מהר"ם על סנהדרין ס״ה

1 במתני' והנשאל בהם באזהרה ופירש"י והנשאל בהם שבא ושואל בהם להגיד לו כו' כגון שאול וצ"ע למה תני התנא לשון והנשאל הל"ל והשואל שבא ושואל בהם ובקשתי ולא מצאתי בכל המפרשים טעם על זה ונראה דמשום הכי קתני נשאל משום דדרכם היה שהאיש או העושה מעשה האוב ומעלה את המת שואל אותו שבא לשאול בו את מי אעלה לך כמו שמצינו במעשה דשאול לכך נקרא אותו שבא לשאול נשאל:

2 ברש"י ד"ה באזהרה דאל תפנו ואזהרה דמכשפים גופיה מלא ימצא וכו' פירוש מכשפים היינו האיש העושה מעשה האוב ומעלה את המת ושואל אוב דכתיב בהאי קרא מפרש רש"י דהיינו האיש העושה מעשה האוב ומעלה את המת ושואלו אבל התוס' מפרשים שואל דקרא בנשאל שהוא הבא לשאול ומכשף לעשות לו מעשה האוב ושואל להגיד לו כגון שאול:

3 בתוס' ד"ה מאן תנא השתחואה וכו' תימה וכו' א"כ בהשתחואה רלא כתיב כרת ממקום קרבן ליפטר וכו' מקשין העולם נימא דמשום הכי מחייב בהשתחואה משום דאתקש לזביחה כדאמר לעיל בפרקין סנהדרין דף ס"ג גבי האומר אלי אתה וכו' לר"ע פשיטא דהיינו מגדף מהו דתימא עד כאן לא מיחייב ר"ע קרבן אלא במגדף דכתיב ביה כרת אבל הכא דלא כתיב ביה כדת אימא לא קמ"ל דאיתקושי איתקוש דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו א"כ מהאי טעמא ליחייב נמי קרבן בהשתחואה דהא השתחואה נמי איתקש לזביחה וכדהקשו התוס' לעיל סנהדרין דף ס"א ד"ה מניין לרבות השתחואה וכו' ואין זה קושיא כלל דהא דקאמר לעיל גבי האומר אלי אתה קמ"ל דאיתקושי אתקוש וכו' אין ר"ל שחייב קרבן מטעם ההיקש אלא ה"ק דכיון דאיתקיש הוי כאילו כתיב נמי כרת גבי אלי אתה ולכך לר"ע דלא בעי מעשה ומחייב גבי מגדף ה"נ חייב באומר אלי אתה אבל מ"מ למ"ד דלא מחייב קרבן בדבר שאין בו מעשה גם באומר אלי אתה ובמשתחוה לא מחייב אע"ג דאתקיש לזביחה תדע דהא לרבנן אליבא דר"ל לא מחייב קרבן לא באומר אלי אתה ולא בהשתחואה אע"ג דפשוט הוא דלענין קטלא נמי אית להו לרבנן הקישא דהא תנן לעיל במתניתין אחד המשתחוה ואחד המקבלו לאלוה וע"כ טעמו הוא משום דאיתקש לזביחה כדפירש"י לעיל ואין בזה שום חילוק ולכך הקשו התוס' שפיר דליפטר בהשתחואה מקרבן אפי' לר"ע דכיון דאיתקיש לזביחה הוי כאילו כתיב ביה כרת מ"מ לא כתיב ביה כרת במקום קרבן כמו במגדף דכרת וכרת במקום קרבן שני דברים הן ולכך אע"ג דמחייב ר"ע במגדף מ"מ בהשתחואה לא לחייב והא דלא הקשו התוס' קושיא זו נמי לעיל גבי האומר אלי אתה מנא ליה דמחייב קרבן לר"ע הא עד כאן לא מחייב ר"ע במגדף אלא משום דכתיב ביה כרת במקום קרבן כמו שמקשין התוס' הכא גבי השתחואה יש לחלק דלעיל באומר אלי אתה אתי ליה שפיר דהא פריך לר"ע פשיטא היינו מגדף ומשני מ"ד וכו' אבל הכא דלא כתיב כרת קמשמע לן כיון דאתקיש וכו' הוי כאילו כתיב ביה כרת וכיון דכתיב ביה כרת הוי בכלל מגדף דהיינו מגדף ממש ובמגדף חייב קרבן מטעם דכתיב ביה כרת במקום קרבן אבל בהשתחואה לא שייך לומר דהיינו מגדף ולכך הקשו התוס' קושיא זו בהשתחואה ולא הקשו גבי האומר אלי אתה אבל לפי האמת בתירוץ שמתרצים התוס' הכא בהשתחואה מתורץ ג"כ באומר אלי אתה ודו"ק:

