משנת ארץ ישראל על משנה פרה ח׳:י׳

10 מי קירמיון ומי פיגה פסולין מפני שהם מי ביצים – מי ביצים, או מי בצעים, הם מים ספוגי בוץ. משמעות המילה מתבררת מסיפור מלבב אחר: "רבי הוה בעכו, חמתון אכלון פיתא נקייה. אמר לון, מה אתון לתין? אמרו ליה, תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו על מי ביצים שאין מכשירין" ירו', שביעית פ"ו ה"א, לו ע"ג; בבלי, סהדרין ה ע"ב. תרגום: רבי היה בעכו, ראה אותם אוכלין פת נקייה בלשון סגי נהור, שהפת הייתה מעורבת בשיירי בוץ. אמר להם, כיצד אתם לשים אותה, אמרו לו וכו'. התלמיד הורה להם שמי בצעים אינם נחשבים למים, ולכן אין הם מכשירים את העיסה לקבל טומאה. עכו אינה ארץ ישראל, והיא טמאה בטומאת ארץ העמים, וחשוב היה להם שלא לאכול לחם בטומאה. לכן שמחו התושבים על האפשרות ללוש במים שאמנם מלוכלכים ומזיקים לפת, אך אינם מקבלים טומאה. התלמיד התכוון שילושו במי ביצים פת טעימה ויקרה יותר, אך התושבים הבינו שכוונתו למי בצעים, משום שבני הגליל לא הגו את האותיות הגרוניות. כתוצאה מכך לשו את המים במים בוציים, ואף סברו שלחמם אינו מקבל טומאה, וברור שזו טעות הלכתית גסה. התלמוד מסיק מכאן ש"תלמיד אל יורה", שכן רק רב מסוגל לקחת בחשבון את ההשלכות האפשריות ואת השגיאות שהציבור עלול לשגות בהן. לענייננו, מי בצעים הם מים בוציים. קרוב לוודאי שבסיפורו של רבי השתמשו במימיו של נחל נעמן. הנחל נושא עמו אדמה מעמק יזרעאל, וזו מעניקה לנחל חזות של מי בוץ. בזיהוים של הנהרות שבמשנתנו נדון להלן. המשנה מלמדת שמימיהם פסולים למי חטאת.

11 מבחינה הלכתית חשוב להדגיש שמי בצעים כשרים כמקווה, ויש לכך ראיות רבות תוס', מקוואות פ"א הי"ג, עמ' 653, אך הם פסולים למי חטאת, ואפילו מעט מהם פוסל מעיין או נהר.

12 מי הירדן – הירדן הוא הנהר הגדול במזרח ארץ ישראל. חז"ל, בדברם על הירדן, מתכוונים בעיקר לחלקו הדרומי, מים הכינרת ים טבריה או ים גינוסר/גינסרת דרומה, כדברי התוספתא: "נהר היוצא ממערת פמייס, ועובר בימה של סופני, ובימה של טבריה, אף על פי ששמו ירדן, אין מתחשב עם הירדן. איזהו ירדן מבית יריחו ולמטה" בכורות פ"ז ה"ד, עמ' 542. הנהר הזורם ממערת הפניאס המכונה כיום "בניאס" הוא הירדן, אך לדעת המדרש רק החלק הדרומי, מבית ירח דרומה, הוא הירדן ממש. הבבלי הכיר מסורת זו, כשם שהכיר גם מסורות שלפיהן גם החלק הצפוני של הירדן מכונה "ירדן": "אמר רבה בר חנה אמר רבי יוחנן, אין ירדן אלא מבית ירחו ולמטה... תניא נמי הכי: ירדן יוצא ממערת פמייס, ומהלך בימה של סיבכי, ובימה של טבריא, ובימה של סדום, והולך ונופל לים הגדול, ואין ירדן אלא מבית יריחו ולמטה. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמו ירדן, שיורד מדן. אמר ליה רבי אבא לרב אשי: אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה, ויקראו לו ללשם דן בשם דן אביהם, ואמר רב יצחק: לשם זו פמייס, ותניא יוצא ירדן ממערת פמייס" בבלי, בכורות נה ע"א. אם כן, שתי מסורות גאוגרפיות בידינו: האחת, המופיעה במקור הארץ-ישראלי, היא שעיקר הירדן מבית ירח דרומה; והאחרת, שהירדן מתחיל בדן או בפניאס. שני אלו הם אכן מקורות הירדן הצפוני, כדברי רב אשי: "אתון" היינו בני ארץ ישראל, תומכים בהגדרה ה"דרומית", ו"אנן", היינו בני בבל, מכירים את ההגדרה ה"צפונית" שהירדן מתחיל מדן שבצפון תמונה 8 מערת פמיאס, ירדן, בית ירח.

13 ומי הירמוך – הירמוך הוא הנהר הבא מהמזרח ונשפך לירדן מדרום לכינרת. פסולין מפני שהן מי תערובות – אי אפשר לטעון שהירדן והירמוך הם ביצתיים, שהרי אלו נהרות גדולים ואיתנים; על כן מובא טיעון אחר שמימיהם הם מי תערובת, כלומר שאל הנהר נשפכים גם מי ביצות, ושפכי מים מהיישובים הסמוכים. ואלו הן מי תערובות אחד כשר ואחד פסול ונתערבו – אם נשפכים אל הירדן או הירמוך מים פסולים, מי התערובת ממקום המפגש פסולים למי חטאת. לפי המשנה אין חשיבות לכמויות המים שבשני חלקי התערובת, ואכן במקרה זה רוב המים הם בוודאי מי מעיינות חיים. הלכה זו חוזרת במדרש ספרי זוטא, יט יז, עמ' 313. להלן נשנה את דברי רבי המתיר כל תערובת, משום שהזאה כשרה בכל שהוא, גם אם חלק מהמים פסולים להלן, פירושנו לפ"ט מ"א. לשיטתו גם מי תערובת כשרים, ואולי גם מי הנהרות שנזכרו לעיל.

14 לדעתנו מי הירדן והירמוך פסולים משום שהם באים מחוץ לארץ. "כתיב ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלם לחטאת ולנידה. ר' שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן מבית דוד ועד יושבי ירושלם, כשרים לנדה ולחטאת. מיכן והילך מי תערובות הם כשירים לנידה, ופסולים למי חטאת. אמר רבי לעזר מבית דוד ועד יושבי ירושלם כשירים לנדה ולחטאת. מיכן והילך מי קטיפריסות הן פסולין לנדה ולחטאת" ירו', שקלים פ"ו ה"ב, נ ע"א. נראה שזה הדין שבמשנתנו מי הירדן כשרים לטבילה רגילה ופסולים להזאה.

15 אין במפרשים הסבר למה הם פסולים ומדוע התערבו במי הנהרות מים פסולים. ההסבר שהצענו משוער, אבל פותר את הבעייה.

16 הירדן שימש לטבילה פולחנית במסורת הנוצרית. המסורת הזאת קושרת את טבילת יוחנן לירדן ומזהה אותו באחת משלושה זיהויים מנוגדים, כולם מדרום לכנרת בשפך הכנרת, בעמק בית שאן, ומול יריחו. אין צורך לפרש שמשנתנו פולמוסית אנטי נוצרית. הידן אסור כמו הירמוך וכמו כל ארבעת הנהרות שנזכרו להלן, ואין לירדן ייחוד, הסיבה היא הלכתית ולא פולמוסית.

17 שנים כשירין וניתערבו – אם שני מקורות מים כשרים נתערבו זה בזה, כשירין רבי יהודה פוסל – רבי יהודה אינו נותן נימוק לדבריו, אך נראה שהוא פוסל את כל מימי הנהרות. ואכן, התוספתא מלמדת ש"כל הנהרות פסולין לקדש מהן מי חטאת. מודה רבי יהודה במעיין היוצא משני מקומות וחוזר ומתערב במקום אחר כשר" פ"ט ה"א, עמ' 637. ההסבר שמי הירקון והנעמן, שייזכר להלן, הם מי ביצות אינם משכנעים: הירקון הוא נהר איתן, רחב ומימיו צלולים, ורק הפיתוח המודרני גרם לדעיכתו החלקית של הנחל; הנעמן אכן ביצתי, אך כפי שנראה להלן זיהויו כנהר הנזכר במשנתנו מפוקפק. הירדן והירמוך יוצאים ממעיינות חיים, מתערבים בהם מעט מי גופרית, אך מראה המים נקי. כל מי מעיין יש בהם מעט תערובת, על כן קשה לקבל שזו הסיבה האמִתית לפסילת כל הנהרות. כאמור, יש להניח שגם חכמים וגם רבי יהודה מתנגדים לשימוש במי נהר לצורכי מי חטאת. הם מבכרים מעיין כפרי קטן, ליד היישוב, שבו יוכלו כל בני הכפר להתאסף ולחוות את חוויית המצווה. רבי יהודה שייך בדרך כלל לזרם המקל בדיני מי חטאת ראו במבוא, אך כאן גם הוא מחמיר.

18 ארבעת הנהרות

19 מעתה עלינו לעבור לדיון בזיהוי הנהרות. הירדן, הירמוך ונהר פיגאי זיהוים מובטח. פיגא היא בוודאי נהר הירקון היוצא מפיגאי, היא אנטיפטריס איור 34. זיהויו של נהר קירמיון בעייתי יותר. שפך הנעמן הוא למעשה ביצה ארוכה, ולפיכך יש יסוד לטעון שאלו הם מי קירמיון. הסיוע העיקרי לזיהוי זה בא מהמדרש: "כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, אלו שבעה ימים וארבעה נהרות שמקיפין את ארץ ישראל. ואלו הן שבעה ימים: ימה של טבריא, וימה של סדום, וימה של חילת, וימה של חילתא, וימה של סיבכי, וים אספמיא, וים הגדול; ואלו הן ארבעה נהרות: ירדן, וירמוך, וקירומיון, ופיגה" בבלי, בבא בתרא עד ע"ב; מדרש תהילים, כד ו, עמ' קג. רשימת ארבעת הנהרות זהה לרשימת הנהרות שבמשנתנו, ועל כן עלינו לעיין בקשרים שבין המדרש לבין משנתנו.

20 אבי יונה יצא מההנחה שיש לחפש אחר נהרות המקיפין את הארץ. ואכן הירדן הוא באופן כללי גבולה המזרחי של הארץ, הירמוך הוא הגבול המזרחי של הגולן השייך לארץ ישראל ונחל נעמן

21 מתאים כגבול צפוני של הארץ. ברייתת התחומים קובעת גבול המשתרע מעכו בכיוון צפון מערב, וכך נחצה נחל נעמן איור 35, איור 36.

22 איור 36. כתובת רחוב שבה מופיעה, בין השאר, ברייתת התחומין. צילם י' פיקסלר.

23 באותה ברייתא משמשים מי הגעתון נהר געתון הנשפך לים ליד נהריה של היום נקודת גבול נוספת. המשנה, לעומת זאת, מונה את כזיב כנחל גבול, ונחל כזיב הוא אפוא הגבול הצפוני משנה, שביעית פ"ו מ"א. זהו נחל קטן, אך זרמו קבוע כל ימות השנה. כל ההצעות קרובות זו לזו מבחינה גאוגרפית. נחל נעמן הוא הגדול שבהם, ועל כן עדיין הוא ההצעה הטובה ביותר לזיהוי הקירמיון כאחד הנהרות ה"מקיפים" את הארץ וכנהר ביצתי. ברם נהר פיגאי אינו גבול, הוא שוכן במרכז הארץ. אנטיפטריס, שמה המאוחר של פיגאי, מופיעה כגבולה הצפוני של יהודה בניגוד לגליל, על ציר התנועה החשוב שבמישור החוף. אנטיפטריס מופיעה כגבול יהודה גם במסורות אחרות; כאן, למשל, מתארת המסורת את מפגש אלכסנדר מוקדון עם הנציג היהודי. כן מספר רבי יוחנן על עיירות רבות שהיו ביהודה בין גבת גבע, גבעה, גבת ואנטיפטריס ירו', מגילה פ"א ה"א, ע ע"א, ומקבילות רבות בהקשרים שונים. גם בסיפור מותם של תלמידי רבי עקיבא מוזכרים שני היישובים כגבול של מוקד מרד בר כוכבא בבלי, יבמות סב ע"א.

24 הסופר הרומי פליניוס מתאר את ארץ ישראל ומונה סדרת נהרות. אחד מהם, בין הכרמל ועכו, הוא נהר פקידה או בלוס Pacida, Belus היוצא מביצות קנדביה Cendebia. פליניוס אף מדגיש את החול שלאורך הנהר שממנו יוצרים זכוכית. כמעט ברור שהוא מתכוון לנחל נעמן. במפת פויטינגר, שאף היא מהתקופה הרומית, מצוינים ארבעה נהרות: הירדן, הירמוך, הירקון ונהר רביעי הנשפך לים התיכון בין קיסריה לדור, הוא נחל תנינים של היום. כאמור, במפה צוינו ארבעה נהרות, ולפיכך יש מקום לשער שקיים קשר ספרותי בין המקורות, ואפשר שקירמיון מזוהה עם נחל תנינים. לאמִתו של דבר אין צורך לחפש דווקא נהר בגבול הארץ: כשם שהירקון אינו גבול הארץ, גם רשימת שבעת הימים אינם אלו המקיפים את הארץ, אדרבה, הם אף כוללים את סוריה, כפי שנראה להלן איור 37.

25 איור 37א. מצרים לפי מפת פויטינגר. בדלתה של מצרים שבעה נהרות.

26 איור 37ב. פלשתינה הרומית במפת פויטינגר. האיור עוות קמעה כך שהרוחב גדול יותר מהמקור, כדי להבליט את המילים. במפה זו מפת כבישים של ארץ ישראל, כנראה מהמאה השנייה.

27 מסורת קרובה למפת פויטינגר היא הרשימה הגאוגרפית של קלאודיוס פטולמאוס. פטולמאוס מונה שלושה נהרות בשמם היווני התוחמים את גבולות הארץ: נהר כורזיאס Chorseas שפירושו נהר הזהב, כלומר הנהר היפה, שבין דור לקיסריה נחל תנינים כגבול בין סוריה לפלשתינה. לאחר מכן הוא מונה את הירדן ואת נהר סינגס Singas הזורם מהפיראיה, אפשר שכוונתו לירמוך ואפשר – לנהר הנשפך לפרת. חיבור זה אינו מזכיר נהר רביעי, אך מציין שנחל תנינים מופיע כגבול של ארץ ישראל. על כן ניתן להציע שהכורזיאס תנינים הוא הקירמיון. הכורזיאס הוא נהר "זהב", ביטוי המבטא חזות שונה מהמשנה המתארת נהר ביצתי, ברם כפי שאמרנו גם הירדן והירקון אינם באמת ביצתיים.

28 הקשר בין רשימת הנהרות שבמשנתנו ורשימת הנהרות שבמדרש אינו יכול להיות מקרי. יש להניח שהמדרש מנה את הנהרות שבמשנה, או שהייתה ידועה רשימה של הנהרות החשובים בארץ ישראל, ומשנתנו והמדרש עושים בה שימוש עצמאי, כל אחד בהתאם למטרותיו, לכן גם סדר הנהרות שונה להלן נחזור לשאלת הזיקה שבין המקורות. לעומת זאת אפשר לשלול את האפשרות שהמשנה השתמשה במדרש במקורו הקדום של המדרש, שכן סדר הנהרות שונה, ובעיקר אין בה אזכור לשבעת הימים, אף שיש במשנה דיון בים הגדול וב"ימים" אחרים.

29 במדרשים שהבאנו רשימת הנהרות קשורה לרשימת הימים, אבל במקבילות שבירושלמי רשימת הימים נפרדת ושונה במעט בסדרה וגם בנוסחה: " 'כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה'. שבעה ימים הן סובבין ארץ ישראל: ימא רבא, ימא דטבריא, ימא דכובכו סמכו, ימא דמילחא, ימא דחילתא חולתא, ימא דשילחת שליית, ימא דאיפמייא אפמיאה. ויהא ימא דחמץ, דוקליטיאנוס הקווה נהרות ועשאו" ירו', כתובות פי"ב ה"ג, לה ע"ב; כלאים פ"ט ה"ג, לב ע"ג. הירושלמי שואל למה הים של חמץ, היא חומס של היום בצפון סוריה, אינו נכלל ברשימה – מכאן שהאמורא הבין שהרשימה כוללת גם את סוריה. ההסבר של האמורא הוא שים חמץ הוא אגם מלאכותי שנוצר על ידי דיוקליטינוס הקיסר הרומי בסוף המאה השלישית – מכאן שגם האמורא מדבר על גבול סוריה.

30 הים הגדול הוא, כמובן, הים התיכון; ים טבריה הוא הכינרת; ים סומכו סיבכי הוא החולה; ים סדום הוא ים המלח; ים חילתא או חולתא הוא ים אילת, ים סוף במפרץ אילת. הים של שילחת או שליית במדרש תהילים: שריית אינו מזוהה, אולי הוא ים סרבונים, אגם ליד פילוסיון בלוזה של היום בצפון מערב חצי האי סיני. האגם הוא למעשה מלֵחה הקשורה לים סוף. היא נזכרת אצל פליניוס ואצל פטולמאוס. האגם כבר שייך היה למצרים, והוא הים הקרוב ביותר לארץ ישראל מכיוון זה. הבבלי מציין במקום שם זה את "חילתא", והוא כנראה שיבוש, שהרי ימה של חולתא נזכר קודם. ימא דאפמיאה עשוי להיות חלק של הים התיכון ליד אפמיאה שבסוריה, או ים ליד פמיאס פניאס-בניאס של היום, כנראה, ברכת מן שלמרגלות החרמון ממזרח לפניאס. גם אגם קטן זה איננו בגבולות המנהליים של הארץ, ואף מחוץ לתחום ברייתת התחומין.

31 לא כל שבעת הימים הם ממש בארץ ישראל, ואין זו מסורת מדוקדקת. הרשימה לא נוצרה מתוך מניין האגמים בארץ, אלא כיצירה ספרותית. לפי קלאודיוס פטולמאוס למצרים שבעה נהרות ושבעה אגמים. קלאודיוס פטולמאוס מונה שבעה אגמים, ולגבי הנהרות הוא אומר במפורש שאלו הם שבעת הנהרות. במפת פויטינגר, שכבר הוזכרה, מסומנים בארץ שלושה נהרות ירדן, ירמוך ונחל תנינים – המופיע שלא בשמו הקדום, ואפשר שהנהר הרביעי הוא הנילוס המתפצל לשמונה נהרות. הזרוע המזרחית מהווה את גבולו המזרחי של חצי האי סיני, ואולי מדבר סיני נתפס כארץ ישראל; ואם כן יש לה ארבעה נהרות מקיפים. באותה מפה במצרים שבעה נהרות דלתה של שמונה נהרות, אבל המזרחי שבהם נכלל בארץ ישראל – לעיל איור 37. יוספוס בבואו לתאר את הארץ מתפעל מכך שיש לה ימים מלח', ג 53, אך אין הוא מונה את מספרם. בתפיסה הגאוגרפית-כלכלית של העולם היווני, קשר לים משמעו קיום תרבותי ושגשוג כלכלי, ומה שיותר חשוב היותה של הארץ חלק מהעולם היווני-רומי שסביב הים התיכון. כאן פרחו הנמלים וערי החוף. המדרש מתאר, אפוא, את הארץ כארץ מושלמת שיש לה ארבעה נהרות ושבעה ימים.

32 בירושלמי אין מסורת שבעת הימים קשורה לרשימת ארבעת הנהרות, אולם במדרש תהילים ובבבלי הם גובשו למסורת אחת. בפרקנו ארבעה נהרות מפורטים בשמם, ונוסף אזכור כללי של הים הגדול ושל "ימים הרבה". דומה, אפוא, שפרקנו הביא את רשימת הנהרות הגדולים של הארץ שהוא ליקט או הכיר כמסורת ספרותית ממקור כלשהו זה שהשפיע גם על מחבר מפת פויטינגר, ובעיקר על קלאודיוס פטולמאוס. המדרש ערך את דבריו בהשפעת המשנה, ואת רשימת הימים השלים ממקור אחר שבו הייתה הרשימה מנויה.

33 ליקוט ממקורות קדומים מאפיין מדרשים. לעתים הם נוקטים רשימה של דוגמאות המלוקטות ממקורות תנאיים שונים. למשל, המדרש שם בפי פרעה טענה נגד יוסף שהוא מביא כשפים למצרים הרגילה בכשפים: "אמר: מה יוסף תבן לעפרים אתה מכניס? קדרים בכפר חנינא? גזזין בדמשק? חרשין במצרים?" בראשית רבה, פו ה, עמ' 1058. במקבילה נוסף: "כתם לרקם?" תנחומא, וארא יב, עמ' יד. התבואה הרבה בעפרים נזכרת במשנה, מנחות פ"ח מ"ב, המציינת מקום זה כמקור להבאת תבואה. במשנה שם מצוינים עוד מקומות, אך עפרים היא המקום הגלילי הקרוב והמוכר לחכמי המדרש. קדרי כפר חנניה נזכרים בברייתא אחרת תוס', בבא מציעא פ"ו ה"ג, רק גזזי דמשק אינם מוכרים ממקורות תנאיים. הדבר בולט בנוסח שבמדרש תנחומא; ברקם לא היו יותר כתמים כתמי נידה מאשר בכל מקום אחר, אבל הבאת כתמים מרקם נזכרת בהקשר הלכתי מובהק: "כל הכתמין הבאים מרקם טהורין" משנה, נידה פ"ז מ"ג – כלומר, תושביה גויים ואינם מטמאים. המדרש ליקט, אפוא, את הדוגמאות ה"רֵאליות" בעיקר ממקורות קודמים, שכן המשניות והברייתות הן עבורו מציאות חיה, ואפשר ללקט מהן דוגמאות מציאותיות. כך יש להבין גם את רשימתו של המדרש המבוססת על משנתנו.