מהר"ם על בבא מציעא ס״ג

1 ד"ה כשמשך וכו' ומשיכה דהכא לא הוי אלא לענין היתר פיסוק וכו'. כן הוא בספרים שלפנינו ונראה שר"ל בזה וכי תימא הא כיון דהלוקח קנה החטים במשיכה א"כ הויין ממש שלו וא"כ כשאוכלן המוכר אח"כ הוי כאלו לוה המוכר החטים מהלוקח והשתא נעשה הלואה וכשמשלם לו אח"כ חטים אחרים כשיוקרו ליתסר כמו לוה הימנו סאה בסאה לכך מסיים ומשיכה דהכא לא הויא אלא לענין היתר פיסוק וכו' ר"ל ולכך כשהמוכר לקחן ואכלן לא מקרי שוב הלואה. אבל ראיתי בתוס' ישנים כתובים על קלף דלא כתוב בהן כלל אלא כך כתוב בהן ולא דמי לסאה בסאה דהתם הלואה והכא זביני ותו לא מידי:

2 גמרא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו מ"ט אמרו רבנן פוסקים על השער שבשוק וכו' משום דא"ל שקלי טיבותך וכו'. וצריך לומר דאינהו מפרשי הא דקתני יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה דר"ל דהלוקח יכול למצוא לקנות במעותיו שאע"פ שאין לזה יש לזה ואין המוכר הפוסק עמו עושה לו שום טובה ולא מחזי כלל כרבית:

3 מי שפרע ומאן דיהב זוזי אתרעא חריפא לבי תרי וכו' כצ"ל:

4 אמר רב נחמן כללא דרבית וכו' כצ"ל בלא וי"ו:

5 ואמר רב נחמן האי מאן וכו' כצ"ל בוי"ו:

6 תוס' ד"ה וא"ל יהיבנא לך חמשה וכו' וא"ת אמאי אסור לפסוק חמשה בזוזא מ"ש מטרשא וכו'. ר"ל דלא שנא היכא דמוכר לו סחורה ונותנה לו ביוקר בשביל המתנת המעות או שמקדים לו המעות והמוכר מוזיל גבי' בשביל המתנת הסחורה: