רש"י על נזיר נ״ד ב:ג׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על נזיר נ״ד ע״ב:א׳ רש"י על נזיר נ״ד ע״ב:ד׳ »

1 רש״ש פתח ↗

רד"ה איבעיא להו. אלא נכנס לה באוירא קליט ליה טומאה. כ"נ דצ"ל:

2 פני יהושע על גיטין פתח ↗

רש"י בד"ה בשידה תיבה ומגדל כו' ורבי היא ובד"ה רבי מטמא קסבר אהל זרוק כו' אינו אהל בשעת טלטולו עכ"ל. ויש לדקדק הרבה על פירש"י ז"ל בזו הסוגיא דעל מ"ש ורבי היא כבר הקשו עליו בתוס' דבחנם פי' כן ומ"ש דטעמא דרבי משום דאהל זרוק לא שמיה אהל משמע מלשונו דבהכי פליגי רבי ור' יוסי בר"י וקשיא לי טובא דהא בנזיר דף נ"ד אבעיא בגמרא אי ארץ העמים משום גושא גזרו או משום אוירא ופשט מעיקרא מברייתא דרבי ור' יוסי בר"י דבהכי פליגי אי גזרו משום גושא או משום אוירא ודחי הש"ס דכ"ע משום גושא ופליגי באהל זרוק ופירש"י שם דאע"ג דלא גזרו אלא במגע הגוש אפ"ה כיון דאהל זרוק לא שמיה אהל הו"ל כאילו נגע בקרקע ממש ומקשה הש"ס גם על ההיא אוקימתא ומסיק דכ"ע משום אוירא ופליגי אי גזרו בשידה תיבה ומגדל משום דמילתא דלא שכיחא היא ועוד אוקימתא אחריתי דפליגי בשידה אי שייך למגזר שמא יוציא ראשו ורובו ופירש"י שם דכ"ע משום גושא ע"ש נקטינן מיהא דלהאי אוקימתא דפליגי באהל זרוק היינו א"א כ"ע משום גושא אבל אי משום אוירא תו לא צריכינן לאוקמי פלוגתייהו באהל זרוק דאע"ג דמפסיק אהל אפ"ה מטמא מאוירא כמ"ש גם התוספות כאן דאי אוירא ממש לא יוכל ליכנס בשום ענין א"כ כיון דמסקינן הכא דגזרו על גושא ואוירא תו לא שייך פלוגתא דאהל זרוק. וע"ק דבסוריא נהי דלא גזרו על אוירא אפ"ה אמאי מטהר רבי דלמאי דס"ל אהל זרוק לא שמיה אהל הדר הו"ל כמהלך על הקרקע כדאיתא שם להדיא בנזיר והמעיין שם בלשון רש"י יראה להדיא דלא נחית לפרש כפי' התוספות דגושא היינו מאהיל על הגוש ואוירא היינו אויר ממש אלא גושא היינו מגע הגוש ואוירא היינו אויר ממש ומפרש שם לענין מהלך בקרון או שידה ואף אם נאמר דהאי פירושא דנזיר אינו מלשון רש"י דבלא"ה מספקא לי מילתא בפי' כל המסכת דנזיר אם הוא מפירוש רש"י אלא דמל' רש"י ז"ל דבשמעתין נמי מבואר דלא שייך כלל טומאת אהל בארץ סוריא כדמוכח ממשנה דאהלות אלא או משום מגע הגוש או משום אויר ממש ובאמת שגם בזה יש להקשות במאי דפשיטא ליה הכא דלא שייך טומאת אהל כלל ושם אמרינן דמודה ר"י בקרון ומשמע ע"כ דהיינו משום טומאת אהל דאי משום אויר ממש אפילו שידה תיבה ומגדל נמי וגם על מה שפירש"י כאן דרבי סבר דאהל זרוק אינו אהל בשעת טלטולו וקשה דבנזיר משמע דבשעת טלטולו רבי יוסי נמי מודה בשעת הנחתו פליגי וכ"כ התוספות להדיא בעירובין פר' בכל מערבין ע"ש וגם על מה שפירש"י כאן כדמשמע בעירובין יש לדקדק דהמעיין שם יראה דדוקא מעיקרא דבעי למימר דר"י ורבנן במתני' דבכל מערבין בכהן בבה"ק פליגי בפלוגתא דרבי ורבי יוסי הוי ניחא ליה לפרש דהני תנאי כהני תנאי דאפושי פלוגתא לא מפשינן אבל למסקנא דפליגי בפלוגתא אחריתי א"כ אמאי פשיטא ליה לרש"י דפליגי באהל זרוק כיון דבנזיר דחי הש"ס האי אוקימתא. ואף דלגירסת רבינו חננאל שם לא נדחה האוקימתא מ"מ כיון דאיכא כמה אוקימתות מנ"ל לרש"י להכריע ומכ"ש לפמ"ש שאין צריך כאן בזה. והנראה לענ"ד ליישב הכל בהערה אחת דמ"ש רש"י ז"ל כאן דס"ל אהל זרוק לא שמיה אהל לאו משום דמוקי פלוגתייהו דרבי ורבי יוסי בהכי אלא דעיקר כוונתו דרבי מיהו מטמא באהל זרוק בשעת טלטולו וזה ודאי מוכח בפרק בכל מערבין דאף מאן דס"ל דשמיה אהל היינו בשעת הנחתו דוקא אבל בשעת טלטולו כ"ע מודו וכמ"ש תוספות בפרק בכל מערבין וכדאיתא להדיא בנזיר בברייתא דרבי יוסי בר"י בתיבה שהיא מליאה כלים כו' ע"ש ומה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן היינו משום דאע"ג דהתוספות ע"כ סברי דאי גזרו על אוירא ממש לעולם טמא ואין בשום ענין ליכנס שם ומוכח דאף למ"ד שמיה אהל אפ"ה טמא כמו שאבאר וכ"כ מהרש"א ז"ל מ"מ לרש"י לא נראה לפרש כן אלא דאף אי משום אוירא ממש גזרו אפ"ה לא שייך לטמא כלל בשידה שסתומה מכל צד והוא אינו רואה את האויר דהתוספות גופייהו לא פשיטא להו לפרש כן אלא דמשום דלפי שיטתם א"א לפרש בענין אחר משא"כ לפירש"י כמו שיבואר מתוך פירושינו. ולפ"ז אף למאי דמסקינן דמשום אוירא גזרו עדיין לא נתיישב טעמא דרבי דמטמא אע"כ משום דס"ל אהל זרוק לא שמיה אהל להפסיק ומש"ה מטמא ולאו משום דמאהיל על הגוש דלרש"י פשיטא ליה ממתניתין דאהלות דלא שייך טומאת אהל הכא אלא דאפ"ה טמא משום האויר גופא כיון שאין השידה חשובה להפסיק בינו ובין האויר בשעת טלטולו. ואע"ג דבנזיר אמרינן דאי אהל זרוק לא שמיה אהל אפילו למ"ד משום גושה נמי טמא דהו"ל כמהלך ע"ג קרקע אפ"ה לא תקשי הא דמטהר רבי בסוריא ע"י שידה כו' והיינו משום דבנזיר דוקא דבעי הש"ס למידחי דלא תפשוט כלל דגזרו משום אוירה משום הכי צ"ל דכ"ע משום גושא ופליגי באהל זרוק ונדחק לומר דמ"ד אהל זרוק לא שמיה אהל טמא בכה"ג אפילו משום גושה משא"כ למאי דדחי הש"ס האי אוקימתא מדס"ל לרבי יוסי נמי דלאו שמיה אהל ואפ"ה מטהר בגושה כה"ג מוקי לה באוקימתא אחריתי. ותדע דהא מסקינן שם דלכ"ע אהל זרוק ל"ש אהל ודכ"ע משום אוירא א"כ משמע דבכה"ג אי משום גושה פשיטא דטהור ולא הו"ל כמהלך ע"ג קרקע ודו"ק ומשמע ליה לרש"י נמי דאע"ג דלא נפשט האיבעיא במקומה אפ"ה כיון דאמרי' הכא ובשבת פ"ק דגזרו על גושה ועל אוירא א"כ נפשטה האיבעיא דרש"י ז"ל לא נחית לפרש משום מאהיל על הגוש כנראה מלשונו וכדפרישית אלא אוירא ממש וא"כ תפשוט דמשום אוירא גזרו או לפחות פלוגתא דרבי ורבי יוסי היא ולפ"ז תו לא צרכינן למידחק דלמ"ד משום גושה ס"ל בשידה טמא למ"ד אהל זרוק ל"ש אהל דסברא דחוקה היא אלא מוקמינן טעמא דרבי משום אויר' וכיון דלאו שמיה אהל אין השידה מפסקת בינו ובין האויר בשעת טלטולה ומש"ה מטמא רבי אבל בסוריא כיון דלא גזרו אלא על גושה והיינו מגע הגוש מש"ה מודה רבי דטהור אפילו למאי דס"ל ל"ש אהל וכדפרישית. ועכשיו נבוא לבאר טעמא דר' יוסי בר"י דכיון דמסקינן בנזיר דמודה רבי יוסי באהל זרוק בשעת טלטולו דלא הוי אהל א"כ אמאי מטהר בשידה תיבה ומגדל ועוד דזימנין שהשידה פתוחה מלמעלה או מן הצד והיושב בה רואה את האויר ואפ"ה מטהר רבי יוסי בר"י אע"כ דלרבי יוסי בר"י לא גזרו כלל על אוירא וא"כ נתיישב היטב מ"ש רש"י ז"ל דהא דמטהר בברייתא דשמעתין בסוריא ע"י אויר לא מיתוקמא אלא כרבי דלרבי יוסי בר"י אפילו בשאר ארצות לא גזרו על אוירא ממש וכ"ש לענין אהל דלא גזרי בשום מקום לשיטת רש"י כמ"ש. ואל תשיבני דהא איכא עוד אוקימתא שלישית בנזיר דכ"ע גזרו על אוירא אלא דאפ"ה מטהר רבי יוסי בר"י בשידה דמילתא דלא שכיחא לא גזרו ומייתי סייעתא מברייתא דמודה רבי יוסי בקרון דמטמא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דברייתא דסוריא מצי לאוקמי אף כר' יוסי ולענין קרון אלא דע"כ סוגיא דשמעתין לית לה האי אוקימתא דאל"כ אמאי מסיק אליבא דרבי דבסוריא לא גזרו כלל על אוירה ומשמע מפשטא דלישנא דאף בקרון מטהר בסוריא ומאן יימר להפליג כ"כ בסוריא משאר ארצות דילמא בקרון אף בסוריא טמא לרבי ולא קאמר דטהור בסוריא אלא בשידה תיבה כו' דמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן בסוריא ועוד קשה דאמאי מוקי כלל ברייתא דסוריא לענין שידה דלא שכיח כלל ותליא נמי בפלוגתא ואמאי לא מוקי לה כפשטא הנכנס בטהרה היינו יושב בקרון או רוכב ואתי ככ"ע אע"כ דסוגיא דשמעתין לית לה האי אוקימתא לחלק בין שכיח או לא שכיח אלא הא דמודה רבי יוסי בקרון היינו כאוקימתא רביעית דנזיר דגזרינן שמא יוציא ראשו ורובו והו"ל כנוגע בגוש וכן פירש"י שם להדיא וכן משמע מלשון התוספות שם וע"כ דהכי הוא דאי משום אהל או משום אויר מאי איריא ראשו ורובו אע"כ דהו"ל כמגע גוש ומש"ה פירש"י שם דלההיא אוקימתא כ"ע משום גושה גזרו וא"כ לפ"ז אף בסוריא טמא בקרון משום ראשו ורובו דהו"ל כמגע גושה ולא מיתוקם ברייתא דסוריא אלא דוקא בשידה דבארץ העמים טמא לרבי משום אוירה ממש ובסוריא לא גזרו על אוירה וכמו שאפרש הטעם בסמוך כנ"ל נכון בעזה"י ליישב לשון רש"י ז"ל ודו"ק היטב:

3 גמ' איבעיא להו ארץ העמים משום אוירא - נמי גזרו עלה והיכא דאיכא אוירא בלא גושא כגון דנכנס בה בקרון או בספינה שלא פסע לארץ אלא נכנס בה באוירא קליש ליה טומאה:

4 או דילמא משום גושא - דטומאה חמורה הוא דגזרו עליה ולא משום אוירא דהיינו טומאה קלה ואם נכנס בה ברגליו כמאן דנגע בקבר דמי אבל בקרון לא:

1 משנה למלך על משנה תורה, הלכות טומאת מת פתח ↗

ארץ העכו"ם בתחילה גזרו על גושה בלבד וכו'. בפ"ק דשבת עלה ט"ו מוכח דג' תקנות הוו דיוסף ויועזר גזור אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דבשמונים שנה גזור אידי ואידי לתלות ואתו באושא גזור אגושא לשרוף ואאוירא כדקאי קאי והתוס' הקשו שם מהא דתנן במסכת אהלות פ"ב מ"ג אלו מטמאין במגע ובמשא ולא באהל ארץ העכו"ם כו' ותירצו דהתם מיירי כגון שהביא עפר מארץ העכו"ם לא"י ע"כ. וטעמא דאינו מטמא באהל הוא משום דבהביא עפר מארץ העכו"ם לא"י ליכא למיחש כי אם לעצם כשעורה דומיא דבית הפרס ועצם כשעורה אינו מטמא באהל אבל במאהיל בארץ העכו"ם איכא למיחש דלמא יאהיל על המת. ולפ"ז הא דגזרו טומאת אהל בארץ העכו"ם אתיא כרבנן דפליגי ארשב"י וסברי דעכו"ם מטמאים באהל א"נ אפשר לומר דאף לרשב"י דסבר דקברי עכו"ם אינם מטמאים גזרו טומאת אהל בארץ העכו"ם כדי שלא יצאו מא"י לח"ל ועל כרחין אית לן למימר טעם זה לפי מה שנסתפקו בגמרא בפ"ז דנזיר עלה נ"ד אי גזרו טומאה בארץ העכו"ם אאוירא ג"כ וכמ"ש התוס' שם והר"ש בפ"ב דאהלות כתב כדברי התוס' הלזו דמתניתין איירי בגוש הבא מארץ העכו"ם. ואגב גררא ראיתי לדקדק בדבריו שכתב דהכא בגוש הבא מארץ העכו"ם או בגוש הבא מבית הפרס דמטמא במגע ואינו מטמא באהל וקשה דבית הפרס לא הוה צ"ל דמיירי בגוש הבא מבית הפרס דהא בית הפרס אפי' במקומו אינו מטמא באהל כיון שאין לחוש כי אם לעצם כשעורה וכדתנן בפרק ח"י מאהלות מ"ב וסבור הייתי לומר דס"ל להר"ש דהאי בית הפרס כולל לב' מיני בית הפרס דהיינו שחרש בו את הקבר ושדה שאבד בו הקבר ושדה שאבד בו הוא דמטמא באהל וכדתנן בפרק ח"י מ"ג ומש"ה מוקי לה בגוש הבא מבית הפרס אלא שקשה לזה מ"ש בס"ד ומתניתין דהכא בשדה שנחרש קבר שם דמשמע דלא מוקי למתני' בשדה שאבד בו קבר משום דמטמא אף באהל כמ"ש הרב בעל תיו"ט ולפי מ"ש בתחילת דבריו דמיירי בגוש הבא מבית הפרס הוה מצי לאוקומי מתני' בשדה שאבד בו הקבר סוף דבר תחילת דברי הר"ש עם סופם לא יכולתי לישבם. ודע מה שפירש"י בפרק הלוקח בהמה עלה כ"ב וז"ל גוש עפר שיעורו לטמא באהל וכו' ט"ס הוא וצ"ל לטמא במגע דהא התם במביא עפר מחוצה לארץ איירי הן אמת שגם בפ"ה דסנהדרין עלה י"ב פירש"י דגוש הבא מארץ העכו"ם מטמא באהל וכבר הקשו התוס' שם על דברי רש"י הללו וצ"ע. עוד תירצו התוס' דמתני' דאהלות רשב"י היא דקאמר קברי עכו"ם אינם מטמאים באהל עוד תירצו דההיא משנה נישנית קודם שגזרו על אוירא אלא על גושא בלבד. עוד תירצו בפ"ז דנזיר דאף שגזרו טומאת אהל בארץ העכו"ם אינו מיטמא עד שיכנס שם ראשו ורובו ולא כשמכניס ידו לבד ואילו באהל המת אפי' במכניס ידו וטעמא דהקלו בטומאת אהל לומר שלא יתטמא כי אם עד שיכנס ראשו ורובו נ"ל משום דס"ל כרשב"י דעכו"ם אינם מטמאים באהל ומן הדין אפי' אם יכנס שם ראשו ורובו הוא טהור אלא דרבנן גזרו בארץ העכו"ם טומאת אהל כדי שלא יצא מא"י לח"ל ולא גזרו כי אם בנכנס שם ראשו ורובו אבל לרבנן דפליגי ארשב"י נראה דכיון דגזרו טומאת אהל בארץ העכו"ם פשיטא שנטמא אפי' לא הכניס כי אם ידו לבד ומתניתין דאהלות רשב"י היא. שוב ראיתי שאין זה מוכרח שהרי כפי מה שתירצו דמתני' דאהלות רשב"י היא וא"כ ע"כ ההיא דפ"ק דשבת רבנן היא וא"כ יש לדקדק דכיון דשוה מגע לאהל אף בעכו"ם מה טעם חלקו לשרוף אגושא ולתלות אאוירא ותו מעיקרא דסבר דגזור אגושא לשרוף ואאוירא ולא כלום אי כרבנן אתיא תיקשי דמאיזה טעם חלקו בין טומאת מגע לטומאת אהל אלא ודאי דאף לרבנן כיון שטומאה זו דארץ העכו"ם אינה כי אם מדרבנן לא גזור כי אם בטומאת מגע שהיא כוללת בכל הטומאות אבל באהל לא גזור לשרוף כיון דאינה כי אם במת בלבד ועוד כדי להודיע שטומאה זו היא מדברי סופרים ונ"מ לטמא שאכל מן הקדש או שנכנס למקדש שלא לחייבו קרבן דומה קצת למ"ש רבינו בספ"ב מהלכות מטמאי משכב ומושב יע"ש. ולפ"ז מצינו לומר דאף לרבנן אפשר לומר דלא גזרו טומאת אהל בארץ העכו"ם אלא בנכנס רובו כי היכי דלא גזרו לשרוף אטומאת אהל אע"ג דשוים הם מגע ואהל: עוד כתבו התוספות בפ"ק דשבת דהא דבעי בנזיר ארץ העכו"ם משום אוירא גזרו עליה או משום גושא גזרו עליה הא פשיטא דאאוירא נמי גזרו כדקאמר הכא אלא התם הכי פירושו משום אוירא גזרו עליה שלא יכנס באויר ארץ העכו"ם בשום ענין אפילו ע"י שידה תיבה ומגדל או משום גושא שהוא מאהיל על הגוש אבל כשאינו מאהיל על הגוש כגון ע"י שידה תיבה ומגדל טהור ע"כ וכ"כ בפרק כה"ג וכ"נ שהוא דעת רש"י שפירש בשבת אוירא לתלות תרומה הנכנסת באוירה ואין דבר מפסיק בינתים כגון שידה פרוצה מתחתיה ע"כ ואוירא דכה"ג פירש כגון דנכנס בה בקרון או בספינה הרי כדברי התוספות ממש דאוירא דשבת היא טומאת אהל ואוירא דנזיר הוא שאינו מאהיל על הטומאה אלא שיש דבר מפסיק בינו לגושא. ולפ"ז הא דאמרינן בנזיר ת"ש ומזה בג' ובז' ואי אמרת משום אוירא הזאה למה לי אלא לאו משום גושא ותירצו לא לעולם אימא לך משום אוירא וכי קתני אשארא ע"כ דמשמע דפשיטא ליה דבאוירא ליכא הזאה היינו דוקא באוירא דנזיר שאינו מאהיל אבל באוירא דשבת שהיא טומאת אהל פשיטא דצריך הזאה וכ"כ התוס' דאי אמרת משום אוירא הזאה למה לי דאינו סברא שיצטרכו בכה"ג הזאה ג' וז' הואיל ומטמא אף כי הפסיק בינו ובין הגוש דאינו כלל מענין טומאת אהל המת הצריך הזאה ג' וז' וכ"נ מדברי רש"י שם והדבר מוכרח מצד עצמו דהא סתמא דתלמודא סבר דאי קאי ומזה בג' ובז' אארץ העכו"ם קאי לכל מאי דגזרו טומאה בארץ העכו"ם ומש"ה הכריח דארץ העמים משום גושא ואי אמרת דבטומאת אהל ליכא הזאה היכי ניחא ליה אי אמרינן משום גושא אכתי קשה דבמאהיל הזאה למה לי אלא ודאי כדכתיבנא דבאהל פשיטא ליה דצריך הזאה. ולפ"ז יש לתמוה על רבינו שכתב טומאת אויר ארץ העכו"ם לא עשו אותה כטומאת עפרה אלא קלה היא ממנה כו' אבל הנטמא באוירה אינו צריך הזייה ג' וז' אלא טבילה והערב שמש ע"כ. ומדבריו בתחילת הפרק נראה שאוירא המוזכר בדבריו היא טומאת אהל וא"כ יש לתמוה דמנא ליה דבמאהיל ליכא הזאה ג' וז' דבגמרא לא מיעטו הזאה אלא באויר בלא אהל וכדכתיבנא. ונראה דס"ל לרבינו דסוגיא דנזיר אתיא כרבנן דאית להו דקברי עכו"ם מטמאים באהל ומש"ה הוה פשיטא ליה לתלמודא דטומאת אהל מזה ג' וז' כטומאת אהל המת אבל אוירא בלא אהל ס"ל דליכא הזאה כיון שהיא טומאה מחודשת אבל לדידן דקי"ל כרשב"י דעכו"ם אינם מטמאים באהל וכמו שפסק בפ"א מהלכות אלו דין י"ג כי היכי דטומאת אויר בלא אהל הוי טומאה מחודשת הכי נמי טומאת אהל בארץ העכו"ם וא"כ בטומאת אהל נמי לרשב"י אין צריך הזייה ג' וז' וסתמא דתלמודא הוה סבר דומזה בג' וז' קאי אכולהו ומש"ה הוה מוקי למתניתין כרבנן והוה בעי למפשט דמשום גושא הוא ודחו דלעולם משום אוירא וכי קתני אשארא. ולפ"ז מתני' אתיא ג"כ כרשב"י ואף שכתבו התוס' בנזיר דמה שגזרו טומאה בארץ העכו"ם הוא מפני רוב ישראל שנהרגו בחוצה לארץ ולפ"ז טומאת אהל אינה מחודשת י"ל דרבינו ס"ל דמה שגזרו טומאה בארץ העכו"ם הוא משום מתי מבול וכמ"ש התוספות וע"כ אית לן למימר הכי דהתוספות עצמם שכתבו בשבת לחד שינויא דמתני' דאהלות אתיא כרשב"י ס"ל דטומאת ארץ העכו"ם היא משום מתי מבול. ועוד שמדברי רבינו בפירוש המשנה נראה דטעמא דגזרו טומאה על ארץ העכו"ם הוא לפי שאין להם מקום מיוחד לקבור מתיהם וקוברים אותה בכ"מ. ודע דלסברת רבינו הלזו דבאוירה לא בעי הזאה ג' וז' ניחא מה שהקשו התוס' בפ"ג דמסכת חגיגה עלה כ"ה דהיאך עולין לרגל מן הגליל כיון דאפסקיה רצועה נטמא ובעי הזאה ג' וז' כו' ולפי דברי רבינו ניחא דאותה רצועה היו מהלכין ע"ג שידה תיבה ומגדל ואע"ג דהוי אהל זרוק מ"מ אין כאן כי אם טומאת אויר ולא בעי הזאה כלל כי אם טבילה והערב שמש: תו גרסינן התם לימא כתנאי הנכנס לארץ העכו"ם בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר מאי לאו רבי סבר משום אוירא גזרו וכיון שנכנס אויר מלמעלה שהן פתוחין או דרך פתחים הוי טמא שהרי נכנס לאויר ארץ העכו"ם ורבי יוסי סבר משום גושא ולא משום אוירא וכיון דקרקעית שידה תיבה ומגדל מפסיק בינו לבין הגושא הוי טהור ודחי לה דכ"ע משום גושא ורבי דמטמא סבר אהל זרוק לא שמיה אהל ולא הוי הפסק וכמאן דמהלך ממש על גבי קרקע ורבי יוסי סבר דאהל זרוק הוי אהל ומש"ה מטהר שהרי יש הפסק בינו לבין הגושא ופריך בגמרא והתני רבי יוסי בר' יהודה אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת באהל טמאה ואם היתה מונחת טהורה אלמא דס"ל לרבי יוסי דאהל זרוק לא שמיה אהל וא"ת ולדידיה דמוקי לפלוגתייהו באי גזרו משום גושא או משום אוירא וקאמר דטעמיה דרבי יוסי דמטהר הוא משום דאית ליה משום גושא אכתי תיקשי מברייתא זו דהיכי מטהר רבי יוסי בשידה תיבה ומגדל אף דאית ליה דמשום גושא גזרו כיון דהוי אהל זרוק ואית ליה דאהל זרוק לא שמיה אהל כבר תירצו בתוספות דהוא מוקי לפלוגתייהו בשידה המונחת ורבי מטמא משום אוירא ורבי יוסי מטהר משום דאית ליה משום גושא אבל השתא דאמרת דפליגי באהל זרוק לא מיתוקמא פלוגתייהו במונחת דא"כ רבי לא הוה מטמא דאהל מעליא הוא אלא ודאי דבזרוק הוי פלוגתייהו ורבי יוסי דמטהר הוא משום דסבר דאהל זרוק שמיה אהל וא"כ תיקשי מברייתא דקאמר דרבי יוסי אית ליה דאהל זרוק לא שמיה אהל ומשני אלא דכ"ע משום אוירא ורבי יוסי דמטהר כיון דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן ורבי דמטמא אית ליה דאע"ג דלא שכיחא גזרו ביה רבנן ועיין במ"ש התוס' בפ"ג דחגיגה עלה כ"ה ד"ה אהל. ונראה דלהאי אוקימתא פלוגתייהו דרבי ורבי יוסי הוי בשידה המונחת דלא הוי אהל זרוק וא"כ משום גושא ליכא ואף דאיכא משום אוירא ס"ל דכיון דהוי מלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן כיון דליכא טומאה כי אם מאוירא אבל אם לא היתה מונחת אז היה מטמא רבי יוסי מטעם גושא דאית ליה אהל זרוק לא שמיה אהל ואף דהוי מילתא דלא שכיחא מ"מ לגבי טומאת גושא אין לחלוק בין שכיח ללא שכיח דאי אמרת דלרבי יוסי דאית ליה מילתא דלא שכיח לא גזרו הוי אפילו באהל זרוק דאיכא משום גושא א"כ אמאי לא קאמר דכ"ע משום גושא ורבי יוסי מטהר אף דהוי אהל זרוק משום דהוי מילתא דלא שכיחא. ומיהו אפשר לדחות ולומר דלעולם דפלוגתייהו הוא אף באהל זרוק והא דקאמר דכ"ע משום אוירא להודיעך כחו דרבי יוסי דאף דאיכא טומאת גושא ואוירא כיון דהוי מילתא דלא שכיחא לא גזרו ודברי התוס' קצת נוטים לזה ובגמרא הביאו סייעתא לתירוץ זה הנכנס לארץ העכו"ם בשידה תיבה ומגדל טהור בקרון ובספינה ובאיסקרייא טמא והאי ברייתא רבי יוסי היא ובשידה ודכוותיה מטהר משום דהוי מילתא דלא שכיחא ובקרון ודכוותיה מטמא משום דהוי מילתא דשכיחא ולפי הפי' הראשון שכתבנו שידה וקרון מיירי במונחת דליכא משום גושא כי אם משום אוירא. ולפי פירוש השני מיירי אף במהלכת. ואפשר עוד לומר דלעולם דפלוגתייהו הוי אפילו באינה מונחת והא דקאמר דכ"ע משום אוירא ולא קאמר דכ"ע משום גושא הוא משום דבגמרא בעי למדחי דממחלוקת זה דרבי ורבי יוסי ליכא למיפשט אי משום גושא או משום אוירא ואידך דחיי' דשמא הוציא ראשו ורובו הוא דכ"ע משום גושא מש"ה נקט בהך דכ"ע משום אוירא לומר דעדיין לא נפשטה בעיין ודרך זה ישר בעיני. עוד דחו בגמרא ואבע"א הכא שמא הוציא ראשו ורובו לשם פליגי ופירש"י דכ"ע משום גושא ולכ"ע אהל זרוק שמיה אהל ורבי דמטמא הוא משום דגזר שמא יוציא ראשו ורובו חוץ משידה תיבה ומגדל ורבי יוסי לא גזר והתניא רבי יוסי אומר הנכנס לארץ העכו"ם בשידה תיבה ומגדל טהור עד שיוציא לשם או ראשו או רובו וא"ת ורבי יוסי היכי מצי סבר דאהל זרוק שמיה אהל והא ברייתא דתיבה שהיא מלאה כלים מוכח מינה דאית ליה דאהל זרוק לא שמיה אהל תירץ רש"י דההיא לאו משום דסבר דאהל זרוק לאו שמיה אהל אלא כיון דזורקה קא מפיק לה מתורת אהל ומשוי לה תורת כלי ולעולם דסבר דאהל זרוק שמיה אהל ומאי דקתני בסיפא ואם היתה מונחת טהורה היינו אע"ג דאורחיה דמטלטל לה ע"כ והא דלא קאמר דפלוגתייהו הוא בשידה תיבה ומגדל אי הוי אהל זרוק או לאו דרבי אית ליה דהוי אהל זרוק ורבי יוסי אית ליה דלא הוי אהל זרוק הוא משום דבעי למימר דלא פליגי אפילו באהל זרוק אי הוי אהל. ולפ"ז בעיין לא איפשיטא ואפשר דכ"ע אית להו משום גושא או משום אוירא וגם באהל זרוק אי שמיה אהל ליכא שום הוכחה מברייתא זו דאפשר דכולהו אית להו דלא שמיה אהל או דאית להו דשמיה אהל וא"ת כפי אוקימתא זו דכולהו אית להו משום גושא ואית להו דאהל זרוק שמיה אהל ברייתא דקתני הנכנס לארץ העכו"ם בשידה תיבה ומגדל טהור בקרון כו' טמא כמאן אתיא אי כרבי הא רבי מטמא אפילו בשידה משום גזירה ואי רבי יוסי אפילו בקרון ליטהר דהא לא גזר. וי"ל דלעולם ר"י וכי לא גזר היינו בשידה דאין נקל כל כך להוציא ראשו אבל בקרון מודה דטמא משום גזירה דשמא יוציא כי נקל להוציא ראשו ורובו מספינה וקרון לחוץ וכן כתבו התוס'. והתוס' כתבו עוד פירוש אחר בסוגיא במאי דדחי מעיקרא דכ"ע משום גושא מר סבר אהל זרוק שמיה אהל משום דרגלי האדם או הבהמה הנושאים השידה נוגעות בארץ ומשום הכי מטהר רבי יוסי ומייתי סייעתא לזה מדתניא תיבה שהיא מלאה כו' דאם היתה מונחת על גבי בהמה או אדם דחשיב אהל. ולפ"ז צריך לגרוס ואי בעית אימא דכ"ע משום אוירא וטעמא דרבי יוסי דמטהר הוא משום דהוי מילתא דלא שכיחא ורבי אית ליה דאף במילתא דלא שכיחא גזרו ומייתי סייעתא לתירוץ זה מדאמרינן דנכנס לארץ העכו"ם בשידה טהור בקרון טמא וע"כ ברייתא זו רבי יוסי היא אלמא אף לרבי יוסי דמטהר בשידה מטמא בקרון וע"כ טעמא הוא משום אוירא ואבע"א משום גושא ורבי יוסי לא גזר שמא יוציא אבל בקרון ובספינה מטמא רבי יוסי משום דהתם נקל להוציא ראשו ורובו. ודע דלכל הפירושים בעיין לא איפשיטא דממתניתין כבר דחו דקאי אשארא ומפלוגתא דרבי ור' יוסי בר' יהודה ליכא הוכחה כלל דאפשר דכולהו סברי משום אוירא או כולהו משום גושא וכיון דלא איפשיטא בעיין פשיטא דאזלינן לקולא דהא ספיקא בדרבנן היא וכן נראה מדברי רבינו שאין טומאה באוירא אלא במאהיל עליה והיא טומאה הנזכר בפ"ק דשבת: ודע שראיתי לרבינו בסוף פ"ב מהלכות אלו דארצות העכו"ם אינם מטמאים כי אם במגע ובמשא ובריש פ"ג הביא המשנה השנויה בפ"ב דאהלות דמני בכלל המטמאין במגע ובמשא ואינם מטמאין באהל ארץ העכו"ם ובית הפרס. והנה תירוץ ראשון של תוס' דמתניתין איירי בעפר הבא מארץ העכו"ם לא יצדק לרבינו משום דהיה לו לפרש ולומר דבעפר הבא מארץ העכו"ם איירי גם תירוץ ב' דמתני' רשב"י גם זה ליתא דא"כ כפי תירוץ זה סוגיא דשבת היא דלא כהלכתא לסברתו שפסק כרשב"י ובפי"א פסק כסוגיא דפ"ק דשבת גם תירוץ ג' דמתני' קודם גזירה גם זה ליתא דא"כ לא היה לו להביא משנה זו והתירוץ הרביעי ניתן ליאמר לסברת רבינו דהתם מיירי בסתם טומאת אהל דהיינו משיאהיל ידו על הטומאה נטמא ומש"ה כתב דארץ העכו"ם אינה בכלל זה ובפי"א ביאר דאף שאין בה סתם טומאת אהל מ"מ אם נכנס בה ראשו ורובו נטמא משום אהל ומ"מ הנכון אצלי בדעת רבינו דס"ל דמאי דקאמר מתני' דאינם מטמאין באהל הוא ע"פ מה שפסק בפי"א שאין בטומאתו טומאת שבעה כי אם טבילה והערב שמש. וזהו שסיים בפ"ג בסוף דבריו וארץ העכו"ם ובית הפרס הכל שבעה ודומה לזה כתב רבינו בפרק ח"י ממסכת אהלות מ"ו עלה דההיא דתנינן בים ובשונית טהור ואע"ג דאיכא משום אוירא כתב שם ויהיה ענין אומרו טהור שלא תחייבהו דיני טומאת מת ר"ל הזאה שלישי ושביעי ואין שורפין תרומה וקדשים שנכנסו לשם לפי שזהו דין אוירא ר"ל שהגזירה היא הגושא לשרוף ואוירא לתלות ואינו צריך כי אם טבילה והערב שמש וזהו האמת אצלי עכ"ד. ומה שלא נרגש רבינו בפרק ב' הוא משום דהתם מילתא דפשיטא היא דכוונת אומרו דאינם מטמאים באהל הוא כסתם טומאת אהל דבעי' הזאה שלישי ושביעי דומיא דמגע ומשא אבל בפרק ח"י דקתני טהור הוקשה לרבינו דהיכי קתני טהור כיון דסוף סוף איכא טומאה ואפ"ה כתב דכוונת טהור הוא מטומאה חמורה ומה שלא צדדו התוס' תירוץ זה הוא משום דאזלי לשיטתם דאויר ארץ העכו"ם בעי הזאה שלישי ושביעי וכמו שנראה מדבריהם בפרק כה"ג וכדכתיבנא לעיל ולפי דבריהם מתני' דקתני בים ובשונית טהור מיירי קודם גזירה וליכא למימר דמאי דקתני טהור הוא לפי שאין שורפין עלה תרומה וקדשים דמלבד שהדבר מצד עצמו הוא דחוק תיקשי דא"כ אמאי לא תירצו דמתניתין דפ"ב דקתני דאינם מטמאים באהל הוא לפי שאין שורפין תרומה וקדשים וסבור הייתי להעמיס תירוץ זה שכתבנו לדעת רבינו במ"ש התוספות בפ"ק דשבת דמתני' דאהלות רשב"י היא ולכאורה קשה לומר דרשב"י יחלוק ארבנן דשמונים שנה ואתקנת אושא אלא כוונתם היא לומר דלעולם אף רשב"י מודה בגזירת ארץ העכו"ם בכל תנאיו אלא דלדידיה כשגזרו על אוירה לא גזרו כ"א דניבעי טבילה והערב שמש ולא שיהא צריך הזאה שלישי ושביעי ומש"ה תני במתני' דאינו מטמא באהל כלומר שאין לו טומאת אהל שיהא צריך הזאה שלישי ושביעי אבל לעולם דאף רשב"י מודה בתקנת ארץ העכו"ם דגזרו על אוירא אך מדברי התוספות בפ"ק דגיטין עלה ח' לא משמע הכי יע"ש. ודע שלתירוץ ראשון של תוס' שהסכים בו הר"ש דמתניתין איירי בגוש הבא מארץ העכו"ם קשה דסוף סוף אמאי לא מני ארץ העכו"ם עצמו בהדי הנך דמטמאים באהל ועיין בתיו"ט פכ"ב דאהלות מ"ג: ודע שהתוס' בפ"ק דגיטין עלה ח' כתבו עוד תירוץ אחר דמתני' דאהלות איירי כגון שיש דף או גשר שראשו אחד בארץ וראשו השני בחוצה לארץ ומונחים כלים תחת ראשו שבארץ דאין מביא טומאה עליהם וטהורים ע"כ. ודבריהם צ"ע דמדברי הר"ש בסוף אהלות נראה דמקומות הסמוכים לארץ ישראל לא גזרו עליהם משום ארץ העכו"ם ועיין במ"ש רבינו בפירקין דין ו' ובמה שהשיג הראב"ד שם: ודע שבכ"מ שהוזכר טומאת ארץ העכו"ם לא הוזכר כי אם מגע ומשא ואויר אבל אהל לא הוזכר וי"ל למה שינו את שמו ואמרו אויר במקום אהל בטומאה זו של ארץ העכו"ם ונראה דהטעם הוא לפי שכל טומאת אהל שבעולם כיון שהאהיל ידו או אחד מאיבריו על הטומאה נטמא אבל בארץ העכו"ם לא נטמא אלא א"כ הכניס ראשו ורובו לאויר ארץ העכו"ם וכמ"ש רבינו וא"כ לא מיקריא טומאת אהל אלא טומאת אויר דגזרו חכמים שאם נכנס לאויר ארץ העכו"ם דנטמא ומיהו לא גזרו כי אם באויר גושה אבל אם היה דבר מפסיק בינו לבין הגוש והוא שיהיה דבר שחוצץ בפני הטומאה ונכנס שם ראשו ורובו לא נטמא אף שיש שם אויר משום דאויר שאינו של גוש היא בעיא דלא איפשיטא בנזיר פרק כה"ג ואזלינן לקולא במילתא דרבנן וכמ"ש לעיל אבל באויר גושה גזרו ואינו נקרא טומאת אהל כי אם טומאת אויר וכ"כ רש"י פ"ק דגיטין עלה ח' דגזרו על גושה מגע ומשא ולא אהל כגון אם האהיל עליו כדאמרינן פ"ב דאהלות ועל אוירה שיהא הנכנס לאוירה טמא ואפילו לא נגע ולא הסיט את גושה עכ"ד ובכלל דבריו תירץ הקושיא שהקשו התוספות מההיא דאהלות דלעולם ליכא טומאת אהל בארץ העכו"ם וכפשטא דמתניתין דאהלות ולא גזרו כי אם אאוירה דהיינו הנכנס בה וכבר הוזכר תירוץ זה בתוספות בפ"ק דשבת ובפ"ז דנזיר אך לא ידעתי למה לא הזכירו דברי רש"י ובפ"א דגיטין הקשו קושיא זו ולא הזכירו דברי רש"י כלל. ומ"ש רש"י בפ"ג דעירובין עלה ל' דארץ העכו"ם מטמאה באהל לאו דוקא אלא הכוונה היא על אוירה. ובאהל זרוק אי הוי אהל או לא פסק רבינו דלא הוי אהל שכתב הנכנס לארץ העכו"ם בשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר טמא שאהל זרוק אינו קרוי אהל ע"כ ודין זה הוא מחלוקת רבי ורבי יוסי ופסק כרבי מחבירו ואע"ג דבפ"ז דנזיר עלה נ"ח אמרינן בשנויא בתרא דטעמא דרבי הוא דלמא יוציא ראשו ורובו אבל לכ"ע אהל זרוק שמיה אהל. בפרק חומר בקדש עלה כ"ח ובפ' בכל מערבין עלה ל' אמרינן בפשיטות דטעמא דרבי הוא משום דאהל זרוק לא הוי אהל ופסק כרבי מחבירו וכמו שכתב מרן. ודע שראיתי להרב בעל לח"מ בפ"ז מהלכות נזירות דברים תמוהים שהביא דברי רבינו הללו והקשה דכיון דגזרו על אוירה למה כתב הנכנס לארץ העכו"ם כו' הא בלאו ה"ט דאהל זרוק כיון דגזרו על אוירה טמא כדאמרינן בגמרא דרבי מטמא גבי נכנס לשידה תיבה ומגדל משום האויר הנכנס דרך פתחים אע"ג דאהל זרוק שמיה אהל והאריך הרבה בקושיא זו ע"ש. ואחרי בקשת המחילה הראויה לא עיין היטב בשמועה זו ועתה אפרש דתרי מיני אויר הם הם האחד הוא שמאהיל על הגוש בלא שום הפסק והוא האויר המוזכר בפ"ק דשבת ובפ"ק דגיטין דגזרו על אוירה. ויש עוד אויר אחר והוא אף שיש הפסק בינו לבין הגוש ועל אויר זה הוא שנסתפקו בפ"ז דנזיר אי ארץ העכו"ם משום אוירה גזרו וכמ"ש שם התוס' ורש"י. ומה שפסק רבינו דגזרו על אוירה הוא על האויר המוזכר בפ"ק דשבת דהיינו המאהיל על הגוש אבל בשאינו מאהיל על הגוש ס"ל לרבינו דלא גזרו ואף שבגמרא נסתפקו בזה מ"מ כיון דלא איפשיטא פסק לקולא כיון דלא הוי כי אם מדרבנן וכמו שכתבתי לעיל ומש"ה כתב דהנכנס לארץ העכו"ם בשידה תיבה ומגדל טמא משום דאהל זרוק לא הוי אהל דאי הוי חשיב אהל היה טהור כיון שלא האהיל על הגוש דאע"ג דגזרו על אוירה היינו דוקא באויר גושה ובסוריא דלא גזרו אפי' באויר גושה יכול ליכנס שם בשידה תיבה ומגדל אף דהוי אהל זרוק ולא חשיב אהל וכדאיתא בפ"ק דגיטין ומאי דאמרינן בנזיר דכ"ע משום גושה ורבי דמטמא הוא משום דסבר אהל זרוק לא שמיה אהל הכוונה היא משום אויר גושה וכל זה הוא ברור כשמש למי שיעיין היטב בדברי התוס' ורש"י ולפי זה שידה תיבה ומגדל שכתב רבינו מיירי אף בפתוחה מן הצד ודלא כמ"ש הרב לח"מ דמיירי בסתום לגמרי וכ"נ מן הגמרא דמיירי בפתוחה דלחד אוקימתא טעמא דרבי הוא דלמא יוציא ראשו ורובו ובסתמא ליכא למגזר וזה פשוט: ודע שראיתי לרבינו בפרק ה' מהלכות נזירות דין ח"י שכתב נזיר כו' או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה כו' וכיוצא לזה כתב בפ"ג מהלכות אבל דין ו' והיא אוקימתא דרב פפא בפרק ג' מינים עלה מ"ג ולפי מה שפסק דשידה תיבה ומגדל לא חשיב אהל משום דהוי אהל זרוק קשה דא"כ אף שלא יפרע גג התיבה כבר נטמא משום דלא חשיב הפסק מה שנכנס בשידה תיבה ומגדל ונראה דעד כאן לא אמרינן דאהל זרוק לא חשיב הפסק אלא דוקא במאהיל על המת דאז לא חשיב הפסק כיון דהוי אהל זרוק אבל בנכנס לאהל המת דאינו מאהיל על המת אלא דגזירת הכתוב היא דחשיב כל אויר הבית כאילו הוא מלא טומאה ומשום הכי נטמא בהפסק כל דהו שאינו נכנס בו האויר מהני ואפשר דכל הני דתנן במסכת אהלות דאינם חוצצים היינו דוקא למי שמאהיל על המת אבל להפסיק בינו לבין האויר אפשר דמהני משום דאנן לא בעינן אלא שלא יכנס בו אויר אותו הבית: עוד נראה לומר דהא דאמרינן דאהל זרוק לא שמיה אהל היינו דוקא כשהם באויר אבל במונחים חשיב הפסק וזהו שכתב הפורחים באויר כלומר שאינם נוגעין בארץ וההיא דנזירות ודאבל מיירי במונחים בקרקע וגררו השידה והכניסוהו לבית המת והא דכתבו התוס' בפ"ג דעירובין עלה ל' דרבי יוסי בר יהודה דסבר דאהל זרוק הוי אהל הוא דוקא כשמונח אבל בשעת זריקה אפילו רבי יוסי מטמא דבאותה שעה לא חשיב אהל כלל וא"כ משמע דלרבי דקי"ל כוותיה אפי' במונח לא חשיב אהל האי מונח דהתם לא הוי מונח ע"ג קרקע אלא במונחת ע"ג בהמה או אדם הנושאין אותה טהור דאהל זרוק כה"ג דרגל הנושאים נוגעים בארץ שמיה אהל לחוץ בפני הטומאה אבל בשעת זריקה אפילו רבי יוסי מודה דלא חשיב אהל וכ"כ התוס' בפכה"ג עלה כ"ה ורבי דמטמא ס"ל דאף דרגל הנושאים נוגעים בארץ לא חשיב אהל כיון שהשידה היא מהלכת באויר אבל כשמהלכת על הקרקע אף רבי מודה דחשיב אהל. עיין בתוספתא פי"ג דנגעים הביאה הר"ש שם מי"ב דתניא רבי אומר השידה והתיבה והמגדל שבבית המנוגע אע"פ שהן מכוסין כלים שבתוכן טמאים ופירש שם הר"ש דרבי אזיל לשיטתיה דאהל זרוק לא שמיה אהל ופשטא דתוספתא במונחין מיירי גם לפי החילוק הראשון שכתבנו קשה מתוספתא הלזו. הן אמת שלא ראיתי לרבינו הלכות נגעים שהביא תוספתא זו ואולי דחאה משום ההיא דרב פפא דפרק ג' מינים והדבר צריך תלמוד וצ"ע. ודע דהא דתנן ברפ"ח ממסכת אהלות דשידה תיבה ומגדל מביאין וחוצצין אינו ענין לזה כלל דהתם לא מיירי במהלכת אלא במונחת על גבי הטומאה ובזה אליבא דכ"ע חשיב אהל להביא ולהפסיק ומחלוקת רבי ורבי יוסי מיירי במהלכת ולפ"ז היה אפשר לומר דההיא דנזירות ודאבל מיירי במונחת ולא במהלכת וכגון שהיתה השידה והתיבה והמגדל בפתח הבית והיה פתח התיבה מבחוץ ונכנס שם שלא ניטמא כי אם כשפרע המעזיבה דדרך הפתח לא נכנסה הטומאה לפי שלא היתה התיבה פתוחה לצד הבית כי אם חוץ לבית. ולפ"ז אפשר דכל שמהלכת אף שהיא על הקרקע חשיב אהל זרוק. אך מדברי רבינו שכתב הפורחין באויר נראה דבמהלכת על הקרקע חשיב אהל ודוקא במהלכין באויר לא חשיב אהל. ולפ"ז מ"ש התוס' בפכה"ג עלה נ"ה ד"ה לימא דבמונחת אינו מטמא רבי דאהל מעליא הוא האי מונחת לאו דאינה מהלכת אלא כל שאינה מהלכת באויר קרי לה מונחת. והא דאמרי' בפ"ג דחגיגה עלה כ"ה דלא היו מביאין מן הגליל יין ושמן לנסכים משום דרצועה של כותים מפסקת ואף בשידה לא היו מביאין משום דמתניתין רבי היא דסבר אהל זרוק לא שמיה אהל. ולפי מה שכתבנו הרי היו יכולין להביא בשידה תיבה המהלכין על גבי קרקע הא לא קשיא משום דהך שידה מיירי בגדולים הבאים במדה דאי לא פשיטא דאינם חוצצין אף דלא הוי אהל זרוק וכדתנן בפ"ח דאהלות וכן פירש"י בפרק ג' דעירובין וכיון שכן לאו אורחייהו לגוררן ע"ג קרקע אלא להוליכן באויר ע"י אדם או בהמה הנושאים אותם וזה לא מהני משום דהוי אהל זרוק ולא חשיב אהל. והא דכתבו התוס' בפרק המוכר פירות עלה ק"א ד"ה ותו דהא דאמרינן חצר הקבר העומד בתוכה טהור דמיירי דאזיל בשידה תיבה ומגדל דאי לא לר"ש היכי אזיל כיון שיש ד' מערות לד' רוחות וכן פירש שם רשב"ם י"ל כמ"ש לעיל דמיירי במונחת אי נמי דמיירי דנכנס באמה שבין כוך לכוך ואע"ג דקיי"ל דמת תופס ד' אמות מ"מ כיון דאינו אלא משום הרחקה בעלמא מצי אזיל בשידה תיבה ומגדל אף דלא הוי חציצה בעלמא וכן כתבו התוס' בפרק בכל מערבין עלה ל"א ד"ה היכי: ודע שהתוס' בפ"ב דסוכה עלה כ"א הקשו עלה ההיא דתנן חצרות היו בנויות בירושלים וכו' ומביאין שוורים ועל גביהן דלתות דלמ"ד אהל זרוק לא הוי אהל לא היו מועילים כלל הדלתות עם השוורים כיון דהוי אהל זרוק ותירצו דמאן דאית ליה דאהל זרוק לא הוי אהל סבר לה כר"י דלא היו מביאין דלתות אלא שוורים ואע"פ שגם הם הוו אהל זרוק מ"מ בדידהו גלי רחמנא דחשיבי אהל וכן כתבו בפרק בתרא דזבחים עלה קי"ג ובפרק בכל מערבין עלה ל"א ותירוץ זה אינו עולה לרבינו שהרי בפ"ב מהלכות פרה אדומה דין ז' פסק כסתם מתניתין דפ"ג דפרה דהיו מביאין שוורים ועל גביהן דלתות והוא פסק כרבי דאהל זרוק לא הוי אהל. גם מ"ש התוס' בפרק בכל מערבין בשם רשב"א דדלתות על גבי שוורים לכ"ע הוי אהל לא יצדק תירוץ זה לדעת רבינו וכמ"ש הרב בעל תיו"ט בפ"ג דפרה מ"ב. והנראה אצלי לומר לדעת רבינו הוא דשאני פרה דמעלה הוא דעשו בה דהא קי"ל כר"י דכל א"י בדוקה היא וכדאיתא בפרק פרת חטאת עלה קי"ג אלא דמשום דכשרה בטבולי יום חששו שמא יבאו לזלזל בה ומפני זה עשו בה הרחקות יתירות וכמ"ש רבינו ברפ"ב מהלכות פרה ואין ספק דאם לא עשו בה כל הרחקות הללו דכשרה דהא קי"ל דאם שחטה חוץ ממקום הבדוק לה דכשרה וכר"י וכיון דאינו אלא משום הרחקה בעלמא בהיכר כל דהו סגי דהיינו באהל זרוק דומה למ"ש לעיל בשם התוס' דבהא דקי"ל דמת תופס ד' אמות מהני אהל זרוק כיון שאינו אלא משום הרחקה בעלמא. ודע דלשני התירוצים שתירצו בתוס' קשה מתניתין דפרק חומר בקדש דאמאי לא היו מביאין יין ושמן על גבי שוורים או ע"ג דלתות לסברת רשב"א וכבר הקשה קושיא זו הרב תיו"ט ותירץ דלא רצו להתיר בכה"ג דלמא יוציאו השמן והיין לחוץ אבל בשידה תיבה ומגדל ליכא למיחש לשמא יוציא ואי לאו טעמא דאהל זרוק לא הוי אהל היו יכולים להביא נסכים מן הגליל והא דלא חששו גבי פרה לשמא יוציא התם מעלה בעלמא הוא דעבוד וכמו שכתב הרב עץ החיים יע"ש: ודע שראיתי למרן שכתב על מ"ש רבינו עפר ארץ העכו"ם ועפר בית הפרס מטמאין במגע ובמשא פרק ב' דאהלות ע"כ. ונראה דכוונתו היא עלה דמתני' דתנן אלו מטמאין כו' עצם כשעורה ובית הפרס וס"ל דמתני' מיירי בגוש הבא מארץ העכו"ם וכמ"ש הר"ש ואין צורך לזה דלרבינו מתני' מיירי בארץ העכו"ם ממש ואפילו הכי תני דאינו מטמא באהל כיון דאינו טמא טומאת שבעה ולא בעי הזאה וכמ"ש רבינו בפרק בתרא דאהלות מ"ו ועיקר הדין דעפר ארץ העכו"ם דמטמא נלמד מההיא דתנן בפי"ז דאהלות מ"ה עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ שבא בירק כו' ומההיא דתנן בריש פ"ה דמסכת טהרות גוש מארץ טהורה וגוש מארץ העכו"ם וכל הני מיירי בגוש הבא מחוצה לארץ לא"י ומה שאינו מטמא משום אויר הוא מילתא דפשיטא דלא גזרו כי אם באויר ארץ העכו"ם דוקא: תנן בפרק בתרא דאהלות המהלך בארץ העכו"ם בהרים וסלעים טמא בים ובשונית טהור ע"כ. והנה טעמא דבהרים ובסלעים טמא אע"פ שלא יקברו שם מת כתב רבינו בפי' המשנה שהוא להשתפך שם עפר ארץ העכו"ם ומה שבים ובשונית טהור היה נ"ל לומר דטהור מכל וכל ואפילו טומאת אויר ליכא וטעמא כיון דליכא משום גושה אף משום אוירא ליכא דטומאת אויר הנזכר בפ"ק דשבת הוא דוקא אויר הגוש אבל אויר בלא גוש היא בעיא דלא איפשיטא בנזיר ואף למאן דאית ליה דגזרו על אוירה אפי' במקום דליכא גוש היינו דוקא בדאיכא גוש באותו מקום אלא דאיכא חציצה בינו לבין הגוש אבל במקום דליכא גוש אז אליבא דכ"ע לא גזרו על אוירה ומש"ה תני מתני' דבים ובשונית דליכא משום גוש לא גזרו אפילו על אוירה ומש"ה תני טהור לומר דאין בו שום צד טומאה כלל והא דתנן בנזיר פכה"ג דהנכנס בקרון או בספינה טמא היינו בנהרות דבנהרות איכא למיחש דילמא קברו שם ומש"ה הנכנס שם בספינה טמא משום אויר הגוש או למ"ד דחשיב אהל משום אויר דס"ל דגזרו אף על אויר בלא גוש או משום טעמא דדילמא יוציא ראשו אבל בים דליכא למיחש דדילמא קברו שם טהור מכל וכל ואפילו טומאת אויר ליכא אלא שראיתי לרבינו בפי' המשנה שכתב דאומרו טהור הוא מטומאת גושה אבל טומאת אויר איכא וכן פסק בחיבורו בפרקין דין ה' והדבר תמוה אצלי כפי מה שכתבנו לעיל דלא גזרו כי אם על אויר גושה ומכאן יש סיוע למה שכתבנו לעיל בשם הרב בל"מ דנראה דס"ל דגזרו על אוירה אפי' היכא דליכא גוש. ומ"ש רבינו דנכנס בשידה טמא משום דהוא אהל זרוק מיירי בשידה הסתומה מכל צדדיה אבל בפתוחה מלמעלה בלאו טעמא דאהל זרוק טמא משום אויר ולפ"ז ס"ל לרבינו דבימים אף דליכא משום גושה טמא משום אויר והדבר צריך תלמוד וכעת צ"ע: ודע שמ"ש לחלק בין נהרות לים כן חילק הר"ש עלה דמתניתין אך אני תמיה במאי דתנן בתוספתא הביאה הר"ש בפ"ב מ"ז אר"ש יכול אני להאכיל את הכהנים טהרות בבורסקי שבציידן ושבעדירות שבלבלן מפני שסמוכים לים או לנהר ע"כ ובמקום אחר נאריך בזה:

« רש"י על נזיר נ״ד ע״ב:א׳ רש"י על נזיר נ״ד ע״ב:ד׳ »