רשב״א על מנחות כ״ט

1 והא כתיב אין כסף נחשב בימי שלמה, פי' אלמא עשיר הוה ואת אמרת כליתו לכל זהב. זהב סגור קאמרי', פי' זהב סגור בשעה שמוכרין אותו נסגרות כל החנויו' שמוכרין שם זהב, ל"ה. ור"ל דמאי דאמרי' לכל זהב של שלמה דוקא זהב סגור ולא שאר זהב וכסף שלו עד שאין הכסף נחשב בימי שלמה: ועל מאי שפירש"י דפריך אלמא טשיר הוה קשיא דכי מפני שכליתו לכל זהב שלו לא היה יכול להיות עשיר בכסף מאד שיהיה לו כל כך כסף עד שאין כסף נחשב בימיו למאומה ומאי פריך אלמא עשיר הוה אה"נ דהוה עשיר בכסף ואימא הזהב שלו הלך לו, אלא נראה דפריך הכי דמדקאמר אין כסף נחשב בימיו למאומה אלמא היו לו אוצרות זהב לרוב דאל"כ אמאי לא יהיה הכסף נחשב הואיל ואין לו זהב אלא דר"ל דלכך לא היה נחשב לפי שהיה לו כל כך זהב דלא היה הכסף נחשב מפני רוב הזהב אלמא זהב הרבה הוה ליה ואת אמרת כליתו, ומשני ליה זהב סגור ולא שאר זהב ולכך מרוב שאר זהב שאינו סגור שהיה לו לא היה נחשב כלום: אלא מעתה על השלחן הטהור הכי נמי שירדו מעשיו ממקום טהרה. וקשיא דמאי קשיא ליה אימא דאין הכי נמי שהרי אינו בא אלא לפרש הפסוק לומר מה שכתו' מנור' טהורה ר"ל טהור ופי' דר"ל שירד ממקום טהרה וכמו שפי' מה ר"ל טהורה דמנורה כמו כן יפרש מה ר"ל טהור דשלחן ר"ל שירד מעשיו ממקום טהרה: וי"ל דר"ל דוקא גבי מנורה שייך למימר הכי שהיו צריכין להראותו מן השמים מנורה כמותה מפני שקשה היה לצייר אותה והכי נמי אמרי' בתר הכי דנתקש' בה משה מפני שציורה קשה אבל בשלחן מה היה צריך להראותו שלחן כמותו והלא אין בו שום ציור קשה שיצטרך להראותו לו דוגמתו. ועוד דדוקא גבי מנורה נוכל לומר שהראה לו מנור' כמותה כדכתי' כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה אלמא קאמר קרא דהראה מנורה כמותה אבל בשלחן לא מצינו כן ואפ"ה קרי ליה טהור אלמא דטהור אינו ר"ל הכי וכמו כן טהורה נימא דלא נפרשה כן כלומר שירדו מעשיה ממקום טהרה אלא טהורה מכלל וכו':

2 ציון משנ' שתי פרשיות שבמזוז' מעכבו' זו את זו ר"ל שאם חסרה אחת מן הפרשיות אינה כשרה או אם כתב כל פרשה ופרשה בפני עצמה אינה מזוזה כשרה דבעינן שיהיו שתי הפרשיות בקלף אחד ואם אינם בקלף אחד מעכבות זו את זו שלא יצא ידי מזוזה: וא"ת א"כ כי קאמר שמואל בגמ' מזוזה על שני דפין פסולה וכי מתני' אתא לאשמועינן דאמרינן דמעכבות זו את זו כדפירשנו: וי"ל דאי ממתני' ה"א דלא חזינן אלא אם כתב כל פרשה בקלף בפני עצמו אבל אם כתבן בקלף אחד רחוקות זו מזו אימא דלתכשר הואיל דבקלף אחד הן ולהכי אתא שמואל לאשמועינן דגם בשני דפין בקלף אחד דהיינו דהניח אויר בגויל ביניהם דפסולה דבעינן שיהיו סמוכות זו לזו, ואפי' כתב אחד ר"ל פסוק אחד אם חסר מן הפרשיות הויא פסולה. ומעכבות זו את זו דמתני' לא זו אף זו מתני' לא מבעיא חסרון פרשה דמפסל בהו אלא אף חסרון פסוק ולא מבעיא חסרון פסוק אלא אפי' חסרון אות אחת תהא האות מעכבת ופסולה:

