מהר"ם על סנהדרין ד׳

1 בגמרא ואימא כולהו למצוה וכו' ר"ל דהא פשיטא דלמצוה בעי לזרוק על הד' קרנות ואם כן כל הד' קרנות דכתיבי בקרא כולהו למצוה ואין כאן שום יתור ואם כן אחת לעיכוב מנלן ומשני כפרה בכרי לא אשכחן ולכך אם לא זרק כלל אפי' על קרן אחת פשיטא דמעכב הכפרה והשתא לפי האמת צ"ל הא דקאמר רב הונא וב"ה אומר שלש למצוה ואחת לעכב לאו דוקא דהא כל הד' קרנות דכתיבי אתי למצוה ואחת דלעכב אתי מסברא ואם לא שנפרש הא דקאמר שלש למצוה לאו אקרנות דקרא קאי אלא אקרנות דמזבח קאי ור"ל הזאת ונתינת ג' קרנות מהד' הוו למצוה דלעכב לא בעינן כ"א אחת והג' הנותרים מזין למצוה:

2 ברש"י ד"ה בחלב אמו יכול בחלב אמו אבל בחלב אחר מותר לבשל כצ"ל:

3 בתוס' ד"ה ורבנן ירשיען כתוב בפ' במה בהמה וכו' כצ"ל וקאי אשני בני עלי חפני ופנחס ואמר התם דפנחס לא חטא מדמייחסו הכתוב דכתב בן אחיה בן אחיטוב בן אי כבוד בן פנחס בן עלי הכהן ופריך והא כתיב אשר ישכבון וגו' ומשני ישכבן כתיב:

4 ד"ה כלהו סבירא להו יש אם למקרא וכו' חריות של דקל פירוש של תמרים היו מביאים ומניחים אצל המזבח ומפרש בגמרא משום דכתיב כפות אחד ללולב ואחד למזבח ורבנן מפרשי כפת כתיב כצ"ל:

5 בא"ד משום דרבי לוי מפרש התם טעמא אחרינא ר"ל דרבי לוי מפרש התם דלא פליגי רבי יוחנן בן ברוקא ורבנן בקרי וכתיב וטעמו של רבי יוחנן בן ברוקא לאו מן המקרא נפק אלא סברא רמז לקילוסין של ישראל מה דקל זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל וכו' כדאיתא התם דף מ"ה:

6 בא"ד ובפרק לולב הגזול תני נמי ר"ע אומר כשם שלולב א' ומפרש בגמרא משום דכתיב כפת לא אתמר כן שם בגמרא בפירוש אלא דבברייתא איתא התם פרי עץ הדר אחד כפת תמרים אחד וכו' משמע דכפת כתיבי מקשין התלמידים והא גבי לולב נמי מכחשי הקרי והכתיב אהדדי דהקרי מצריך שני לולבין והכתיב אינו מצריך כי אם לולב אחד וכל היכא דמכחשי אהדדי סבירא ליה לר"ע יש אם למקרא וגבי לולב סבירא ליה לולב אחד ואם כן דריש המסורת ודוחק לומר דר"ע כרבי יוחנן בן ברוקא סבירא ליה דלמזבח נמי בעינן חריות של דקל ואם כן דרש התם המקרא והמסורת מן המקרא יליף דבעינן תרי כפות דהיינו אחת ללולב ואחת למזבח ומן המסורת יליף דלא בעינן ללולב כי אם אחת דאי לאו המסורת ה"א דלולב בעינן תרי לולבין דאם כן לר' לוי דמפרש דרבי יוחנן בן ברוקא בטעמא אחרינא כדלעיל מאי איכא למימר גם לא מצינו בשום מקום לר"ע דאית ליה דבעינן חריות דקל לגבי מזבח דלא שמעינן לה משום תנא כי אם מר' יוחנן בן ברוקא ונראה לי דגם התם דריש ר"ע שניהם המקרא והמסורת ומן המסורת יליף לולב אחד ומן המקרא יליף דלהוי לשון כפות לשון אגודה שיהא דבר שהוא נפרד וראוי לאגדו וזהו לולב דאל"כ הוה אמינא דהוא חרותא דהוא ענף כדאיתא התם בדף ל"ב אמר ליה רבינא לרב אשי ממאי דהאי לישנא כפות תמרים דלולבים היא אימא חרותא ומשני בעינן כפות וליכא כדאיתא התם ועוד פריך התם ואימא תרתי כפי דתמרים ומשני כפת כתיב וכתבו שם התוס' כפת כתיב בהאי כ"ע מודו דיש אם למסורת וצריך טעמא עכ"ל ולפי מה שכתבתי אתי שפיר ואפשר דהתוס' סבירא להו דכפת בלא וי"ו דקרי נמי משמע לישנא דאגד אבל כדי ליישב הקושיא דלעיל נראה לומר דמהקרי דכפות ילפינן דהוא לשון כפיתה ואגודה ואף על גב דשם משמע דרבי יהודה דסבירא ליה במתניתין דהתם שאם נפרד יאגידנו ומפרש בגמרא בברייתא דדריש לה מדכתיב כפות תמרים כפות אם היה פרוד יכפתנו משמע אבל תנא קמא דמתניתין דהתם לא סבירא ליה הכי מכל מקום כולי עלמא מודו דילפינן מספות דבעינן דבר הראוי לאגוד ולכפות אלא שהתנא קמא לא מצריך לאגדו אבל מכל מקום דבר הראוי לאגוד בעינן ועיין בר"ן ודוק נראה לי:

7 בא"ד ומיהו קשה מרבי עקיבא דלא דריש אלא מקרא לחוד ר"ל שם בקידושין גבי בגדו לא דריש רבי עקיבא כי אם המקרא לחוד:

8 ד"ה ורבנן נפשת כתיב תימה דרבי ישמעאל סבר לקמן יש אם למסורת והיינו כרבנן וכו' לרבי ישמעאל למה לי תרי קראי וכו' יש לדקדק למה להו להתוס' להביא ראיה דרבי ישמעאל סבר יש אם למסורת כדי להקשות לרבי ישמעאל תרי קראי למה לי הא אי נימא נמי דרבי ישמעאל סבר יש אם למקרא כר"ע כל שכן דתקשה טפי למה לי לרבי ישמעאל קרא דהנוגע במת בנפש דרביעית דם ממת אחד מטמא הא אפילו מתרי מתים מטמא כמו לר"ע ונראה דהא דקאמרי התוס' והיינו כרבנן דדרשי נפשת ר"ל דהואיל ואשכחן דרבי ישמעאל סבר יש אם למסורת מסתמא ררבנן דר"ע דקאמרה הגמרא דס"ל נפשת כתיב היינו ר' ישמעאל דהוא בר פלוגתיה לקמן גם בפ' המקשה ודריש נפשת לרביעית דם ממת אחד וא"כ תרי קראי למה לי והוצרכו התוס' לדייק הכא דאי בלא זה הוה מצי לתרוצי דדלמא רבי ישמעאל דריש קרא דעל כל נפשות מת לא יבא לשום דרשה אחרינא אבל השתא דמוכח דרבנן דר"ע היינו ר' ישמעאל וקאמרה הגמרא ורבנן נפשת כתיב א"כ ש"מ דדריש רבי ישמעאל מקרא דנפשת מת דרביעית דם ממת אחד מטמא א"כ שפיר קשיא תרי קראי למה לי ואי לא מסתפינא הוה אמינא דראוי לגרוס והיינו רבנן דדרשי נפשת וכו' ודו"ק:

9 ברש"י ד"ה בפרשת קדש וכו'. נראה לי דצריך להיות בפרשת כי יביאך כתיב לטטפת חסר וי"ו ובפרשת שמע אבל בוהיה אם שמוע כתיב לטוטפות מלא וכו' ור"ל חסר וי"ו בין פ"א לתי"ו ואף על גב דבפרשת כי יביאך כתיב וי"ו בין טי"ת לטי"ת אין נפקותא באות וי"ו כ"א באותה וי"ו שבין פ"א לתי"ו דהוא מורה על לשון רבים:

10 ד"ה יראה כל זכורך כתיב וקרינן יראה תרווייהו דרשינן יראו כל זכורך שיראו פני השכינה. יראה משמע שיתראו לפניו שהוא בא לראותך הקיש ראייתך לראייתו כדרך שהקב"ה בא לראותך כך בא ליראות לו מה הוא רואה אותך כשהוא שלם וכו' אף אתה רואה אותו בשתי עיניך כך היא הגירסא בדש"י שלפנינו ויש ליישב דרש"י סבירא ליה דהמסורה שהוא יראה בחיר"ק הוא פירושו יראה כל זכורך ר"ל שיראו זכורך פני השכינה והמקרא שהוא יראה בציר"ה הוי פירושו כל זכורך יתראו לפניו שהוא ר"ל הקב"ה בא לראותן וקאי בין המקרא דהיינו יראה בציר"ה ובין המסורה דהיינו יראה בחיר"ק תרווייהו אזכורך ר"ל שזכורך יראו אותו וזכורך יתראו לפניו שהקדוש ברוך הוא רואה אותן והקיש ראיתך לראיותו כדרך שהקדוש ב"ה בא לראותך דהיינו המקרא שהוא יראה בציר"ה כך בא ליראות לו ר"ל כך בא הקדוש ברוך הוא להיות נראה לעם זכורך שהם יראו אותו והוא מתראה מהם וזהו ר"ל לראות והוא המסורת שהוא יראה בחיר"ק שזכורך יראו אותו והוא מתראה מהם מה הוא רואה אותך כשהוא שלם דהיינו ליראות והוא המקרא יראה בציר"ה שיתראו לפניו והוא רואה אותך אף אתה רואה אותו בשתי עיניך דהיינו ליראות שהוא בא להיות נראה והוא המסורת יראה בהיר"ק שזכורך רואה אותו והוא גראה וכן הוא ממש בפירש"י בריש מסכת חגיגה וז"ל שם יראה יראה כתיב וקרינן יראה יראה כל זכורך פני האדון דמשמע רואה את השכינה יראה כל זכורך את פני האדון משמע שהאדון בא לראותך הקיש הכתוב ראייתך לראייתו כדרך שבא לראותך כן הוא בא ליראות ממך מה לראותך בשתי עיניו אף ליראות מן האדם בשתי עיניו של אדם עכ"ל רש"י שם:

11 בתוס' ד"ה לטטפת וכו'. י"מ משום דכתיב ולטוטפות וגורעין וי"ו דבריש התיבה וכו'. ר"ל וי"ו דלפני הלמ"ד דברישא כתיבא מוסיפין אותה בסוף התיבה בין פ"א לתי"ו והוי לשון רבים אבל הוי"ו דבין טי"ת לטי"ת לא משמע לשון רבים ור"ת מפרש פירוש דגמרא אינו רוצה לומר דילפינן לה מדכתיב וי"ו בין פ"א לתי"ו דהא בכולהו לא כתיבא שום וי"ו בין פ"א לת"ו וגם אינו רוצה לומר במוסיפין הוי"ו דבריש התיבה דולטוטפות בין פ"א לתי"ו דהא כבר הוכיחו התוס' דבאמצע התיבה לא שדינן אלא ר"ל מדכתיב ולטוטפות וי"ו קודם הלמ"ד משמע לשון ריבוי רמרבה אות אחת ולא גריס בגמרא לטטפות הרי כאן ד' וי"ו בין פ"א לתי"ו אלא גריס ולטוטפת הרי כאן ד' ר"ל וי"ו קודם הלמ"ד מרבה עוד אחת הרי כאן ד' וכן גבי נותר הוי נמי הכי עיין שם ביבמות דריש הוי"ו ה"א דוהנותר לשון ריבוי הוא ה"נ הכא דרשינן הוי"ו והלמ"ד לשון ריבוי עיין שם ואע"ג דבפרשת והיה אם שמוע דהיא פרשה אחרונה לא כתיב ולטוטפת וי"ו למ"ד בריש התיבה כי אם בפרשת והיה כי יביאך אעפ"כ נקט לה הגמרא בסוף דאורחא הגמרא למנקט התיבה שממנה בא הריבוי לבסוף ובספר חכמת שלמה מפרש הא דקאמרי התוס' לעיל וגורעין וי"ו דבריש התיבה ומוסיפין בסוף התיבה דרוצה לומר הוי"ו שבין שני הטיתי"ן מוסיפין אותה בסוף התיבה בין פ"א לתי"ו ולא ירדתי לסוף כונתו דהא פשוטו מבואר כמו שפירשנו ובאמת שהרא"ש בהלכות ס"ת כתב ז"ל ואין לומר גורעין ומוסיפין ודורשין ושקלינן וי"ו דבין טי"ת לטי"ת ושדינן בין פ"א לתי"ו דלא אשכחן אלא בתחלת התיבה וסופה וכו' אבל לשון התוס' דהכא שכתבו וי"ו דבריש התיבה משמע כדברי ועוד דאם לא כך תקשה לן דהכל טעמא מאי דלמה לה להגמרא למנקט וי"ו שבין טי"ת לטי"ת ולא נקטא הוי"ו דבריש התיבה דהיא הוי"ו שקודם הלמ"ד כמו דנקט התם וי"ו דויסף ואפשר דהביאו לספר ה"ש לפרש כן משום דכתבו התוס' בסמוך ור"ת מפרש דוי"ו דולטוטפות דריש וכו' דמשמע מתוך הלשון דלעיל לא הוה מפרש דדריש הוי"ו דקודם הלמ"ד אלא הוי"ו דבין טי"ת לטי"ת אבל אין זה ראייה כלל דהכי קאמר דלעיל מפרש מהטעם דגורעין הוי"ו דבריש התיבה ומוסיפין אותה בין פ"א לתי"ו ורבינו מפרש דוי"ו דולטוטפת דריש לשון ריבוי בלא שום גרעון ותוספת וק"ל ובספר התרומה סימן ר"ה מפרש דלעיל ר"ל דגורעין הוי"ו שבין טי"ת לטי"ת ור"ת מפרש דגורעין הוי"ו שקודם הלמ"ד ומוסיפין אותה אחר הפ"א ודורשין לשון רבים אבל דברי התוס' דהכא אי אפשר לפרש כן שהרי כבר הוכיחו דאין מוסיפין ודורשין באמצע התיבה כמו שהביאו ראיה מפרק הערל וספר התרומה לא הביא שם הגמרא כצורתה על נכון ע"ש בדבריו:

12 ד"ה טט בכתפי שתים כו'. דלא מצינו בתורה כתובים אלא בד' פרשיות לשון זה דהתוס' אינו מדויק דאי ר"ל רלא מצינו בתורה שכתובים טטפת כי אם בד' פרשיות זה אינו דהא לא כתובים כי אם בשלשה פרשיות דבפרשיות קדש לא כתיב טטפת כלל ויש לישב דר"ל דלא מצינו בתורה כתובים מענין של תפילין כי אם בארבעה פרשיות דבפרשת קדש כתיב ג"כ והיה לך לאות על ידך וכן בכל הארבע הפרשיות כתיב וקשרתם לאות על ידך וגו' ואי גרסי' בתוס' דלא מצינו בתורה כתובים אלא ארבע פרשיות וכו' ולא בד' בבי"ת מתיישב טפי:

13 ד"ה כדרך שבא לראות וכו'. פירש הקונטרס כררך שבא לראותך כן בא ליראות וכו'. ולפ"ז קאי יראה אהקב"ה וקאי יראה אזכורך וכו' כצ"ל דברי התוס' אלו צריכין ישוב אבל נראה שבספרי התוס' לא היה כתוב ברש"י התחלת הדבור כמו שכתב בספרים שלפנינו שכתוב בפירוש רש"י יראה כל זכורך וכו' יראה כל זכורך שיראה פני השכינה יראה משמע שיתראו לפניו שהוא בא לראותן כל זה לא היה כתוב בספרי התוס' ולא היה כתוב בספרי התוס' בפירוש רש"י כ"א סוף הדבור שלפנינו כדרך שבא לראות וכו' כדרך שבא הקב"ה לראותך וכו' ומפרשים התוס' דברי רש"י שמפרש המסורת שהוא יראה בחיר"ק דרוצה לומר שהקב"ה יראה את זכורך המקרא שהוא יראה בציר"ה רוצה לומר שכל זכורך יהיו מתראים ר"ל שהקב"ה יתראה להם והם יראו אותו וזה פירוש הגמרא כדרך שבא לראות כך בא ליראות ר"ל כדרך שבא הקב"ה לראות זכורך שהוא יראה בחיר"ק כך בא ליראות ר"ל להיות נראה לזכורך שהוא יראה בציר"ה שזכורך יראו אותו והיינו ממש הפירוש שכתבו התוס' בריש חגיגה בשם רש"י וז"ל שם פי' רש"י כדרך שבא הקב"ה לראותך דהיינו בשתי עינים כך אתה בא לראות אותו בשתי עיניך עכ"ל שר"ל לפירוש רש"י לראות היינו שהקב"ה רואה אותך דהיינו יראה בחיר"ק וליראות היינו שאתה רואה את הקב"ה והקדוש ב"ה בא להיות נראה לך דהיינו יראה בציר"י והשתא יתיישב שפיר לשון התוס' דהכא דקאמרי על פירוש רש"י ולפ"ז קאי יראה אהקב"ה וקאי יראה אזכורך וכו' ובחגיגה מקשים התוס' על פי' רש"י דלפי פירושו קאי מלת בא דקאמר גמרא אהקב"ה ולא יתכן ביאה גבי שכינה שהיא בכל מקום עוד דדריש המסורת קודם אדרבה היה לו לדרוש המקרא קודם ר"ל דלפירוש רש"י כדרך שבא לראות דפירושו שהקב"ה בא לראות והוא יראה בחיר"ק שהוא המסורת וליראות שהקב"ה בא להיות נראה לך ואתה תראה אותו שהוא יראה בציר"ה שהוא המקרא ואם כן מקדים גמרא המסורת למקרא והנה מתוך לשון קושית התוס' דבריש חגיגה מבואר בהדיא שהם מפרשים דברי דש"י ממש כאשר כתבנו ודו"ק:

14 בא"ד לכך פירש ר"ת איפכא כדרך שזכורך בא לראות את פני השכינה שהקב"ה רואהו בשתי עיניו וכו'. כצ"ל וכן הוא בהדיא שם בתוס' בריש חגיגה וז"ל על כן גריס ר"ת יראה יראה מה לראות בשתי עיניו שהאדם בא להתראות לפני המקום בשתי עיניו של מקום אף האדם בא לראות את המקום בשתי עיניו מבואר בהדיא שר"ת גריס כגמ' איפכא כדרך שבא ליראות כך בא לראות מה ליראות בב' עינים כך לראות בב' עינים ופי' ליראות שהאדם בא להתראות לפני השכינה שהשכינה רואה אותו בב' עיניו כך לראות שאדם בא לראות פני השכינה בב' עיניו של אדם ומפרש ג"כ יראה בציר"ה שהוא המקרא הוי פירושו שזכורך בא להתראות פני השכינה דהיינו שהקב"ה רואה אותם וזה ליראות ויראה בחיר"ק שהוא המסורת הוי פירושו שזכורך יראה את פני השכינה וזהו לראות והשתא יהיו מתורצים כל הקושיות של התוס' דהכא ודריש מסכת חגיגה דלפירוש ר"ת קאי מלת בא אאדם ולא אהקב"ה וגם נקט בגמ' ליראות קודם שהוא המקרא וגם קאי המקרא והמסורת אזכורך ולא אהקב"ה ולפי דברינו עלה הכל כהוגן ודברי רש"י דהכא ודריש מסכת חגיגה הם בסיגנון אחד וגם דברי התוס' דהכא ודריש מסכת חגיגה הכל עולים בקנה אחד ודו"ק נ"ל:

15 ד"ה דרך בישול אסרה תורה וכו' וקשה לפ"ז דחלב ומתה בחלב פירוש אם בישל חלב או נבלה בחלב אסרינן וכו' וכי תימא דשאני התם דמרבויא דקרא יליף לה הא קאמר התם דלא צריכא קרא וממשמעותיה דגופיה דקרא אתי כדאיתא התם ואי איתא סברא זו די"מ דדרך בישול אסרה תורה ר"ל דמשמעותא דקרא הוא דוקא דבר שאין בו כבר שום איסור כי אם השתא דבשיל ליה ביחד ואם כן היאך אתי דין מבשל חלב או מתה בחלב ממשמעותיה דקרא הא כבר הוא אסור בלא בישול החלב ודו"ק: