רשימות שיעורים על ברכות כ״ב ב

1 גמ'. וז"ל אלא למ"ד בקרקע אין בכלים לא מכל מקום לאתויי מאי לאתויי מים שאובין עכ"ל. ונראה דהפסול דמים שאובים הוי פסול בחפצא של המקוה, ואם טובל אדם בשאובים חל חלות מעשה טבילה, אלא דאיכא פסול בחפצא של המקוה. משא"כ כשטבל בכלי ליכא מעשה טבילה כלל, וס"ל להך מ"ד שעזרא תיקן דבעל קרי צריך לטבול במעשה טבילה אבל לא צריך לטבול במקוה כשירה, וע"כ טובל אף בשאובין. ברם אף בעל קרי צריך לטבול בשיעור ארבעים סאה, דמ' סאה הוי שיעור במעשה טבילה דפחות מארבעים סאה לא חשיב מעשה טבילה ואינו שיעור בחפצא של מקוה. ויש ראייה לזה משיטת הראשונים עי' בטור יו"ד סי' ר"א סע' א' ובב"י שם בשם הר"י והרא"ש דאע"פ שטובלים כלים במעיין שיש בו כל שהוא, אין אדם טובל במעיין אלא א"כ יש בו מ' סאה. ונראה שהביאור בזה הוא דלטהרת אדם בעי מעשה טבילה, ובפחות מארבעים סאה לא חשיב מעשה טבילה, משא"כ בכלים דבעי חפצא של מקוה כשרה ואינם צריכים מעשה טבילה כאדם במ' סאה, וחפצא של מעיין כשר בכל שהוא.

2 והנה עיין בדברי הרמב"ם פ"ו מהל' ברכות ה"ה וז"ל כל הצריך נטילת ידים אם הטביל ידיו במי מקוה אינו צריך דבר אחר ואם הטבילן במים שאין בהן שיעור מקוה או במים שאובין שבקרקע לא עשה כלום שאין המים השאובין מטהרין את הידים אלא בנטילה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד שם וז"ל זה אינו מחוור שהרי בעלי קריין טובלין בהן אע"פ שהן שאובין אם יש בהן ארבעים סאה עכ"ל. ולפי מה שנתבאר נראה דהרמב"ם מחלק בין טבילת בעל קרי לבין טבילת ידים לאכילה, וסובר דבבעל קרי בעי מעשה טבילה אבל אין צורך לטבול בחפצא של מקוה כשירה, וע"כ פסק שבעל קרי טובל בארבעים סאה של מים שאובים. משא"כ לגבי טבילת ידים לאכילה שהרמב"ם מצריך שיטבול בחפצא של מקוה כשרה. ונראה שהטעם בזה הוא דנטילת ידים לאכילה הוי דין טהרת ידים לאכילה, ואין טבילה מטהרת אלא בחפצא של מקוה כשרה. משא"כ טבילת בעל קרי לתפלה דהוי דין בהכשר הגברא להתפלל, ומשו"ה סגי במעשה טבילה בעלמא, וע"כ מועילה טבילתו במ' סאה דמים שאובים. מאידך הראב"ד סובר דאף לאכילה לא צריך אלא מעשה טבילה בעלמא כדין טבילת בעל קרי, ולפיכך פסק שאף אם טבל ידיו במים שאובים שבקרקע דמועילה טבילתו.

3 תוס' ד"ה אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה. וז"ל והוי מעוות לא יוכל לתקן ור"י פי' דיחזור ויתפלל עכ"ל. יש לעיין מהי סברת מחלקותם אם חוזר ומתפלל או לא דהא מבואר להדיא בגמ' שאם התפלל ומצא צואה במקום שהתפלל דתפלתו תועבה, ולכאורה דינו שוה לדין שיכור שהתפלל שתפלתו תועבה ולא עלתה לו תפלתו שצריך לחזור ולהתפלל וכדמבואר בתוס' עירובין דף סד. ד"ה שיכור, וצ"ע.

4 ונראה דהנה פסק הרמב"ם פ"ה מהל' קרבן פסח ה"ז וז"ל וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבן לעשות פסח שני ואם שחטו עליו בראשון פטור עכ"ל, והקשה הכסף משנה שם דהרי קטן אינו בר חיובא דפטור ממצוות ואינו מקיים מצות הקרבת הפסח ואמאי אינו חייב בפסח שני, ומאי שנא משוטה שאכל מצה ונשתפה שחייב לאכול מצה שנית משום שלא קיים מצות אכילת מצה.

5 וביאר הגר"ח זצ"ל עי' בחידושי רבינו חיים הלוי שם שאע"פ שהקטן לא קיים מצות הקרבת פסח משום דקטן פטור ממצוות, מכל מקום החפצא של הקרבן פסח קרב עבורו, ולפיכך פטור מלהביא קרבן בפסח שני, דמכיון שהקריב קרבן פסח שוב אין עליו חובת פסח, ואין צריך להקריב עוד פסח. ומתבאר מזה דיש שני דינים בהקרבת קרבן: א קיום מצות הקרבה, ב חלות דין מעשה הקרבת החפצא של הקרבן. וקטן שהקריב פסחו אף דליכא קיום מצות הקרבה מכל מקום מעשה הקרבת הקרבן חלה עבורו ולפיכך פטור מפסח שני.

6 ונראה דהוא הדין בתפלה משום דאית בה חלות דין קרבן אית בה נמי תרתי, חלות קיום מצות תפלה ודין מעשה תפלה כשהתפלל חפצא של תפלה. ונראה דכשהתפלל במקום שיש שם צואה דתפלתו תועבה נהי דהגברא אינו מקיים את מצות התפלה, מכל מקום הויא מעשה תפלה וחפצא של תפלה. ולפי"ז יש לפרש סברת התוס' דאינו חוזר ומתפלל והוי מעוות לא יוכל לתקון, דמכיון שחל מעשה תפלה וחפצא של תפלה אין עליו חיוב לחזור ולהתפלל ואע"פ שלא קיים מצות התפלה, בדומה לדין קטן שהקריב פסחו שאינו מביא פסח שני. וכ"ז בהתפלל במקום צואה דחלה חלות וחפצא דתפלה. משא"כ בשיכור דלית ליה חלות וחפצא דתפלה כלל, ומשו"ה חייב לחזור ולהתפלל. ובשיטת הר"י שחוזר ומתפלל י"ל דס"ל דבמתפלל במקום צואה פקע שם תפלה לגמרי ועל כן צריך לחזור ולהתפלל.