3 גמ' פשיטא דאות אחת מעכבתן. דכתיב וכתבתם כתיבה תמה, ל"ה. ר"ל שלימה. לא נצרכה כו', ואפי' אות אחת דמתני' אינו ר"ל דחסרה דפשיט' היא אלא דר"ל דאפי' אם אינה עשויה כתקנה כגון שחסר בה קוץ אחת מן הצד ואינה עשויה נגמרת כצורתה שחסר מצורת הכתב אותה האות שאינה נגמרת כצורתה דהחסרון מעכבת בה ופסולה, והכא ליכא למפרך פשיטא דכתיבה תמה בעינן דסד"א הואיל ורוב צורת האות ניכרת דכתיבה תמה קרינן לה קמ"ל מתני' דלא, ואפ"ה פריך הא נמי פשיטא כדפרישי' דהא לא נעשית האות כתקנה דר"ל דאע"ג דצורת רוב האות ניכרת מ"מ כיון דלא נגמרה צורתו הרי לא נעשית האות וכמו שלא נגמרה דמיא ומשני אלא לכדאידך דאמר רב יהודה כל אות שאין גויל מוקף פי' רש"י שמודבקת באות אחרת, ובהא ליכא למפרך הא נמי פשיטא דדוקא כשהאות חסרה שלא נגמרה כל צורתה אעפ"י שרוב צורת האות ניכרת שייך למימר פשיטא דלא נגמרה הרי לא נעשית אבל זו נגמרה בכל צורתה אלא שנדבקה בחבירתה וסד"א דכיון דנעשית כל האות כצורתה אע"ג דנדבקה אחרת בה דלתכשר וקמ"ל דאפ"ה פסולה. ומיירי שצורתה ניכרת דאל"כ כמו כן הוה ליה למפרך פשיטא דהא כיון דמאותה דבוק שנדבקה לחברתה אין צורתה ניכרת לאו אות היא ומה לי אם נגמר צורתה ואחרי כן נדבקה ואינה ניכרת ומה לי אם לא נגמרה צורתה ולא היתה ניכרת מעולם, אלא מיירי דניכרת וקמ"ל דאע"ג דנגמרה צורתה קודם שנדבקה ואחרי כן נדבקה וחסרה בצורתה קצת ומ"מ ניכרת דאפ"ה פסולה הואיל דאין לה כל צורתה שהרי מפני שדבקה בחברתה אין חיתוך צורתה ניכר: ומ"מ נראה לומר דמאי דפסל בנדבקה בחברתה הוי כגון דנדבקה מכל רוח אחת מד' רוחותיה אבל אם נדבקה קצת מרוח אחת ולא כל הרוח לא מפסלא. דהכי משמע לישנא דשאין גויל מוקף מד' רוחותיה דאין הגויל מקיף כל רוחות שלה כי אם ב' רוחות או ג' רוחות ולא כל הד' רוחות ושחסר ממנה רוח אחת אבל אם מקיף בכל הד' רוחות אעפ"י שאינו מקיף כל הרוח לא מפסלא בהכי דא"כ הוה ליה למימר שאינו מקיף הד' רוחות או שאינה מוקפת מכל הד' רוחו' דלשתמע דאם חסר מעט מכל הד' רוחות שאינו מוקף דפסול' ומדלא קאמר מכל משמע דלא בעינן כל הרוחות בשלימות כי אם שלא יחסר ממנה רוח אחת היקף שלם בלא היקף גויל, וכן צ"ל שהרי אין לפסול יותר בחסרון היקף גויל מאלו היה שם חסרון קלף באמצע אחת מארבע רוחות דהיינו דאיפסקא באמצע דמכשירין בתר הכי אם אינו מעכב דאין הנקב מונע קרייתה כדקאמר דינוקא דלא חכם ולא טפש אי קרי ויהרוג כשרה כ"ש בדבוקה שאין הדבוק מונע קרייתה שאין לפסלה הילכך אין לפסלה אלא אם כגון שדבוקה מרוח אחת אבל אם דבוקה מעט כמו קוץ שיוצא מזו לזו אבל חיתוך צורתה ניכר אין לפסלה, לאפוקי ממנהג מדינה זו דכשמוצאין אותדבוקה בחברתה כמלא חוט השערה פוסלין אותה ולוקח ספר אחר דז"א כדאי לפסול דאפי' אם היה חסר האות כולו ואפי' פסוק אחד אין לפסול הספר שקראו בו וכ"ש מפני דבוק מועט שאינו צריך לתקנו דכשרה קריאתו:

4 שעטנ"ז ג"ץ יש לתת טעם למה צרי' אלו יות' משא' האותיו' ונ"ל לפי שאין בשאר האותיות שיהיה להם ראש הקוץ כי אם אלו מלבד למ"ד. שהרי א"ב דה"ח כ"ך מ"ם פ"ף קר"ת כלן אין להם ראש הקוץ שהרי ראשם בימין ולכך אין הזיון באה כי אם במי שיש לו ראש הקוץ ששם עושים זיון האותיות, וו"ו וי' שיש להם ראש הקוץ לא עשו זיונים כי המה בהשם הנכבד של ארבע אותיות שאם יהיו שתי אותיות מהשם ית' זיונים ושתים אינם לא יהיה כבוד לשם ולכך לא הצריכו להם זיון בשאר מקומות שאם היו צריכי' בשאר מקומות בתיבות שאינם שם היו צריכין נמי בשם ולפי שאין לזיינם בשם כדפרישי' לא הצריכולהם זיון בשום מקום ואות הלמ"ד לא הצריכו לה זיון לפי שראשה ארוך ועדיף מזיון, ועוד שאם יזיינו אותה והיא ארוכה יעברו הזיונים חוץ לשיטה ופעמים יגיעו משיטה לשיטה:

5 וקא תלו ליה לכרעיה, פי' רגל פנימי של ה"י תלוי באויר ואינו דבוק לגגו, ל"ה: ויש להקשות פשיטא דצריך למתליה לכרעיה דאם יהיה דבוק לגגו א"כ מה הפרש יהיה בין ה"י לחית הלא הכל יהיה אחד ומאי ספרא דווקנא דנקט דמשמע אבל שאר לא והרי אם לא יעשה כן לא תהיה ה"י כ"א חי"ת: וי"ל דאעפ"י שיעתיקוהו לגגו מ"מ לא יעשו אותו רגל של שמאל שראוי להיות תלוי ארוך אלא קצר ויהיה מחובר לגג זה וזה יהיה ההבדל בין ח' לה' שהחי"ת שני רגליה ארוכין זה כזה כגון זה וזה יהיה רגל אחד ארוך ואחד קצר כזה , אי נמי אע"פי שיעשה רגליה שוין זה כזה כמו רגל החית וידבקהו לגגו אפ"ה יש להבדיל בין ח' לה' שרגל הח' יהיה הכי בסוף הגג מזה אחד ומזה א' ורגלי הה' השמאלי יהיה באמצע הגג וזה צורת הח' וזה תהיה צורת הה' :

6 הוה ליה מחסה, דהכי משמע כל שנסמך בה' הוה ליה ביה ה' מחסה צור מעוז לעולמים, ל"ה: ונראה לפרשו כפשוטו שאומר בטחו בה' עדי עד דר"ל שתשימו בו בטחונכם עדי עד שהוא בעוה"ז ובעוה"ב שכל מקום שנאמר עד שאין לו הפסק עולמות ועדי עד ר"ל לעולמים, ואומר בטחו בה' עד עולמי עד שהוא לעולם קיים בעוה"ז ובעוה"ב וזהו כי ביה ה' צור עולמים דר"ל שהוא צור טולמים שיצר העולמים או צור לשון חוזק שהוא חוזק העולמות כלם ומעמידם א"כ הבוטח בו בשני העולמות הוא מזכה לו בכל העולמות בעוה"ז להצילו ובעוה"ב לתת לו שכרו, ומה שהשיב ר' אמי לר' יהודה נשיאה הוי פשטיה דקרא ששאל לו מה ר"ל הפסוק ועל כן השיב לו ופרש לו פשט פירושו, ואמר ליה אנא הכי קשיא לי מאי שנא דכתיב כי ביה ה' צור עולמים ולא כתיב יה, נראה לפרש דקשיא ליה למה ביה לא הול"ל אלא יה ה' צור עולמים, והרי יש להקשות ג"כ למה הוצרך לומר ב' שמות לא הו"ל לכתוב כי אם שם אחד או לומר כי יה צור עולמים או כי ה' צור עולמים, ונ"ל דהיינו מאי דקאמר מאי שנא דכתיב ביה ה' צור עולמים ולא כתיב יה דר"ל דלכתוב יה לבד או ה' לבד ולכתוב כי יה צור עולמים או כי ה' צור עולמים, ויה דנקט ר"ל אפי' בשם יה לבד היה די ולא היה צריך לכתוב שם של ה' וכ"ש דאם כתב ה' דלא היה צריך לכתוב יה, וקשה ליה מן הבי"ת של ביה וקשה ליה למה הוצרך לכתוב ב' שמות כי אם שם א' כדפרישית, ועל כן השיב דהוצרך לכתוב ב' השמות ובי"ת של ביה דר"ל דפי' הפסוק כך עולם של יה ה' צור עולמים שברא בשם של יה ב' עולמים העוה"ז בה' והעוה"ב ביו"ד:

7 לא מסתייע מילתא, משום דהבא ליטהר בעי סיועא מפני יצה"ר הילכך עבדי ליה סיוע פתח יתירא. מסייעין אותו, אלמא בעי סיועא, ל"ה, וא"ת מה סיוע הוא בהא פתחא טפי מתחתון, י"ל דהסיוע הוי שיש לו שני פתחים ליכנס, הפתח התחתון שיצא בו והפתח העליון שעשו, א"כ אם ירצה ליכנס ימצא שני פתחים ליכנס וזה הסיוע שיש לו יותר ליכנס ממה שיש לו לצאת: וא"ת ואמאי לא היה יכול לצאת מפתח העליון כמו שנכנם, וי"ל משום דהרוצה לצאת יורד ואינו עולה ועוד שהפתח התחתון קרוב לו לצאת יותר מן העליון ועוד שהפתח התחתון רחב הוא ויוצא במהרה והעליון צר הוא ודחוק, ועוד אחרת שהפתח העליון אינו עשוי כי אם ליכנס ולא לצאת מפני שהעליון הוי הפתח בין שני חצאי האות והיוצא אינו יוצא דרך קדושה אבל מתחתון שם שני חלקי האות, ועל כן נוכל לפרש דלא מסתייעא מילתא דבאותו פתח שיצא ממנו שיכנס לפי שאינו עשוי לכניסה כי אם לצאת וממקום שיצא ממנו קשה עליו ליכנס בו הילכך הוצרך לעשות בו פתח אחר שאם ירצה ליכנס יכנס דרך אותו פתח וזהו הסיוע שעשו לו פתח כדי ליכנס בו אם ירצה:

8 הוא יליץ, הקב"ה יליץ אותו כלומר פותח לו להיות לץ, ל"ה: וקשיא דא"כ דנפרש הוא יליץ דקאי להקב"ה דר"ל יליץ אותו דיעשהו לץ א"כ לא משכחת דיהיה סיוע לבא ליכנס יותר מלבא ליטמא והרי קאמר בא ליטמא פותחין לו דר"ל דמוצא פתח אם ירצה ליטמא שיכול לצאת ליטמא דרך אותו פתח אבל אין מסייעין אותו לכך אלא הפעולה הזאת הוא עושה מעצמו בלא סיוע אחרים ובא ליטהר מסייעין אותו שצריך סיוע ועזר ומסייעין ועוזרין אותו למעלה זו, וא"כ אם נפרש יליץ שהקב"ה יליץ אותו דיעשהו לץ א"כ גם להוי משמע דעוזר לו להיותו לץ מאחר דאנו מכנים פעולה זו להקב"ה א"כ תהיה פעולתו להליץ כמו ליתן חן וא"כ יסייעו לזה כמו לזה, לכנ"ל לתרץ דיליץ לא קאי להקב"ה דיליץ אותו אלא ר"ל דהלץ יליץ עצמו, ור"ל הפסוק כך אם ללצים ור"ל שאם ירצה להיות לץ הוא יליץ נתן לו כח ופתח דהוא יכול להליץ עצמו ולהיות לץ והוא יעשה מעצמו בלא סיוע אחרים אבל לענוים יתן חן שזאת המעשה בא מאת הקב"ה שנותן לו הכנה ועוזרו לדבר זה:

9 ומאי טעמא אית ליה תגא לה"י, פי' כתר בתוך גגו, ל"ה. מפני שהצדיקים מועטים ר"ל שיש רשעים יותר ממה שיש צדיקים ולכך עולם הבא קטן שאין בו כי צדיקים ונברא ביו"ד ולפי שהיו"ד קטנה היא מכל שאר האותיות המשיל העוה"ב שעומדים בו ושבשבילם נברא שהמה מועטין ליו"ד הקטנה מכולם לומר שהוא מועט מפני שהעומדים בו מועטין אע"פי שהוא עולם גדול יותר מהעו"הז. אי נמי המשיל העולם הבא למי שהוא נברא בשבילו ושעתיד לעמוד בו דהיינו אל הצדיקים כמו שהן מועטין כן המשילו לאות המועטת דהיינו יו"ד לעשות לו דמות מי שעתיד לעמוד בו שהוא מועט וכן משמע מדקאמר מפני מה ראשו כפוף מפני שהצדיקים שבו כפופין ראשיהם אלמא ממשילו לצדיקים:

10 והוא דכתיב רוביה דספרא שפיר, פי' שרוב כל דף ודף כתוב כלו בלא טעות שאין יותר מה' או מו' טעיות בכל דף ודף אז מצלת עליהם הך דף שלמה ויתקן, ל"ה. וקשיא דמאי אתא לאשמועינן לומר והוא דכתיב רוביה דספרא והלא רובא דספרא שפיר הוא קיימינן דהוה אמר ארבע יגנז ועלה קאמר דאם יש בו דף אחת מצלת על כולן אי הוו טפי מד' טעיות לא, וי"ל דאפ"ה אצטריך לאשמועינן הכי כדי שלא נאמר הואיל ואם לא היה דף שהוא שלם היה נגנז בעבור ד' טעיות שיש בכל דף וזה הדף שלם מציל כמו כן אפילו היה כמה טעיות וקמ"ל דלא: ומ"מ קשה שהרי פי' רש"י שאין בכ לדף יותר מה' טעיות או ו' ואמאי יכשיר כשיש בכל דף ה' טעיות או ו' והלא מאי דקאמר מצלת על ד' טעיות דהוה קיימינן משמע אבל על טפי לא: וי"ל דלכך פי' רש"י כן מדקאמר והוא דכתיב רובא דספרא שפיר משמע אע"פי שיש בו הרבה טעיות דאי על ד' טעיות לבד קאמר הוה ליה למימר והוא שאין בו כי אם ד' טעיות בכל דף, אבל רובא דספרא שפיר משמע שיש בו הרבה טעיות אלא שרוב הספר יפה בלא טעיות ולכך פירש רש"י הכי: ומ"מ קשה דמנא ליה לר' יצחק דאמר והא דכתיב רובא דספר' שפיר לומ' כן דאפי' יותר מד' טעיו' אלא שיהא רוב הספר נכתב יפה ודלא מצלת על ד' טעיות לבד קאי: וי"ל דדייק הכי מדקאמר תנא אם יש בו דף אחת שלימה דמצלת ר"ל אפי' יש בו יותר מד' טעיות דאי בד' טעיות לבד קאמר מאי הוה ליה לאשמועינן הא כבר הוה ידעינן הכי שהרי כבר אמר שאם יש בו ד' טעיות בכל דף ודף יגנז משמע אבל אם יש דף אחד שאין בו ד' טעיות דלא אמרינן דיגנז וא"כ לא היה צריך לומר משום ד' טעיות לבד דמצלת שכבר אמר כן אלא שמע מינה דר"ל דמצלת אפילו יותר מד' טעיות בשאר הדפין ולכך בא רב יצחק לומר דאע"ג דמצלת על טפי מד' טעיות דמ"מ בעינן דכתיב רובא דספרא שפיר: