ר"ן על קידושין כ״ב

1 וגרסי' בגמ' בעא מיניה רב אחא בר דמקדשי והדר כתבי כתובה חיישינן כתבי והדר מקדשי לא חיישינן ופרכינן מקדשי והדר כתבי פשיטא ומהדרינן לא צריכא דלא שכיח ספרא. רב הונא מרבה הוחזק שטר כתובה בשוק מהו. כלומר שראו שטר כתובתה. אם נתקדשה לאחר מהו להחזיקה במקודשת לראשון. ופשטינן באתרא כלומר שאין הסופר מצוי בעיר תמיד:

2 מ"ד ספרא הוא דאיתרמי ליה. וכתב קודם קדושין קמ"ל ומדברי הר"ם במז"ל בפרק ט' מהל' אישות נראה דאפי' באתרא דמיעוטא בלחוד מקדשי והדר כתבי חיישינן כדרך שאמרו בסבלונות לפי גרסת הגאונים ז"ל. זו היא שטת רש"י ז"ל שהוא סובר דמאי דאמרינן חוששין לסבלונות היינו לומר שחוששין שהסבלונות עצמן היו קידושין ויש הוכחה לפירושו בגמ' דאמרינן אימא כי משדר סבלונות אדעתא דקדושי קא משדר ואמרי' נמי אבל הכא דנחית לתורת קדושין אימא נהוו קידושין דאלמא כולה שקלא וטריא לחוש לסבלונות עצמן שיהיו קדושין ומיהו זו דהוחזק שטר כתובה בשוק לפי פירושו אינה מענין שמועתנו דחשש סבלונות הוא מפני הסבלונות עצמן וחשש כתובה אינו אלא מפני חשש קדושין שקדמוה ואעפ"כ הביאוה כאן בגמ' משום דמאי דפשטינן בה דמי למאי דפשטינן בסבלונות דבתרוייהו באתרא דמקדשי ברישא חיישינן והרמב"ן ז"ל יישב עוד לפי שטת רש"י ז"ל דבתרווייהו מיירי בסבלונות והכא נמי בסבלונות באתרא דמקדשי בהן עצמן מיבעיא לן אם הוחזק שטר כתובה אחר ששלח סבלונות אי חיישינן שלשם קדושין שלחן אפי' באתרא דמסבלי והדר מקדשי כיון דכתיבא כתובה הדבר מוכיח שלשם קידושין שלח או דלמא דכל היכא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן כלל ופשטינן דאי אתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חיישינן לפי שעל כרחנו זה שנה מנהג מקומו שאם אתה אומר שנהג מנהגם בסבלונות ולא נתנן לשם קדושין הרי שינה מנהגם בכתיבת כתובה תחילה וכיון שעל כרחנו לא נהג מנהג מקומו יש לחוש ולומר שקיים מנהגם לכתוב כתובה אחר קדושין ושנה אותו שקדש תחלה באותן סבלונות זו היא שיטת רש"י ז"ל אבל בהלכות כתוב אמר רבא חוששין לסבלונות פירוש היכא דלא ידעינא אי קדיש אי לא קדיש כלומר שאין חוששין לסבלונות עצמן שיהיו קדושין אלא שמא קדמו להם קדושין וכגון ששדיך וכן פר"ח ז"ל. ונ"מ דלפרש"י ז"ל שהוא חושש לסבלונות עצמן משום קדושין דוקא בשנתנן לה בפני עדים שהמקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואפי' שניהם מודים כדאיתא לקמן דף סה. בהדיא ולפי פי' הרב אלפסי ז"ל כל ששלח סבלונות בודאי אפי' בלא עדים חוששין שקדמו להם קדושין ולפי זה אתי שפיר הא דהוחזק שטר כתובה בשוק שהביאו כאן ולא בסבלונות איירי אלא אי חיישינן בהוחזק שטר כתובה בשוק שמא קדמו להן קדושין דומיא דחשש דסבלונות. ונמצא פסקן של דברים דהיכא דשדיך ואח"כ נתן סבלונות סתם בפני עדים אי אתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן לקדושין ודוקא בשנתנן סתם ובפני עדים אבל נתנן בפירוש לשם סבלונות א"נ אפי' נתנן סתם ושלא בעדים אין חוששין להם לפרש"י ז"ל ולפירוש הרי"ף ז"ל אפילו נתנן בתורת סבלונות בפירוש ואפילו בלא עדים חוששין שמא קדמו להם קדושין ולפי גירסת רש"י ז"ל כדאמר דבאתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן דוקא באתרא דרובא מקדשי ולפי גרסת הגאונים אפי' באתרא דמעוטא מקדשי אבל באתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי לכ"ע לא חיישינן ובעיר חדשה שאין בה מנהג מסתברא דחיישינן דכיון שאין בה מנהג רואין אותה כמחצה על מחצה ועוד שהרי לגרסת הגאונים ז"ל אפי' למיעוטא חיישינן. וכל היכא דחיישינן אפי' אמרו שניהם שלא נתכוונו לקידושין חיישינן. ולדברי האומרים דף מו. דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה שאם נתרצה אביה בפירוש חיישינן וכמו שכתבתי למעלה סי' תרל אפי' בקטנה נמי חיישינן לסבלונות אם נתרצה בהן אביה ולא עוד אלא אפי' בקטנה שאין לה אב כל ששדכה בחיי האב אע"פ שלא שלח סבלונות עד לאחר מיתת האב לפי' הרב אלפסי ז"ל חוששין שמא קבל אביה קדושיה אבל לדעת רש"י ז"ל שאינו חושש אלא שמא הסבלונות בעצמן קדושין הכא כיון שאין לה אב במיאון סגי לה וכתב הרשב"א ז"ל דמאי דאמרינן דאפילו באתרא דמעוטא מקדשי והדר מסבלי חיישינן מסתבר דה"מ כשהן מקפידין בכך שאינן סומכין לשלוח סבלונות אלא לאחר קדושין דבכה"ג הסבלונות מוכיחין לפי מנהג המיעוט שקדמו להם קדושין אבל היכא דלא קפדי משום סבלונות כלל אע"פ שמעוטן מקדשי מפני חשש דברים אחרים ואח"כ מסבלי אין חוששין לסבלונות שיהיו קידושין או שקדמו להם קדושין דכיון שאינן מקדשין תחלה מפני הקפדת הסבלונות אין הסבלונות הוכחה על הקדושין וכתב דמשום כך במקומות אלו אין חוששין לסבלונות כלל ומעשים בכל יום ואין חוששין להם:

3 מתני' המקדש אשה ובתה וכו' כאחת. שאמר הרי שתיכן מקודשות לי:

4 אינן מקודשות. אין אחת מהן צריכה גט ובגמרא מפרש טעמא:

5 של שביעית היתה. בגמרא מפרש מאי אתא לאשמועינן:

6 גמ' קדושין שאין מסורין לביאה. קדש אחת מב' אחיות ולא פירש אי זו היא דאין יכול לישא אחת מהן שמא זאת היא אחות אשתו:

7 רבא אמר לא הוו קדושין. מוכח לה בגמרא מדכתיב דברים כ״ד:א׳ כי יקח איש אשה ובעלה דכי יקח היינו קדושי כסף דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון וכתיב ובעלה דבעינן ראויה לביאה וקי"ל כאביי ופרכי' בגמ' עליה דרבא ממתני' דתנן המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינן מקודשות הא אחת מאשה ובתה אחת מאשה ואחותה מקודשת. כלומר דוקא כאחת אין מקודשות כדרבה דף נ: דיהיב טעמא דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו כלומר כיון דבזה אחר זה א"א שיחולו קדושי שתיהן דבתרייתא מחייבי כריתות היא בבת אחת נמי אינו אפילו אחת מהן אינה מקודשת דאף על גב דאמרי' האומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי היא תמורת עולה ושלמים דאע"ג דבזה אחר זה אין דבור האחרון כלום התם שאני משום דאפשר לשניהם לחול בבת אחת דתמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים אבל הכא כיון שאי אפשר שיחולו קדושי שתיהן כאחת דחייבי כריתות נינהו לא תפסי נמי בחדא מנייהו דהי מנייהו תפסה ומ"מ משמע מדיוקא דמתניתין דדוקא כאחת הוא דאינן מקודשות הא אחת מאשה ואחותה ולא פירש מקודשת ואע"ג דקדושין שאין מסורין לביאה נינהו ותיובתא דרבא אמר לך רבא ולטעמיך אימא סיפא מעשה בחמש נשים ובהן ב' אחיות וכו' ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות אחיות הוא דאינן מקודשות הא נכריות שעמהן מקודשות היכי דמי אי נימא דאמר להו כולכם קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה כלומר דבבבא בתרא בפרק מי שמת דף קמג. אמרינן דנותן מתנה לנולד ולעובר שבמעי אמו שאינו קונה כלום גם הנולד אנו קונה שהרי לא הקנה לזה בלא זה וה"נ איכא חדא דלא חזיא ליה כלל אלא לאו דאמר להו אחת מכם כלומר דלאו את וחמור הוא דאם קדש זו לא קדש זו וקתני אין אחיות מקודשות לאביי קשיא סיפא ולרבא קשיא רישא ומפרקינן אביי מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה אביי מתרץ לטעמיה המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת. אינן מקודשות הא אחת מאשה ובתה אחת מאשה ואחותה מקודשת ואם אמר הראויה מכם לביאה מקודשת לי אין אחיות מקודשות ומעשה בחמש נשים וכו' ואמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות ורבא מתרץ לטעמיה וכו' זו היא סוגיית הגמ' והרב אלפסי ז"ל לא הביא מזה כלום וכתב משנתינו כצורתה ולא העמידה באומר הראויה לביאה מכם תתקדש לי וטעמו ז"ל משום דלא אצטרכינן לאוקומה בהכי אלא משום פרכא דאת וחמור הוא כלומר ותקשי למ"ד לא קנה ואע"ג דקי"ל קנה אשכחן דכותה בתלמודא פרכא אליבא דלאו כהלכתא ומיהו לדידן דקי"ל דאת וחמור קנה מחצה מתוקמא לן מתני' אליבא דאביי דקי"ל כוותיה כפשטה בדאמר כולכם ולא קשיא לן מידי:

8 אבל בעל הלכות והרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' אישות העמידו משנתינו דוקא באומר הראויה מכם לביאה מקודשת לי הא לאו הכי אין אחת מהם מקודשת ויש לתמוה למה ונראה לי שהן סוברין דהכא אליבא דהלכתא מקשי' דאפילו לדידן דקי"ל קנה מחצה הכא לא מקדשא חדא מינייהו משום דבשלמא במקנה איכא למימר שדעתו הוא שיקנה מי שיוכל לקנות שאין טעם לומר שמפני שזה אין לו יד לקנות שלא יקנה מי שיש לו יד אבל מקדש זה קונה הוא אותן נשים בכלכלה של תאנים ולא ניתנה להם אלא כדי שיזכה בכולן שכן דרך הלוקח ליקח רע ויפה כאחת משום יפה ומוכרין יעשו פשרה ביניהן וכשם שלוקח ממוכר אחד יכול לומר כל מקחי אני רוצה ולא חציו וחצי דמיו כדמוכח בפ' בית כור דף קו: בשמעתא דשני אחים שחלקו ובא להם אח ממדינת הים דקי"ל בטלה מחלוקת ומש"ה נמי אמרי' דכור בשלשים אני מוכר לך דיכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה כך ראוי שיהא הדין בלוקח אחד משני מוכרין וסברו ז"ל כך כדי שתהא שמועתנו עולה להלכה ואעפ"כ אין הדבר מחוור להקל בכך כיון דאשכחן פרכא בתלמודא אליבא דלאו כהלכתא:

9 וגרסי' בגמ' נא: ת"ש המקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל הא קטנות בכלל תיובתא דרבא. כלומר האומר אחת מבנותיך מקודשת לי אם יש בוגרות הרבה אין אחת מהן מקודשת דספק קדושין הללו להצריכן גט לפי שאינן ברשותו לקבל להן קידושין הא קטנות בכלל וצריכות גט ואפילו הן הרבה תיובתא דרבא ומפרקי' הכא במאי עסקינן שאין שם אלא גדולה וקטנה. כלומר וכיון שאין הגדולה בספק אין קדושין תופסין אלא בקטנה וקדושי ודאי הם:

10 ומאי בוגרות בוגרת דעלמא. כלומר כל איש שיש לו בת בוגרת אין אותן הבוגרות בכלל קדושין שאביהן מקבל. ופרכינן אי הכי מאי למימרא כלומר אי הכי שאין שם אלא קטנה אחת לא היא אצטריך ולאו דיוקא דידה אצטריך דפשיטא דבגדולה אין לו רשות ואין כאן עוד אלא קטנה וקדושיה מסורין לביאה הן ופשיטא לן דהוו קדושין ומפרקינן הכא במאי עסקינן דשויתיה שליח מהו דתימא כי קא מקבל קדושיה אדעתא דידה קא מקבל קמ"ל לא שביק איניש מידי דאית ליה הנאה מיניה כלומר דכסף קידושין שלו ועביד מידי דלית ליה הנאה מיניה. ומינה דמי שעשה שליח ליקח לו קרקע והלך ולקחו סתם יכול לומר לעצמי לקחתי ומיהו נראה לי דדוקא בקרקע סתם אבל בקרקע מיוחד כיון שהוא מנהג רמאין כדאיתא בפרק האומר דף נח: לא מצי אמר דשארית ישראל לא יעשו עולה. ורש"י ז"ל נמי פירש דשויתיה שליח שעשאתו שליח לקדשה לכל הבא ומשמע שאם עשאתו שליח לקדשה לפלוני בפירוש חיישינן. ופרכינן מי לא עסקינן דאמרה ליה קדושי לדידך כלומר וכי מי לא שמעינן נמי ממתני' דאפי' אמרה ליה לאבוה קדושי לדידך וקתני נמי דאינה בכלל ומפרקינן אפ"ה לא שביק איניש מצוה דרמי עליה כדכתיב את בנותיכם תנו לאנשים ועביד מצוה דלא רמי עליה זו היא סוגיית הגמ' כאן ולפנינו בפרק האומר. ושמעי' מינה שאע"פ שהבוגרת עשתה אביה שליח אינה בספק קדושין שאע"פ שסוגיא זו לרבא אתמר דלא קי"ל כוותיה אפ"ה מדרבא נשמע לאביי דלא שמעינן ליה דפליג עליה בהא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהלכות אישות. ומדאמרינן לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה יש ללמוד לראובן שהיו לו בנות הרבה ושידך אחת מהן לשמעון ואח"כ בא שמעון ואמר לראובן בתך מקודשת לי סתם דאמרי' דמסתמא דעתו היה על אותה ששדך וכן אביה בשבילה קבל קדושיה דשארית ישראל לא יעשו א עולה ולא ידברו כזב וכן כתבו בתוס' בשם ר"ת ז"ל והרמב"ן ז"ל הביא ראיה לדבריו מן התוספתא דתניא שני אחים שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע אי זה קדש וזה אינו יודע אי זה קדש שתיהן אסורות מן הספק ואם היו עסוקין בגדולה לגדול ובקטנה לקטן אני אומר גדולה לא נתקדשה אלא לגדול וקטנה אלא לקטן אלמא אע"פ שקדשו סתם דעתם על מה שפירשו תחלה ויש לדחות ולומר דהתם כגון דקדיש כל אחד אחת מהן ידועה ועכשיו נתערבו ולפיכך הולכים אחר העסק שנתעסק בהן תחלה אבל במקדש סתם אפשר שאין הולכים אחר אומדן דעתם ועוד דעסוקין באותו ענין כמפרש דמי ועדיף טפי משדיך דהא בעסוקים אפי' נתן לה קדושיה ולא פירש דיו כדאיתא בפ"ק דף ו. מה שאין כן בשדיך דנותן כסף סתם לא מהני אלא דף נ: באתרא דמקדשי והדר מסבלי לדעת רש"י ז"ל וכמו שכתבתי למעלה ורב סעדיה גאון ז"ל כתב בתשובה שכולן צריכות גט ואף בספר היראים כתוב שמעשה היה בבית דינו של ר"ת ז"ל ולא היה כח בידם להתירה בלא גט:

11 והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם. סימני הלכות הן שנחלקו בהם אביי ורבא ובכל מקום הלכה כרבא חוץ מאלו. יו"ד יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש באלו מציאות דף כא:. עי"ן עד זומם למפרע הוא נפסל בפ' זה בורר דף כז.. למ"ד לחי העומד מאליו דהוי לחי בפ"ק דעירובין דף טו. וכן כתבו הגאונים ז"ל ור"ת ז"ל פי' ימי לידה שאינה רואה בהן בפרק בנות כותים דף לז. ודברי הגאונים עיקר שהם דברי קבלה ועוד דא"כ ה"ל לאתנוחי סימנא ביו"ד של ימי. קו"ף קדושין שאין מסורין לביאה בשמעתין. גימ"ל גלוי דעתא בגיטא דלאו מילתא היא בפ' השולח דאצטריכינן להכי דהא איתותב רבא אלא משום דלית הלכתא כוותיה אלא בהני מתנח בהו סימנא וכן ביאוש איתותב בפ' אלו מציאות דף כב::

12 דף לד.. מ"ם מומר לאכול נבלות להכעיס דפסול לעדות דלא בעינן רשע דחמס בפ' זה בורר שם והא דפסקינן בהא הלכתא כאביי לאו ש"מ ממתני' ארבע ונקיט רב תלת. השלש מהן היה אוחז בידו להציען בסדר גרסתו אבל הרביעית לא היתה מוחזקת בידו לסדרה בגרסת הגמ':

13 המקדש בפירות שביעית מקודשת. ולא אמרינן לאו ממון דזוכה בהן נינהו אלא כיון שזכה בהן ממונו הן לכל דבר אי נמי דלא תימא לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה ולא לד"א:

14 ואפי' בגזל דידה. ולא אמרינן מדקבלתי' אחילתיה:

15 ואפי' במקום שנעשית לה צרה. ואע"פ שבכל עדות שהאשה כשרה לה אין הצרה נאמנת שליחותה מיהא כיון דעבדה עבדה דהא הכא בקדושין הללו הן נעשות צרות ע"י זו שקבלתה וקתני הא נכריות מקודשות. ושיילינן בגמ' ואידך מאי היא. כלומר הרביעית מה היא דהא אמרינן דש"מ ממתני' ד' ומהדרינן קדושין שאין מסורין לביאה והאי דלא חשבה רב משום דמספקא ליה אי כאביי אי כרבא כלומר דלעיל בגמרא אמרי' דאביי מתרץ לטעמיה ומשמע מינה דהוו קדושי ורבא מתרץ לטעמיה וש"מ דלא הוו קדושי ומש"ה א"ר דשמעי' ממתני' ד' דודאי דינא דקדושין שאין מסורין לביאה במתני' אי איתיה כמר או כמר ומיהו כיון דכל חד מפרש למתני' כסבריה לא נקיט רב בידיה אלא תלת:

16 וכן א"ר יוחנן וכו'. ובחמס. חמסן יהיב דמי על כרחו של בעל החפץ:

17 בגזל דידה. וכיון דקבלתיה אחילתיה ולקמן פריך הא רב נמי בגזל דידה נמי קאמר דהא מתני' בגזל דידה דקתני שלהן היתה ודאיק רב מינה דאינה מקודשת אי לאו דשביעית הואי:

18 הא. דקתני מקודשת:

19 בדשדיך. מקמי הכי ונתרצית להתקדש לו דכי קבלתיה לגזל דידה לשם קידושין קבלתיה משום דאחולי אחלתיה כך כתב רש"י ז"ל ולפי זה נראה שנתקבלה קדושיה ונתקבל גזלתה אבל בירושלמי אמרו רוצה היא מקודשת ויהא חייב לה סלע ובדלא שדיך לא הוו קדושי כדכתיבנא לעיל בפ"ק סי' תקצד בעובדא דההיא אתתא דף יג. דהות מזבנא ורשכי:

20 ההיא אתתא דהוי משיא כרעא במשיכלא. ספל:

21 דר"ש. בסדר טהרות ומייתינן לה בגמ' דהגוזל עורות של גנב אין מחשבה מטמאתן ושל גזלן מחשבה מטמאתן. דקסבר כיון דידע מאן גזליה ולא מצי למגבי מיניה איאושי מיאש ולר"ש מקודשת לפי שקנאתו האשה ביאוש ושנוי רשות ואף על גב דלא קני גזלן ביאוש דיאוש כדי לא קני אפי' הכא כיון שהיא קונה על ידו דהוה ליה יאוש בידא דידיה ושנוי רשות בידא דידה מקודשת:

22 ההוא גברא. בנוסחאות בגמ' כתיב ההוא אריסא:

23 דקדיש במוזא דשמכי. מלא יד של בצלים שקורין אשקלוניא"ש:

24 מאן פלג לך. שיגיע זה לחלקך ולא יהא בו חלק לבעל הבית:

25 אבל כישא. אגודה שדרך הירק להתחלק באגודות שוות:

26 ויש מי שאומר דאפי' במוזא אם היה שוה שתי פרוטות מקודשת שהרי אחת מהן שלו ולא נהירא דאם כן אפילו בשוה פרוטה היתה מקודשת מספק שמא מחצה שלו דף יב. שוה פרוטה במדי ורבא משמע דלא חש לקדושי כלל דהא אמר מאן פלג לך ואפשר שלא היה מתקיים עד מדי ומש"ה לא הוו אפי' קדושי ספק וכמו שכתבתי בפרק קמא סי' תקצ אבל מ"מ נראה שאפי' היה שוה כמה אינה מקודשת דכיון דאמר לה התקדשי לי בזה במוזא קדיש בפלגא דמוזא לא קדיש עד שיאמר לה התקדשי לי בחלקי שבמוזא וכן דעת הר"ם במז"ל בפרק ה' מהל' אישות:

27 ההוא גברא דקדיש בפרומא דשיכרא. בסמוך מפורש:

28 אמאי לא תיתיב לה מהאי חריפא. שהוא יותר טוב:

29 לא אמרו כלך אצל יפות. שיועיל למי שנטל את של בעל הבית שלא ברשות דנימא גלי דעתיה דניחא ליה: