מהר"ם על בבא מציעא צ״ח

1 בא"ד אי איתא איתא אלמא מספקא ליה והא עבד רב נחמן וכו'. פי' ופשיטא דלית ליה הא דרב ושמואל:

2 ד"ה משכחת לה וכו' עד ובלא פי' הקונטרס תקשה לרב יהודה וכו'. פי' בלא פ"ה דפי' דלרב יהודה פדיך אלא אפי' אי הוה שייכא הקושיא ופירוקא דגמרא לרב נחמן או למי שיהיה כלומר בלא סוגיית הגמ' יקשה מן המשנה בעצמה לרב יהודה למה נשבע כיון דאין כאן כ"א חדא פרה:

3 בא"ד ולעיל דמצריך הודאה משום דאינו יודע הוי כפירה. לרווחא דמלתא כתבו כן דהא בלא טעם זה מוכרח להצריך ההיא דהודאה כדי שיהא מחויב שבועה דאורייתא דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה הכי נמי וכו' ודו"ק:

4 בא"ד ועוד אמר ר"ת דרב יהודה מוקי מתניתין נמי כרב נחמן ואיכא חדא דהודאה וכו'. יש לדקדק א"כ מה הקשה ר"י לעיל בבא מציעא דף צ"ז בד"ה ביום שהיתה שאולה מתה דכתבו התוס' בגמ' מוקי לה רב נחמן כשיש עסק שבועה ביניהם וקשה לר"י מה צריך לאוקמא הכי וכו' עד דהכי נמי מפרש בגמרא מתניתין דקתני זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע וכו'. והא הכא בדבור זה כתבו התוס' דאפי' לרב יהודה צריך ג"כ לומר גבי זה אומר שאולה וזה אומר שכורה דנשבע דאיכא חדא דהודאה וצריך לומר על כרחך דר"י דלעיל ס"ל כפירוש ריב"א דהכא דלא כר"ת ודו"ק:

5 בא"ד והכי פריך וכו'. הא דהוצרכו התוס' לפרש דברי המקשה כך ולא הניחו דברי המקשה כפשוטו רק היה להם לפרש דלרב יהודה נמי מוקי מתניתין באיכא חדא דהודאה ולכך משני שפיר דהרי על כרחך משתבע דכדרכה מתה כיון דאיכא חדא דהודאה אלא דאם כן הקשה למה ליה לשנויי על ידי גלגול לשנויי בקצרה כגון דאיכא חדא בהודאה דהוי מודה מקצת ולכך ישבע. ולכך צ"ל דהמקשה הקשה באופן אחר כמו שפרשו התוס' לכך הוצרך לשנויי ע"י גלגול ודו"ק: