משנת ארץ ישראל על משנה פרה י״ב:י״א

11 טבל את האזוב ביום – "ביום" הושלם בידי מעתיק אחר, וקיים ביתר עדי הנוסח, והיזה ביום כשר – הניסוח נשמע כאילו בסדר הפעולה יש איזה קושי, ואף על פי כן ההזאה כשרה, אך רק בדיעבד; ברם מההמשך ברור שזו היא דרך המלך להזאת מי חטאת. ביום והיזה בלילה בלילה והיזה ביום פסול – הטבילה של הגבעולים וההזאה שתיהן צריכות להיעשות ביום. אבל הוא לעצמו טובל בלילה – המילה "טבילה" משמשת במשנתנו בשתי משמעויות. הראשונה, טבילת האזוב, ועליה דובר ברישא; והשנייה טבילת הגוף, ועליה מדובר עתה. הכוהן המזה טובל את גופו בלילה, ומזה על עצמו בבוקר. הסדר זה נעשה כדי שההזאה תהיה סמוכה לטבילת הגוף, כדי שלא יתפתח חשש לטומאה. ומזה ביום שאין מזין עד שתנץ החמה – אין להזות בלילה, וכולם שעשו משעלה עמוד השחר כשר – עליית עמוד השחר קודמת להנץ החמה. הנץ החמה הוא זמן ההזאה האידֵאלי, אבל אם הקדים להזות מעליית עמוד השחר ההזאה כשרה. נראה שכאן מדובר בסדר העבודה של המזה עצמו, הוא מכין עצמו מבעוד יום לשעה הגדולה של ההזאה הציבורית.

12 בתוספתא שנינו: "טבל את האזוב בלילה לא שהמים פסולין, אלא שצריך להטביל שניים. הזה בלילה הזאתו פסולה והמים טמאין משום מי חטאת" פי"ב הי"ט, עמ' 641. התוספתא מוסיפה הלכה על המים עצמם: כאשר ההזאה פסולה – המים טמאים. הטבילה של האזוב במים אינה פוסלת את המים, אך ההזאה פוסלת/מטמאת את המים שבכלי.