משנת ארץ ישראל על משנה פרה י׳:א׳

1 כל הראוי ליטמא מידרס – כל חפץ שאם הזב יֵשב עליו ייחשב לטמא מדרס, כגון כיסא, מיטה, סדין, מחצלת, בד המשמש לציפוי ולישיבה עליו וכיוצא באלו, הרי הוא מדף לחטאת – הביטוי "מדף ל..." מבטא חיבור שאינו חיבור של ממש, ועל כן טומאתו קלה ביותר. כלי החטאת אינם נטמאים בראוי ליטמא מדרס, כלומר איננו חוששים שאם יֵשב הזב על ספסל, טהור שיֵשב על אותו ספסל טמא לחטאת. לכן, כלי של חטאת המונח עליהם אינו טמא טומאת מדרס, אבל הוא טמא טומאת מדף. להלן נרחיב בהסבר המונח. בין טמא ו בין טהור – כלי החטאת טמא בטומאת מדף בין אם בצד השני של הספסל יֵשב אדם טמא או טהור. "טהור" כאן משמעו טהור לחולין או לתרומה או לקודש, אבל מובן שטהור לחטאת אינו מטמא את כלי החטאת. ואדם כיוצא בו – לא רק אדם טמא אלא גם טהור לתרומה או לקודש מטמא את החטאת בראויים למדרס, אך לא בטומאת מדרס אלא בטומאת מדף. למעשה המשפט מיותר ובא לרבות את הטהור לתרומה, ובעיקר להדגיש את ההלכה המחמירה.

2 המשנה אינה מגדירה מהן תוצאותיה של טומאת מדף, וגם בכך נעסוק להלן.

3 משנת חגיגה מציגה את ההלכה שהמשנה מבוססת עליה בצורה כללית יותר: "בגדי עם הארץ מדרס לפרושין, בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה, בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש, בגדי קודש מדרס לחטאת. יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה, והיתה מטפחתו מדרס לקודש. יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקדש כל ימיו, והיתה מטפחתו מדרס לחטאת" פ"ב מ"ז. משנת חגיגה קובעת באופן כללי שמדרס של טהור מטמא את החטאת, וקל וחומר מדרס של טמא; אבל אין היא אומרת שהטומאה קלה יותר: אפשר שזו מחלוקת בין המשניות, ואפשר שמשנת חגיגה אינה מדקדקת בלשונה. המשנה עוסקת במדרס, אבל הוא הדין בנגיעה להלן פ"י מ"ו. ייתכן שלפנינו שוב שתי הגישות העקרוניות לטומאת מי חטאת: הגישה המקלה המתבטאת במשנה שלנו שהטומאה קלה מדף הטומאה; ומשנת חגיגה מבטאת במקרה זה את הגישה המחמירה, שטומאת מדרס חלה על מי חטאת.

4 כל הראוי ליטמא טמא מת – להיטמא על ידי טמא מת, כלומר שאב הטומאה מטמא אותו. טמא מת אינו מטמא מדרס זבים פ"ד מ"ו; וכן תוס', זבים פ"ג ה"ג, עמ' 678, וכן "מרובה טומאת החיים מטומאת המתים, שהחי עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם ולטמא בגדים ועל גביו מדף לטמא אוכלים ומשקין, מה שאין המת מטמא" משנה, עדיות פ"ו מ"ב. טומאת "חיים" היא טומאת הזב, שעושה משכב ומושב טומאת מדרס, מה שאין כן מת. עוד אנו למדים מהמשנה בזבים שמדף הוא טומאה קלה, ושהוא מטמא אוכלין ומשקין בלבד. לכך נחזור בסוף המשנה.

5 בין טמא בין טהור – לתרומה או לקודש, רבי אליעזר אומר אינו מדף – ואינו מטמא את החטאת כלל. רבי יהושע אומר מדף – ומטמא את מי החטאת טומאת מדף, שהיא כאמור טומאה קלה, וחכמים אומרים הטמא מדף – ולד טומאה טמא שנגע בחטאת מטמא את מי החטאת בטומאת מדף, והטהור – לתרומה שנגע במי חטאת,אינו – מטמא את מי החטאת בטומאת מדף. רבי טרפון מצטרף לדעת רבי אליעזר: "רבי אלעזר אומר משום רבי טרפון, נוטל טמא מת כלים הטהורים לחטאת, באיסל על כתפו ואינו חושש" תוס', פי"א ה"ה, עמ' 639. רבי אלעזר כאן הוא רבי אלעָזר, תנא מדור אושא, ורבי טרפון כרבי אליעזר, וכידוע, שניהם ממשיכי בית שמאי.

6 בתוספתא ניסוח אחר של ההלכה, ניסוח המסכם את דרכם של תנאים בטומאת מי חטאת בכלל. הברייתא מתמקדת בשלוש הלכות: "1. כל הראוי ליטמא טמא מת, אפילו טמא, אינו מדף. וכל שאינו מדף בתרומה, אינו מדף בחטאת. ולא חידשו טומאה בחטאת דברי רבי אליעזר. 2. אמר רבי אליעזר מעשה בשמעיה איש כפר עותני שהיה בידו לגין מלא מי חטאת, והגיף את הדלת שמפתח טמא טמא מת תלוי בכה. ובא ושאל את רבן יוחנן בן זכאי, ואמר לו: שמעיה צא והזה את מימיך. 3. ורבי יהשע אומר אפילו טהור יש לו מדף" פ"י ה"ב, עמ' 638. חשוב להעיר שרבי אליעזר מסתמך על רבן יוחנן בן זכאי שהיה מתלמידי בית הלל. המקור של החומרה אינה, אפוא, בבית הלל של ימי בית שני, אלא בממשיכיהם מדור יבנה.

7 נתבונן בתוספתא על שלושת חלקיה. ההלכה הראשונה היא שטמא מת אינו טמא מדף, והיא מצויה במשנה והוסברה. אך חשיבות יתרה יש לנימוק של רבי אליעזר "לא חידשו טומאה בחטאת", כלומר לחטאת הלכות טומאה כמו לכל טומאה אחרת: אם אין מדף למת, אין מדף המת מטמא כלום, גם לא מי חטאת. לשיטתו של רבי אליעזר טומאת מי חטאת חמורה, אך בתוך המערכת ההלכתית הקבועה, ואין בה חומרות יתרות שאינן חלק מהמבנה השיטתי של ההלכה. במבוא הרחבנו בסיכום דרכו בנושא. רבי אליעזר נחשב בין החכמים למי שהשווה מידותיו. שיטה זו, המיוחסת לרבי אליעזר בן הורקנוס, עוררה התפעלות בין החכמים: "אמר רבי ישמעאל חיזרתי על כל מדת חכמים ולא מצאתי אדם שמדתו שוה" תוס', יבמות פי"ג ה"ד, ומקבילות. במשנה אחרת מעדיף רבי עקיבא את דברי רבי אליעזר על החולקים עליו, ושוב משום שרבי אליעזר השווה את מידתו משנה, שקלים פ"ד מ"ז, כלומר הייתה לו שיטה משפטית לכידה. כאן אנו רואים את תוצאותיה של מתודולוגיה זאת שלא הייתה מובנת מאליה בתקופתו. עם זאת, אבחנה זו של "השוואת מידות" אינה נכונה על כל הלכות רבי אליעזר ורבי יהושע.

8 ההלכה השנייה מדגימה מהו מדף. המפתח מטמא טומאת מדף משום שהוא מחובר לדלת, אבל אין זה חיבור ממשי במובנו ההלכתי של המונח, ולכן הוא מטמא מדף. במקרה זה אין טומאת מדף למת, ולכן מי החטאת טהורים. ההלכה השלישית מציינת שרבי יהושע מהלך בדרכו במשנה וטוען שחידשו טומאה במי חטאת: מה שברגיל אין המת מטמא, מטמא הוא במדף.

9 אם כן, "טומאת מדף" היא מינוח הלכתי לטומאה קלה. מעמדה הקל נובע בעיקר משום שהולכת הטומאה אינה שלמה ואינה מהווה חיבור "תקני". גם הספרא מברר את המונח ההלכתי מדף: "ג 'וכל כלי עץ אשר ישטף במים', אמר רבי שמעון מה זה בא ללמדינו? אם ללמד שמטמא כלי שטף במגע? והלא כבר נאמר 'והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו', אם הנוגע בו מטמא כלי שטף במגע, הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע? אם כן למה נאמר 'וכל כלי עץ ישטף במים', אלא אילו אוכלים ומשקים וכלים שעל גבי הזב. ד והלא דין הוא ומה אם במקום שעשה משכב תחתיו, לא עשה תחתיו מדף, מקום שלא עשה על גביו משכב, אינו דין שלא נעשה על גביו מדף? תלמוד לומר 'וכל כלי עץ ישטף', מלמד שעושה תחתיו מדף. ה קל וחומר שיעשה על גביו משכב? ומה אם במקום שלא עשה תחתיו מדף עשה תחתיו משכב, מקום שעשה על גביו מדף, אינו דין שנעשה על גביו משכב? תלמוד לומר 'וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא', משכב הוא עושה תחתיו, ואין עושה על גביו משכב. ו קל וחומר שיעשה תחתיו מדף? מה אם במקום שלא עשה על גביו משכב עשה על גביו מדף, מקום שעשה תחתיו משכב אינו דין שיעשה תחתיו מדף? תלמוד לומר 'וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא', משכב הוא עושה תחתיו ואינו עושה תחתיו מדף. ז קל וחומר שלא יעשה תחתיו משכב? ומה אם במקום שעשה על גביו מדף לא עשה על גביו משכב, מקום שלא עשה תחתיו מדף אינו דין שלא יעשה תחתיו משכב? תלמוד לומר 'כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא', מלמד שהוא עושה תחתיו משכב" ספרא, פרשה ג ה"ג-ה"ו, עז ע"א.

10 חמש דרשות לפנינו. הראשונה ה"ג באה להסביר לשם מה נכתב הפסוק "וכל כלי עץ" וכו', מכאן למד הדרשן טומאת כלים ואוכלים שעל גבי הזב. מההמשך ברור שלטומאה כזאת הוא קורא "מדף", והיא כאמור נלמדת מהפסוק. גם במשנת זבים שהובאה לעיל, מה שעל הזב נחשב למדף. בהלכה השנייה ה"ד מנסה הדרשן ללמוד את ההלכה שהזב עושה מדף תחתיו מקל וחומר, אך הקל וחומר נדחה מדיוק הכתוב. בהלכה השלישית ה"ה הוא מנסה ללמוד מקל וחומר שהזב עושה על גביו משכב, ושוב נדחה הקל וחומר מדיוק הפסוק: הזב מטמא במשכב רק מה שמתחתיו, ולא מה שעל גביו – ומה שעל גביו הוא מטמא רק במדף. בדרך דומה דוחה הדרשן את הקל וחומר שהזב יעשה מדף תחתיו ה"ו, ואת הקל וחומר שהזב לא יטמא תחתיו משכב ה"ז. אין כאן, אפוא, מערך הגיוני של חמור וקל, אלא דרשת הכתובים. האבחנה ההלכתית היא בין "תחתיו" ל"על גביו", כמבואר בטבלה.

11 טומאת הזב לפי הספרא רבי אליעזר

12 מונחים הלכתיים רבים נגזרו ממונחים משפטיים או משמות כלים הנוהגים בחיי היום יום. משמעות המונח ההלכתי שאובה מהמונח הרֵאלי, אך אינה זהה לו. למשל, המונחים "רשות הרבים" ו"רשות היחיד". מבחינה משפטית "רשות הרבים" היא רשות השייכת לציבור, ו"רשות היחיד" היא רשות השייכת ליחיד או ליחידים; אבל בדיני שבת "רשות הרבים" מציינת שטח שאינו מוקף קירות ו"רשות היחיד" שטח מגודר בקירות, ולעניין טומאה – "רשות הרבים" מציינת מקום שמשמש ציבור גדול ללא קשר למבנה הארכיטקטוני או למצבו המשפטי. זו גם משמעות המונח "דרך הרבים" לעומת "דרך היחיד". מדף איננו אפוא מדף רֵאלי, אלא מונח הלכתי לחיבור שאינו חיבור, נגיעה קלה; "תחתיו" מציין מקרה שהטמא יושב או שוכב על חפץ ומטמאו טומאת מדרס; "על גביו" מציין שהוא מעל הטומאה, במצב של ספק נגיעה.

13 דוגמה נוספת למדף היא משנת טהרות: "רבי יוסי אומר אם מסר לו תיבה מלאה בגדים בזמן שהיא רוצצת טמאין מדרס, אם אינה רוצצת טמאין מדף אף על פי שהמפתח ביד הבעלים" פ"ח מ"ב. "רוצצת" היא מצב שהבגדים ממלאים את כל התיבה והמכסה מהדק את הבגדים וכמובן גם נוגע ולוחץ עליהם, כך שהמכסה הנמצא מעל הבגדים נשען על הבגדים. לכן אם הזב יושב על התיבה, הוא יושב על הבגדים ומטמאם מדרס; אולם אם הבגדים אינם דחוסים, הוא מטמא את המכסה ואת התיבה המחוברת לו טומאת מדרס, אבל לא את הבגדים, שכן אב הטומאה אינו יושב או עומד על הבגדים, אבל הם טמאים טומאה קלה, טומאת מדף.

14 כוחה של טומאת מדף שהיא מטמאה רק אוכלים ומשקים, ומובן שגם מי החטאת הם כמשקים. בהמשך התוספתא מובא תיאור ציורי של דיון בין רבי ישמעאל לרבי יהושע. רבי ישמעאל מציג את עצמו כשואל תמים, אך נראה שהוא מהלך בשיטת רבי אליעזר: "מעשה ברבי ישמעאל שהיה מהלך אחר רבי יהשע. אמר לו הטהור לחטאת, שהסיט את המפתח שהוא טהור של תרומה, מהו טמא או טהור? אמר לו טמא. אמר לו, ולמה? אמר לו שמא היתה בידו טומאה ישנה, או שמה ישכח ויסיט את הדבר הטמא . אמר לו, וכי אינו אלא שהסיטו ודיי. אבל נראין דבריך בדבר הראוי לטמא מדרס. או שמא היתה בידו טומאה ישנה, או שמא ישכח ויסיט את הדבר הטמא. השיאו לדבר אחר. אמר לו, ישמעאל אחי, היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דדיך מיין? אמר לו, כי טובים דדיך. אמר לו, אין הדבר כן שהרי חברו מלמד עליו לריח שמניך טובים. וחכמים אומרים הטמא מדף והטהור אינו מדף הטמא שאמרו טמא מת ולא טמא מדף" תוס', פ"י ה"ג, עמ' 638. רבי יהושע חושף את טעמו להחמרות במי חטאת "שמא היתה בידו טומאה ישנה, או שמא ישכח ויסיט". החומרות הן, אפוא, סייג להרחקת הטומאה.

15 רבי ישמעאל מקבל את ההסבר של מורו, רבי יהושע, לגבי המשנה, אך לגבי שאלתו על חשש ההיסט הוא מציע עמדת ביניים, מעין אלו שפגשנו במחלוקות רבות. רבי יהושע מתחמק מהדיון, ללמדך שטעמו אינו נובע רק מהחשש והסייג "שמא ישכח". סייג כזה אינו מתאים כהסבר לכל ההחמרות, כפי שטוען רבי ישמעאל, ודומה שהוא לבוש הלכתי-טכני למגמה של החמרה כללית, אולי אף מטעמים רגשיים אימת טומאת החטאת. המחלוקת ההלכתית מופיעה במשנה הבאה, ושם רבי ישמעאל כחכמים.

16 המחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע היא גם במקרה נוסף, מקרה הקרוב לשאלתו של רבי ישמעאל: "1. רבי אומר טהור לחטאת שהסיט את רוקו ואת מימי רגליו של טהור לתרומה, טמא. 2. הסיט את דמו, הרי זה טהור. 3. הסיט את השרץ ואת הנבלה ואת שכבת זרע, רבי אליעזר מטהר ורבי יהשע מטמא" תוס', פ"י ה"ד, עמ' 639. היסט הזב מטמא, היסט טומאת מת אינו מטמא, והיסט השרץ נתון במחלוקת. הברייתא נוקטת עמדת ביניים, שהרי ראינו שרבי יהושע אומר שגם טמא מת מטמא מי חטאת בטומאת מדף, והוא ייטמא גם במקרה השני.

17 בירושלמי סוטה מובאת אגדה ובה מעין ויכוח הלכתי בין חגי הנביא לבין הכוהנים. הנביא מייצג כמובן את ההלכה של חז"ל, והאגדה מותחת ביקורת על הכוהנים שאינם יודעים הלכה אלא מחמירים ומקלים מדי. אכן, לפי הסיפור המקראי בחן חגי הנביא את הכוהנים בשתי שאלות: "1. הן ישא איש בשר קֹדש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל – היקדש? ויענו הכהנים ויאמרו, לא. 2. ויאמר חגי אם יגע טמא נפש בכל אלה – היטמא? ויענו הכהנים ויאמרו, יטמא" חגי ב יב-יג. לפי פשוטם של דברים עמד חגי על כך שהטומאה עוברת מחפץ לחפץ, אך קדושה אינה עוברת. הכוהנים הם המומחים לדבר, הם יודעי דת ודין ויודעי ההלכה ומוריה; אבל חז"ל רואים בכך בחינה שבה נכשלו הכוהנים חלקית. כך דורש הירושלמי בסוגריים השלמות הבהרה שלנו:

18 תמן אמרין שתי שאילות שאלן חגי הנביא, אחת השיבו אותו כראוי, ואחת לא השיבו לו כראוי. 1א. 'הן ישא איש טמא בשר קודש בכנף בגדו', כנף תחילה, בשר קודש שיני, לחם ונזיד שלישי, ויין ושמן ומאכל רביעי – וכי יש רביעי בקודש? ויענו הכהנים ויאמרו, לא. לא השיבו אותו כראוי, שיש רביעי בקודש. 1ב. ויאמר חגי 'אם יגע טמא נפש בכל אלה, היטמא?' אם תהיה כנף טמא נפש ונגעה בכל אלה – היטמא? 'ויענו הכהנים ויאמרו, יטמא'. השיבו אותו כראוי. דמר רבי ירמיה רבי חייה בשם רבי יוחנן: קודם עד שלא גזרו רביעי בקודש שאלן, ולמה הוא מקללן? כאינש דבעי עילה על חבריה כאדם שרוצה עילה להתלונן על חברו. וביתא מה אכפה לה? לא דו אמר והשאלה השנייה מה אכפת לו, הרי על זו, על השאלה הראשונה, ענה, 'ואשר יקריבו שם טמא הוא'. כמה דמר רבי סימון בר זבדי, גולגולתו שלארנן היבוסי מצאו תחת המזבח. 2. רבי אחא בשם רבי אבא בר כהנא, בקיאין היו בהיסיטות ולא היו בקיאין במדפות. 2א. 'הן ישא איש טמא בשר קודש ...'. 2ב. שאלן, טמא מת מטמא בהיסט? 'ויענו הכהנים ויאמרו, לא'. השיבו אותו כראוי, שאין טמא מת מטמא בהיסט. 2ב. שאלן, טמא מת עושה מדף? 'ויענו הכהנים ויאמרו, יטמא'. לא השיבו אותו כראוי, שאין טמא מת עושה מדף נמצא שהכוהנים החמירו. 3. רבי תנחומא רבי פינחס בשם רבי לוי, על החמישי בקודש שאלן. 3א. 'הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו', כנף תחילה, ובשר קודש שיני, לחם ונזיד שלישי, יין ושמן רביעי, ומאכל חמישי. שאלן, וכי יש חמישי בקודש? 'ויענו הכהנים ויאמרו, לא'. השיבו אותו כראוי, שאין חמישי בקודש. ולמה הוא מקללן? כאינש דבעי עילה על חבריה. וביתא מה איפכה ליה? 'ויאמר ואשר יקריבו שם טמא הוא' " ירו', סוטה פ"ה ה"ב, כ ע"ב.

19 נתמקד בפרשנות השנייה, שהיא החשובה לענייננו. הכוהנים סבורים שטמא מת אינו מטמא בהיסט, אבל מטמא במדף. המדובר בקודש שדיניו קרובים לחטאת, והכוהנים צדקו בהלכה הראשונה וטעו בשנייה. שיטת רבי יהושע היא שיטת הכוהנים, שהרי לדעתו יש למי חטאת מדף גם בטמא מת.

20 המדרש אינו היסטורי ואינו משקף את ימי חגי הנביא, אבל הוא משקף את הבנתם של האמוראים. לדעתם דעתו של רבי יהושע, שהיא דעת הכוהנים השוגים, בטלה לחלוטין והיא בבחינת טעות. יתרה מזו, במדרש משתקף הוויכוח ההיסטורי הרֵאלי עם הכוהנים, אך לא עם כוהני ראשית בית שני, אלא עם הכוהנים שהם הכירו בשלהי ימי הבית השני ובדור יבנה ואולי גם מאוחר יותר. לכוהנים הלכה משלהם, וזו הלכה מחמירה, בפרטים שונים ובעיקר במי חטאת. מאפיינת אותה ההחמרה הבלתי לכידה מבחינה משפטית. רבי יהושע מעניק לה איזשהו גוון משפטי בהנמקה של סייג, אבל מבחינתם של הכוהנים זו פשוט החמרה בכל הבא ליד. איננו יודעים עד כמה מייצגת ספרות חז"ל את ההלכה הכוהנית עצמה, אבל ההדים שלה, אלו שנשתמרו בספרות חז"ל, מלמדים על החמרה מצד אחד, ועל פריצת המבנה המשפטי של הלכות טהרה מצד שני. עם זאת, גם הכוהנים עושים שימוש במונחים ההלכתיים: "מדף", "טמא מת", "זב", מדרס", "תערובת" וכיוצא באלו. במבוא הרחבנו בשאלה זו של שקיעי תורת הכוהנים, ולהערכתנו קטעים רבים ממשנת פרה משקפים אותה, שכן הלכת רבי יהושע מבוססת על הלכת הכוהנים בנושא דידן כמו בנושאים אחרים.