רש"ש על זבחים ל״א

« רש"ש על זבחים ל׳ ע״ב רש"ש על זבחים ל״ב ע״א »

1 רש"י פתח ↗

התם איכא שיעורא - מעיקרא שלם הוא ונחלק הלכך כשחזר ועירבו חזר שמו עליו:

2 רש"י פתח ↗

ה"ג האוכל חצי ביצה שנטמא באב הטומאה וחצי ביצה אחרת שנטמא בולד הטומאה מצטרפין זה עם זה לטמא בקל שבשניהם מאי לאו אף על גב דהדר מלייה לא דלא הדר מלייה:

3 רש"י פתח ↗

4 תוספות פתח ↗

ואת איזבל יאכלו הכלבים - הא פשיטא ליה דשייכא ליה גבי בהמה בדבר הראוי לה כדכתיב תהיה כל תבואתך לאכול אלא מאכילת בשר מייתי ראיה:

5 זבחים פתח ↗

בָּעֵי רַב אָשֵׁי: חִישֵּׁב לֶאֱכוֹל כְּזַיִת בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, מַהוּ? בָּתַר מַחְשָׁבָה אָזְלִינַן – דְּאִיכָּא שִׁיעוּרָא, אוֹ בָתַר אוֹכְלִין אָזְלִינַן – וְלֵיכָּא שִׁיעוּרָא?

6 מעילה פתח ↗

וְהָתַנְיָא: ״מִסׇּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כׇּל לְבֹנָתָהּ״ – פְּרָט שֶׁחָסְרָה סׇלְתָּהּ וְחָסְרָה שַׁמְנָהּ וְחָסְרָה לְבוֹנָתָהּ! אָמְרִי: הָתָם כְּתִיב ״וְהַנּוֹתֶרֶת״, קְרָא יַתִּירָא כְּתִיב. מֵתִיב אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל לְרַב הוּנָא: אֶחָד חַטַּאת הָעוֹף וְאֶחָד עוֹלַת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָן וּמִיצָּה דָּמָן חוּץ לִמְקוֹמָן – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. חוּץ לִזְמַנָּן – פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. קָתָנֵי מִיהַת מִיצָּה דָּמָן! הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: לִצְדָדִין קָתָנֵי. גּוּפָא, תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: שֶׁאִם נִשְׁאַר בַּדָּם. וְהָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָתָם: שִׁירַיִים מְעַכְּבִין, וְאָמַר רַב פָּפָּא: מִיצּוּי חַטַּאת הָעוֹף אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ! תְּרֵי תַנָּאֵי, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל. מַתְנִי׳ עוֹלַת הָעוֹף – מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהוּקְדְּשָׁה. נִמְלְקָה – הוּכְשְׁרָה לִיפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּבְלִינָה. מִיצָה דָּמָהּ – חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא. וּמוֹעֲלִין בָּהּ עַד שֶׁתֵּצֵא לְבֵית הַדֶּשֶׁן. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים, וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים – מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ. נִשְׁחֲטוּ – הוּכְשְׁרוּ לִיפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּבְלִינָה. הוּזָּה דָּמָן – חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן בְּבֵית הַדֶּשֶׁן עַד שֶׁיַּתִּיךְ הַבָּשָׂר. הָעוֹלָה – מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהוּקְדְּשָׁה. נִשְׁחֲטָה – הוּכְשְׁרָה לִיפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּבְלִינָה. מִשֶּׁנִּזְרַק דָּמָהּ – חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא. וְאֵין מוֹעֲלִין בָּעוֹרוֹת, אֲבָל מוֹעֲלִין בַּבָּשָׂר עַד שֶׁתֵּצֵא לְבֵית הַדֶּשֶׁן. חַטָּאת, וְאָשָׁם, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִיבּוּר – מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ. נִשְׁחֲטוּ – הוּכְשְׁרוּ לִיפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּבְלִינָה. נִזְרַק דָּמָן – חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא. אֵין מוֹעֲלִין בַּבָּשָׂר, אֲבָל מוֹעֲלִין בְּאֵימוּרֵיהֶן עַד שֶׁיֵּצְאוּ לְבֵית הַדֶּשֶׁן. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם – מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ. קָרְמוּ בַּתַּנּוּר – הוּכְשְׁרוּ לִיפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּבְלִינָה, וְלִישְׁחוֹט עֲלֵיהֶן אֶת הַזֶּבַח. נִזְרַק דָּמָן שֶׁל כְּבָשִׂים – חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא, וְאֵין בָּהֶן מְעִילָה. לֶחֶם הַפָּנִים – מוֹעֲלִין בּוֹ מִשֶּׁהוּקְדְּשָׁה. קָרַם בַּתַּנּוּר – הוּכְשַׁר לִיפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּלְהִסָּדֵר עַל גַּבֵּי הַשּׁוּלְחָן. קָרְבוּ הַבָּזִיכִּין – חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא, וְאֵין בּוֹ מְעִילָה. הַמְּנָחוֹת – מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ. קָדְשׁוּ בִּכְלִי – הוּכְשְׁרוּ לִיפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּבְלִינָה. קָרַב הַקּוֹמֶץ – חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא. וְאֵין מוֹעֲלִין בַּשִּׁירַיִם, אֲבָל מוֹעֲלִין בַּקּוֹמֶץ עַד שֶׁיֵּצֵא לְבֵית הַדֶּשֶׁן. גְּמָ׳ אִיתְּמַר, הַנֶּהֱנֶה מֵאֵפֶר תַּפּוּחַ שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, רַב אָמַר: אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מוֹעֲלִין בּוֹ. לִפְנֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמוֹעֲלִין בּוֹ. כִּי פְּלִיגִי – לְאַחַר תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן. רַב אָמַר: אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ – הֲרֵי נַעֲשָׂה מִצְוָתוֹ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כֵּיוָן דִּכְתִיב: ״וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וְגוֹ׳״ – כֵּיוָן דִּצְרִיךְ לְבִגְדֵי כְהוּנָּה, בִּקְדוּשְּׁתֵיהּ קָאֵי. תְּנַן: מוֹעֲלִין בָּהֶן עַד שֶׁתֵּצֵא לְבֵית הַדֶּשֶׁן, קַשְׁיָא לְרַב! אָמַר לְךָ רַב: עַד שֶׁתֵּרָאֶה לְבֵית הַדֶּשֶׁן. מֵיתִיבִי: וְכוּלָּן, שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – לֹא יַחֲזִיר, וְכֵן גַּחֶלֶת שֶׁפָּקְעָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – לֹא יַחֲזִיר. הָא עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – יַחֲזִיר. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן, נִיחָא, אֶלָּא לְרַב, קַשְׁיָא! אָמַר לְךָ רַב: שָׁאנֵי גַּחֶלֶת, דְּאִית בַּיהּ מְשָׁשָׁא. אִיכָּא דְּאָמַר לַהּ לְהָךְ גִּיסָא: טַעְמָא מִשּׁוּם גַּחֶלֶת, דְּאִית בַּיהּ מְשָׁשָׁא, הָא אֵפֶר דְּלֵית בֵּיהּ מְשָׁשָׁא, אֲפִילּוּ לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ – אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ. בִּשְׁלָמָא לְרַב, נִיחָא, אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, קַשְׁיָא! אָמַר לָךְ רַבִּי יוֹחָנָן: הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ אֵפֶר, וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּקָתָנֵי גַּחֶלֶת – קָאָתֵי לְאַשְׁמוֹעִינַן דַּאֲפִילּוּ גַּחֶלֶת, דְּאִית בַּהּ מְשָׁשָׁא, כִּי פָּקְעָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – לֹא יַחֲזִיר. אִיתְּמַר: הַנֶּהֱנֶה מִבְּשַׂר קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, וְאֵמוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים, רַב אָמַר: מַה שֶׁנֶּהֱנָה – יִפְּלוּ לִנְדָבָה. וְלֵוִי אָמַר: יָבִיא דָּבָר שֶׁכּוּלּוֹ לַמִּזְבֵּחַ. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּלֵוִי: מְעִילָה זוֹ לְהֵיכָן הוֹלֶכֶת? הַלְּמֵידִין לִפְנֵי חֲכָמִים אוֹמְרִים: יָבִיא דָּבָר שֶׁכּוּלּוֹ לַמִּזְבֵּחַ. מַאי נִיהוּ? קְטֹרֶת. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב: הַנֶּהֱנֶה מִדְּמֵי חַטָּאת וּמִדְּמֵי אָשָׁם, עַד שֶׁלֹּא קָרְבָה חַטָּאתוֹ – יוֹסִיף וְיָבִיא חַטָּאתוֹ. וְעַד שֶׁלֹּא קָרְבָה אֲשָׁמוֹ – יוֹסִיף וְיָבִיא אֲשָׁמוֹ. קָרַב חַטָּאתוֹ – יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח. כְּבָר קָרַב אֲשָׁמוֹ – יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הַנֶּהֱנֶה מִקׇּדְשֵׁי קָדָשִׁים לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, וְאֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים – מַה שֶּׁנֶּהֱנָה יִפְּלוּ לִנְדָבָה. כׇּל קׇרְבְּנוֹת הַמִּזְבֵּחַ – לַמִּזְבֵּחַ. קׇרְבְּנוֹת קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת – לְבֶדֶק הַבַּיִת. קׇרְבְּנוֹת צִבּוּר – לְנִדְבַת צִבּוּר. הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא, עַד שֶׁלֹּא קָרְבָה חַטָּאתוֹ – יוֹסִיף וְיָבִיא חַטָּאתוֹ, מִשֶּׁקָּרְבָה חַטָּאתוֹ – יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח. וְקָתָנֵי כׇּל קׇרְבְּנוֹת הַמִּזְבֵּחַ – לַמִּזְבֵּחַ, וְלָא שְׁנָא דְּאִיכַּפּוּר בְּעָלִים, וְלָא שְׁנָא הֵיכָא דְּלָא אִיכַּפּוּר! רֵישָׁא רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: כׇּל חַטָּאת שֶׁכִּיפְּרוּ בְּעָלֶיהָ – תָּמוּת.

7 זבחים פתח ↗

מַתְנִי׳ כׇּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחֲטוּ – שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה, שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בְּזָרִים וּבְנָשִׁים וּבַעֲבָדִים וּבִטְמֵאִים. וַאֲפִילּוּ בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ טְמֵאִים נוֹגְעִין בַּבָּשָׂר. לְפִיכָךְ הֵן פּוֹסְלִין בְּמַחְשָׁבָה.

1 רש"י ד"ה התם איכא שיעורא. וד"ה אבל הכא. לכאורה זה היפך ממה דקי"ל בעלמא דנראה ונדחה גרעא מדחוי מעיקרא ויש לחלק:

2 רש"י ד"ה לטמא בקל. דאינו נעשה עוד ראשון. כצ"ל:

3 בא"ד כל אשר בתוכו יטמא. כצ"ל:

4 תד"ה ואת איזבל. כדכתיב תהיה כל תבואתה לאכול. כצ"ל. והוא בויקרא כה:

5 גמרא בעי רב אשי כו'. נדפס בגליון צ"ל רב אסי. ונראה טעם הגהה זו משום דאביי דקדים לרב אשי אתי למיפשט בעייתו. ואי משום הא לא איריא. חדא דהיה גם רב אשי קדמון עי' סה"ד. שנית עי' ריש חולין ע"ב תד"ה אנא. וה"נ א"ל דגם בימי אביי איבעיא להו הא:

6 גמרא סד"א כו' אבל הכא דבהאי כי אורחיה כו' קמ"ל. ק"ל דאכתי מה יענה להא דתנן לקמן בספ"ו גבי חטאת העוף ועולתו כה"ג והתם לאו כי אורחיה. דחטאת כולה לכהנים ואין למזבח אלא דמה. ובעולה אין לכהנים בה כלום אלא כולה למזבח. ואולי התם שיגרא דלישנא דהכא תני. וכה"ג תני התם או שמלק ומיצה הדם חוץ למקומו. וכן בחטאת העוף שם או שמילק ומיצה הדם שלא לשמה עיין שם ובמאי פיגל עיין מעילה ריש דף ט ובתד"ה לצדדין ובמש"כ שם בס"ד:

7 במשנה ובטמאים. בתוי"ט ולא כי"נ דל"ג דהא כו'. אנכי שמעתי בשם גדול אחד ליישב קושיית התוס' על הלכות א"י שכ' דנשים לא ישחטו מדוע לא קאמר הש"ס משום דבעי למיתני נשים. ואמר דפי' כל הפסולים היינו הנך דחשבינהו בפרק דלעיל. והתם הוזכר טמא. אבל לא נשים. וממילא לפ"ז מאן דל"ג כאן ובטמאים לא משתבש. אמנם לשון הגמרא משום דקבעי למיתני טמאים למ"ה:

2 רש"י על זבחים פתח ↗

לטמא בקל שבשניהם - אם נגע בתרומה פסלה ולא טמאה דליכא כשיעור מן הראשון מאי לאו אפי' חזר והשלים מאוכל ראשון אחר על זה עד שהיה בו כביצה אוכל ראשון דאינו עושה עוד ראשון הואיל ולא היה בו מעולם שיעור קודם שנתערב עם אוכל שני אלמא כי לא הוי ביה שיעורא מעיקרא אין חוזר וניעור וא"ת אי בלא הוי ביה שיעורא מעיקרא היאך קיבל טומאה מאב הטומאה מתחילתו תשובה לדבריך שהאוכל מקבל טומאה בכל שהוא אבל לטמא אחרים צריך כביצה וברייתא שלימה בת"כ כל אשר בתוכה יטמא מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהוא יכול יטמא אחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל דהיינו כביצה כדילפי' בפ"ח דיומא דף פ. אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצת תרנגולת:

« רש"ש על זבחים ל׳ ע״ב רש"ש על זבחים ל״ב ע״א »