובפסוק "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" דמוסר אביך היינו ההלכות והדינים הנמסרים במסורת התורה. ואילו תורת אמך היינו המנהגים דכנסת ישראל הנמסרים מדור לדור ע"י כלל ישראל עצמם, דמנהג ישראל תורה. ולמשל ידוע שמרן הבית הלוי זצ"ל טען להגאון האדמו"ר מראדזי"ן בעל התכלת שאי אפשר לזהות את התכלת עפ"י ראיות וסברות, דלגבי חפצא של מצוה בעינן המסורה של כלל ישראל שכך נהגו, ואם נפסק המסורה אי אפשר להחזירה מבלי קבלה ומסורת של כלל ישראל. ונראה דבשני סוגי המנהגים אמרינן "אל תבוז כי זקנה אמך", דמנהג ישראל תורה, ואף במנהג של הנהגה ומסורה של כנסת ישראל אמרינן "אל תבוז כי זקנה אמך" וכמש"כ רש"י במשנה דף נד. ד"ה ואומר אל תבוז וז"ל למוד מדברי זקני אומתך לעשות מה שראית שעשו הם עכ"ל, ואפילו אם זה מנהג שקשה להבינו.

5 חידושי אגדה

6 גמ'. וז"ל ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך אמר רבא האי קרא מרישיה לסיפיה מדריש מסיפיה לרישיה מדריש, מרישא לסיפיה מדריש עת לעשות לה' מאי טעם משום הפרו תורתך, מסיפיה לרישיה מדריש הפרו תורתך מאי טעמא משום עת לעשות לה' עכ"ל. ופירש רש"י ד"ה מרישיה לסיפיה עת לעשות לה' משום הפרו "עתים הם לה' לעשות משפט פורעניות בעוברי רצונו משום דהפרו תורתך". ונראה דר"ל שלפעמים הקב"ה מאריך אף מלהעניש את הרשעים וממתין עד שתתמלא סאתם בכדי להענישם. וכשנתמלא סאתם באה עת הפורענות וה' מענישם.

7 ועיין בפירוש המשניות לרמב"ם סוף פירקין וז"ל אבל מי שיעזוב הפסוק על סידורו ויפרשהו ויאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך יאמר כי כשיבוא העת ליפרע מהם ולהנקם יזדמנו סבות לבני אדם להפר התורה כדי שיבוא עליהם העונש במשפט עכ"ל. והיינו דבשעה שרוצה הקב"ה להעניש לרשעים יסבב שיחטאו עוד בכדי שיענשו. וצ"ב דאם ראויים ליענש מחמת חטאם הראשון מדוע צריך להכשילם עוד בכדי להענישם. ונראה דמבואר בדברי הרמב"ם יסוד דלפעמים אדם עושה עבירה וראוי ליענש על זה מיד אבל מכיון שיש לו איזו זכות אינו נענש מיד עד שתתבטל זכותו, ומשום הכי מסבב הקב"ה סבות שיפרו התורה ותתבטל זכותם בכדי שיענשו.

8 ועיין ברש"י ד"ה מסיפיה לרישיה "הפרו תורתך עושי רצונו כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקדוש ברוך הוא". ונראה לבאר את הענין על פי דברי הרמב"ם פ"ב מהל' ממרים ה"ד וז"ל ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה אע"פ שהוא קטן מן הראשונים וכו' כיצד בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה מכין ועונשין שלא כדין אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא. וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה. כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם עכ"ל. ונראה שזהו יסוד הענין של עת לעשות לה' הפרו תורתך, דלפעמים צריך להפר התורה כדי לעשות סייג וגדר בכדי שתתקיים התורה כולה וכמו אליהו בהר הכרמל. והיינו המשל של הרמב"ם שהרופא חותך אבר אחד בכדי שיחיה החולה ויקיים את כל גופו.

9 חידושי אגדה

10 גמ'. וז"ל תניא הלל הזקן אומר בשעת המכניסין פזר בשעת המפזרים כנס ואם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר שנאמר יש מפזר ונוסף עוד ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס שנאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך עכ"ל. עיין ברש"י ד"ה בשעת המכניסים שפירש וז"ל שאין חכמי הדור מרביצים תורה לתלמידים פזר אתה לשנות לתלמידים עכ"ל. וצריך ביאור מדוע אין חכמי הדור ההוא מלמדים תורה לתלמידים. ונראה לבאר דפליגי בית שמאי ובית הלל בלימוד תורה לתלמידים, דב"ש סוברים אין מלמדים אלא לתלמיד הגון צנוע וירא שמים וכשר, וב"ה אומרים מלמדים לכל אדם עיין בפירוש רבינו יונה למס' אבות פ"א מ"א. ולפי"ז נראה שבסוגיין דוקא הלל הוא שאמר שבשעת המכניסים פזר, דהיינו שבשעה שחכמי הדור נוהגים כב"ש ואין מרביצים תורה לתלמידים משום שסוברים שאין מלמדים אלא לתלמיד הגון, פזר אתה לשנות לתלמידים כלומר תלמד תורה לכל אדם.

11 ועיין בדברי רבינו יונה שם "ובית הלל אומר מלמדים לכל אדם, מאה שיצאו עשרה טובים, עשרה בשביל שימצאו שנים, שנים לפי שאינכם יודעים איזה יכשר הזה או זה וכו' וכההוא מעשה של הלל ירושלמי סנהדרין פ"ה ה"ו שכנס לכל תלמידיו אמר להם תלמידי ישנן כלם, א"ל הן, א"ל אחד מתלמידיו כלם באו חוץ מקטן שבהם, אמר להם יבוא אותו קטן שעתיד הדור להתנהג על ידו, והביאוהו לר' יוחנן בן זכאי, הנה כי אין הקטנים נדחים מפני הגדולים כי הגדיים יעשו תיישים".

12 ועיין בגמרא לעיל דף כח. דביום שהושיבו ראב"ע סלקוהו לשומר הפתח ואיתוספו ספסלי בית המדרש וחלש דעתו של ר"ג ואמר דלמא ח"ו מנעתיו תורה מישראל שהיה ר' גמליאל מכריז שכל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש, ואף שהראו לרבן גמליאל חצבי חיורי דמליין קטמא דהיינו שלא היו תלמידים ראויים, היינו רק ליתובי דעתיה, דבאמת קיי"ל כשיטת ראב"ע ובית הלל דמלמדין תורה לכל אדם, והיינו דאמרינן במשנה באבות פ"א מ"א והעמידו תלמידים הרבה.

13 ועוד נראה להציע פירוש המאמר "בשעת המכניסים פזר", דבשעה שאין ת"ח מלמדים תורה לתלמידים משום דחושבים שזה ביטול זמן לגבי עצמם, פזר, כלומר שצריך אתה ללמד לאחרים. ומבואר בגמרא יסוד דלפעמים ללמד תורה לאחרים הוי ביטול תורה למלמד, וכגון באופן שמלמד דברים פשוטים ומאבד זמן שהיה הוא עצמו יכול ללמוד ביתר שאת לעצמו. ואעפ"כ אמרינן לו שילמד תורה לאחרים. ודבר זה נלמד ממשה רבינו שקיבל את התורה מפי הגבורא ואעפ"כ היה רבן של ישראל ולימד כלל ישראל תורה עי' בגמ' עירובין נד ב ואף שהוצרך לירד ממדרגתו, וזהו כוונת הכתוב "וירד משה מן ההר אל העם". 7 חידושי אגדה

14 גמ'. וז"ל דרש בר קפרא זלת קבוץ קנה מינה באתר דלית גבר תמן הוי גבר עכ"ל. ונראה לבאר דהך מימרא דבר קפרא הוי המשך לגמ' דלעיל דאמרינן "ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס", דר"ל שבדור שאין התלמידים מחשיבים התורה כנס ואל תלמדם שלא יהא בזיון התורה, וכדפירש רש"י וז"ל ואל תטיל דברי תורה לבזיון עכ"ל, ובר קפרא חלק ע"ז ואמר "זלת קבוץ קנה מיניה באתר דלית גבר תמן הוי גבר", כלומר דאם יש דור שהתורה היא זול בעיניהם דהיינו באתר דלית גבר - תמן הוי גבר - אז חלה אחריות יותר גדולה על היחיד ללמד תורה לאחרים, שהתורה נמסרה לכלל ישראל וחל על כל יחיד ויחיד האחריות של לימוד התורה לכלל ישראל. והיכא דיש רבים העוסקים בתורה והתורה חביבה על הדור אזי יחיד יכול לומר שימצאו אחרים ללמד ולהרביץ תורה, אבל כשאין התורה חביבה על הדור ורק יחידים עוסקים בתורה אזי מוטלת עליהם כל האחריות של לימוד התורה והרבצת התורה לכלל ישראל. ודמי להלואה שיש לה ב' ערבין דרצה מזה גובה ורצה מזה גובה ובפשטות ישלמו כל אחד כפי חלקו ואם אין אחד רוצה לשלם אזי גובין הכל מהערב השני דהוא אחראי על כל ההלואה, וה"נ כל יחיד ויחיד אחראי בעד לימוד התורה של כלל ישראל.

15 ועיין במהרש"א שהקשה דמאי אשמעינן בר קפרא, והרי זוהי משנה מפורשת באבות פ"ב מ"ה "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". ונראה דהמשנה מיירי לענין לימוד לעצמו, וכדפירש הרמב"ם שם בפיה"מ וז"ל השתדל - הרגל נפשך ומשוך אותה לקנות המעלות. ואחר שאין שם אנשים חכמים שילמדוך - הוה אתה מלמד את עצמך עכ"ל. ומדברי ר' יונה שם נמי משמע דהמשנה איירי לענין האדם עצמו, וז"ל במקום שאין אנשים לעוררך במצות וליסרך תשתדל להיות איש ויסר את עצמך שלא לעשות כי אם הישר בעיני ה' עכ"ל, ומבואר דהמשנה מיירי לענין עבודת האדם כלפי עצמו. משא"כ המימרא דבר קפרא דמיירי לענין חובת האחריות עבור כלל ישראל, דכשאין אחרים חל חיוב אחריות על היחיד עבור הכלל כולו. אמנם עיין ברש"י שם שפירש "השתדל ותעסוק בצרכי ציבור, אבל במקום שיש איש אתה תעסוק בתורתך", ומשמע דהמשנה מיירי לענין חובת אחריות לציבור, וצ"ע מהו א"כ חידושו של בר קפרא. וי"ל דקמ"ל בר קפרא דיש חיוב אחריות מסוימת להרבצת תורה, ואילו המשנה באבות מיירי לענין לעסוק בצרכי ציבור.

16 חידושי אגדה

17 גמ'. וז"ל דרש בר קפרא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך עכ"ל. ועיין ברמב"ם פ"ג מהל' דעות הל' ב' - ג' וז"ל צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודיבורו הכל לעומת זה הדבר וכו' אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה' וכו' נמצא המהלך בדרך זו עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא דרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה' וכו' ועל ענין זה ציוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דמהך קרא נלמד דאין גדר של דבר הרשות בחיי יהודי, דכל מעשי האדם צריכים להיות מכוונים לעבודת השי"ת. וי"ל דזהו ביאור הגמ' דידן דבכל דרכיך דעהו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה.

18 חידושי אגדה

19 גמ'. וז"ל תניא רבי אומר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין עכ"ל. ונראה לבאר דיין הוי מן המותרות ואינו צורך דאדם כלחם ומים, ומבואר בגמ' שהרדיפה אחר המותרת מביאה לידי חטא, ולכן אמרו שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין - כלומר שיזיר את עצמו מן הרדיפה אחר המותרות.

20 והנה כתוב בקרא שמות טז, ז - ח "ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלונותיכם על ה' ונחנו מה כי תלינו עלינו. ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע בשמע ה' את תלנתיכם אשר אתם מלינים עליו ונחנו מה לא עלינו תלונתיכם כי על ה'". ועיין ברש"י שם שפירש "אלא כך אמר להם ערב וידעתם כי היכולת בידו ליתן תאוותכם ובשר יתן אך לא בפנים מאירות יתנה לכם כי שלא כהוגן שאלתם אותו ומכרס מלאה, והלחם ששאלתם לצורך בירדתו לבקר תראו את כבוד אור פניו שיורידהו לכם דרך חבה בבקר שיש שהות להכינו וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח מקופסא". ומבואר דהבקשה ללחם היתה שאלה הגונה, שלחם הוא מן ההכרחיות, משא"כ הבקשה לבשר היתה בלתי מהוגנת, ולכן ניתן הבשר בשעת טורח שלא כהוגן עיין ברש"י עה"ת שמות טז, ח. ולכן כתוב במדבר יא, ד "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וגו' ויאמרו מי יאכלנו בשר וגו'", דהבקשה לבשר נבעה מתאוה, ומשו"ה בשר חולין נקרא בשר תאוה.

21 והנה מקריבים בכל יום שני תמידים, תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים. ויש להבין מדוע תמיד של שחר נקרא בשם תמיד, ואילו התמיד של בין הערביים נקרא מנחה, דהרי הקריבו מנחה גם עם התמיד של שחר. ונראה דהשם מנחה הוא משום דכתיב באליהו "ויהי בעלות המנחה" מלכים א' יח, לו והיה אז בשעת הקרבת התמיד של בין הערביים. וכתיב תהלים קמ"א, ב' "תכון תפלתי קטרת משאת כפי מנחת ערב" ועיין בתוס' בפסחים קז א ד"ה סמוך למנחה. ומבואר דהתמיד של בין הערביים נקרא בשם מנחה וכנגדה אנו מתפללים תפלת מנחה. וצ"ב מדוע נקרא תמיד של בין הערביים בשם מנחה והרי תמיד של בין הערביים הוא ג"כ קרבן עולה כתמיד של שחר דלא נקרא מנחה.

22 ונראה לבאר דעולה הוא דורון, ושני התמידים מהווים דורון והודאה להקב"ה, אך חלוקים הם מהדדי בזה, דתמיד של שחר מהווה דורון והודאה על צרכי החיים ההכרחיים כגון לחם לאכול ובגד ללבוש וכו', וכנגדה אנו מתפללים תפלת שחרית שכוללת ברכות השחר שהן הודאה על צרכי החיים. ואילו התמיד של בין הערביים מהווה דורון והודאה על המותרות, וע"כ קרוי בשם מנחה, שהקרבן מנחה הוא מיין שמן וסולת שהן מותרות, וקרבן תמיד של בין הערביים דורון הוא שכלל ישראל מביא כל יום להודות לה' יתב' על המותרות. ובגמ' דף י: איתא דאסור לאכול קודם שמתפלל שחרית משום "לא תאכלו על הדם - לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם", ואילו במנחה אמרינן "לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה". אך אין באכילה קודם מנחה איסור "לא תאכלו על הדם". וי"ל שהטעם בזה הוא דשחרית היא תפלה על החיים עצמם ועל הצרכים ההכרחיים של האדם דהיינו "על דמכם", וע"כ אסור לאכול לפני שנותן הודאה לה' יתב' על עצם החיים וההכרחים, משא"כ מנחה שהיא תפלה כנגד המותרות. ומשום כך אמרינן דלעולם יזהר אדם בתפלת המנחה, דאדם ליזהר ביותר ליתן הודאה על המותרות שנותן לו השי"ת.

23 ונראה לומר דלכן המתין אליהו עד שעת המנחה שהיא שעת תפלה על המותרות, וטען "ואתה הסבות את לבם אחרנית" מלכים א' י"ח, ל"ז דהיינו שטען שהמותרות שנתת לישראל גרמו להם לחטוא. ועיין בגמ' לב. "ואמר ר' אלעזר משה הטיח דברים כלפי מעלה שנאמר ויתפלל משה אל ה' אל תקרי אל ה' אלא על ה' וכו', דבי ר' ינאי אמרי מהכא ודי זהב, מאי ודי זהב אמרי דבי ר' ינאי כך אמר משה לפני ה' ריבונו של עולם בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שיאמרו די הוא גרם שיעשו את העגל, אמרי דבי ר' ינאי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר". ומבואר כנ"ל דמשה רבינו טען שהמותרות שקיבלו כלל ישראל - הכסף והזהב - הביאם לידי חטא. והיינו דאמרינן בסוגיין דהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהרדיפה אחר המותרות מביאה לידי חטא, וכדאמרינן דאין ארי נוהם פ' היצר הרע, מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר.

24 ובדרך דרוש יש להוסיף דהרואה סוטה בקלקולה היינו שאם רואה חורבן הבית והמשפחה - יזיר עצמו מן היין - מן הרדיפה אחרי המותרות, שזה מביא לידי חורבן וקלקול המשפחה היהודית.

25 חידושי אגדה

26 גמ'. וז"ל אמר ר' יוחנן למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות לומר לך כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן סוף נצרך לכהן וכו' עכ"ל. ובדרך דרוש י"ל דחז"ל כיוונו לומר דקלקול הבית היהודי בא כשיש לאדם יכולת להיטיב עם אחרים, וליתן צדקה ולעסוק בצרכי ציבור והוא עוסק רק בצרכי עצמו ומשפחתו. וזה כוונת המאמר הנ"ל "כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן סוף נצטרך לכהן", דאין הכוונה לתרומות ומעשרות דוקא אלא לצדקה ולהיות עוסק בצרכי הכלל, דמי שאינו נותן צדקה ואינו עוסק בצרכי הכלל מביא לידי הרס ביתו - זוהי כוונת המאמר "סוף נצטרך לכהן".

27 ועיין בלשון הרמב"ם פ"י מהל' מתנות עניים ה"ב וז"ל לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום עכ"ל. ונראה דר"ל דהנותן צדקה זוכה לשלום, ואילו מי שאין נותן צדקה סופו יצטרך לכהן.

28 חידושי אגדה

29 גמ'. וז"ל אמר רב הונא בר ברכיה משום רבי אליעזר הקפר כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו שנאמר והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך ר' שמואל בר נחמני אמר פרנסתו מעופפת לו כצפור שנא' וכסף תועפות לך עכ"ל. ופרש"י בד"ה המשתף שם שמים בצערו וז"ל שמברך על הרעה דיין האמת אי נמי שמבקש רחמים מלפניו עכ"ל. ועוד יש להוסיף על פירוש הראשון ברש"י שהמשתתף שם שמים בצערו ר"ל שאפילו כשאדם שרוי בצער עדיין יש לו בטחון בהקב"ה ומקיים את התורה והמצוות. ובביאור הפירוש השני שברש"י י"ל ע"פ דברי הגר"ח מוולאז'ין בספר נפש החיים שער ב' פי"א וז"ל וגם היחיד על צערו אף אם אין חילול השם בדבר, יש מקום ג"כ לבקש לפניו יתברך על גדל הצער של מעלה בזמן שהאדם שרוי בצער למטה כמאמרם ז"ל סנהדרין מו א אמר ר"מ בזמן שהאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי וכו' וזהו "עמו אנכי בצרה" היינו שמן המצר משתף אותו יתברך שמו, אז אחלצהו וכו' עכ"ל. ומבואר שעיקר כוונת התפלה היא על צער השכינה, וזוהי הכוונה שמשתף שם שמים בצערו - שמתפלל על הצער שיש לשכינה גופה מזה שיש לאדם צער. ועיין במהרש"א בחידושי אגדה.

30 ויש להוסיף עפי"ז שעיקר השמחה והודאה שיש לאדם על הטבתו אינו מהנאת עצמו אלא מקידוש ה' שבישועה. וענין זה יש ללמוד מאברהם אבינו שכתוב "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד". ויש לעיין מדוע שמח אאע"ה, דאם עיקר שמחתו היתה שיהיה לו ולד ולא יהיה ערירי, הול"ל הכי להדיא בקרא, ומשמעות הפסוק הוא שאאע"ה שמח על זה גופא שיהיה לו ולד כשהוא בן מאה שנה. ובטעם הדבר י"ל ששמח משום שלידת בנו היה למעלה מדרך הטבע ויצא מזה קידוש ה'. ולא שמח על בשורת בנו שמחת עצמו אלא דעיקר שמחתו היתה על הנס וקידוש ה' שבלידת בנו, ולכן הדגיש הכתוב "ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד וגו'". וכן חזינן ממרע"ה בשירת אז ישיר שכל השירה היא הודאה וקילוס על הקידוש ה' שבקריעת ים סוף וכדכתיב "אשירה לה' כי גאה גאה", וכדומה, ורק בפסוק אחד בסוף השירה "כי בא סוס פרעה ברכבו ופרשיו בים ובנ"י הלכו ביבשה בתוך הים" מזכיר את הצלת כלל ישראל - דעיקר ההודאה היא על קידוש ה' שבהצלת כלל ישראל בקריעת ים סוף.

31 ונראה לפרש דלדברי ר' אלעזר הקפר המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו ר"ל שיקבל פרנסה בריוח יותר מכדי צרכו, ואילו לר' שמואל בר נחמני "פרנסתו מעופפת לו כציפור" היינו שתהיה לו פרנסה בנקל. ואלו ב' ברכות נפרדות כנגד ב' קללות שנתקלל אדם הראשון "בזעת אפיך תאכל לחם" דהיינו שתהא פרנסתו ע"י עבודה קשה, "וקוץ ודרדר תצמיח לך" היינו שלא תהא פרנסתו מרובה - וכנגדן אמרינן דהמשתף שם שמים בצערו זוכה לפרנסה בקלות ובריוח.

32 גמ'. וז"ל רב אבהו הוה משתעי כשירד חנניא בן אחי ר' יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחו"ל שגרו אחריו שני ת"ח וכו' אמר להם מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים אני אוסר ואתם מתירים אמרו לו מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחו"ל אמר להם והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחו"ל אמרו לו הנח ר"ע שלא הניח כמותו בארץ ישראל א"ל אף אני לא הנחתי כמותו בא"י אמרו לו גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים והם שגרונו אצלך וכן אמרו לנו לכו ואמרו בשמנו אם שומע מוטב ואם לאו יהא בנדוי ואמרו לאחינו שבגולה אם שומעין מוטב ואם לאו יעלו להר אחיה יבנה מזבח חנניא ינגן בכינור וכו' וכל כך למה משום שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים עכ"ל.

33 א. עיין ברש"י ד"ה מעבר שנים וז"ל ותנן אין מעברין את השנים אלא ביהודה דכתיב לשכנו תדרשו כל דרישות שאתה דורש לא יהו אלא בשכנו של מקום עכ"ל. וצ"ע מה סבר חנניא שעיבר שנים בחו"ל, והרי קיי"ל דאין מעברין את השנה אלא ביהודה. ואפילו נימא דסבר שלא הניח כמותו בא"י צ"ע דבמס' סוכה דף כ: איתא "א"ר חנניא כשירדתי לגולה מצאתי זקן אחד ואמר לי מסככין בבודיא וכשבאתי אצל ר' יהושע אחי אבא הודה לדבריו" ופרש"י שם בד"ה כשירדתי וז"ל כשירד לגולה לעבר שנה כדאמרינן בברכות בהרואה סג. עכ"ל. ומבואר שדודו ר' יהושע בן חנניא היה בחיים והאיך סבר שהוא גדול ממנו ויכול לעבר שנים בחו"ל. ובסוגיין משמע דר' עקיבא עדיין היה בחיים וא"כ חנניא לא היה גדול הדור והיאך עיבר שנים בחו"ל.

34 ועיין בהגהות מלא הרועים שהעיר דצ"ע איך עיבר ר"ע שנים בחו"ל והא ר"ג הנשיא היה עוד בחיים כדמוכח מסוגיית הגמ' יבמות קכב א, ור"ג מת קודם ר"א וא"כ ר"א רבו של ר"ע היה בחיים ואיך קאמר שלא הניח כמותו בא"י. ונראה לתרץ דר"ע ירד לעבר שנים בחו"ל פעמיים, דבסוגיא דיבמות דעיבר בזמן שר"ג ור"א היו בחיים צ"ל שעיבר עפ"י רשות ב"ד הגדול דאז מותר לו לעבר אע"פ שיש כמותו בא"י, ואילו בסוגיין מיירי שעיבר ר"ע שנים בחו"ל לאחר חורבן ביתר שמתו גדולי התנאים, וע"ז קאמר שהותר לו לעבר משום שלא הניח כמותו בא"י.

35 והנה עיין ברמב"ם בספר המצוות מ"ע קנ"ג וז"ל היא שצונו ית' לקדש חדשים ולחשוב חדשים ושנים וכו' אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם זולת בית דין הגדול לבד עכ"ל. ובהל' קדוש החדש פ"ה הל' א' - ב' כתב "כל שאמרתי מקביעות ראש החדש על הראייה ועבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך אין עושין אותו אלא הסנהדרין שבארץ ישראל, או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להן הסנהדרין רשות, שכך נאמר למשה ולאהרן החדש הזה לכם ראש חדשים ומפי השמועה למדו איש מאיש ממשה רבינו שכך הוא פירוש הדבר עדות זו תהיה מסורה לכם ולכל העומד אחריהם במקומם, אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום, ודבר זה הלל"מ הוא שבזמן שיש סנהדרין קובעין על הראייה ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין על חשבון זה שאנו מחשבין בו היום ואין נזקקין לראייה". ומבואר מדברי הרמב"ם שנאמרה הלכה מסוימת דקדוש החדש ועבור השנים נקבעים ע"י סנהדרין הגדול בלבד וברשותם.

36 ועיין עוד ברמב"ם פ"ד מהל' קדוש החדש ה"י וז"ל שנים אומרים צריכה עיבור ושלשה אומרים אינה צריכה בטלו שניים במיעוטן שלשה אומרים צריכה עבור ושניים אומרים אינה צריכה וכו' אם גמרו כולם לעבר או שלא לעבר עושין כמו שגמרו וכו' וצריך שיהא ראש בית דין הגדול שהוא ראש ישיבה של שבעים ואחד מכלל השבעה ואם גמרו בשלשה לעבר הרי זו מעוברת והוא שיהא הנשיא עמהן או שירצה עכ"ל. ומשמע שדעת הנשיא מעכבת לעבר השנה. אמנם ע"ש ברמב"ם פ"ד הי"ב וז"ל היה ראש בית דין הגדול והוא הנקרא נשיא בדרך רחוקה אין מעברין אותה אלא על תנאי אם ירצה הנשיא, בא ורצה הרי זו מעוברת לא רצה אינה מעוברת עכ"ל. וצ"ע דאי נימא שדעת הנשיא מעכבת בחלות העיבור מדוע צריך להתנות תנאי זה. והרי אפילו אם לא התנו להדיא ועיברו ואח"כ לא הסכים הנשיא יבטל העיבור.

37 ונראה דהרמב"ם סובר דהדין דבעינן רשות נשיא אינה הלכה דרשות נשיא מעכבת בחלות העיבור, אלא הלכה היא בעצם מעשה העיבור שצריכים לעבר ע"פ דעת הנשיא, ואילו עיברו ב"ד השנה מעצמם ואח"כ היה מסכים הנשיא לא היה העיבור חל משום דעצם מעשה העיבור צריך ליעשות עפ"י רשות הנשיא. ומשום כך נקט הרמב"ם בהל' י' דמיירי שהתנו ע"פ דעת הנשיא דמועיל התנאי ליחשב שעצם מעשה העיבור נעשה ע"פ דעת הנשיא. ומבואר דדעת הנשיא מעכבת בעצם מעשה העיבור.

38 ולפי"ז י"ל דר' חנניא עיבר שנים בחו"ל לאחר שחרבה הסנהדרין ביבנה, ולא היה אז סנהדרין ונשיא, וקא סבר דמכיון דנתבטל הסנהדרין בא"י, ממילא הותר לו לעבר שנים בחו"ל.

39 ועיין בירושלמי סנהדרין פ"א הל' ב' "חנניא בן אחי רבי יהושע עיבר בחוצה לארץ, שלח ליה רבי שלשה איגרין גבי ר' יצחק ורבי נתן, בחדא כתב לקדושת חנניא, ובחדא כתב גדיים שהינחת נעשו תישים, ובחדא כתב אם אין אתה מקבל עליך צא לך למדבר האטד ותהי שוחט ונחונין זורק וכו', קם ר' יצחק וקרא באורייתא אלא מועדי חנניא בן אחי ר' יהושע אמר אלא הם מועדי ה', אמר לון גבן קם ר' נתן ואשלים כי מבבל תצא תורה ודבר ה' מנהר פקוד אמרין ליה כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. אמר לון גבן, אזל קבל עליהן קמי ר' יהודה בן בתירא לנציבין א"ל אחריהם אחריהם. א"ל לי נא ידע מה תמן מה מודע לי דאינון חכמין מחשבה דכוותי. מכיון דלא ידעי מחשבה דכוותיה ישמעון ליה ומכיון דאינון חכמין מחשבה דכוותיה ישמע לון". ועיין בפירוש הפני משה וקרבן העדה שם א

40 ונראה לבאר את השקלא וטריא שבירושלמי בין ר' חנניא לר' יהודה בן בתירא, דר' חנניא סבר דמשנתבטל הסנהדרין הותר לו לעבר בחו"ל, ור' יהודה בן בתירא השיב דנשארו חכמים בא"י. והנה בירושלמי ובסוגיין מבואר דשלחו לר' חנניא שהמעבר שנים בחו"ל דומה למי שמקריב בבמה בשעת איסור הבמות, וצ"ב בהשוואה זאת.

41 ונראה דשלחו לר' חנניא דכמו שאיסור במות אינו תלוי בחפצא של בית המקדש בנוי במקומו, ואף לאחר שנחרב הבית נאסרו הבמות, דאיסור במות חל משום קדושת המקדש, ואע"פ שנחרב הבית מ"מ קדושת המקדש קיימת עיין רמב"ם פ"ו מהל' בית הבחירה הט"ז, דהוא הדין לגבי עיבור השנים שאין קיום הסנהדרין בפועל אוסר לעבר שנים בחו"ל, דנימא דמשנתבטל הסנהדרין הותר לעבר שנים בחו"ל, אלא שכל זמן שנמצאים חכמי התורה בא"י אסור לעבר שנים בחו"ל.

42 ועיין בתוס' סנהדרין דף יא: ד"ה אין מעברין שהקשו דבסוגיין ילפינן שאין מעברין שנים בחו"ל משום דכתיב "כי מציון תצא תורה" ואילו בסנהדרין דרשינן ליה מקרא ד"לשכנו תדרשו ובאת שמה", וצ"ע למה צריכים ב' פסוקים. ולפי מה שנתבאר י"ל דהאיסור במות נלמד מהך קרא "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וגו' לשכנו תדרשו ובאת שמה", והך קרא הוא גילוי בדרשה ד"כי מציון תצא תורה" שהאיסור לעבר שנים בחו"ל דומה לאיסור במות, דאע"פ שנתבטל הסנהדרין אסור לעבר שנים בחו"ל כל זמן שחכמי הדור עדיין קיימים בא"י.

43 ועוד נראה דאע"פ דבטלה ישיבת הסנהדרין הגדול באותם הזמנים דרדיפות הדת אחרי חורבן ביהמ"ק וחורבן ביתר, מ"מ היו עדיין מסמיכים סמוכים וממנים אותם לסנהדרין כדמבואר בשיעורים למס' סנהדרין בחלות שם דיין ממונה, ומשו"ה היו הממונים ההם מעכבים לחנניה מלעבר חדשים בחו"ל.

44 ב. והנה מבואר בסוגיין דכשלא הניח כמותו בא"י מותר לעבר שנים בחו"ל, וכן פסק הרמב"ם פ"א מהל' קידוש החודש ה"ח וז"ל ואם היה אדם גדול בחכמה ונסמך בא"י ויצא לחוצה לארץ ולא הניח בארץ ישראל כמותו הרי זה מחשב וקובע חדשים ומעבר שנים בחוצה לארץ. ואם נודע לו שנעשה בא"י אדם גדול כמותו ואין צריך לומר גדול ממנו הרי זה אסור לקבוע ולעבר בחו"ל ואם עבר וקבע ועיבר לא עשה כלום עכ"ל. ולכאורה צ"ע דהרי בסוגיין ילפינן מקרא דכי מציון תצא תורה שאין מעברין שנים אלא בא"י, ומדוע א"כ יכול לעבר שנים בחו"ל כשלא הניח כמותו בא"י. ועוד יש לעיין דבסוגיין ילפינן מגזירת הכתוב דכי מציון תצא תורה שאין קדוש החודש ועיבור שנים בחו"ל, וצ"ע דלא מוזכר בהך קרא קידוש החודש וקביעות השנה דוקא, דמיירי בהוראה בכלל ואיך נלמד מפסוק זה דאין מעברין שנים בחו"ל.

45 ונראה דבאמת אף קביעות החדשים ועיבור השנים בא"י תלויים בגדול הדור. דלא נאמר דין מסוים דבעינן דוקא א"י לקידוש החודש ועיבור השנה, כי הפסוק "כי מציון וגו'" לא מיירי דוקא מענין קידוש החודש. ועיקר ההלכה הנלמדת מהך קרא הוא דקידוש החודש ועיבור השנה תלויין בהוראת גדול הדור. וגדול הדור עפ"י דין הוא נשיא הסנהדרין הגדול, וכמש"כ הרמב"ם פ"א מהל' סנהדרין ה"ג "והוא העומד תחת משה רבינו". ונתחדש מקרא ד"כי מציון תצא תורה" הלכה בקביעת חלות שם גדול הדור, דבזמן שאין נשיא סנהדרין ויש שני חכמים השקולים בחכמת התורה ואחד מהם הוא בא"י והשני בחו"ל, שחל חלות שם גדול הדור על החכם שבא"י מגזירת הכתוב ד"כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", דמפקיע מהחכם שבחו"ל שם גדול הדור, ולכן רק הגדול שבא"י יכול לקדש חדשים ולעבר שנים. אמנם כל זה היכא ששניהם שקולים דאז חל חלות שם גדול הדור על החכם שבא"י, אבל אם לא הניח כמותו בא"י אז חל חלות שם גדול הדור על החכם שבחו"ל ושפיר יכול לעבר שנים בחו"ל.

46 ולפ"ז ניתן לבאר את הא דבעינן הסכמת הנשיא לעבר השנה וכדמבואר ברמב"ם פ"ד מהל' קידוש החודש הל' י', י"ד וכדנתבאר לעיל באות א', וצ"ע דמאי שנא דין עיבור השנה וקידוש החודש דתלוי בבית דין הגדול וצריכים דוקא הסכמת הנשיא, ואילו בשאר הדינים התלויים בבית דין הגדול אין הלכה שצריכים להסכמת ורשות הנשיא. ולפי מה שנתבאר י"ל דחל דין דבעי הסכמת ורשות הנשיא דוקא בעיבור השנה משום דנאמר דין דעיבור השנה תלוי בהוראת גדול הדור, וחלות שם גדול הדור חל בנשיא וכדמבואר מלשון הרמב"ם פ"א מהל' סנהדרין ה"ג וז"ל הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן והוא ראש הישיבה והוא שקורין אותו חכמים נשיא עכ"ל. ומבואר שהנשיא הוא הגדול בחכמה מכל הסנהדרין וחל בו שם גדול הדור, ומשו"ה הסכמתו מעכבת, דעיבור השנה הויא הוראה התלויה בהוראת גדול הדור.

47 וע"פ יסוד הנ"ל נמי יש לבאר אף את שיטת הרמב"ן סה"מ מ"ע קנ"ג דכל זמן שב"ד הגדול קיים אי אפשר לשום בית דין לקדש את החודש, אמנם לאחר שנתבטל ב"ד הגדול יכולים לקדש את החודש אפילו בשלשה. וצ"ע דאם נאמרה הלכה מסוימת דבעינן בית דין הגדול לקידוש החודש איך אפשר לקדש את החודש מבלי בית דין הגדול. ונראה דהרמב"ן סובר שלא נאמר דין מסוים דבעינן חפצא של בית דין הגדול לקדש חדשים אלא דהדין הוא רק דגדול הדור מעכב אחרים מלקדש החודש ולעבר שנים. וכל זמן שיש בית דין הגדול חלות שם גדול הדור חל דוקא בנשיא ובבית דין הגדול שמעכב מב"ד אחר מלקדש את החדשים. ואילו לאחר שבטלה בית דין הגדול שוב ליכא חלות שם גדול הדור המעכב מבית דין אחר לקדש את החדשים.

48 חידושי אגדה

49 גמ'. וז"ל פתח ר' יהודה וכו' בכבוד תורה ודרש ומשה יקח את האהל ונטע לו מחוץ למחנה והלא דברים ק"ו ומה ארון ה' שלא היה מרוחק אלא שנים עשר מיל אמרה תורה והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה על אחת כמה וכמה עכ"ל.

50 יש לעיין מהו הביאור בקל וחומר שבגמרא. והנה בפרשת כי תשא שמות ל"ג, ו' - י"א כתוב "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה. והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד בואו האהלה. והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה. וראה כל העם את עמוד הענן עמד פתח האהל וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו. ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימוש מתוך האהל".

51 וברש"י פירש ד"ה איש עדיו דלאחר חטא העגל נלקח מבנ"י ב' הכתרים שניתנו להם בהר סיני כשאמרו נעשה ונשמע. ונראה דר"ל דחטא העגל גרם לסילוק השכינה משום דכלל ישראל היו ניזופים למקום, ולכן אף משה רבינו נטה אהלו מחוץ למחנה ע"ש ברש"י ל"ג, ז' ד"ה יקח את האהל דהשכינה לא היתה מדברת עמו בתוך המחנה, "וקרא לו אהל מועד" משום דהשכינה נתגלה אליו באהל שנטע לו מחוץ למחנה.

52 ונראה לבאר את המשך הכתובים "והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד וגו' והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו וגו' והביטו אחרי משה וגו'", דמשה רבינו הרגיש דלאחר חטא העגל שכלל ישראל פרקו מעליהם עול התורה והמצוות, שוב לא יכול להשפיע על כלל ישראל כולו ולקרבם לתורה ורק יכול להשפיע על יחידים - וע"כ נטע אהלו מחוץ למחנה - "והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה" - דהיינו שהיחידים אשר היו מבקשי ה' באו אליו ללמוד תורה באהל מועד.

53 ברם בהמשך הפסוקים כתיב "והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם וגו' והביטו אחרי משה עד בואו האהלה וגו' וראה כל העם את עמוד הענן עמד פתח אהל מועד וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו". ונראה לבאר דכשכלל ישראל ראו שמשה רבינו נטע את אהלו מחוץ למחנה נתעצבו אל לבם והרהרו בתשובה, מפני שחטא העגל לא היה מחמת עצם מהותם, שכל יהודי בשורש נשמתו רוצה לעבוד את ה' יתב', ועל כן התורה מדגישה שכל העם דהיינו אפילו הפשוטים שבעם הביטו אחרי משה ושיבחהו "אשרי ילוד אשה שכך מובטח שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו" כמבואר ברש"י עה"ת שם. ונתעוררו כולם לתשובה - "והשתחוו איש פתח אהלו", ולכן כתוב אחר כך "ושב אל המחנה", דמשה רבינו חזר למחנה מפני שראה שכלל ישראל עשו תשובה.

54 ולפי"ז יש לבאר את הקל וחומר שבגמרא, דר"ל דכמו שיציאת משה רבינו מן המחנה גרמה לכלל ישראל לעשות תשובה ולהתקרב אל ה' - מפני שרצון הפנימי של כלל ישראל באמת הוא להתקרב אל ה', ואע"פ שחטאו בחטא העגל אין החטא מעצם עצמותם - קל וחומר דאם תלמידי חכמים הולכים ממדינה למדינה ללמד תורה לכלל ישראל שזה יועיל לקרבם לתורה ולהקב"ה.

55 חידושי אגדה

56 גמ'. וז"ל ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וכו' איכא דאמרי כך אמר לו הקב"ה למשה כשם שאני הסברתי לך פנים כך אתה הסבר פנים לישראל והחזר האהל למקומו ושב אל המחנה וגו' עכ"ל. ונראה לבאר שהקב"ה הסביר פנים למשה רבינו כשמשה טען שמות ה', כ"ב - כ"ג "למה הרעת לעם הזה למה זה שלחתני ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך", ולא דחה ה' ית' את משה רבינו אלא השיב לו "ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה וגו'", כמו כך היה צריך משה להראות פנים לכלל ישראל ולקרבם בעבותות של אהבה אע"פ שחטאו כדי שיחזרו בתשובה, וע"כ אמר הקב"ה למשה להחזיר את אהלו לתוך המחנה.

57 חידושי אגדה

58 גמ'. וז"ל הסכת ושמע ישראל כתתו עצמכם על דברי תורה כדאמר ר"ל וכו' מנין שאין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנא' זאת התורה אדם כי ימות באהל עכ"ל. יש לעיין מה קמ"ל ריש לקיש, והרי תנן להדיא באבות פ"ו מ"ד "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך וכו'". דמבואר שצריך ללמוד תורה במסירות נפש.

59 ונראה דהמשנה מיירי לגבי מסירות נפש בגשמיות, שאדם צריך לוותר על רדיפת הגשמיות ועניני העולם הזה כדי לזכות לתורה. אמנם ריש לקיש מיירי לגבי מסירות נפש של הנפש והרוח, שכדי לזכות לתורה צריך אדם להיות מוכן לסבול יסורי הנפש של עלבונות, ולהודות על האמת כשטעה ולא להתבייש מפני המלעיגים. וכן משמע מהמשך הסוגיא דאמרינן "ומיץ אף יוציא דם כל תלמיד שכועס עליו רבו בפעם ראשונה ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור, ומיץ אפים יוציא ריב כל תלמיד שכועס עליו רבו בפעם ראשונה ושנייה ושותק זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות", ועיין ברש"י ד"ה ומיץ אף, וז"ל המוצץ כעס רבו וסובלו יוציא הלכות דם לעומתם עכ"ל. ועוד איתא "כל המנבל עצמו על דברי תורה סופו להתנשא", ופרש"י שם ד"ה המנבל "ששואל לרבו כל ספיקותיו אע"פ שיש בהם שחבריו מלעיגים עליו".

3 ברכות פתח ↗

17 משנה תורה, הלכות דעות פתח ↗

צָרִיךְ הָאָדָם שֶׁיְּכַוִּן לִבּוֹ וְכָל מַעֲשָׂיו כֻּלָּם לֵידַע אֶת הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא בִּלְבַד, וְיִהְיֶה שִׁבְתּוֹ וְקוּמוֹ וְדִבּוּרוֹ הַכּל לְעֻמַּת זֶה הַדָּבָר. כֵּיצַד? כְּשֶׁיִּשָּׂא וְיִתֵּן אוֹ יַעֲשֶׂה מְלָאכָה לִטּל שָׂכָר, לֹא יִהְיֶה בְּלִבּוֹ לִקְבֹּץ מָמוֹן בִּלְבַד, אֶלָּא יַעֲשֶׂה דְּבָרִים הָאֵלּוּ כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא דְּבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶם מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וִישִׁיבַת בַּיִת וּנְשִׂיאַת אִשָּׁה. וְכֵן כְּשֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה וְיִבְעל לֹא יָשִׂים בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים הָאֵלּוּ כְּדֵי לֵהָנוֹת בִּלְבַד עַד שֶׁנִּמְצָא שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אֶלָּא הַמָּתוֹק לַחֵךְ וְיִבְעל כְּדֵי לֵהָנוֹת, אֶלָּא יָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה כְּדֵי לְהַבְרוֹת גּוּפוֹ וְאֵיבָרָיו בִּלְבַד. לְפִיכָךְ לֹא יֹאכַל כָּל שֶׁהַחֵךְ מִתְאַוֶּה כְּכֶלֶב וַחֲמוֹר אֶלָּא יֹאכַל דְּבָרִים הַמּוֹעִילִים לַגּוּף אִם מָרִים אִם מְתוּקִים. וְלֹא יֹאכַל דְּבָרִים הָרָעִים לַגּוּף אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְתוּקִים לַחֵךְ. כֵּיצַד? מִי שֶׁהָיָה בְּשָׂרוֹ חַם לֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא דְּבַשׁ וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן, כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה דֶּרֶךְ מָשָׁל משלי כה כז "אָכל דְּבַשׁ" וְגוֹ'. וְשׁוֹתֶה מֵי הָעֳלָשִׁין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַר שֶׁנִּמְצָא שׁוֹתֶה וְאוֹכֵל דֶּרֶךְ רְפוּאָה בִּלְבַד כְּדֵי שֶׁיַּבְרִיא וְיַעֲמֹד שָׁלֵם הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לִחְיוֹת אֶלָּא בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְכֵן כְּשֶׁיִּבְעל לֹא יִבְעל אֶלָּא כְּדֵי לְהַבְרוֹת גּוּפוֹ וּכְדֵי לְקַיֵּם אֶת הַזֶּרַע. לְפִיכָךְ אֵינוֹ בּוֹעֵל כָּל זְמַן שֶׁיִּתְאַוֶּה אֶלָּא כָּל עֵת שֶׁיֵּדַע שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע כְּמוֹ דֶּרֶךְ הָרְפוּאָה אוֹ לְקַיֵּם אֶת הַזֶּרַע: הַמַּנְהִיג עַצְמוֹ עַל פִּי הָרְפוּאָה. אִם שָׂם עַל לִבּוֹ שֶיִּהְיֶה כָּל גּוּפוֹ וְאֵיבָרָיו שְׁלֵמִים בִּלְבַד וְשֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים עוֹשִׂין מְלַאכְתּוֹ וַעֲמֵלִין לְצָרְכּוֹ אֵין זוֹ דֶּרֶךְ טוֹבָה. אֶלָּא יָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיְּהֵא גּוּפוֹ שָׁלֵם וְחָזָק כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נַפְשׁוֹ יְשָׁרָה לָדַעַת אֶת ה'. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבִין וְיִשְׂתַּכֵּל בַּחָכְמוֹת וְהוּא רָעֵב וְחוֹלֶה אוֹ אֶחָד מֵאֵיבָרָיו כּוֹאֵב. וְיָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בֵּן אוּלַי יִהְיֶה חָכָם וְגָדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל. נִמְצָא הַמְהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ כָּל יָמָיו עוֹבֵד אֶת ה' תָּמִיד. אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁבּוֹעֵל. מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ בַּכּל כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא צְרָכָיו עַד שֶׁיִּהְיֶה גּוּפוֹ שָׁלֵם לַעֲבֹד אֶת ה'. וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יָשֵׁן אִם יָשֵׁן לְדַעַת כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו וְיָנוּחַ גּוּפוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה וְלֹא יוּכַל לַעֲבֹד אֶת ה' וְהוּא חוֹלֶה, נִמְצֵאת שֵׁנָה שֶׁלּוֹ עֲבוֹדָה לַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וְעַל עִנְיָן זֶה צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ משנה אבות ב יב "וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם". וְהוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ משלי ג ו "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ":

29 ברכות פתח ↗

אָמַר רַב הוּנָא בַּר בֶּרֶכְיָה מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר: כׇּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם בְּצַעֲרוֹ — כּוֹפְלִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה שַׁדַּי בְּצָרֶיךָ וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ״.

42 תוספות על סנהדרין פתח ↗

אין מעברין השנה אלא ביהודה - והא דר' עקיבא עיבר השנה בנהרדעא בריש פרק האשה שלום יבמות דף קטו. ושם ונהרדעא מחוצה לארץ שאני רבי עקיבא שלא הניח כמותו בארץ ישראל כדאמרינן בסוף ברכות דף סג. וא"ת והא אמרינן בזה בורר לקמן סנהדרין דף כו. ושם ר' חייא בר זרונקי ור"ש בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר השנה בעסיא ועסיא חוצה לארץ כדמוכח בחזקת הבתים ב"ב דף מו. שם דאמר כל שהראה הקב"ה למשה חייב במעשר למעוטי עדרסקים עסיא ואספמיא ואין לומר דלא הניחו כמותם דהא ר"ל קרי להו רועי בקר ויש לומר דעיבורא דהתם היינו חישוב בעלמא כמו ועיבר ג' שנים זו אחר זו דרבי עקיבא לקמן סנהדרין דף יב. דחזרו ב"ד וישבו וקבעו בארץ ישראל תדע דהתם שנה שביעית היתה ותניא לקמן דאין מעברין בשביעית וא"ל דר' עקיבא חושבנא בעלמא עבד בנהרדעא אלא דאדרבי עקיבא שלא הניח כמותו סמכו ואדר"ש בן יהוצדק לא סמכו והדור עבוד חושבנא דבברכות דף סג. משמע מעובדא דחנניה דקביעות ממש עבד ובירושלמי אמרינן בהדיא דכשאין יכולין לעבר אותה בארץ ישראל מעברין אותה בחוצה לארץ ירמיה יחזקאל ברוך בן נריה עיברו בחוץ לארץ והדר מייתי עובד' דחנניה וקשה קצת דבברכות שם: נפקא לן מדכתיב כי מציון תצא תורה וגו' והכא מייתי מלשכנו תדרשו:

44 משנה תורה, הלכות קידוש החודש פתח ↗

אֵין מְחַשְּׁבִין וְקוֹבְעִין חֳדָשִׁים וּמְעַבְּרִין שָׁנִים אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה ב ג "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם". וְאִם הָיָה אָדָם גָּדוֹל בְּחָכְמָה וְנִסְמַךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְיָצָא לְחוּצָה לָאָרֶץ וְלֹא הִנִּיחַ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּמוֹתוֹ הֲרֵי זֶה מְחַשֵּׁב וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים וּמְעַבֵּר שָׁנִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְאִם נוֹדַע לוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָדָם גָּדוֹל כְּמוֹתוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר גָּדוֹל מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה אָסוּר לִקְבֹּעַ וּלְעַבֵּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְאִם עָבַר וְקָבַע וְעִבֵּר לֹא עָשָׂה כְּלוּם:

« רשימות שיעורים על ברכות ס״ב ×¢×´×‘