פתח עינים על חגיגה ט״ו

1 ומחייוהו שיתין פולסי. בעין יעקב הבי' משם התוס' דמלקו' של מטה ל"ט כי עונש ב"ד מי"ג וג' י"ג ל"ט ולמעלה דעונשין מך' ג' הם שיתין עכ"ד והא דב"ד של מעלה מענישין מך' הוא מפורסם בבבלי פ' ר' עקיבא באגדה על פ' לכו נא ונוכחה. ומהר"ר צבי בתשובה סי' מ"ט צדד בההיא אגדה דקאמר דל עשרין דלא מענשת דלפי האמת גם בדיני שמים מענישין פחות מעשרים אלא דיצחק אע"ה בקש שלא יענישם כמו דור המדבר וכו' עש"ב ודבריו תמוהים שהרי הא דאין מענישין בשמים פחות מבן עשרים הנה אמת ומפורש בירושלמי פ"ב דבכורים. ובזהר הקדוש בכמה דוכתי וגם התוס' הכא פשיטא להו ודוק:

2 אף אתה חזור בך. א"ל ולא אמרתי לך כבר שמעתי מאחורי הפרגוד וכו' תקפיה וכו' אין שלום אמר ה' לרשעים יש להעיר דבפעם א' כבר אמר לר"מ ששמע שובו בנים ובשלמא בפעם ראשונה שאפשר שלא ידע מהבת קול ניחא דא"ל חזור בך. אלא השתא דכבר גלה סודו מה שמועה שמע מאי אהדר ואמר חזור בך. ותו יש להבין האי קרא דאמר ינוקא אין ש' אמר. והדבר פשוט דסבר ר"מ דהגם שיצאה בת קול היה לו להפציר והיה מתקבל וכן כתב הרב מהרימ"ט בתשובה א"ח סי' ח' ששמע משמא דגמרא שטעה אחר ולא הי"ל להשגיח בב"ק דקי"ל כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא ע"ש וכן כתב הרב החסיד וקדוש בראשית חכמה: ואולם גדול בדורו שארינו הרב מהר"א יצחקי פירש שהב"ק אמת ועם כל זה הי"ל לשוב והענין שמרוב חסדיו יתברך כב יכול ימינו פשוטה לקבל שבים וכרוזא קרי בחיל שובו בנים שובבים ומקיץ נרדמים. והיינו דקאמר הב"ק שובו בנים שובבים חוץ מאחר כלומר דאני מעוררן שובו אתיו. חוץ מאחר שאני איני מעוררו. אך אם ישוב מעצמו אין לך דבר עומד בפני התשובה וישוב אל ה' וירחמהו עכ"ד: ולפי העלות פירוש זה יש מי שפירש שזהו כונת הכתוב אין ש' אמר אלהי לרשעים ואמרו רז"ל מכאן שהקב"ה אוהב את הרשעים וצריך ביאור. וע"פ האמור אפשר דזה כונת הכתוב אין ש' אמר אלהי לרשעים. דרשעים גמורים כמו אחר אין הקב"ה קורא אליהם שישובו. מכלל דאם שבים מעצמם מקבלם. וא"כ הטיבו אשר דברו רז"ל מכאן שהקב"ה אוהב את הרשעים דמבואר דאם הם שבים מעצמם מקבלם והיינו דאוהב את הרשעים: אמור מעתה אפשר דזה היה דעת ר"מ דגם שאמר לו שהב"ק אמר שובו וכו' א"ל אף את"ה חזור בך כלומר אתה מעצמך חזור בך דפירוש הב"ק שאינו מעוררך ומשו"ה תקפיה ועייליה לבי מדרשא ורוה"ק נצנצה באותו תנוק וא"ל אין ש' אמר אלהי כלומר שהוא אינו מעורר אבל אם מעצמו חזר הקב"ה מקבלו וכדעת ר"מ ולכן הפציר ר"מ עמו עד עת פטירתו כמ"ש בירושלמי לפי שהבין כונת הב"ק:

3 ר"מ קרא אשכח ודרש וכו' מדלא קמשני בפשיטות ואמר ר"מ קרא אשכח וכו' מורה דר"מ דוקא דריש הכי אך רבנן פליגי עליה ולדעת רבנן ליכא לפלוגי בין קטן בין גדול ומשו"ה הרמב"ם השמיט חילוק זה מגדול לקטן משום שסבר דרבנן פליגי עליה כן כתב הרב ש"ך י"ד סי' רמ"ו בשם הרב הגאון מר אביו. אמנם רבי"ן חסידא עיר וקדיש הרמ"ך בספרו הנחמד יד מלאכי לו תשי"ג יד"ו ערו ערו עד היסוד כלל זה ע"ש באורך ואני בעניי כתבתי קצת על דבריו במקומו בס"ד: ואולם הצע"ר שיש להצטער דאם הרמב"ם סבר דאין חילוק בין גדול לקטן צא ופרנס לי איך עביד עובדא בנפשיה שלמד כל חכמות חיצוניות והוא ז"ל כתב באגרות שלמד כל ספרי ע"ז וכו' ולא עוד אלא דמצינו להריב"ש בתשובותיו סי' מ"ה שכתב דהרמב"ם סמך על הא דר"מ דבגדול שרי והרמב"ם עצמו שרטט וכתב בתחיל' ס' המורה הט אזנך וכו': והנכון בזה מה שכתבתי אני בעניי במקום אחר דסבר הרמב"ם דהא דלגדול הותר היינו שיהיה גדול בתורה ודעתו רחבה גם במילי דעלמא קולע אל השערה ולא יחטיא כמו שהיה ר"מ מקטנותו. ואם יכתוב בחיבור דלגדול הותר. כל אחד יסבור כי גדול הוא ויתיר לעצמו ובנפשו דיבר ולכן השמיטו. ורוח ה' דיבר בו ובפרט בדור יתום כזה שכל תלמיד מחזיק עצמו לרב ויהיו ערומים ולא יתבוששו ה' הטוב יכפר בעד:

4 אמאי ר"מ רמון מצא וכו' יש להעיר אמאי לא אמר דר"מ כדין עבד מקרא דכתיב ולבך תשית לדעתי וכו' ולשיטת הרב ש"ך הנז' דפליגי רבנן ניחא. ולהכי רב שילא קאמר דהגם דלא הו"ל למגמר מ"מ השתא דחזינן דתוכו דוקא אכל אין בו חטא. ואם נאמר דכ"ע מודו דבגדול שרי והודו חכמים לר"מ. אפשר דכאן בתחילה הוא דרש להאי קרא ולא נמלך בהדי רבנן אם מסכימים עמו וסמך על דעתו ולזה היה קטרוג אף דלקושטא הדין עמו מ"מ מדקדק עם חסידיו. וכשיש קטרוג צריך מליץ טוב להזכיר זכותו על דרך שכתבתי בעניותי בקונטריס זה על קמא דף ן' ע"ש: ודרך רמז שמעתי רמון מצא תוכו אכל וכו' כי רמון רצ"ו בגימט' הסר כ"ו נשאר רע וזהו תוכו אכל שם המיוחד גי' כ"ו. והנשאר מספר רע קליפתו זרק עכ"ד ויש לי ההדיוט עוד רמזים בזה בלקוטי בס"ד: