מהר"ם על בבא מציעא ב׳

1 תוס' ד"ה שנים אוחזין וכו' איידי דאיירי בהגוזל בתרא מחלוקת נסורת נגר וכו' עד ואע"ג וכו'. לפום ריהטא משמע דהתוס' מקשו לעצמם ואע"ג וכו' א"כ ל"ל לתת טעם איך שייכא הך מסכתא במסכתא דבבא קמא והא בתרי מסכתות אין להם סדר ואיכא מ"ר דכולה נזיקין לאו חדא מסכתא היא אבל לפי' זה קשה הא מ"מ צריכין אנו לתת הטעם למ"ד דכולה נזיקין חדא מסכתא היא וא"כ מאי מקשה ויש ליישב דהאי ואע"ג דאמרי התוס' הוי כאלו אמרו ואפי' למ"ד דכולה נזיקין לאו חדא מסכתא היא אפ"ה צריך ליתן טעם איך שייכא האי מסכתא למסכתא ב"ק דה"נ דאין סדר לענין מחלוקת וכו' וק"ל אבל יש ליישב דהמשך דברי התוס' כך הן דמתחלה הוקשה להם למה התחיל התנא בדיני חלוקת המציאה ה"ל למתני תחלה דין קנין מציאה בעצמה במאי נקנית והיה לו להתחיל במתני' דלקמן היה רוכב על החמור וראה את המציאה וכו' ומתרץ איידי דאיירי בהגוזל בתרא מחלוקת נסורת וכו' ואח"כ מקשה ואע"ג דבתרי מסכתות וכו' ואיכא למ"ד וכו' ואם כן למ"ד זה הדרא קושיא לדוכתא למה התחיל המסכתא בדיני חלוקה ומתרץ ה"מ לענין מחלוקת ואח"כ סתם וכו':

2 ד"ה ויחלוקו תימה וכו' עד וי"ל דאוחזין שאני וכו'. ר"ל הואיל וכל א' מוחזק אנו מחויבים למחות שלא יגזול הא' את חבירו הלכך אין לפסוק להם כל דאלים גבר ועיין באשר"י שביאר ענין זה באריכות:

3 בא"ד וכן במנה שלישית וכו' לכך משני וכו'. ר"ל דתרתי בעינן שיהיו אוחזין וגם צריך להיות דהחלוקה יכולה להיות אמת אז אמרי' יחלוקו ולא באופן אחר וכן שנים אדוקים בשטר ר"ל וכי תימא הא גבי שנים אדוקים בשטר אין החלוקה יכולה להיות אמת ואפ"ה מדמה לה לקמן למתני' וא"כ ע"כ צריכין אנו לומר דבחדא לטיבותא סגי או אוחזין או שהחלוקה יכולה להיות אמת ולכך גבי מנה שלישית אי הוה החלוקה יכולה להיות אמת אע"פ שאין אוחזין הוה אמרי' יחלוקו וגבי שנים אדוקים בשטר הואיל ושניהם אדוקים אע"פ שאין החלוקה יכולה להיות אמת אמרי' יחלוקו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דהא גבי ארבא נמי איכא חדא לטיבותא דהחלוקה יכולה להיות אמת ואפ"ה לא אמרי' יחלוקו אלא אמרי' כל דאלים גבר ומתרץ דמשום הכי מדמה שנים אדוקים בשטר למתני' משום דהתם נמי איכא תרתי לטיבותא משום דשניהם אדוקים וגם ההלוקה יכולה להיות אמת דאפשר שפרע לו החצי וכו':

4 ד"ה וזה נוטל רביע וא"ת יהא נאמן דחציו שלו וכו'. פי' ויקח החצי בשבועה מגו דאי בעי אמר וכו' כדאמרינן בגמרא האי מגו גופיה וכו' לקמן בבא מציעא דף ה':

5 בא"ד ורב יוסף אית ליה דאפי' מגו לא הוי וכו'. מקשין התלמידים קושיא זו דרב יוסף אינה תולה בתירוצו זה של התוס' דהא בלא תירוץ זה דהוה סבירא להו דאפילו מגו להוציא אמרי' מכ"ש דקשה מרב יוסף דלא הימניה אפי' בעובדא קמייתא דהוה מגו להחזיק ויש ליישב דבלא תירוץ התוס' י"ל דבהא פליגי רבה ורב יוסף דרבה ס"ל דהוה מגו ור"י ס"ל דלא הוה מגו דהא דאודי ואמר אין שטרא זייפא הוא וכו' משום שהיה מתירא שמא יאמרו לו הב"ד זיל קיים את שטרך כי החתימה לא היתה ניכרת אבל השתא דתירצו התוס' דהוי עדיף ממגו דאפי' הוה שתיק וכו' היה נאמן כי החתימה היתה ניכרת לעומדים שם קשה א"כ מאי טעמא דרב יוסף ותירצו התוס' דרב יוסף ס"ל דאפילו מגו לא הוה משום דכל מגו אמרינן שטענתו הראשונה ר"ל שהוא טוען השתא כגון שהשטר פרוע וכיוצא היא אמת במגו שאם היה רוצה לשקר היה טוען שהשטר הוא מזוייף ומעולם לא לויתי בו שמכח המגו אנו מאמתים טענתו הראשונה אבל הכא ליכא למימר שטענתו הראשונה שהיה טוען שמלוה בשטר הוא מחמת זה השטר היא אמת מטעם המגו וזה אינו שהרי הוא בעצמו הודה שהשטר הוא מזוייף ולכך אין להאמינו מטעם מגו ולפי זה רב יוסף דאמר בהדי שטרא זייפא למה לי ר"ל דאינו מלוה בשטר אבל אין הכי נמי דמלוה ע"פ הוה זאת היא כונת התוס' בתירוץ זה:

6 בא"ד וא"ת ונימא דאין ספק מוציא מידי ודאי וכו'. יש ליישב הא דהקשו התוס' קושיא זו השתא ולא מקודם משום דבלא זאת הוה סלקא אדעתין לומר דאדרבה דאפי' חציו היה ראוי שיהא נאמן מטעם מגו אבל השתא דתירצו התוס' דלא אמרינן מגו להוציא קשיא:

7 ד"ה בראייה בעלמא קני אע"ג דקתני במתני' ראה המציאה וכו'. ר"ל וא"כ אפילו אי תנא אני מצאתיה לחוד היכי הוה סלקא דעתיה למימר דהאי מצאתיה ראיתיה ומתרץ הוה מצינן למדחי כיון דאמר תנח וכו':

8 גמ' לימא מתני' דלא כסומכוס וכו'. מקשין התלמידים מאי פריך הא ע"כ צריך אתה לומר דמתני' אתיא דלא כסומכוס דקתני שנים אוחזין וכו' דדוקא שניהם מוחזקים אבל אם א' מוחזק בה הוי אידך המוציא מחבירו ועליו להביא הראיה וכמו שפרש"י לעיל והיינו דלא כסומכוס דס"ל כל ממון המוטל בספק חולקין אפילו היכי דהאחד מוחזק במעות כמו בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה דאמר סומכוס חולקין אפי' להוציא מיד המזיק אבל אין זה קושיא דלא אמר סומכוס חולקין אלא התם דשור שחוט לפניך אבל במקום אחר אפילו סומכוס מודה היכא דהא' מוחזק דהוי אידך המוציא מחברו ועליו הראיה והכי איתא בהדיא לקמן בבא מציעא דף ו' דקאמר ואי בעית אימא כדקתני דאתו לקמן כי תפיס לה חד מינייהו ואידך מסרך ביה סרוכי ואפי' לסומכוס וכו' ועיין שם בפרש"י:

9 תוס' ד"ה אי תנא מציאה וכו' לכך תפוס אע"ג שיודע וכו' אבל מקח וממכר וכו' ומדתפיס בה סבר שלו היא וכו' אימא לא ישבע דמשום שבועה לא יפרוש וכו'. נראה הא דהוכרחו התוס' למימר הכי משום דליכא לפרש כפשוטו אבל מקח וממכר דליכא למימר הכי דמורי היתרא א"כ מדתפיס ודאי האמת אתו ולכך ה"א דלא ישבע אלא יטול בלא שבועה וכן אידך דהא ודאי על כרחך חד מינייהו משקר לכך פירשו התוס' דכיון דכל א' סובר שהאמת אתו א"כ משום שבועה לא יפרוש שום אחד דכל אחד סובר שנשבע באמת ולכך אימא לא ישבע וק"ל:

10 בא"ד והיכא שודאי אינו סובר לומר אמת כגון דטעין כל א' אגי ארגתיה וכו'. צ"ל דכי טעין כל א' אני ארגתיה אע"פ שאחד מהן טוען שקר מכל מקום החלוקה יכולה להיות אמת דאמרינן הקנה לו החצי ולכך ס"ל דיחלוקו בשבועה ופליגי ארש"י דס"ל דכי טען כל א' אני ארגתי' לא אמרינן יחלוקו אלא יהא מונח עד שיבא אליהו משום דודאי חד מינייהו רמאי כמו שפירש רש"י:

11 ד"ה וניחזי זוזי ממאן נקט וכו' עד ומיהו הוה מצי לשנויי דליתי' קמן וכו'. ר"ל דבשלמא לפרש"י דהקושיא בגמ' היא וליחזי זוזי ממאן נקט ולא נאמינהו ליקח החצי בשבועה וא"כ לא הוה מצי לשנויי דליתיה קמן דנשייליה דמה בכך הא מ"מ מאחר דאיכא לברורי אם היה קמן לא יהבינן ליה שבועה דשמא אם יבא המוכר יאמר שנשבע לשקר אבל לפירוש התוס' הקושיא היא דע"י עדותו של המוכר יפטור מן השבועה וא"כ הוה מצי לשנויי דליתיה קמן דנשייליה ולכך צריכין לישבע וק"ל ועיין בספר חכמת שלמה:

12 ד"ה לימא מתני' דלא כבן ננס וכו' מצינו למימר דידע שפיר דמתני' אפשר דתרוייהו בהדי הדדי אגבוה וכו'. משום דנראה להתוס' דוחק דלא ידע המקשה סברא זו דהכא אפשר אע"ג דתרוייהו נשבעין ליכא שבועת שוא וא"כ מאי פריך לימא מתני' דלא כבן ננס ולכך כתבו דמצינו למימר דידע שפיר דמתני' אפשר תרוייהו בהדי הדדי אגבוה ומ"מ פריך דלבן ננס יחלוקו בלא שבועה אחרי שאפשר לבא לידי שבועת שוא דאימא לא אגבוה בהדי הדדי וא"כ כשנשבעין תרוייהו איכא ממה נפשך שבועת שוא ומשני וכו':

13 ד"ה התם דלא תפסי תרוייהו וכו' עד ואע"ג דאפי' בעומדת באגם וכו'. פירוש דלקמן בפ' השואל בבא מציעא דף ק' תנן המחליף פרה בחמור וילדה וכו' זה אומר משלקחתי וכו' יחלוקו ופריך בגמרא וליחזי ברשות דמאן קיימא וכו' ומשני בעומדת באגם ופריך ונוקמא אחזקת מרא קמא ומשני סומכוס היא וא"כ משמע דלרבנן אפי' היכא דלא תפיס חד אמרי' המוציא מחברו עליו הראיה:

14 ד"ה היכא דאיכא דררא דממונא פירוש שבלא טענותיהם וכו'. נראה דהתוס' לא רצו לפרש כפירושו של רש"י משום דבפ' ה"ה גבי ארבא דמשני נמי התם איכא דררא דממונא וכו' לא שייך לפרש כפירוש רש"י והתוס' הביאו סוגית הגמרא בסמוך בד"ה ומה התם וכו'. ועוד דלפירוש רש"י יש לתמוה מה עלה על דעת התרצן דמשני התם כי אמר סומכוס היכא דאיכא דררא ממונא. וכי בשביל שיש שם חסרון ממון יש להקל ליטול בלא שבועה יותר מהיכא דאין כאן חסרון ממון וכי לא ידע התרצן דליקשי ליה ולאו ק"ו הוא. ולפירוש רש"י יש לישב קצת דסברת התרצן היא דהיכא דאיכא חסרון ממון לא שייך מורי היתרא ויש סברא לומר דיטול בלא שבועה כדאמר לעיל בהצריכותא:

15 ד"ה ומה התם דאיכא דררא דממונא ואיכא למימר כולה דמר וכו'. מדברי התוס' משמע דל"ג בגמרא דאיכא דררא דממונא למר ואיכא דררא דממונא למר אלא גרסי' מה התם דאיכא דררא דממונא וכו' משום דלפירוש התוס' דמפרשי דררא דממונא פי' דבלא טענותיהם יש ספק לב"ד לא שייך לומר איכא דררא דממונא למר ולמר כי לשון זה לא שייך אלא לפירוש רש"י וק"ל ועוד נראה דלפירוש התוס' העיקר ק"ו הוא דהתם איכא למימר כולה למר ולכך סברא הוא שיחלוקו בשבועה דוקא וכמו שפירשו התוס' בסוף הדבור שאחר זה אבל מדררא דממונא לא שייך שום ק"ו דלפירוש התוס' בדררא דממונא אדרבה יש להקל יותר כיון דבלא טענותיהם יש ספק לב"ד ועכ"פ משום דררא דממונא אין סברא להחמיר יותר להצריך שבועה ולכך ע"כ לפירוש התוס' לא שייך לפרש כפירוש של רש"י דפירש ומה התם דאיכא דררא דממונא וכו' ואיכא למימד ועוד על כרחך וכו' הכא דליכא דררא רממונא ועוד דאיכא למימר וכו' דלפירוש התוס' לא שייך לומר ועוד דמדררא דממונא לחוד לא שייך ק"ו כמו שכתבנו אלא ע"כ לפירוש התוס' צריך לפרש לשון הגמרא הכי ומה התם אע"ג דאיכא דררא דממונא אפ"ה כיון דאיכא למימר ע"כ כולה למר סברא הוא דיהלוקו דוקא בשבועה דאולי יודה א' מהן דלענין שבועה אין מועיל סברת דררא דממונא ואפ"ה אמר סומכוס דחולקין בלא שבועה. הכא אע"ג דליכא דררא דממונא כיון דאיכא למימר דתרוייהו היא לא כ"ש דיחלוקו בלא שבועה ונקטה הגמרא ג"כ סברת דררא דממונא אע"ג דהק"ו לא מיניה אתי לומר דסברא דודאי של אחד מהם מבטל סברת דררא דממונא ואע"ג דאיכא דררא דממונא כיון דודאי של אחד הוא סברא הוא דיחלוקו דוקא בשבועה וק"ל כנ"ל: