ר"ן על קידושין כ׳

1 גרסי' בגמ' אמר רבא דף מז. לא שנו אלא דאמר לה בזו ובזו ובזו אבל אמר לה באלו אפי' אוכלת מקמייתא נמי מקודשת כי קא אכלה דנפשה קא אכלה. והכי פירושו לא שנו דהיכא דאוכלת ראשונה ראשונה אין מצטרפות לפרוטה אלא דאמר בזו ובזו ובזו דלא גמרו קידושין ולא נקט לה עד נתינת אחרונה שהיא גמר דבורו וכבר היו הראשונות מלוה אבל אמר לה באלו דקבלת ראשונה לא באתה לידה בתורת מלוה דמשנגמר הדיבור הקנה לה בתורת קידושין וכי אכלה מדידה קא אכלה ואפי' אוכלת ראשונה ראשונה מקודשת אם יש בכולן שוה פרוטה:

2 וגרסי' תו בגמ' שם אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת. כלומר אפי' ישנה בעין משום דמלוה להוצאה ניתנה. כלומר הלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעסקא שתהא מצויה בכל עת שיתבענו וכיון דלהוצאה ניתנה הויא לה כדידה ולא יהיב לה מידי ואיהי אין דעתה על הנאת מחילת המלוה אלא אזוזי ולא יהיב לה מידי וכתבתיה בפ"ק בס"ד. ואמרינן עלה דף מז: נימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהן. כלומר שנתנן לה לשם קידושין באחת מדרכי הקנאות רבי מאיר אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת האי שטר חוב היכי דמי אי נימא שטר חוב דאחרים היינו מלוה ביד אחרים אלא שטר חוב דידה ובמקדש במלוה קא מיפלגי ודחינן לעולם שטר חוב דאחרים ובמלוה בשטר ובמלוה על פה קא מיפלגי כלומר דבמלוה דאחרים ליכא למימר דדעתה אזוזי דלא אמרי' הכי אלא במלוה דידה שכבר היתה מחויבת לו אבל כשהוא בא לקדשה במלוה דאחרים אין דעתה להתקדש בזוזי אלא בהנאה דאית בה ואיכא אוקימתא בגמ' במלוה בשטר במאי פליגי ובתר הכי אמרינן דבמלוה בשטר פליגי בדשמואל דאמר שמואל דף מח. המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל רבי מאיר לית ליה דשמואל הלכך סמכא דעתה ולא חיישא דלמא אזיל ומחיל ליה ורבנן אית להו דשמואל הילכך לא סמכא דעתה סברה אזיל ומחיל ליה ובמלוה על פה אוקימנא דפליגי בדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה מר סבר כי אמר רב בפקדון אבל במלוה לא ומר סבר לא שנא מלוה ולא שנא פקדון:

3 ויש מי שלמד מכאן דאפי' שמואל מודה דבמעמד שלשתן אינו יכול למחול דאם איתא דיכול היכי אמרי' דטעמייהו דרבנן דאמרי אינה מקודשת משום דכי אמר רב בפקדון אבל במלוה לא דאלמא דאי סבירא להו דאפי' במלוה אמר מקודשת ואמאי והא יכול למחול דמשום ההוא טעמא אמרי' במלוה בשטר דאינה מקודשת ועוד אמאי דחקינן לאוקמי רבנן דלא כהלכתא דסברי דדוקא בפקדון אבל במלוה לא הוה ליה למימר דכולי עלמא אית להו דרב בין במלוה בין בפקדון וקא מיפלגי בדשמואל דמר סבר יכול למחול ומר סבר אינו יכול למחול ובההוא פלוגתא גופא דמיפלגי במלוה בשטר ואפי' הכי איפליגו במלוה על פה לאשמועי' דאיתא לדרב בין במלוה בין בפקדון א"נ איפליגו במלוה בשטר להודיעך כחן דרבנן דאפי' במלוה בשטר יכול למחול ואיפליגו במלוה על פה להודיעך כחו דר"מ דאפי' במלוה על פה אינו יכול למחול ומדלא אוקי פלוגתייהו בהכי ש"מ דבמעמד שלשתן אינו יכול למחול. ואחרים דוחים דאין ה"נ דלההיא אוקימתא דאוקי דבמלוה בשטר קא מיפלגי בדשמואל במלוה על פה נמי ובמעמד שלשתן בדשמואל נמי קא מיפלגי וכדכתיבנא והא לא איצטריכא ליה לתלמודא לפרושי וכי אוקי פלוגתייהו אי אמר רב במלוה או לא היינו לאוקימתי אחריני דהתם דלהנהו אוקימתי לא פליגי בדשמואל כלל ואפשר דכולהו סבירי להו דלא כוותיה ומש"ה לא הוה מצי לאוקומי פלוגתייהו במלוה על פה אלא אי אמר רב במלוה או לא אבל לעולם אפי' במעמד שלשתן יכול למחול ואפשר שזה היה דעת הרב אלפסי ז"ל שהשמיט כל זה שאילו היה סובר דמעמד שלשתן אינו יכול למחול היה לו להביא הא דאמרי' במלוה על פה פליגי בדרב הונא אמר רב וכו' ולומר דכיון דקיימא לן דרב אפילו במלוה אמר כדאיתא בפ"ק דגיטי דף יג: היכא שקדשה במלוה דאחרים במעמד שלשתן מקודשת אלא ודאי סבירא ליה דיכול למחול ואינה מקודשת אבל הר"מ במז"ל כתב בפרק ד' מהלכות אישות דבמעמד שלשתן מקודשת אלמא ס"ל דאינו יכול למחול ולא נתברר שם בדבריו מהו דעתו במקדש במלוה בשטר שביד אחרים:

4 הלכך נקיטי' דמקדש במלוה דידה אינה מקודשת אפי' במלוה דאיתא בעין משום דלהוצאה ניתנה מיהו יש מי שאומר שאם היתה מלוה בשטר והחזיר לה את השטר בשעת קדושין ויש בנייר ש"פ דמקודשת דהוה ליה כמקדש במלוה ופרוטה דהא אמרי' בגמ' דף מח. נימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר"מ אומר אינה מקודשת ר"א אומר מקודשת וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ובעינן לאקומא מעיקרא בשטר חוב דידה ובמקדש במלוה קא מיפלגי ואע"ג דדחינן לה לאוקמה לדרב ככ"ע מ"מ ילפינן מינה דבשטר חוב דידה אם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת. ומקדש במלוה דידה שהיה לה משכון אצלו והחזירו לה מקודשת מדרבי יוסי בר' יהודה כמו שכתבתי בפ"ק סי' תקעה ובסמוך אכתוב עוד בזה בס"ד. ובמלוה דאחרים בשטר אע"פ שהקנהו לה בכתיבה ומסירה אינה מקודשת דכיון דיכול למחול לא סמכא דעתה ובמכר לא קנה וליכא למימר בהא שמין את הנייר משום דנייר של לוה הוא כדתנן דהלוה נותן שכר ואי מחיל ליה על כרחה מהדרה ליה ניירא והיכא דאקני לה במעמד שלשתן למאן דאמר אינו יכול למחול מקודשת ולמאן דס"ל דיכול למחול אינה מקודשת ואם היה לו משכון וקדשה בו מקודשת כדתניא קדשה במשכון מקודשת ואוקימנא בפ"ק במשכון דאחרים וכדר' יצחק:

5 וגרסי' תו בגמ' דף מז. האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או נאבד אם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. וגרסי' תו בגמ' דף מח. עשה לי שירים נזמים וטבעות ואקדש אני לך כיון שעשאן מקודשת דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה. כלומר ממון אחר אבל בשכר פעולתו אינה מקודשת ואוקימנא דכולי עלמא סברי דמקדש במלוה אינה מקודשת וקא מיפלגי אי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף או לא דר"מ סבר דאינה לשכירות אלא בסוף כלומר שאינו זוכה בשכירות אלא לאחר שגמר מלאכתו והביא הכלים אליה הלכך אין כאן מלוה כלל אלא לשם קדושין הוא מוחל לה דמי שכירותו ורבנן סברי דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כלומר דכל פרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל הלכך כשמחזירן לה הויא מלוה למפרע ואי בעית אימא דכולי עלמא ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ובאומן קונה בשבח כלי קמיפלגי מר סבר אומן קונה בשבח כלי ומר סבר אינו קונה כלומר דהכא בשלא התנה להיות שכיר לימים עסקינן אלא קבלן שקבל עליו לגמור המלאכה בכך וכך ואומן קבלן כשמשביח ועושה מן הזהב כלי אין בזו לומר ישנה לשכירות וכו' דכל מה שמשביחו אינו מלוה על הבעלים אלא בכלי הוא זוכה וכשמשביחו ומחזירו בשכר הקצוב ההיא שעתא הרי הוא כמוכרו לו ומר סבר אין אומן קונה בשבח כלי הלכך הרי הוא כשאר שכירות שהוא מלוה ומקדש במלוה אינה מקודשת וא"ת ואמאי לא והא איכא משכון גביה דמצי תפיס ליה אאגריה והמקדש במלוה דידה שיש לו עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי ברבי יהודה כדאיתא בפ' קמא דף יט. ולפיכך יש שדחו אותה ואמרו שזה היה דעתו של הרב אלפסי ז"ל שלא הביאה בהלכות ואינו כן שהרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכות סי' תקעה בפ"ק ופרשתיה שם ומאי דמקשו לאו קושיא היא דשאני משכון דעלמא דקני ליה כדר' יצחק אבל האי כיון דמעיקרא לאו בתורת משכון אתא לידיה לא קני ליה תדע דתנן בפרק האומנין דף פ: כל האומנין שומרי שכר ואמרי' עלה דסתמא כר"מ ולא כר' יהודה ואילו במלוה על המשכון מודה ר' יהודה בהלוהו פירות דשומר שכר הוי ואומן כהלוהו פירות הוי דניחא ליה דאוגרי ליה ועוד דבפרק המקבל דף קיב. אמרי' דלמ"ד אין אומן קונה בשבח כלי עובר משום בל תלין ואילו היה קנוי כקנין משכון ודאי שלא היה עובר אלמא לא חשיב משכון דידיה עד דליתבעו מיניה ותפיס ליה אאגריה כעובדא דמלוגא דשטרי דפרק הכותב דף סה. ונקיטינן דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והכי מוכח לקמן בפ' האומר דף סג. וכתבו הרי"ף ז"ל שם ובפ"ק דע"ז דף טז. נמי אמרי' גבי הגיע לכיפה מקום שמעמידין בה עבודת כוכבים אסור לבנותה ואם דף יט: בנה שכרו מותר ומפרשי' טעמא משום דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ובמכוש אחרון ליהת בה שוה פרוטה ומיהו לאו למימרא שיכול לתובעו כל שעה קודם גמר מלאכה דהא קי"ל דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כדאיתא בפ' איזהו נשך דף סה. אלא לומר שכל שעה הוא זוכה בו ונעשה מלוה ונפקא לן מינה שאין האשה מתקדשת בו וגבי עבודת כוכבים דשכרו מותר ונקטי' נמי דאין אומן קונה בשבח כלי דהא אסיקנא הכא דכ"ע הכי ס"ל ובפ' הגוזל דף צט: נמי אסיק רבא דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי ובפ' המקבל דף קיב. נמי ס"ל לרב ששת דקבלנות עובר משום בל תלין מהאי טעמא הלכך הכי נקטינן :

6 מתני' התקדשי לי בכוס זה של יין וכו' ר"ש אומר אם הטעה לשבח ה"ז מקודשת. בגמ' פרכי' ולית ליה לר"ש יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהם יכולין לחזור בהם כלומר המוכר והלוקח ומשנה היא בפ' הספינה דף פג: אלמא איכא דניחא ליה בחלא ולא ניחא ליה בחמרא כלומר דאע"ג דחמרא עדיף פעמים שזה עדיף לו שצריך לחומץ ה"נ איכא דניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא. ומפרקי' הכא במאי עסקי' כגון שאמרה היא לשלוחה צא וקבל לי קידושין מפלוני שאמר לי בדינר של כסף והלך ונתן לו דינר של זהב מר סבר קפידא כלומר שלא היתה חפצה אלא בשל כסף דאיכא דניחא ליה בכספא ומר סבר מראה מקום היא לו כלומר ואף אם לא יתן אלא כסף קבלהו ומיהו היכא דטעאי איהי גופה אפי' רבי שמעון מודה ולא קי"ל כר"ש:

7 על מנת שאני כהן וכו'.:

8 נתין. גבעוני על שם יהושע ט ויתנם יהושע חוטבי עצים ואמרי' בפ' הערל דף עח: דדוד גזר עליהם:

9 בן עיר ונמצא בן כרך. ישיבת כרכים קשה שהכרך הוא מקום שוקים והיוקר מצוי בו ודוחק עוברים ושבים:

10 בן כרך ונמצא בן עיר. אע"פ שהטעה לשבח טעות הוא:

11 שפחה גדלת. במתני' גרסי' מגודלת ובגמ' מפרשי' דף מט. מאי מגודלת גדלה בשבח יוחסין ויהבינן טעמא דאמרה לא ניחא לי דשקלה מילי מינאי ואזלא נדיא אבי שבבתאי. כלומר דגדלה היינו חשובה בשבח יוחסין כגון שנולדה מעבד עברי שהוא מיוחס ומ"ה בע"מ שאין לי ויש לו מצית אמרה לא ניחא לי שתהא לי שפחה חשובה דמתוך כך שהיא חשובה תהא מצויה לספר עם שכנותיה ותשמע ממני דבר ותלך ותתנודד בי לפני שכנותי ותתן אותי לבוז ולקלס ומ"ה לא פליג ר' שמעון בה והר"ם במז"ל כתב בפ' ד' מהלכות אישות שפחה גודלת או אופה פירשו מלשון גדילים ונקט לישנא קמא דאתמר בגמ':

12 אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו. אע"פ שהדבר כן כמו שהוא עכשיו שאין תנאו אמת:

13 גרסי' בתוספתא בפ' שני ע"מ שאני יוסף ונמצא יוסף ושמעון ע"מ שאני בשם ונמצא בשם ובורסקי ע"מ שאני בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך ה"ז מקודשת ע"מ שאיני אלא יוסף ונמצא יוסף ושמעון ע"מ שאיני אלא בשם ונמצא בשם ובורסקי שאיני אלא בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך אינה מקודשת:

14 גרסי' בגמרא ת"ר התקדשי לי בכוס זה תני חדא בו ובמה שבתוכו כלומר בשניהם זכתה ומצטרפין לשוה פרוטה. ותניא אידך בו ולא במה שבתוכו כלומר שאינה זוכה במה שבתוכו ואינו מצטרף לשוה פרוטה. ותניא אידך במה שבתוכו ולא בו ל"ק הא במיא הא בחמרא הא בציהרא כלומר במיא בו ולא במה שבתוכו דלא חשיבי מיא ולא היה דעתה כי אם בכלי. בחמרא במה שבתוכו ולא בו דעבידי למשתיה ומהדרי כוס למריה. בציהרא דהיינו ציר דגים שנעשה לימים רבים לטבל בו ובמה שבתוכו שהכוס צריך לשמרו בו ל"א ציהרא שמן לשון יצהר כך כתב רש"י ז"ל ויש בזה דרך אחרת לר"מ במז"ל בפ"ה מהלכות אישות:

15 גמ' אבל בשבח יוחסין. כגון ע"מ שאני ממזר ונמצא נתין אינה מקודשת דלא ניחא לה בשבחו מפני שמתגאה :

16 דאמרה מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא. מנעל הגדול מרגלי איני חפצה שאיני יכולה להלך בו ומשל הוא זה:

17 תרגום דידן. של אונקלוס הגר אבל לא שיתרגם מדעתו דאמרי' בגמ' דהמתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי כגון המתרגם לא תענה על ריב לא תסהיד על דינא והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף. כלומר אם בא לומר הואיל ונתן רשות להוסיף אוסיף גם אני בכ"מ שארצה. הרי זה מחרף ומגדף. כלומר מבזה המקום ומשנה את דבריו ואונקלוס שהוסיף לא הוסיף מדעתו שהרי בסיני ניתן אלא שנשכח וחזר ויסדו כדאמרי' בפ"ק דמגילה דף ג. ושום שכל זה תרגום:

18 וה"מ. דסגי בג' פסוקים בדאמר לה קרינא:

19 ור' יוחנן אמר תורה. מפרשי' בגמ' מדרש דתורה:

20 בן עזאי ובן זומא תלמידים ובחורים היו ולא זה ולא זה באו לכלל סמיכה ולא היו בימיהם כמותם כדתנן בפ' עגלה ערופה דף מט. משמת בן עזאי בטלו השקדנין:

21 ואפי' במס' דכלה. פרש"י ז"ל שאין בה עומק וברייתא היא וכך שנויה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ובספר הערוך כתוב פר"ח ז"ל ואפי' במסכת דכלה שמתעסקין בה תלמידי חכמים שרוצים לדרוש בכלה דאלול או בכלה דאדר ובפ' אלו טרפות דף מט. אמר שמואל בריה דר' אבהו אבא מרישי כלי דרפרם הוה ע"כ וכן כתב הר"ם במז"ל בפ' ח' מהלכות אישות:

22 בכל מקום. באחד מכל המקומות:

23 דבר חכמה. מילתא דתליא בסברא:

24 ר"א בן חרסום. אמרינן במסכת יומא בפ' אמר להם הממונה דף לה: שהניח לו אביו אלף ספינות בים וכנגדן אלף עיירות ביבשה ובפ' במה בהמה דף נד: אמרינן דר"א בן עזריה הוה מעשר תריסר אלפי עגלי כל שתא ושתא מעדריה:

25 אפי' רשע גמור מקודשת ואפי' צדיק גמור מקודשת. כלומר חוששין לקדושיו:

26 ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה. מקרקעי:

27 אדעתא למיסק. ונאנס ולא עלה:

28 ובעידנא דזבין לא אמר. דאדעתא למיסק קא מזבין דאילו פירש בשעת מכירה דאדעתא למיסק קא מזבין לא הוי זביני דאדעתא דהכי לא מזבין שיהא דר בלא קרקע ומיהו בשגלה דעתו תחלה דאדעתא למיסק לא"י קא מזבין עסקינן ואף אח"כ אנו רואין שהוא טורח אם יוכל לעלות דאי לאו הכי אפי' הוו דברים שבלב דברים פשיטא שלא כל הימנו לומר בלבי היה:

29 אמר רבא הוו להו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים. ואע"ג דקי"ל בדוכתי טובא דאזלינן בתר אומדנא דאמרי' בפ' מי שמת דף קמו: גבי מי שהלך למדינת הים ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ואחר כך בא בנו שאינה מתנה דאזלינן בתר אומדנא שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן ובפ. האשה שנפלו לה נכסים דף עט. נמי אמרינן גבי שטר מברחת מורה הוראה אני ואם יבא לידי שטר מברחת אקרענו והיינו משום אומדנא דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני ובפרק מרובה דף פ. נמי אמרינן מעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיבא עלי איני מחזירתו וקפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנין וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו לא נתכוונה זו אלא להגון לה. הני ודכותייהו לא קשיאן דכל כה"ג כיון שהענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב נינהו אלא הרי הוא כאילו נאמר בפירוש דמברחת מוכחא מילתא משום דליכא דיהבה כולהו נכסי לאחריני והיא תשאל על הפתחים ובודאי דמשום אנסובי הוא דעבדה הכי וכן נמי אותה אשה שנשבעה בידוע שלא היה דעתה לכל הקופץ תחלה ואפי' מנוול ומוכה שחין אלא ודאי להגון לה נתכוונה והיינו טעמא נמי דמתנת שכיב מרע בכל נכסיו אם עמד חוזר ולא אמרינן דכדברים שבלב נינהו ותהוי כמתנת שכיב מרע במקצת שאינו חוזר משום דכל כה"ג שהענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב הם אלא דברים שבפי כל העולם ובלבם אבל הא דשמעתין לאו מוכחא מילתא כולי האי דאמור זוזי איצטריכו ליה וזבין ואע"ג דבלביה לא ניחא ליה בעידן זביני מיהא לא מוכחא מילתא ומש"ה מסקינן דכל כה"ג דברים שבלב אינן דברים והקשה ר"ת ז"ל מדתנן בפרק ג' דתרומות ואיתא נמי בפסחים דף סג. המתכוין לומר מעשר ואמר תרומה תרומה ואמר מעשר שלמים ואמר עולה עולה ואמר שלמים לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין אלמא דברים שבלב הוו דברים ותירץ דכי אמרי' דברים שבלב אינן דברים ה"מ היכא שהוא מתכוין לומר מה שהוא אומר אלא שיש בלבו הפך מה שהוא מוציא בשפתיו וכל כה"ג כיון שאינו מוטעה במה שהוא מוציא מפיו אין מה שבלבו כלום אבל כל שהוא טועה בדבורו כי התם לאו כלום הוא דבעינן שיהו פיו ולבו שוין להוציא מה שהוא מוציא בשפתיו ומש"ה אמרי' בפ' שבועות שתים בתרא דף כו: נתכוון להוציא פת חטים והוציא פת שעורים לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין לפי שטעה בדבורו כדאמרן ומאי דאמרי' במס' כלה במעשה דרבי עקיבא שהיה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו כתב הרב ז"ל דשאני התם דאונס הוה שאמרו לו לר"ע היאך אתה מגיס דעתך לחלוק על דברי רבותיך ומפני כך הוצרך להוכיח את דבריו וכיון דמתוך אונס הוה הוה ליה כאילו פירש ודמי להא דתניא בפ' ד' דנדרים דף כז: נודרים לחרמים ולהרגין ואוקימנא לה התם באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של תרומה ואמר בלבו היום ואע"ג דדברים שבלב אינן דברים משום אונסא שרי והיינו טעמא לפי שהענין מוכיח מצד עצמו שהרי מערים לישבע לחרמים והדבר ברור שהוא נשבע לזמן קצר בכל מה שהוא יכול לדחותם ולא הוו דברים שבלב ודר"ע נמי איכא למימר שכיון בלבו שיהא לה איזה חלק לעולם הבא שכל ישראל זוכין בו והרמב"ן ז"ל פי' דכי אמרי' בדר"ע שהיה מבטל בלבו לאו בלבו ממש קאמר אלא לומר שלא היה משמיע לאזנו אבל מוציא היה בשפתיו כדאמרי' ברכות דף טו. לא יברך אדם ברכת המזון בלבו כלומר שלא ישמיע לאזניו אע"פ שמוציא בשפתיו וא"ת והתנן נזיר דף ב. האומר אהא הרי זה נזיר ואוקימנא לה בפ"ק דמכלתין דף ה: כגון שהיה נזיר עובר לפניו והיכי מהני והא הוו להו דברים שבלב לאו קושיא היא דכל שהענין מוכיח מתוך דבריו אע"פ שלא השלים דבורו מהני מדין ידות דאתרבו בקרא בהדיא והקשו עוד מדתנן בפ' ואלו מותרין דף כ. דנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים ונדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבן של מלכים שרי ואמאי והא דברים שבלב נינהו לאו קושיא היא דכי אמרי' דדברים שבלב אינן דברים ה"מ היכא שמה שבלבו סותר דבורו כי הא דשמעתין אבל האי דהתם אינו אלא מפרש שזה שנדר בחרם אי אפשר לומר שנדר בשניהם דהיינו חרמי שמים וחרמו של ים כי היכי דנימא דכשאמר לא היה בלבי אלא בשל ים שיהא סותר משמעות דבורו דאיהו ודאי לחד מינייהו בלחוד איכוין הלכך כשאומר לכך נתכוונתי אינו אלא מפרש: