1רש"י ד"ה התם איכא שיעורא. וד"ה אבל הכא. לכאורה זה היפך ממה דקי"ל בעלמא דנראה ונדחה גרעא מדחוי מעיקרא ויש לחלק:2רש"י ד"ה לטמא בקל. דאינו נעשה עוד ראשון. כצ"ל:3בא"ד כל אשר בתוכו יטמא. כצ"ל:4תד"ה ואת איזבל. כדכתיב תהיה כל תבואתה לאכול. כצ"ל. והוא בויקרא כה:5גמרא בעי רב אשי כו'. נדפס בגליון צ"ל רב אסי. ונראה טעם הגהה זו משום דאביי דקדים לרב אשי אתי למיפשט בעייתו. ואי משום הא לא איריא. חדא דהיה גם רב אשי קדמון עי' סה"ד. שנית עי' ריש חולין ע"ב תד"ה אנא. וה"נ א"ל דגם בימי אביי איבעיא להו הא:6גמרא סד"א כו' אבל הכא דבהאי כי אורחיה כו' קמ"ל. ק"ל דאכתי מה יענה להא דתנן לקמן בספ"ו גבי חטאת העוף ועולתו כה"ג והתם לאו כי אורחיה. דחטאת כולה לכהנים ואין למזבח אלא דמה. ובעולה אין לכהנים בה כלום אלא כולה למזבח. ואולי התם שיגרא דלישנא דהכא תני. וכה"ג תני התם או שמלק ומיצה הדם חוץ למקומו. וכן בחטאת העוף שם או שמילק ומיצה הדם שלא לשמה עיין שם ובמאי פיגל עיין מעילה ריש דף ט ובתד"ה לצדדין ובמש"כ שם בס"ד:7במשנה ובטמאים. בתוי"ט ולא כי"נ דל"ג דהא כו'. אנכי שמעתי בשם גדול אחד ליישב קושיית התוס' על הלכות א"י שכ' דנשים לא ישחטו מדוע לא קאמר הש"ס משום דבעי למיתני נשים. ואמר דפי' כל הפסולים היינו הנך דחשבינהו בפרק דלעיל. והתם הוזכר טמא. אבל לא נשים. וממילא לפ"ז מאן דל"ג כאן ובטמאים לא משתבש. אמנם לשון הגמרא משום דקבעי למיתני טמאים למ"ה: