מהר"ם על סנהדרין ס״ד

1 בתוספות ד"ה מרקוליס אר"ת קילוס שמה הא דאמר ר"ת כן משום שהוקשה לו דהיאך היה מותר לחז"ל לקרותה בשמה הא כתיב ושם אלהים אחרים לא תזכירו וכל עבודת כוכבים שאינה כתובה בתורה אסור להזכיר' ומרקוליס אינה כתובה בתורה לכך אמר ר"ת דאין שמה מרקוליס אלא קילוס שמה וכו' ועיין בסמ"ג מל"ת לב דכן משמע שם שזה היה קשה לר"ת לכך פירש שקילוס היה שמה וראיתי מי שמרבה בפלפול שלא לצורך לתרץ דלמה כינו אותה חכמים לקרותה מרקוליס היה להם לקרותה קוליס ולמה הוסיפו תיבת מר ונראה לתרץ דאם כינו אותה לקרותה קוליס הוה אמינא דלכך קראוהו כך בשביל שאסור להזכירה בשמה שזה היה ידוע בימי חכמי המשנה והגמ' שהכותים היו קורין אותה קילוס וחז"ל קראו אותה קוליס אבל לא הוה ידעינן דמצוה להחליף וכו' לכך הוסיפו תיבת מר שפירושו ל' חילוף לאשמועינן שמצוה להחליף שם ע"ז ולהפך משם לשון שבח ללשון גנאי ולפרש מרקוליס שהחליפו שמה לקוליס ולקלון שמצוה להחליף כמו שדרשו חז"ל וכו' ועוד מקשין שהיה להם לחז"ל לקרותו בשם מר קילוס שהיה משמע חילוף קילוס כלומר גנאי גם זה אינה קושיא כלל דהמצוה הוא להחליף שמה ובמה שהוסיפו תיבת מר לא היה בזה שום חילוף שם וגם נראה לי שהיה אסור לקרותו כך משום ושם אלהים אחרים לא תזכירו שהרי אף על גב שהיו מוסיפין תיבת מר מכל מקום היו מזכירים שמה וראיה מקל נבו דאמרינן לעיל דעיקר שם הע"ז היה נבו כדכתיב בקרא עולא היה קורא אותו קלנבו ואפשר שלכך קראה אותו כך כלומר קלון נבו ואפילו הכי אמר ליה רבא והא כתיב שם אלהים אחרים לא תזכירו וכל שכן אם היו קורין אותה מרקילוס:

2 ד"ה אף על גב דמתכוין לבזויה ולעובדה בבזוי וכו' צריך עיין מה רצו התוס' במה שכתבו לעבדה בבזוי הא אי מתכוין לעובדה מה שייך לומר דמכוין לבזויה ועוד אי מתניתין איירי במתכוין לעובדה בבזוי מה מייתי מינה לרב מנשה ואמר ליה זרק אבן למרקוליס תנן היא מתניתין איירי במתכוין לעובדה בהכי ורב מנשה פשיטא דלא היה מכוין לעובדה חלילה וצריך לומר דרצה לומר כגון דדרך עבודתה לפוער או לזרוק אבנים לפניה והוא עשה לאיזה קינטור ועבדה דרך בזוי וזרק האבנים בגופה ונתכוין לעבדה בבזוי ולכך אף על גב דנתכוין לעשות עבודתה דרך בזיון סוף הוא עובדה ואין זה שינוי דרך עבודתה למקרי שלא כדרכה דהא מכל מקום עבודתה חיא זריקת אבנים ולכך חייב וסוגיא דרב מנשה הכי אזלא דר"מ היה סבר דזורק אבן למרקוליס תנן אבל זורק אבן במרקוליס אף על גב דמכוין לעובדה בכך דרך בזיון אינו חייב מיתה ומכלל דהמתכוין בעצם לבזותה בכיון ולא לעובדה בכך אלא לבזות הוא מותר לגמרי ואמר ליה הזורק אבן במרקוליס תנן דהיינו אפילו מכוין לעובדה בבזוי חייב מיתה ואם כן מי שאינו מתכוין לעובדה בבזוי אלא לבזותה כמו רב מנשה הוא פטור מן המיתה אבל מכל מקום איסור עבד וק"ל כן נראה ליישב הסוגיא ע"ד התוס':

3 ד"ה קתני עבודת כוכבים וקתני מולך וכו' אבל הכא דייק מרישא וכו' רצה לומר דהמקשה לא ממתניתין דהכא דייק דמתניתין זו לפרושי דינא אתי אלא ממתניתין דלעיל קא דייק דקתני אלו הן הנסקלין וכו' וקא חשיב העובד ע"ז הנותן מזרעו למולך ובעל אוב וכו' ואילו פעור ומרקוליס לא קא חשיב ודאי משום דבכלל עבודה זרה חן וקא חשיב מולך ודאי היינו משום דאינו בכלל ע"ז שמע מיניה דמולך לאו ע"ז הוא:

4 בתוס' ד"ה שלש כריתות וכו' וקשה לרבי דאית ליה בריש מי שהיה טמא דמגדף היינו מברך השם ובספ"ק דשבועות מוקי כי דבר ה' בזה לפורק עול וכו' כצ"ל וי"ל דבריש מי שהיה טמא פליג התם רבי ורבי נתן ורבי אית ליה התם דמגדף היינו מברך השם ורבי מוקי נמי בסוף פ"ק דשבועות דף י"ג כי דבר ה' בזה וגו' דפורק עול וכו' וא"כ לרבי ליכא כרת שלישי דע"ז בפ' שלח לך דהנהו כריתות דפ' שלח לך דכתיב גבי מגדף וגבי את דבר ה' בזה לאו בע"ז איירי וליכא כאן כ"א שני כריתות דכתיבי גבי מולך בפ' קדושים ואתא חד למולך עצמו למ"ד מולך לאו ע"ז הוא או למעביר שלא כדרכה למ"ד מולך ע"ז וחד לע"ז כדרכה וא"כ כרת בע"ז שלא כדרכה מנלן:

5 בא"ד ואכולהו כתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות פי' גם על מולך דכתיב בהאי קרא כי כל אשר יעשה וגו' ונכרתה והוי כאילו נכתב כרת גבי מולך וא"כ כתיב תלתא כריתות גבי מולך שתים בפרשת קדושים ואחד בפרשת אחרי מות ומוקמינן שנים מהן לע"ז אחד לכדרכה ואחד לשלא כדרכה באם ענין למולך ואחד למולך עצמו דס"ל השתא דמולך לאו ע"ז הוא:

6 בא"ד ואף על גב דהוי ליה טפי לאוקמיה לגופיה וכו' קושיא זו לא תליא במאי דפירש השתא דכולהו ג' כריתות כתיב גבי מולך דכי נמי הוה ס"ל דחד כתיב גבי ע"ז בפ' שלח לך ותרי כתיבי גבי מולך בפרשת קדושים ומוקי הנהו תרי דכתיבי גבי מולך חד לע"ז שלא כדרכה וחד למולך איכא נמי לאקשויי דלמא תרוויהו אתי למולך גופיה ואתי כרת השני לעושה עבודת מולך לשאר ע"ז דהיינו מעביר בנו שלא כדרכה וקושיא זו ענין בפני עצמה ואלעיל קא מהדר:

7 ד"ה למעביר בנו ובתו שלא כדרכה תימה כיון דמולך ע"ז הוא תיפוק ליה מההוא כרת דאוקמינן לע"ז שלא כדרכה יש לתמוה על דברי התוס' הללו הא אע"ג דכבר מוקמינן חד כרת לע"ז שלא כדרכה היינו בזובח ומקטיר והשתחואה לע"ז שלא כדרכה וכדילפינן בגמרא לעיל מזביחה דיצאה מן הכלל ללמד מה זביחה שהיא מיוחדת עבודת פנים והשתחואה יצא ללמד על עצמה אבל שאר עבודות אע"ג שהן דרך כבוד כגון גיפוף ונישוק לא מחייבי בשלא כדרכה לכך אצטריך שפיר כרת בפני עצמו למעביר בנו ובתו לחייב ככל שאר ע"ז שלא כדרכה אע"ג שהעברת בנו אינו עבודת פנים וכן פירש"י בכאן ולמ"ד מולך ע"ז וכו' בא הכתוב לחייב עלה אף בשאר ע"ז שאין דרכן בכך שלא מצינו אלא זיבוח וקיטור והשתחואה וצ"ל דהתוס' לא ס"ל כפירש"י אלא ס"ל דאע"ג דלעיל אמרי' מה זביחה שהיא מיוחדת עבודת פנים היינו דוקא לענין חיוב מיתה דנפקא לן מפסוק דזובח לאלהים יחרם דזביחה שהיא עבודת פנים יצאה מן הכלל ללמד על הכלל כולו אבל לענין כרת כי מוקמינן ההוא כרת יתירה דכתיב גבי מולך לע"ז באם אינו ענין ולחייב בע"ז כרת אף בשלא כדרכה ככל עבודות שלא כדרכה הוה דינא הכי דמנ"ל לחלק ולומר דקאי האי כרת דוקא אעבודות פנים וכיון דהאי כרת קאי אכל עבודות שיחייב בהן בשלא כדרכה א"כ גם מעביר בנו ובתו בכלל ולכך הקשו התוס' שפיר דל"ל כרת בפני עצמו למעביר שלא כדרכה הא בכלל כרת דמוקמינן לכל שאר העבודות שלא כדרכה הוא ותירצו דאי לא הוי כתיב אלא חד כרת לא הוה מוקמינן לשאר עבודות שלא כדרכה אלא למעביר לחוד דהוי מסתבר לן טפי לאוקמי לגופיה כיון דס"ל השתא דהעברת בנו ובתו עבודה היא לע"ז ולא חוק בעצמה וק"ל:

8 ד"ה וכי שלשה עולמות יש וכו' דלעולם הזה נפקא לן מקראי דמולך באם אינו ענין כצ"ל ונ"ל דהתוס' לפי סברתם אזלי דפירשו בדבור שלפני זה מולך עצמו כתיבי ג' כריתות אתא חד לע"ז כדרכה וחד לע"ז שלא כדרכה וחד למולך ובקרא דכי דבר ה' בזה כתיב הכרת דס"ד להתוס' השתא דאתי נמי לע"ז לכך הקשו התוס' לר"ע נמי אע"ג דהוא ס"ל דמגדף הוא מברך השם אפ"ה איכא עדיין ג' כריתות בע"ז בקרא דמולך בלאו האי דהכרת תכרת דכתיב בקרא דכי דבר ה' בזה ולכך כי נמי דריש ר"ע הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב אותו כרת דאתי לעוה"ז ל"ל הא כבר כתיב כרת בע"ז לעה"ז בקראי דמולך מיהו ר"ע איכא למימר דלא דריש וכו' והא דדריש ר"ע הכרת בעה"ז תכרת בעה"ב לא לענין ע"ז דריש לה אלא לענין פורק עול ומגלה פנים:

9 בא"ד וי"ל דר' ישמעאל הוה דריש קראי דמולך וכו' ר"ל דר' ישמעאל לא יליף ע"ז כדרכה מקראי דמולך אלא מקרא דאת ה' מגדף ונכרתה ומכי את דבר ה' בזה הכרת תכרת ונכרתה אתי לעה"ז הכרת לעה"ב תכרת דברה תורה כלשון ב"א והג' כריתות דכתיבי גבי מולך תרי מנייהו אתי לע"ז שלא כדרכה אחד לעולם הזה ואחד לעולם הבא וכרת הג' למולך עצמו או אפכא תרי למולך ואחר לע"ז שלא כדרכה זהו תמצית כוונת התוס' בדבור זה אבל מקשין התלמידים דלפי זה לא כתיב כרת לעה"ב או במולך עצמו או בע"ז שלא כדרכה וא"כ מאי דוחקיה דר' ישמעאל לומד דדברה תורה כלשון בני אדם הא יש כאן ו' כריתות ונוקי תרי עע"ז כדרכה אחד לעה"ז ואחד לעה"ב וכן ב' לע"ז שלא כדרכה וכן ב' למולך עצמו ול"נ דאין זה קושיא דלא מסתבר ליה למדרש הכי דהא תלתא כריתות כתיב בקראי דמולך ותלתא בקראי דשלח לך בפ' את ה' הוא מגדף וע"כ הוה צריך לאוקמי הנך דבפרשת שלח לך תרי מנייהו לע"ז כדרכה לעה"ז ולעה"ב וא' מהן לעה"ז לע"ז שלא כדרכה או למולך והג' כריתות דכתיבי בקראי דמולך חד מנייהו לעה"ב לע"ז שלא כדרכה ותרי למולך לעה"ז ולעה"ב או בהפך וא"כ השני בריתות של ע"ז שלא כדרכה דאתי חד לעולם הזה וחד לעולם הבא לא יהיו כתובים גבי הדדי אלא חד בקרא דמולך וחד בפרשת שלח לך וזה נראה לו דוחק דכל שנכרת בעולם הזה ולעולם הבא ראוי הוא שיהיו הבריתות של עולם הזה ושל עולם הבא כתובים גבי אהדדי וק"ל: