פתח עינים על חגיגה ג׳

« פתח עינים על חגיגה ב׳ ×¢×´×‘ פתח עינים על חגיגה ד׳ ×¢×´× »

1 חגיגה פתח ↗

לְמֵימְרָא דְּכִי לָא מִשְׁתַּעֵי לָא גָּמַר? וְהָא הָנְהוּ תְּרֵי אִילְּמֵי דַּהֲווֹ בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי, בְּנֵי בְרַתֵּיה דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא, וְאָמְרִי לַהּ בְּנֵי אֲחָתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּכׇל אֵימַת דַּהֲוָה עָיֵיל רַבִּי לְבֵי מִדְרְשָׁא הֲווֹ עָיְילִי וְיָתְבִי קַמַּיְיהוּ וּמְנַיְּידִי בְּרֵישַׁיְיהוּ וּמְרַחֲשִׁין שִׂפְווֹתַיְיהוּ,

2 חגיגה פתח ↗

וְהַאי ״בְּאׇזְנֵיהֶם״ מִבְּעֵי לֵיהּ ״בְּאׇזְנֵיהֶם״ דְּכוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל! הַהוּא מִ״נֶּגֶד כׇּל יִשְׂרָאֵל״ נָפְקָא. אִי מִ״נֶּגֶד כׇּל יִשְׂרָאֵל״, הֲוָה אָמֵינָא: אַף עַל גַּב דְּלָא שָׁמְעִי — כְּתַב רַחֲמָנָא ״בְּאׇזְנֵיהֶם״, וְהוּא דְּשָׁמְעִי.

3 חגיגה פתח ↗

וְהָא ״רְגָלִים״ מִבְּעֵי לֵיהּ, פְּרָט לְבַעֲלֵי קַבִּין! הָהוּא מִ״פְּעָמִים״ נָפְקָא, דְּתַנְיָא: ״פְּעָמִים״, אֵין ״פְּעָמִים״ אֶלָּא רַגְלַיִם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״תִּרְמְסֶנָּה רָגֶל רַגְלֵי עָנִי פַּעֲמֵי דַלִּים״. וְאוֹמֵר: ״מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב״.

4 חגיגה פתח ↗

דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב״ — כַּמָּה נָאִין רַגְלֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלִין לָרֶגֶל. ״בַּת נָדִיב״ — בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁנִּקְרָא נָדִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם״. ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם״, וְלֹא אֱלֹהֵי יִצְחָק וְיַעֲקֹב? אֶלָּא: ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם״ — שֶׁהָיָה תְּחִילָּה לְגֵרִים.

5 חגיגה פתח ↗

אָמַר רַב כָּהֲנָא, דָּרֵשׁ רַב נָתָן בַּר מִנְיוֹמֵי מִשּׁוּם רַבִּי תַּנְחוּם: מַאי דִּכְתִיב ״וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם״, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהַבּוֹר רֵק״ — אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין בּוֹ מָיִם? אֶלָּא: מַיִם אֵין בּוֹ, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ.

6 חגיגה פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חִסְמָא שֶׁהָלְכוּ לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בִּפְקִיעִין. אָמַר לָהֶם: מָה חִידּוּשׁ הָיָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַיּוֹם? אָמְרוּ לוֹ: תַּלְמִידֶיךָ אָנוּ וּמֵימֶיךָ אָנוּ שׁוֹתִין. אָמַר לָהֶם: אַף עַל פִּי כֵן, אִי אֶפְשָׁר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ בְּלֹא חִידּוּשׁ.

7 חגיגה פתח ↗

8 חגיגה פתח ↗

9 תוספות על חגיגה פתח ↗

ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. אמרינן במדרש שלשה מעידין זה על זה ישראל ושבת והקדוש ב"ה ישראל והקדוש ברוך הוא מעידים על השבת שהוא יום מנוחה ישראל ושבת על הקדוש ב"ה שהוא אחד הקב"ה ושבת על ישראל שהם יחידים באומות ועל זה סמכינן לומר אתה אחד במנחה בשבת אע"פ שאינו מדבר מעניינא דיומא דשבת כמו תפלת ערבית ושחרית:

10 חגיגה פתח ↗

אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם. אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, דִּכְתִיב: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר:

11 חגיגה פתח ↗

וְלֵימְרוּ לֵיהּ בְּהֶדְיָא? מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה. דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוֹרְמַסְקִית שֶׁהָלַךְ לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבִּי אֶלְעָזָר אֱלִיעֶזֶר בְּלוֹד, אָמַר לוֹ: מָה חִידּוּשׁ הָיָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַיּוֹם?

12 חגיגה פתח ↗

אָמַר לוֹ: יוֹסֵי, פְּשׁוֹט יָדֶיךָ וְקַבֵּל עֵינֶיךָ. פָּשַׁט יָדָיו וְקִבֵּל עֵינָיו. בָּכָה רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר: ״סוֹד ה׳ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם״.

13 חגיגה פתח ↗

אָמַר לוֹ, לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם: אַל תָּחוּשׁוּ לְמִנְיַינְכֶם, כָּךְ מְקּוּבְּלַנִי מֵרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ וְרַבּוֹ מֵרַבּוֹ: הִלְכְתָא לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, עַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִין מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית. מָה טַעַם — הַרְבֵּה כְּרַכִּים כָּבְשׁוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם וְלֹא כְּבָשׁוּם עוֹלֵי בָּבֶל,

14 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

שוטה פסול ולא שוטה שהוא הולך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מהדברים אף ע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב:

14 פסחים פתח ↗

חוּץ מִן הַמַּיִם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ מַיִם. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא אֲמַרַן, אֶלָּא חַמִּימֵי לְגוֹ קָרִירֵי, וְקָרִירֵי לְגוֹ חַמִּימֵי. אֲבָל חַמִּימֵי לְגוֹ חַמִּימֵי, וְקָרִירֵי לְגוֹ קָרִירֵי — לָא. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אַרְבָּעָה דְּבָרִים הָעוֹשֶׂה אוֹתָן דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וּמִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ. אֵלּוּ הֵן: הַנִּפְנֶה בֵּין דֶּקֶל לְכוֹתֶל, וְהָעוֹבֵר בֵּין שְׁנֵי דְקָלִים, וְהַשּׁוֹתֶה מַיִם שְׁאוּלִין, וְהָעוֹבֵר עַל מַיִם שְׁפוּכִין, וַאֲפִילּוּ שְׁפָכַתּוּ אִשְׁתּוֹ בְּפָנָיו. הַנִּפְנֶה בֵּין דֶּקֶל לְכוֹתֶל — לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת, אֲבָל אִית לֵיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת — לֵית לַן בַּהּ. וְכִי לֵית לֵיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת, לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא, אֲבָל אִיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא — לֵית לַן בַּהּ. וְהָעוֹבֵר בֵּין שְׁנֵי דְקָלִים — לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא פַּסְקִינְהוּ רְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל פַּסְקִינְהוּ רְשׁוּת הָרַבִּים — לֵית לַן בַּהּ. הַשּׁוֹתֶה מַיִם שְׁאוּלִין — לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּשַׁיְילִינְהוּ קָטָן, אֲבָל גָּדוֹל — לֵית לַן בַּהּ. וַאֲפִילּוּ שַׁיְילִינְהוּ קָטָן נָמֵי — לָא אֲמַרַן אֶלָּא בַּשָּׂדֶה, דְּלָא שְׁכִיחִי, אֲבָל בָּעִיר, דִּשְׁכִיחִי — לֵית לַן בָּהּ. וַאֲפִילּוּ בַּשָּׂדֶה נָמֵי — לָא אֲמַרַן אֶלָּא מַיָּא, אֲבָל חַמְרָא וְשִׁיכְרָא — לֵית לַן בַּהּ. וְהָעוֹבֵר עַל מַיִם שְׁפוּכִין — לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא אַפְסְקִינְהוּ בְּעַפְרָא וְלָא תַּף בְּהוּ רוּקָּא, אֲבָל אַפְסְקִינְהוּ אוֹ תַּף בְּהוּ רוּקָּא — לֵית לַן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא עֲבַר עֲלַיְיהוּ שִׁימְשָׁא וְלָא עֲבַר עֲלַיְיהוּ שִׁיתִּין נִיגְרֵי, אֲבָל עֲבַר עֲלַיְיהוּ שִׁימְשָׁא וַעֲבַר עֲלַיְיהוּ שִׁיתִּין נִיגְרֵי — לֵית לַן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא רְכִיב חֲמָרָא וְלָא סָיֵים מְסָנֵי, אֲבָל רְכִיב חֲמָרָא וְסָיֵים מְסָנֵי — לֵית לַן בַּהּ. וְהָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לִכְשָׁפִים, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא לְמֵיחַשׁ לִכְשָׁפִים, אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא כׇּל הָנֵי — חָיְישִׁינַן. וְהָהוּא גַּבְרָא דִּרְכִיב חֲמָרָא וְסָיֵים מְסָנֵי, וּגְמוּד מְסָאנֵיהּ וּצְווֹ כַּרְעֵיהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה אֵין מְמַצְּעִין וְלֹא מִתְמַצְּעִין. וְאֵלּוּ הֵן: הַכֶּלֶב וְהַדֶּקֶל וְהָאִשָּׁה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַחֲזִיר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַנָּחָשׁ. וְאִי מְמַצְּעִין מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? אָמַר רַב פָּפָּא: נִפְתַּח בְּ״אֵל״ וְנַפְסֵיק בְּ״אֵל״. אִי נָמֵי, נִפְתַּח בְּ״לֹא״ וְנַפְסֵיק בְּ״לֹא״. הָנֵי בֵּי תְרֵי דְּמַצַּעָא לְהוּ אִשָּׁה נִדָּה, אִם תְּחִלַּת נִדָּתָהּ הִיא — הוֹרֶגֶת אֶחָד מֵהֶן, אִם סוֹף נִדָּתָהּ הִיא — מְרִיבָה עוֹשָׂה בֵּינֵיהֶן. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? נִפְתַּח בְּ״אֵל״ וְנַפְסֵיק בְּ״אֵל״. הָנֵי תְּרֵי נְשֵׁי דְּיָתְבָן בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים, חֲדָא בְּהַאי גִּיסָא דִּשְׁבִילָא, וַחֲדָא בְּאִידַּךְ גִּיסָא, וּמְכַוְּונָן אַפַּיְיהוּ לַהֲדָדֵי — וַדַּאי בִּכְשָׁפִים עֲסִיקָן. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? אִי אִיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא — לֵיזִיל בַּהּ. וְאִי לֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא, אִי אִיכָּא אִינִישׁ אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ — נִינְקְטוֹ לִידַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וְנִיחַלְּפוּ. וְאִי לֵיכָּא אִינִישׁ אַחֲרִינָא, נֵימָא הָכִי: ״אָגְרַת אָזְלַת אָסְיָא בְּלוּסְיָא, מִתְקַטְלָא בְּחֵיק קָבָל״. הַאי מַאן דְּפָגַע בְּאִיתְּתָא בְּעִידָּנָא דְּסָלְקָא מִטְּבִילַת מִצְוָה, אִי אִיהוּ קָדֵים וּמְשַׁמֵּשׁ — אָחֲדָא לֵיהּ לְדִידֵיהּ רוּחַ זְנוּנִים. אִי אִיהִי קָדְמָה וּמְשַׁמְּשָׁה — אָחֲדָא לַהּ לְדִידַהּ רוּחַ זְנוּנִים. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לֵימָא הָכִי: ״שׁוֹפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים וַיַּתְעֵם בְּתוֹהוּ לֹא דָרֶךְ״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב: ״גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי״ — זֶה הַיָּשֵׁן בְּצֵל דֶּקֶל יְחִידִי, וּבְצֵל לְבָנָה. וּבְצֵל דֶּקֶל יְחִידִי — לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא נָפֵיל טוּלָּא דְחַבְרֵיהּ עִילָּוֵיהּ, אֲבָל נָפֵל טוּלָּא דְחַבְרֵיהּ עִילָּוֵיהּ — לֵית לַן בַּהּ. אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: הַיָּשֵׁן בְּצֵל דֶּקֶל יְחִידִי בֶּחָצֵר, וְהַיָּשֵׁן בְּצֵל לְבָנָה — דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, הֵיכִי דָמֵי? אִי לֵימָא דְּלָא נָפֵל טוּלָּא דְּחַבְרֵיהּ עִילָּוֵיהּ, אֲפִילּוּ בַּשָּׂדֶה נָמֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: בְּחָצֵר אַף עַל גַּב דְּנָפֵיל טוּלָּא דְּחַבְרֵיהּ עִילָּוֵיהּ. שְׁמַע מִינַּהּ. וּבְצִילָּהּ שֶׁל לְבָנָה — לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּמַעְרְבָה, אֲבָל בְּמַדִּינְחֲתָא — לֵית לַן בַּהּ. הַאי מַאן דְּמִפְּנֵי אַגִּירְדָּא דְּדִיקְלָא — אָחֲדָא לֵיהּ לְדִידֵיהּ רוּחַ פַּלְגָא. וְהַאי מַאן דְּמַצְלֵי רֵישֵׁיהּ אַגִּירְדָּא דְּדִיקְלָא — אָחֲדָא לֵיהּ רוּחַ צְרָדָא. הַאי מַאן דְּפָסְעִי אַדִּיקְלָא, אִי מִיקְּטַל — קְטִיל, אִי אִיעֲקַר — מִיעֲקַר וּמָיֵית. הָנֵי מִילֵּי דְּלָא מַנַּח כַּרְעֵיהּ עִילָּוֵיהּ, אֲבָל מַנַּח כַּרְעֵיהּ — עִילָּוֵיהּ לֵית לַן בַּהּ. חֲמִשָּׁה טוּלֵּי הָוֵי: טוּלָּא דְּדִיקְלָא יְחִידָא, טוּלָּא דְכִנָּדָא, טוּלָּא דְפִרְחָא, טוּלָּא דְזַרְדְּתָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַף טוּלָּא דְאַרְבָּא, וְטוּלָּא דַעֲרַבְתָּא. כְּלָלָא דְּמִילְּתָא: כֹּל דִּנְפִישׁ עַנְפֵיהּ — קְשֵׁי טוּלֵּיהּ, וְכֹל דִּקְשֵׁי סִילְוֵיהּ — קְשֵׁי טוּלֵּיהּ, לְבַר מִכְּרוּ מְשָׁא, אַף עַל גַּב דִּקְשֵׁי סִילְוֵיהּ — לָא קְשֵׁי טוּלֵּיהּ, דַּאֲמַרָה לֵהּ שֵׁידָא לִבְרַהּ: פִּירְחִי נַפְשָׁיךְ מִכְּרוּ מְשָׁא, דְּאִיהוּ הוּא דְּקָטֵיל לַאֲבוּךְ, וְקָטֵיל לְדִידֵיהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: חֲזֵינָא לְרַב כָּהֲנָא דְּפָרֵישׁ מִכּוּלְּהוּ טוּלֵּי. בֵּי פִרְחֵי — רוּחֵי. דְּבֵי זַרְדְּתָא — שֵׁידָא. דְּבֵי אִיגָּרֵי — רִישְׁפֵּי. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לִקְמִיעָא. דְּבֵי פִרְחֵי — בְּרִיָּה שֶׁאֵין לָהּ עֵינַיִם. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ — לְגַזּוֹזֵי לַהּ. זִימְנָא חֲדָא הֲוָה אָזֵיל צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לְאִפְּנוֹיֵי לְבֵי פִרְחֵי, שְׁמַע דְּקָא אָתָא עִילָּוֵיהּ, וְגַזִּי לַהּ. כִּי אָזְלָא, חַבְּקַיהּ לְדִיקְלָא — צְוַוח דִּיקְלָא וּפְקַעָה הִיא. פִּרְחָא דְּבֵי זַרְדְּתָא — שֵׁידֵי. הָא זַרְדְּתָא דִּסְמִיכָה לְמָתָא — לָא פָּחֲתָא מִשִּׁיתִּין שֵׁידֵי. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִיכְתַּב לַהּ קְמִיעָא. הָהוּא בַּר קַשָּׁא דְּמָתָא דְּאָזֵיל וְקָאֵי גַּבֵּי זַרְדְּתָא, דַּהֲוָה סְמִיךְ לְמָתָא, עַלּוּ בֵּיהּ שִׁיתִּין שֵׁידֵי וְאִיסְתַּכַּן. אֲתָא לְהָהוּא מֵרַבָּנַן דְּלָא יְדַע דְּזַרְדְּתָא דְּשִׁיתִּין שֵׁידֵי הִיא, כְּתַב לַהּ קְמִיעַ לַחֲדָא שֵׁידָא. שְׁמַע דְּתָלוּ חִינְגָּא בְּגַוֵּויהּ, וְקָא מְשָׁרוּ הָכִי: סוּדָרֵיהּ דְּמָר כִּי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן, בָּדֵיקְנָא בֵּיהּ בְּמָר דְּלָא יָדַע ״בָּרוּךְ״. אֲתָא הָהוּא מֵרַבָּנַן דִּידַע דְּזַרְדְּתָא שִׁיתִּין שֵׁידֵי הֲוָה, כְּתַב לַהּ קְמִיעָא דְּשִׁיתִּין שֵׁידֵי, שְׁמַע דְּקָא אָמְרוּ: פַּנּוּ מָנַיְיכוּ מֵהָכָא. קֶטֶב מְרִירִי — תְּרֵי קִטְבֵי הָווּ. חַד מִקַּמֵּי טִיהֲרָא, וְחַד מִבָּתַר טִיהֲרָא. דְּמִקַּמֵּי טִיהֲרָא — ״קֶטֶב מְרִירִי״ שְׁמוֹ, וּמִיחֲזֵי בֵּי כַדָּא דְּכַמְכָּא וְהָדַר בֵּיהּ בַּחְשָׁא. דְּבָתַר טִיהֲרָא — ״קֶטֶב יָשׁוּד צׇהֳרָיִם״ שְׁמוֹ, וּמִיחֲזֵי בֵּי קַרְנָא דְּעִיזָּא, וְהָדַר בֵּיהּ כְּנָפְיָא. אַבָּיֵי הֲוָה שָׁקֵיל וְאָזֵיל, וְאָזֵיל רַב פָּפָּא מִיַּמִּינֵיהּ וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ מִשְּׂמָאלֵיהּ. חַזְיֵיהּ לְהָהוּא קֶטֶב מְרִירִי דְּקָא אָתֵי לְאַפֵּיהּ דִּשְׂמָאלֵיהּ. אַהְדְּרֵא לְרַב פָּפָּא לִשְׂמָאלֵיהּ, וּלְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְיַמִּינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא: אֲנָא מַאי שְׁנָא דְּלָא חָשֵׁשׁ לִי? אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ שַׁעְתָּא קָיְימָא לָךְ. מֵחַד בְּתַמּוּז עַד שִׁיתְּסַר בֵּיהּ — וַדַּאי שְׁכִיחִי. מִכָּאן וְאֵילָךְ — סָפֵק שְׁכִיחִי, סָפֵק לָא שְׁכִיחִי. וּמִשְׁתַּכְחִי בְּטוּלֵּי דְּחַצְבָּא דְּלָא חֲצַב גַּרְמִידָא, וּבְטוּלֵּי דְּצַפְרָא וּפַנְיָא דְּלָא הָוֵי גַּרְמִידָא, וְעִיקָּר בְּטוּלֵּי דְּבֵית הַכִּסֵּא. אָמַר רַב יוֹסֵף: הָנֵי תְּלָת מִילֵּי יָהֵיב אַרְבּוֹנָא לִנְהוֹרָא: מַן דְּסָרֵיק רֵישֵׁיהּ יַבִּשׁ, וּמַן דְּשָׁתֵי טִיף טִיף, וּמַן דְּסָיֵים מְסָנֵי אַדְּמִייתִנְיָה כַּרְעָא. תְּלַאי בְּבֵיתָא קְשֵׁי לְעַנְיוּתָא. כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: תְּלָא סִילְתָּא — תְּלָא מְזוֹנֵיהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא רִיפְתָּא, אֲבָל בִּישְׂרָא וְכַוְורֵי — לֵית לַן בַּהּ, אוֹרְחֵיהּ הִיא. פָּארֵי בְּבֵיתָא — קְשֵׁי לְעַנְיוּתָא. נִשְׁוָרָא בְּבֵיתָא — קְשֵׁי לְעַנְיוּתָא. בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת וּבְלֵילֵי רְבִיעִית — שָׁרוּ מַזִּיקִין עִילָּוֵיהּ. אִיסָּרָא דִמְזוֹנֵי ״נְקִיד״ שְׁמֵיהּ. אִיסָּרָא דְעַנְיוּתָא ״נָבָל״ שְׁמֵיהּ. צָעָא אַפּוּמָּא דְחַצְבָּא — קְשֵׁי לְעַנְיוּתָא. מַאן דְּשָׁתֵי מַיָּא בְּצָעֵי — קְשֵׁי לִבְרוּקְתִּי. דְּאָכֵיל תַּחְלֵי וְלָא מָשֵׁי יְדֵיהּ — מְפַחֵיד תְּלָתִין יוֹמִין.

15 חגיגה פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ שׁוֹטֶה? הַיּוֹצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה, וְהַלָּן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְהַמְקָרֵעַ אֶת כְּסוּתוֹ. אִיתְּמַר, רַב הוּנָא אָמַר: עַד שֶׁיְּהוּ כּוּלָּן בְּבַת אַחַת, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ בְּאַחַת מֵהֶן.

1 הנהו תרי אלמי וכו' כתוב בגלגולי הנשמות שקבל הרמ"ע ממהר"י סרוק דהני אלמי היו גלגול אלדד ומידד ע"ש באורך. ואפשר לרמוז אלמי נוטריקון אלדד מידד ועוד רמזתי איזה גרגיר בזה בפני דוד בהעלותך ע"ש:

2 האי באזניהם מיבעי ליה באזניהם דכלהו ישראל. יש להרגיש דאי הכי לימא קרא באזנם ומדכתיב באזניהם ש"מ שתי אזנים לכל ישראל וכמ"ש בזהר הקדוש על פסוק ויקח מידם וכו' ע"ש ועמ"ש בס' לשון למודים א"ח סי' כ"ה ע"ש:

3 והא רגלים מיבעי ליה פרט לבעלי קבים יש להעיר דבבריתא זו עצמה לקמן דף ד' קתני רגלים פרט לבעלי קבין ד"א רגלים פרט לחיגר וכו' ומאי פריך כיון דבבריתא עצמה קתני דבר אחר פרט לחיגר וכו' ויש לישב .

4 שהיה הוא תחילה לגרים. שנצטוה על המילה תחילה והכיר את בוראו. רבינו בצלאל משם הריטב"א ועיין בתוס' ועמ"ש רבינו מהר"י רוזאניס בספרו האמיתי פרשת דרכים ע"ש:

5 מאי דכתיב והבור רק וכו'. שמעתי מפי מהר"ר יוסף אשכנזי ששמע מהמקובל האלהי הרב רבי יצחק לוריא זצ"ל דדייק הכי דקרא קשיא דמדאמר והבור רק משמע דהוי ריקן לגמרי והדר כתיב אין בו מים דמשמע הא מילי אחריני אית ביה אלא ודאי נחשים ועקרבים יש בו דבהא משכחת לה דלפעמים רק לגמרי שהנחשים ועקרבים בחורי וסדקי הבור ולפעמים הבור מלא כשיוצאים מהחורים. לקוטי מהר"א פליף כ"י. והנאני לדעת באר"ש אמרי קדוש רבינו האר"י זצ"ל מתוקים מדבש. ועמ"ש בעניותי לעיל בקונטריס זה פ"ב דשבת בס"ד:

6 ת"ר מעשה בר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין וכו'. בירושלמי פ"ג דסוטה ובתוספתא פ"ז דסוטה מייתי הך עובדא וקאמר שהיו מהלכין מיבנה ללוד והקבילו את ר"י בפקיעין. ובאבות דר' נתן פי"ח אמרו לעת זקנתו של רבי יהושע נכנסו תלמידיו לבקרו ועיין במכילתא פ' בא פי"ו. ורש"י כתב בסוגיין י"ט היה:

7 תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים. אפשר לומר בכפל הלשון לאפוקי תלמיד חבר דאפילו למד רוב חכמתו ממנו אם נתגדל ונעשה קרוב לרבו יכול לחלוק עליו כמ"ש הר"ב ש"ך י"ד סי' רמ"ב ס"ק י"ב לדעת מהר"י קולון ודעמיה. ולכן אמרו תלמידיך אנו ולא גדלנו להיות כחברים רק מימיך אנו שותים: א"נ כלפי מ"ש הרב תרומת הדשן סי' חל"ק דחכם מופלג בדורו חשיב כרבו מובהק א"כ ממ"ש תלמידיך אנו אפשר להבין דהיינו לפי שהוא גדול הדור ואינם תלמידיו ממש. לז"א תלמידיך אנו מצד שאתה גדול הדור דהוי כרבו מובהק. ועוד מימיך אנו שותים כי אנו תלמידיך ממש ויומתק גירסת הירושלמי דקאמר הכל תלמידיך ומימיך אנו שותים כלומר כלהו רבנן תלמידיך כי גדול הדור ומופלג בחכמה אתה. ואנו תלמידיך ממש ומימיך אנו שותים:

8 אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש וכו'. יש להבין טעם הדבר. ותו אחר שאמר א"א לבה"מ בלא חידוש מ"ט סרבו והמתינו לומר לו עד ששאל שבת של מי ושוב מה היתה הגדה ושוב מה אמר בה עד שאמרו לו. ועוד דאה"ך בלי שאלה אמור רבנן עוד דרש. אף הוא פתח. ואפשר שיובן במ"ש הרב הגדול שארנו מהר"י זאבי זלה"ה בסוף דרשותיו במאמרם ז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' שדקדק דהול"ל כל שיראת חטא קודמת לחכמה החכמה מתקיימת כלישנא דקרא ראשית חכמה יראת ה' ואמאי נקט בכינוי. ותו דהרי דואג ואחיתופל וכיוצא בהם. וניחא ליה להרב ז"ל במה שאמר המגיד למרן דלפום חורפא החריף קולט מן האויר מה שאמר החכם בביתו ובחומותיו אחר יגיעתו בעיון נמרץ ואחר שכבר הוציא הדבר לאור החריף קולטו מהאויר. אמנם להוציא לאור מה שקבלה נפשו מהר סיני מפקנא לית ליה כי אם כשקדם לו יראה ודואג ודכוותיה היו קולטים חכמות בחוץ דאמירן בעלמא אבל מה שקבלו מהר סיני לא ידעו ולא יבינו כי לא קדם להם היראה וז"ש קודמת לחכמתו דייקא וחכמתו מתקיימת זהו תורף דברי הרב ז"ל בקצור ע"ש באורך: הבה נא אבא ויגע על פי הבא"ר דהיינו דקאמר רבי יהושע במאמרינו אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש דכיון דכלהו רבנן יראי ה' וקדישי עליונין ודאי מלבם יוציאו לאור חלקם מסיני והוא דבר נעלם מעיני העדה רבנן אחריני שלא קבלו חלק זה מסיני ולא ידעוהו וצריך אני לדעת חידושי תורה שאינם חלקי ונתגלו לבעליהם. ובכל זאת משורת דרך ארץ לא אמרו לו לפי שכאשר יוצא לאור החידוש החריף נקל לו לקולטו מהאויר ואף שלא יהא ירא ה' כדאשכחן בדואג ודכוותיה ולזה הם המתינו עד שאמר להם בפירוש. ומשום הכי אף דשאל במה היתה הגדה היום אפ"ה לא אמרו לו עד ששאל ומה דרש בה. משום דעד שלא אמרו בפרשת הקהל לא היה יכול להבין מאי דרוש. דנהי שהחריף יכול לקלוט מהאויר מ"מ צריך שידע הענין ההוא דתנו רבנן וכשיתן דעתו באותו ענין בחריפותו יכוין לדעת גדולים וקולט מהאויר אבל כל שלא ידע במה עסקי רבנן ודאי לא יוכל לקלוט. ואמטו להכי כששאלם במה היתה הגדה היום אמרו לו לבד בפרשת הקהל ושתקו דהשתא דידע הענין אם ישים אליו לבו מצי לקלוט מהאויר לכן לא אמרו לו דבר עד ששאלם בפירוש ומה דרש בה. ומאחר שרצונו היה למען דעת הדרוש ההוא בפירוש לכן א"ל אח"ך בלי שאלה שלא להטריחו עוד מאחר שידעו באמיתות שרצונו בכך. ועוד יש לפרש בסגנון אחר קרוב לזה וק"ל:

9 מרגלית טובה היתה לי בידכם ובקשתם לאבדה ממני. כן הגירסא בקצת ספרים היתה לי בידכם וצריך ביאור דאתחזי דהאי מרגניתא מתיחסת לדעתו וסברתו אשר מאז ומקדם. וגם לגירסת הספרים מרגלית היתה בידכם משתמען מילוהי דהא מילתא חביבא ליה עד לאחת ולא אשכחן דאמר האי לישנא או כיוצא בה בשאר מילי דאמרי ליה ונראה מכל זה דהוא דבר הצריך לו לדעתו: ואפשר לומר במ"ש התוס' נשים לשמוע אמרינן בירושלמי דלא כבן עזאי דאמר חייב אדם ללמד את בתו תורה עכ"ל ובהכי ניחא מה שפסק הרמב"ם פ"א דתלמוד תורה דכל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות. וכתב מרן בב"י י"ד סי' רמ"ו ובכסף משנה שם דהוא פלוגתא דבן עזאי ור' אליעזר ופסק כר' אליעזר: ועדיין צריכין אנו למודעי דקי"ל דאין הלכה כר"א דשמותי הוא ולגבי דידיה ליתא לכלל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ואמאי הכא פסק כר' אליעזר. אמנם לפי האמור ניחא דראב"ע קאי כוותיה דר' אליעזר כמה דאתמר בירושלמי דאתי דלא כבן עזאי. ועוד הן בה דתנן התם בסוטה ר' יהושע אומר רוצה אשה בקב וכתב רש"י שם בדף כ"א ורבינו עובדיה בפירושו בדברי ר' יהושע לכך אינו טוב שתלמוד תורה ונמצא דר' יהושע נמי אתי דלא כבן עזאי וסבר כר' אליעזר וכראב"ע ומשו"ה פסק הרמב"ם דלא כבן עזאי. ובזה נבא אל הביאור כי הנה ראב"ע אמר אם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע טף וכו' ואפשר דכוונתו להכריח דנשים ליתנהו בלימוד אלא בשמיעה לחוד ודייק לה מדכתיב בקרא למען תרי זמני למען ישמעו ולמען ילמדו דהול"ל למען ישמעו וילמדו אלא דכתיב למען שני פעמים לאפסוקי דנשים באות לשמוע דוקא והא כדאיתא והא כדאיתא והיינו דקאמר אם אנשים וכו' כלומר דמקרא דהפסיק ביניהם מוכח דנשים באות לשמוע אנשים באים ללמוד טף וכו'. ולפי האמור דר' יהושע נמי סבר דלא כבן עזאי וסבר דכל המלמד את בתו תורה וכו' נמצא דהא דראב"ע מסייע ליה וה"ן עוזר לו ודייק לה מקרא. והיינו אומרו מרגלית טובה היתה לי בידכם לי דייקא דזהו סברתו ודרשת ראב"ע אהניא ליה שיטת' ומוכח לה מקרא. אחר כמה שנים בא לידי ס' בירך יצחק שנדפס מחדש ובפ' וילך ראתה עיני שדרך דרך זה בשינוי: ועוד אפשר לומר להרחיב דרך הנז' במאי דחזיתיה לרב רחומי בס' שושנים לדוד שם בסוטה שכתב דר' יהושע פליג על ר"א ופלוגתייהו בתורה שבכתב דלר"א דוקא תורה שבע"פ כאלו מלמדה תפלות אבל תורה שבכתב שרי ואתא רבי יהושע לחלוק עליו דאף תורה שבכתב לא ילמדנה לפי שרוצה אשה וכו' ולכן אינו טוב ללמדה אפי' תורה שבכתב וכו' עש"ב. ולפ"ז אפשר דראב"ע קאי בשיטתו דגם תורה שבכתב אסירא וז"ש נשים באות לשמוע דאף תורה שבכתב שקורא המלך הני נשי ליתנהו בלימוד כי אם בשמיעה הוא הדבר אשר דיבר מרגלית טובה היתה לי בידכם דעד השתא אני אני הוא החולק על ר' אליעזר. ומצאתי סיוע מהכתוב וראב"ע דסבר הכי וזו מרגלית טובה לדעתי וק"ל: ודע דבמאמר זה ובדרשות הסמוכות שדרש ר' אלעזר ן' עזריה ובענין ר' יוסי בן דורמסקי' עם ר' אליעזר הגדול ובדברי התוס' ד"ה ומי כעמך. בכל זה כתבתי בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דף קכ"א ודף קכ"ב ע"ש באורך בס"ד:

10 את ה' האמרת היום וכו' אתם עשיתוני חטיבה א' בעולם דכתיב שמע וכו'. שמעתי רמז כי תיבות את ה' האמרת היום גימטריא זו קרית שמע. וכמדומה שראיתיו באיזה ספר:

11 ולימרו ליה בהדיא. פירש רש"י מיד למה הוזקקו לומר תלמידיך אנו. ובמ"ש פשוט ידיך פירש הוקשה בעיניו שנתן עטרה לאותו מנין והלא מימות אנשי כנה"ג היתה תקנה זו עכ"ל. ומהרש"א באגדתיה כתב דיותר נראה לומר לפי שלא אמר תלמידיך אנו כמו שפירש"י עצמו גבי ולימרו ליה בהדיא ע"ש וכ"כ רבינו שמשון פ"ד דידים שא"ל פשוט ידיך וכו' מפני שלא אמר לו תלמידיך אנו ע"ש: ולולי דבריהם אפשר לומר דמאי דפריך ולימרו ליה בהדיא פירושו מיד על דרך שפירש"י אכן לדרכנו קפריך ולימרו ליה בהדיא מיד אחר שאמרו לו תלמידיך אנו דאחר זה אמר להם אע"פ כן ועם כל זה לא רצו לומר לו עד שא"ל שבת של מי היתה וא"ל של ראב"ע ואח"ך שאל במה היתה הגדה וא"ל פ' הקהל ואח"ך ומה דרש עד שאמרו לו ולמה כבשו דבריהם כל כך היה להם תכף שא"ל תלמידיך אנו וא"ל אעפ"כ לומר לו ואמאי המתינו כל כך. ועל זה השיב משום מעשה שהיה וכו' כלומר דמכח מעשה זה חלו ורגזו שמא יכשלו בלשונם ויענשו ומהפחד שתק"ו יחדיו עד שהפציר כל כך. ובהכי ניחא דבתוספתא גם במעשה רבי יוסי ן' דורמסקית אצל ר' אליעזר קתני דאמר לו ר' יוסי תלמידיך אנו והוכרח רבינו שמשון לומר תנאי היא. ולפי האמור א"ש דלא שאל ולימרו ליה בהדיא דלמה אמרו תלמידיך אנו דהתם נמי א"ל ר' יוסי תלמידיך אנו. אלא שאל על דאח"ך מיד למה לא א"ל כדאמרן. ותנא דבריתא דהש"ס לא חש לאומרו. ובתוספתא הם דברי ר' יוסי ולא חש להגיד ענין פשוט עיניך. ומ"ש פשוט עיניך היינו שאמר לו נמנו וגמרו וזה נוגע לכבודו של ר' אליעזר שחלק על הרוב והוה מה דהוה וכמו שפירשתי בדברים אחדים דף קכ"ב ע"ג בס"ד ע"ש ומשם באר"ה לדרכינו:

12 בכה ר' אליעזר וכו' להכי בכה דע"י שברכוהו ורחקוהו הוכרחו בטרחא זו לעמוד למנין ואלו היה בבית המדרש לא היו צריכין לכך אלא שמרחמי ה' היה שכיונו אל האמת. גליון. נמוקי רבינו בצלאל כ"י. וכ"כ הרמב"ם בפירושו שמדבריו מוכח דהיה זה אחר ענין תנורו של עכנאי. אך יש חולק על זה: וחזה הוית להרב המוסמך מהר"י פינטו בביאורו שדקדק על רש"י במה שכתב בטעם קפידת רבי אליעזר וכתב וז"ל ונראה כשנתישבה דעתו בכה על שהעניש לר' יוסי לקבל עיניו דגם ענוש לצדיק לא טוב מאחר שסוד ה' ליראיו שכיונו להלכה ומה פשעו של ר' יוסי ומיד התפלל שיחזרו עיני יוסי למקומן וחזרו ולא הזכיר חזרת עיניו בבריתא אבל בתוספתא הזכיר זה ובודאי כי באותו פרק שבכה היה זה עכ"ל ויש להרהר על זה דמפורש בש"ס דבכה תכף. ואח"ך קאמר לאחר שנתישבה דעתו. והגם דזה נאמר בלשון תנא נראה שהוא סיום הענין ובתוספתא תנא כל הבריתא וסיים לאחר שנתישבה דעתו וכו' והש"ס מייתי סיום התוספתא ומהש"ס שחיבר הבריתא והתוספתא והיו לאחדים מוכח דזו התוספתא היא כסיום הבריתא והו"ל כאלו שנויה כאחד. והראיה דהבכיה אינו כמ"ש הרב הנז' מהתוספתא דידים והביאה רבינו שמשון פ"ד דידים דתני התם דכשא"ל ר' יוסי בן דורמסקית הענין זלגו עיניו דמעות אמר סוד ה' וכו' ושם בתוספתא דידים לא הוזכר הא דפשוט ידיך ועכ"ז קתני זלגו עיניו דמעות ואי ס"ד דהבכיה היא על שענש לרבי יוסי בתוספתא דידים שלא הזכיר הא דפשוט ידיך לא הול"ל זלגו עיניו דמעות ודוק הטב:

13 הלכה למשה מסיני עמון ומואב וכו' מהתוספתא דידים משמע דהוי ממש הלכה למשה מסיני וכ"כ רבינו שמשון פ"ד דידים דמהתוספתא נראה שהיא הל"מ ממש. ועמ"ש בעניותי בקונט' זה שם פ"ד דמסכת ידים בס"ד:

14 תנו רבנן איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה. בדרושים כתבתי שיש לרמוז דלא יש שטות בעולם כי אם להיות רשע לעבור על התורה ולישאר כך ולמות בלא תשובה. וזה רמז איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה שהולך ערירי בלי תורה ומצות בלילה בגהנם הדומה ללילה כמש"ל. והלן בבית הקברות שאינו קם בתחיית המתים כגון שבכלל עונותיו שהלוה ברבית וכיוצא, והמקרע כסותו שאיזה מצות שעשה שהי"ל להתכסות בהם ע"ד חלוקא דרבנן נתקרעו בכונות ופניות שלא לשמה ולא פעל ברוחניות אלא קבל שכרו בעה"ז, ומאבד מה שנותנין לו שמאבד חלקי נפשו ומקומו שהיה מזומן בג"ע והדעת שנותנין לו דרך גדילתו מאבד ומקלקלו ועוד הארכתי בעניותי בזה ובפירוש פסוקים בס"ד: כרגע נראה לי ס' טורי אבן להגאון אב"ד דק"ק מיץ שנדפס חדש ממש. וראיתי שהקשה דבפסחים דף קי"א תניא לא יצא יחידי בלילה לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות משמע דבשאר לילות לית לן בה. ועל זה צידד ושקיל וטרי בכמה צדדים ומסיק דהכא בשמעתין שלא במקום ישוב וכו' עש"ב ולי ההדיוט לק"מ דהכא מיירי שדרכו בכך כמ"ש מרן בב"י ח"מ סי' ל"ה וז"ל ונ"ל שאין הכונה דפעם אחד שיעשה מאלו דרך שטות מקרי שוטה אלא כשדרכו בכך וז"ש הרמב"ם שדעתו משובשת תמיד עכ"ל וא"כ אותה ששנינו לא יצא יחידי בלילה היינו אפי' במקרה דיש לו צורך לצאת תני תנא דבריתא דלא יצא יחידי בלילי רביעיות ושבתות אבל בשאר לילות כשיש לו צורך במקרה מצי לצאת ואין זה סימן שטות דכל אדם זמנין דאתרמי ליה עסק בלילה ואגב ריהטיה כי נח"ץ ינח"ץ יוצא יחידי בלילה אבל סימן שטות הוא כשדרכו בכך. וכן ההיא דאמרינן פ' כיצד מברכין דגנאי לת"ח שיצא יחידי בלילה משמע הא שאר אינשי אינו גנאי היינו שאין דרכם בכך. אי נמי שידוע שיש לו עסק בלילה והולך לעסקיו ולכך הזהירו שאפ"ה לא יצא בלילי רביעיות ושבתות ות"ח אל יצא. שוב ראיתי להרב תבואות שור י"ד סי' ב' שפקפק בדברי מרן הב"י הנז' אבל הרב פרישה בח"מ והרב ש"ך והרב פר"ח כתבו כדברי מרן. והראיות שהביא הרב תבואות שור לפום ריהטא יש מקום לדחותם. והרב טורי אבן לא זכר ההיא דכיצד מברכין:

15 והלן בבית הקברות. הקשה הרב טורי אבן דהא קאמר דיוצא יחידי בלילה הוי סימן שוטה והשתא שלא בבה"ק שוטה כ"ש בבה"ק והאריך לתרץ ע"ש. וי"ל בפשיטות דהגם דהלן בבה"ק הוי בלילה כמו שפירש"י מ"מ אפשר דהלך ביום בבה"ק ונשאר ולן שם. ואלו עשה כן בשדה לא הוי סימן שטות. אי נמי דיצא עם אחרים בלילה מביתו והנך אזלי והוא לן בבה"ק אשמועינן דהוי שטות. ומיהו יש לצדד בדבר: ובהא דפירש רש"י והלן בבית הקברות בלילה הרב מקום שמואל כתב דאין לו פירוש ומשם בנו פירש דאתא לאפוקי דלא נפרש לן במחשבה על דרך לן בעומקה וכמו שפירשו בעובדא דהחסיד פ"ג דברכות. וקלסיה. ובעניותי אין כאן קושיא דאפשר לפרש דגם לן ביום בבה"ק שינת צהרים הוא שוטה ולזה פירש דדוקא בלילה ותירוץ בנו לא נהירא לי מכמה אנפי כאשר יראה המעיין ודוק הטב:

4 פרשת דרכים פתח ↗

וּבְפֶרֶק קַמָּא דַחֲגִיגָה ג ע"א אָמְרִינַן: דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב שה"ש ז, ב: "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב"? בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁנִּקְרָא נָדִיב, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים מז, י: "נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם". וְכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְלֹא אֱלֹהֵי יִצְחָק וְיַעֲקֹב?! אֶלָּא אֱלֹהֵי אַבְרָהָם שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לַגֵּרִים. וְכָתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת: תְּחִלָּה לַגֵּרִים, שֶׁנִּצְטַוָּה עַל הַמִּילָה טְפֵי מִכָּל אוֹתָם שֶׁלְּפָנָיו. וּלְפִי מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ, דְּתַלְמוּדָא דִידַן סְבִירָא לֵהּ דְּאַבְרָהָם יָצָא מִכְּלַל בְּנֵי נֹחַ לְגַמְרֵי וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב וַאֲפִלּוּ לְהָקֵל, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ן, אֵין צֹרֶךְ לְמַה שֶּׁכָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת, אֶלָּא הוּא כִּפְשׁוּטוֹ, דּוּמְיָא דְכָל גֵּרִים דְּעָלְמָא שֶׁיּוֹצְאִים מִכְּלַל בְּנֵי נֹחַ לְגַמְרֵי, כָּךְ אַבְרָהָם יָצָא מִכְּלַל בְּנֵי נֹחַ לְגַמְרֵי.

6 תלמוד ירושלמי סוטה פתח ↗

וּבֵן עַזַּאי דְּלֹא כְרִבִּי לָעְזָר בֶּן עֲזַרְיָה. דְּתָנֵּי. מַעֲשֶׂה בְּרִבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה וְרִבִּי אֶלְעָזָר חַסְמָא שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין מִיַּבְנֶה לְלוֹד. וְהִקְבִילוּ אֶת רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בִּבְקִיעִין. אָמַר לָהֶן. מַה חִידּוּשׁ הָיָה לָכֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַיּוֹם. וְאָמְרוּ לוֹ. הַכֹּל תַּלְמִידֶיךָ וּמֵימֶיךָ אָנוּ שׁוֹתִים. אָמַר לָהֶן. אֲפִילוּ כֵן אֵי אֶיפְשָׁר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁלֹּא יְהֵא בוֹ דָבָר חָדָשׁ בְּכָל יוֹם. מִי שָׁבַת שָׁם. אָמְרוּ לוֹ. רִבִּי לָעְזָר בֶּן עֲזַרְיָה. וּמַה הָיְתָה פָרַשְׁתּוֹ. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף. וּמַה אָמַר בָּהּ. הוֹאִיל וְהָאֲנָשִׁים בָּאִין לִלְמוֹד וְהַנָּשִׁים בָּאוֹת לִשְׁמוֹעַ. הַטָּף לָמָּה בָא. אֶלָּא לִיתֵּן שָׂכָר לַמְּבִיאֵיהֶן. אָמַר לָהֶן. אֵין הַדּוֹר יָתוֹם שֶׁרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שָׁרוּי בְתוֹכוֹ.

14 חגיגה פתח ↗

14 ברכות פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים גְּנַאי לוֹ לְתַלְמִיד חָכָם: אַל יֵצֵא כְּשֶׁהוּא מְבוּשָּׂם לַשּׁוּק, וְאַל יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה, וְאַל יֵצֵא בְּמִנְעָלִים הַמְטוּלָּאִים, וְאַל יְסַפֵּר עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק, וְאַל יָסֵב בַּחֲבוּרָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, וְאַל יִכָּנֵס בָּאַחֲרוֹנָה לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף לֹא יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה, וְאַל יְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה.

15 ברכות פתח ↗

וְלָא? וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁנָּתַן דִּינָר לְעָנִי בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת, וְהִקְנִיטַתּוּ אִשְׁתּוֹ, וְהָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. וְשָׁמַע שְׁתֵּי רוּחוֹת שֶׁמְסַפְּרוֹת זוֹ לָזוֹ. אָמְרָה חֲדָא לַחֲבֶרְתָּהּ: חֲבֶרְתִּי, בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם, וְנִשְׁמַע מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד מַה פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם? אָמְרָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ: אֵינִי יְכוֹלָה, שֶׁאֲנִי קְבוּרָה בְּמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים. אֶלָּא לְכִי אַתְּ, וּמַה שֶּׁאַתְּ שׁוֹמַעַת אִמְרִי לִי. הָלְכָה הִיא וְשָׁטָה וּבָאָה. וְאָמְרָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ: חֲבֶרְתִּי, מַה שָּׁמַעְתְּ מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד? אָמְרָה לָהּ: שָׁמַעְתִּי שֶׁכָּל הַזּוֹרֵעַ בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה בָּרָד מַלְקֶה אוֹתוֹ. הָלַךְ הוּא וְזָרַע בִּרְבִיעָה שְׁנִיָּה. שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לָקָה, שֶׁלּוֹ — לֹא לָקָה.

« פתח עינים על חגיגה ב׳ ×¢×´×‘ פתח עינים על חגיגה ד׳ ×¢×´× »