4 בא"ד ויש לומר דרבי עקיבא אליבא דדבריהם דרבנן קאמר וכו' ר"ל דלעולם לר"ע מחייב קרבן בכל דבר שאין בו מעשה אפילו היכא דלא כתיב ביה כרת במקום קרבן והא דקאמר ר"ע בכריתות במגדף טעמא דכתיב כרת במקום קרבן לא קאמר זה אלא לדבריהם דרבנן לדידי בלאו האי טעמא חייב קרבן וכו' אלא לדידכו אודו לי מיהת וכו':

5 ד"ה הואיל וישנו בלב וכו' ויש לומר מדכתיב גבי נינוה וכו' נראה דצריך לומר ויש לפרש וכוונת התוס' לפרש פירוש אחר ואינו תירוץ על פירש"י וק"ל:

6 תוס' ד"ה הואיל וישנו בקול וכו' ובספרים ישנים לא גרסינן עדים זוממין והכי גרסינן אלא אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בקול וכי פריך וקול לר' יוחנן לאו מעשה הוא לא פריך אלא אעדים זוממין וכו' פירוש אבל גבי מגדף ומקלל אביו ואמו ומסית וכו' קאי שינויא דהואיל וישנו בקול ולא הדר מיניה אלא לגבי עדים זוממין אלא שיש לדקדק דמשמע מדברי התוס' דתי' זה לא מתיישב אלא לפי הספרים ישנים דלא גרסי' שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול אלא גרסי' שאני מגדף והדר משינויא דשני לעיל שאני מגדף הואיל וישנו בלב ומאי דוחקיה להתוס' לכל זה הא אפילו לספרים שלנו דגרסינן שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול ופריך וקול לרבי יהודה לאו מעשה היא נימא נמי דלא פריך אלא אעדים זוממין אבל לענין מקלל אביו ומסית ומדיח ונביא שקר קאי שינויא דשאני הואיל וישנו בקול וצריך לפרש דסבירא להו להתוס' דבשלמא לגרסת הספרים ישנים דגרסי שאני מגדף הואיל וישנו בקול והדר משינויא דשאני דישנו בלב ופריך וקול לרבי יהודה לאו מעשה וכו' ומשני אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה איכא למימר דלא הדר משינויא דישנו בקול אלא לגבי עדים זוממין אבל לגבי מגדף קאי שינויא דישנו בקול ואם כן הוא הדין מקלל ומסית ומדיח ונביא שקר כולהו מתרצין בהאי שינויא דהואיל וישנו בקול אבל לספרים שלנו דגרסי אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול וגבי מגדף קאי שינוייא הואיל וישנו בלב ולא הדר מיניה אם כן כי הדר פריך וקול לרבי יהודה לאו מעשה הוא ומשני אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראייה ולא שייך למימר דלא הדר משינויא דהואיל וישנו בקול אלא לגבי עדים זוממין לחוד דהא כי הדר מהאי שינוייא לגבי עדים זוממין לגמרי הדר מיניה דכיון דמעיקרא לא אתמר האי שינויא אלא לגבי עדים זוממין אם כן כי השתא הדר מיניה לגבי מה דקאי וממילא בטל האי שינויא לגמרי ולכך לפי ספרים שלנו לא יתיישב תירוץ זה ודו"ק:

7 ד"ה מעלה בזכורו וכו' ולא יתכן בבעל אוב דשאול רצה לומר שהרי אשה היתה והא דלא הקשו התוס' מן הפסוק הכתוב בתורה בסוף פרשת קדושים ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני וגו' דהתם איכא למימר דאשה דקרא איירי במעשה אוב דנשאל בגלגולת דמקרי נמי בעל אוב כדקתני בברייתא דהכא אבל בבעל אוב דשאול ליכא למימר דנשאל בגלגולת הוה דהא כתיב בהדיא בקרא דהעלתה לו את שמואל וגם אמרה האשה ראיתי איש זקן עולה מן הארץ וליכא לפרש דנשאל בגלגולת הוי פירושו דעל ידי מכשפות ושאלת הגלגולת מעלה את המת דא"כ מאי פריך גמרא אברייתא דקתני דנשאל בגלגולת עולה כדרכו וכו' עולה להיכן קא סליק וכו' אלא ודאי נשאל בגלגולת לא מעלה שום דבר אלא להמכשף יש לו גלגולת אחת של איזה בריה דמונחת על הארץ נעשה במכשפות שעונה לכל מה ששואל וא"כ ליכא למימר דבעלת אוב דשאול נשאל גלגולת הוה ולכך הקשו התוס' שפיר וק"ל: