מהר"ם על בבא מציעא ט״ז

1 ד"ה בההיא הנאה וכו' והוי כאלו אמר וכו' תימה א"כ לפי זה האי מימרא דרב שייכא באידך מימרא דרב דלקמן בסמוך האומר שדה זו לכשאקחנה וכו' ובההיא אין הלכה כרב דאתי' אליבא דר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדלקמן והיינו סברת ר"ת דכתבוה התוס' בדבור שאחר זה דפסק דאין הלכה כרב בהא והתוס' כתבו לקמן דבהאי מימרא דחזר ולקחה קי"ל כרב משום דאתיא אפי' לרבנן כדלקמן וא"כ איך כתבו התוס' בדבור זה דהוי כאלו אמר שדה זו וכו' דלפי אותו טעם אין הלכה כרב ויש לישב דהוי כאלו אומר שדה זו וכו' ועדיפא מינה דאלו התם לא סמכה דעתיה דלוקח אבל הכא סמכא דעתיה דקא טרח ומייתי לה כי היכי דלא ליקרי גזלנא או כי היכי דליקים בהימנותי' אבל לק' לא שייך ליקום בהימנותי' כל כך דהא לא הוי עדיין הקרקע ביד הלוקח מעולם וק"ל ועי' בדברי הרא"ש:

2 ד"ה קנויה לך מעכשיו כו' עד וי"ל דנ"מ אם נקרע השטר. פי' השטר של הקנין שהרי קרקע נקנית בשטר ועי' בנימוקי יוסף:

3 גמ' מסתברא מלתא דרב וכו'. נראה לי דהאי דקאמר מסתברא לא דקי"ל הכי אלא ר"ל דהסברא נותנת כן אבל לפי האמת דקי"ל כרבנן אפי' בשדה סתם לא קי"ל כרב דהא שמעתין כר' מאיר אתיא וכן משמע בכל הפוסקים:

4 תוס' ד"ה בשטרי' חלטאתא וכו' עד ולרבא דאית ליה מכי שלמו יומי דאכרזתא לדבריו יעמיד מתניתין דחלטאת' גרידא וכו' כן צ"ל ומשמע דלרבא אם מצא שטר אדרכתא לא יחזיר וקשה אדרבה למה לא יחזיר מה יפסיד בזה מאחר דאית ליה לרבא דיכול לטעון פרעתי אשטרי אדרכתא ונראה דמשום הכי לא יעמיד מתני' באדרכתא דלית בהו שום רבותא דפשיטא דיחזיר כיון דיכול לטעון עליהם פרעתי וק"ל:

5 ד"ה אע"פ שכתוב בו הנפק וכו' כדקאמר שמא כתב ללוות ולא לוה פי' ולא קאמר שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי משמע דהוה לן למיחש שמא לא לוה בו מעולם ולא ילוה א"כ על כרחך איירי שאין חייב מורה ולהכי אע"פ שכתוב בו הנפק לא יחזיר דחיישינן לפרעון:

6 בא"ד אבל אם לוה מודה יחזיר דלא חיישינן וכו' כצ"ל: