עץ יוסף על בראשית רבה נ״ו

1 כתיב יחיינו מיומים כו'. שתמיד ה' יקמנו ביום השלישי. שאין הקב"ה מניח את ישראל בצרה ג' ימים כדאמר לקמן פרשה צ"א. ולכן הביא ראיה משבטים ומרגלים. וכל אותן שנענו לג' ימים. וכן באברהם לפי שהיה מצטער בבקשת המקום ולקיים מצות ה'. לכן לא האריך יותר מג' ימים להצילו מצערו יפ"ת:

2 ביום השלישי של מרגלים שנא' כו'. אע"ג דרחב קאמרה הכי. כבר אמרו חז"ל ששרתה רוה"ק על רחב שישובו לסוף ג' ימים רש"י ורד"ק כדאי' בר"ר פ"ב:

3 ביום השלישי של מ"ת. והצער דשם הוא פרישות דרך ארץ. או תאות לבם לשמוע את דבר ה' יפ"ת:

4 ביום ג' של עולי גולה. ויציאתם מצרה הוא מה שנתיישבה דעתם מטורח הדרך והשיגו לב לדעת להבין בעם שאין שם מבני לוי ושלחו אליהם ובאו:

5 לבשה מלכות בית אביה שמאז סייעו לה מן השמים להלבישה שבט מושל משפט מלכות בית אביה שאול המלך ונמשך עליה חוט של חסד ודמתה למלכה כשרשה. וזה היה תכלית התשועה שעי"ז משלה אח"כ באויב נזה"ק:

6 לבשה מלכות ונופל לשון לבישה בכזה כמליצת הש"ס ברכות כ"ח דלבש מדא ילבש מדא:

7 באיזה זכות כו'. דכתיב ויהי ביום השלישי וגו'. משמע שע"י יום השלישי קנתה הויה ללבוש מלכות. לכן שאל באיזה זכות של שלישי נזה"ק. ורבנן ילפי מביום השלישי דמתן תורה דהוי זכות דרבים. ור' לוי יליף מביום השלישי דאברהם דהוי ראשון יפ"ת:

8 מה ראה פי' מה ראה בהר שממנו הכיר כי הוא ההר חמד אלהים. והלא לא א"ל רק אשר אומר אליך. ומשני שראה ענן קשור עליו פי' שראה ענן עב מאד כאילו קשור ואחוז בהר שלא כדרך שאר עננים. ומתוך זה הכיר כי ענן כבוד ה' הוא. ובפדר"א אמר בהדיא ראה כבוד השכינה יפ"ת:

9 אמר דומה שאותו המקום כו'. אמר דומה ולפי שעכ"ז לא נתברר לו שזו ההר הנרצה עם היות עליו ענן כי אולי מקרה הוא. ואמנם נתברר לו הדבר ממה שהוא ויצחק ראו ולא עבדיו. נראה שהוא מראה אלהית שאינה נראית אלא לראוים יפ"ת:

10 הואיל וחמור אינו רואה כו'. דאל"כ למה הקישם לחמור ה"ל למימר שמרו פה החמור. ואגב אורחיה קאמר נמי שעבדים דומים לבהמה דלא תפסי בהו קידושין מדקאמר עם החמור ולא קאמר והחמור:

11 ואמתך ובהמתך הקיש אמה לבהמה. דאל"כ לימא גרך מקמי בהמתך ויסמוך אדם לאדם:

12 עתיד המקום כו'. רמז שצפה ברוה"ק שעתיד המקום הזה להיות רחוק מבעליו דהיינו ישראל. שיהיו בגלות וטעם נבואה זו להראות לו שישובו בנים לגבולם בזכות העקידה. ולכן אמר שבו לכם עם החמור כדמפרש ואזיל:

13 ולעולם כלומר וכי תימא לעולם:

14 ת"ל זאת מנוחתי כו'. נראה דגרס ת"ל שבו לכם פה כמד"א זאת מנוחתי עדי עד פה אשב לכשיבא אותו שכתוב כו' פי' שהראיה דשבו לכם פה רמז לישיבת ארץ ישראל מדכתיב התם פה אשב. ופי' לכשיבא אותו שכתוב בו עני ורוכב על החמור שהוא משיח תשבו פה יפ"ת:

15 מה יהיה בסופו של כה יהיה זרעך. שאחר שנתיעד כן והזרע הזה הוא יצחק דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ועתה מצוה לשוחטו היה בספק אם דרך נסיון נאמר לו. או שחזר בו לאיזו סיבה ולזה אמר עתה יתברר לי מה ענינו יפ"ת. אבל יותר נראה דה"פ הא דאמר אברהם עד כה ולא אמר עד פה או עד הנה. נצנצה רה"ק בפיו לרמוז על הבטחת כה יהיה זרעך. כאילו אמר נלך ונראה מה יהיה בסופו של כה שבודאי לא יבוטל הבטחה זו. וניבא ולא ידע מה ניבא:

16 ונשובה אליכם פיו בשרו שהוא חוזר. כצ"ל וכן הוא בתנחומא. ופירושו שרוח נבואה נוססה בו ונתנבא שישובו שניהם וניבא ולא ידע מה ניבא שהוא נתכוון לומר ואשובה. ויצא מפיו ונשובה יפ"ת:

17 הכל בזכות השתחויה. שלכן אמר ונשתחוה אז ונשובה. והענין שהשתחויה מורה על גדולת ההכנעה לפניו יתב' מפני יראת רוממותו עד שישתחוה ויפול לפניו מלא קומתו ארצה כאילו הוא אין ונתבטלו כל כחות גופו בעת ההיא עד שיפול באין כח מרוב הציור הזה. ולכן אין מעלה יותר מזה:

18 אברהם לא חזר עם יצחק:

19 לא נגאלו כו'. כמו שבארנו. שאז באו לתכלית הכרת חסדי ה' וגדולתו יתברך לכן נגאלו. וכן התורה וקיבוץ הגליות ותחה"מ:

20 ונכרעה כו'. דבתחה"מ איירי כמו שדרשו חז"ל כי לך תכרע כל ברך זה יום המיתה. ואח"כ כתיב נברכה לפני ה' שעומדים בחיים מת"כ ור"ל נשתחוה לפי שנכרעה במיתה ושוב נברכה ונקומה לפני ה' עושנו לתחיה בזכות השתחויה זו:

21 כזה שהוא טוען צלובו כו'. כמו שטוענים העץ על הנתלה להאדיב את נפשו. כן עשה אברהם ליצחק לזכותו יותר לכפול שכרו יפ"ת:

22 שמכשרת אוכלין לשון תקון כמו מכשירי אוכל נפש:

23 ורבנן אמרי כו'. ס"ל שהוא ע"ש סכין דיצחק שנקראת מאכלת לפי שאנו אוכלים בזכותה:

24 זה לעקוד וזה ליעקד. והיינו דדייק למימר וילכו שניהם יחדיו דייקא ללמד שהושוו בלב אחד לעבודת ה'. ומה ששאל אחר כך איה השה לעולה. זה היה אחר דבריו של שטן שנכנס קצת טינא בלבו כדמסיק. ולכך מאז עשה עצמו כלא ידע כדי שיתמלא עליו רחמים. וע"פ תשובת אביו חזר לאיתנו הראשון להשוות דעתו לדעת אביו:

25 סבא איבדת לבך בן שניתן לך למאה כו'. כלו' שדבר זה רחוק מן הסברא. ואע"פ שבא לעשות דבר זה ע"פ הדיבור. אמר כי בהכרח אין זה דבור גמור אלא הוא רק כמראה חלום דמיוני והשיבו אברהם ע"מ כן כלו' אע"פ שהוא דבר זר ורחוק איני נמנע מדבר ביודעי נאמנה כי דבר ה' הוא יפ"ת ונזה"ק:

26 ואם מנסה אותך יותר מכאן ר"ל שיצוך לפגוע בעצמך וזהו הנסה דבר אליך תלאה. ור"ל כי לא ימלא את ידו עם יצחק שעוד ישוב ויבקש מיתתו. ואז תצטרך למרות דבריו. ולכן טוב לך שתמרה מעכשיו. והשיבו יותר על דין כי אפי' שיצוה על עצמו לא יהרהר ויקיים דבריו בלי התנצלות יפ"ת:

27 ברא דעלובתא לפי שידע שלא יחוש יצחק לעצמו. הזכיר עלבון אמו שיכמרו רחמיו עליה מה תעשה ליום פקודתו:

28 כל אותן הפרגזיות כו'. פי' א"כ כל אותן החרדות שעשתה לישמעאל היו לבטלה כי עכשיו יהיה השונא יורש בהכרח. וראוי שתחוס לזה לכבוד אמך כי לא נעשתה עצתה ולא הועילה טרחתה יפ"ת וכן פירש הערוך כעסים:

29 כד לא תיעול כו'. פירוש כן יאמרו המושלים על בעלי לשון הרע כי אף שלא ישמע כלו ישמע מקצתו. כי כן יצחק כבר חשש למקצת דבריו. ועל זה אמר אבי ב' פעמים כדי שיתמלא עליו רחמים:

30 למה אבי שני פעמים כו'. שפי' ויאמר יצחק אל אברהם אביו שקרא יצחק לאברהם אבי. ועוד אמר אבי:

31 כדי שיתמלא עליו רחמים. כרחם אב על בנים:

32 א"ל יצף לההוא גברא דיגער ביה. פי' אע"פ שידאג ויקשה בעיני אותו רשע המסטין וקורא לשטן יגער ביה ע"ד שנא' יגער ה' בך השטן מ"מ אלהים יראה לו השה כו'. ודאג לנו תרגום יונתן ויציף לנא יפ"ת:

33 מ"מ אלהים יראה לו השה לעולה ואם לאו השה לעולה בני יפ"ת ומיתורא דבני הוא דדריש. דבשלמא בקריאה ובעניה שייך לומר אבי אבל בסוף הדברים מה צריך לומר בני ואמר בלשון מסופק כדי להפיס דעתו של יצחק בעבור שאמר שיתמלא עליו רחמים כדבסמוך. ומ"מ לאחר תשובת אברהם מאז גם יצחק שוב קבל עליו הדבר בלב שלם והשוה דעתו לדעת אברהם. ולכך אמר שוב שנית וילכו שניהם יחדיו וכדמפרש זה לעקוד וזה ליעקד כו':

34 ויצחק היכן היה כלו' מדוע לא נזכר בבנין ובעריכת העצים כי בהיות שניהם לב אחד במעשה הוה ליה לסייע בבנין:

35 נטלו והצניעו ממקום בנין המזבח. לבל יזרוק בו השטן אבן מאבני הבנין להיות נתקל ונכשל שם במקום המזומן למכשול. ובו יתגרה ביותר להטיל בו מום כדי לפוסלו מן הקרבן:

36 ההוא דיגער ביה קורא לשטן יגער ביה ע"ד שנא' יגער ה' בך השטן מת"כ:

37 היה הקב"ה כופת פי' קושר דריש מויעקוד את יצחק שריבה שרי מעלה שעקד בזכותו יפ"ת פי' החליש כחם שלא ישלטו העכו"ם בישראל:

38 ולא עשה פי' לא עשה ה' כן לעולם. אלא כיון שהפליגו עצמן מעבודתו התירן:

39 דאילין כו'. שאלו קישורים והאגודות עדיין קיימין. בתמיה:

40 כי עד סירים כו'. דרש סירים חסר יו"ד. כמו שהיה כתוב שרים. ופי' עד לעד. כלו' לעולם. והוא התמיה וכי השרים יהיו סבוכים וכפותים לעד לא ודאי אלא כסבאם סבואים כי כשיהיו ישראל בסאבי יין העבירות ינתקו הקשרים:

41 אוכלו כקש יבש מלא. כלו' הקשרים ינתקו וישרפו כשרפת קש יבש יפ"ת:

42 בכו מה"ש ענין הדמע האמורה בשרפי קודש משוללי בשר. הוא כי הנה גדר דמעה הוא הוצאה לחוץ הוראת היגון הפנימי. וע"כ בעשות מלאך הוראה לחוץ על מה שדואג עליו. דמעה תקרא אלשיך:

43 אראלם המלאכים:

44 מהו חוצה כו'. דריש חוצה בלשון חיצה כדמפרש ר' עזריה שצעקו ואמרו חוצה הוא ברייה למכיס ית בריה כלו' שהוא ענין חיצוני בהיותו דבר זר ורחוק מן השכל הוא ענין הזה. שהאב ישחוט את בנו. וברייה פי' בדותא וענין חוץ מדעת יפ"ת ובילקוט גריס בידיה:

45 ומה היו אומרים פי' מה היו טוענין לומר ששחיטת יצחק היה דבר זר:

46 וכי אין אברהם מקבל כו'. בתמיה וכי שבת עוברים ושבים במסילות מלבא לבית אברהם שלא עמדה לו זכות זה להציל את יצחק ממות:

47 המד"א חדל להיות לשרה אורח. יבואר ע"פ הנודע כי זה היה למעלת יצחק להיות נולד לעת זקנותה באשר כבר עבר ממנה אורח כנשים ולא נולד מכח זוהמת דם נדה אלא בקדושה ובטהרה. ועז"א איך יאבד אנוש כזה מן העולם נזה"ק:

48 מאס ערים וישב בין קדש ובין שור שנסע שם אברהם כדי להתעסק בהכנסת אורחים כדלעיל פר' נ"ב. והזכירו גם את זה להפליג בזכותו שנעתק ממקומו כדי לחזר אחר אורחים נזה"ק:

49 לא חשב אנוש לא עמד זכות לאברהם. כלו' אם לא עמד זכות לאברהם שוב לא נחשב אדם בעולם עוד כי מי לנו גדול מאברהם נזה"ק:

50 ומי יאמר לך שאין הפסוק כו'. כלו' דודאי ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא ועז"א שהוא נרמז בג"ש בלשון ממעל רמז למה"ש העומדים ממעל לו בכסא הכבוד נזה"ק:

51 מנין לשחיטה כו'. פי' אליבא דרבי בעי דפסיל שחיטה במחובר מעיקרו ומהדר ליה מן הכא כו' כלו' דשמיע ליה מרבי דיליף לה מהכא יפ"ת:

52 מן הכא וישלח אברהם את ידו. ויקח את המאכלת. ודייק מדכתיב ויקח משמע שהוא תלוש ולא היה חסר אלא לקיחה יפ"ת:

53 אין מן ההגדה כו'. פי' אם מתוך דרוש האגדה אמר כן אפשר דחוזר בו לענין הדין דאין למדין הלכה מתוך האגדה דאיכא למדחי דקרא זריזותא דאברהם קמ"ל:

54 אבל אם מן אולפין אמר לך כו' כלו' אבל אם אמר כן מתוך ההלכה ולענין הדין אינו חוזר בו. דהשתא צ"ל דהא מילתא בלאו הכי גמרא גמירי לה אלא דאסמכוה אקרא. ומסיק ומייתי ראיה דאינו אלא אסמכתא מדתני לוי אליבא דרבי היו נעוצים מתחלתן הרי אלו פסולים. תלושים ונעוצים הרי אלו כשרים. ואי האי קרא ילפותא גמורה היא אפילו תלושים ונעוצים ליפסלא דהא אברהם לא לקח אלא מאכלת שהוא תלוש ממש אלא ודאי אינו אלא אסמכתא בעלמא. וכדי להחזיק שיטת לוי דמחלק בין מחובר מעיקרו לתלוש ואח"כ חיברו מסיק הא דתנן השוחט במגל יד במגל קציר ט"ס וצריך למחקה עיין חולין דף ט"ו ובצור ובקנה שחיטתו כשירה. והשוחט משמע דיעבד אין לכתחילה לא. ואי במחובר גמור מיירי אפילו בדיעבד פסול לרבי ואי בתלוש ממש מיירי אפי' לכתחילה. וכר' חייא לא מצינן לאוקמי ובמחובר דאיהו מכשיר בפ"ק דחולין מחובר ממש אפי' לכתחלה. אלא ע"כ צ"ל דאתי כרבי ומיירי בתלוש ולבסוף חברו וכשיטת לוי נזה"ק:

55 ה' דברים נאמרו כו'. איידי דמייתי הכא בצור ובקנה מייתי ליה נמי הא דתניא ה' דברים נאמרו בקרומית של קנה:

56 ואין מקנחין בה את הידים. כתב היפ"ת דל"ג את הידים דבפ"ק דחולין מסיק דקינוח פי מכה קאמרי'. וכן הא דסיים מפני שרוח רעה שוכנת עליה ל"ג לה דבגמרא משמע דטעמא משום דקסמים ניתזים ממנה ואיכא סכנתא. ואינו מוכרח דבכמה מקומו' פליגי תלמוד ירוש' אתלמוד' דידן ולכך אין צריך להגיה נזה"ק:

57 אברהם אברהם יעקב יעקב משה משה שמואל שמואל תני ר"ח לשון חיבה. כצ"ל וכן הוא בת"כ ספ"א ובמד"ש ספ"ט:

58 תני ר"ח לשון חיבה לשון זרוז. כלומר קריאת השם בכפל הוא ל' חיבה וכן הוא לשון זירוז שלא ימהר לשוחטו:

59 לו ולדורות כלומר כפל השמות חד לגופיה וחד לרמוז כי ימצא עוד דוגמתו לדורות להגין בזכותו על העולם. ועז"א אין לך דור שאין בו כאברהם וכן אין דור שאין בו כיעקב כו' כי כל הד' נכפלו שמותם לרמוז שיהיה בדוגמתן גם לדורות:

60 וסכין היכן הוא. דהל"ל אל תשלח את המאכלת. כי עיקר השחיטה נעשית ע"י הסכין. ומשני שנפגם הסכין על ידי דמעות מה"ש. ולכך א"ל אחנקנו. ועל זה אמר אל תשלח ידך אל הנער נזה"ק:

61 אחנקנו ולא חזר לבקש סכין אחר או להשחיז זה. משום שראה שהיתה סכינו יפה ובלא סיבה נפגם כל כך סבר כי מה' היתה לו שאין רצונו בשחיטה אלא בחנק כדין עולת העוף שהיא במליקה:

62 אוציא ממנו טפת דם. שלא תהא ביאתי חנם. ועיין במד"ר פ' י"ז:

63 אל תעש לו מאומה. דריש מאומה לשון מום:

64 ידעתי קרי ביה ידעתי היו"ד בחירי"ק. דהא המלאך בשם ה' היה מדבר א"כ מאי עתה ידעתי הלא הכל צפוי לפניו מני קדם. אע"כ שפירושו ידעתי לכל יפ"ת:

65 שאת אוהבני ולשון הכתוב שאמר ירא אלהים אין זו יראת הפחד כי בזה כבר היה מפורסם בזולת מעשה זה. אבל יראה זו היא מפועל הנפש השכלית מפני הכרת מעלת ה' ומפני יראת הרוממות שבא מאהבה יפ"ת:

66 שלא תאמר כל החלאים כו' פרש"י כלומר הואיל ולא עשית לעצמך אלא לבנך אינו קשה עליך. אלא מעלה אני עליך כאילו אמרתי שתקריב עצמך ולא עכבת. ולכן אמר ולא חשכת את בנך זה יצחק. יחידך זו נפשך שנקראת יחידה. וכדאי' בבמד"ר פ' י"ז ע"ש מ"ש:

67 אר"י בשעה שבקש אברהם לשחוט את יצחק בנו. כצ"ל וכן הוא בס"מ ובתנחומא נזה"ק. וטעם דרשה זו הוא משום דקשה למה עקדו מאחר שברצון יצחק היתה. לכן אמר שזה היה במצות יצחק כי לא האמין בעצמו כי שמא יתבהל ממראה הסכין בעת השחיטה ויבקש להשמט יפ"ת:

68 בחור אני והבחור יחוס על חייו יותר ואין לו כ"כ אומץ הלב לסבול את המות:

69 ואצערך כי אף שמובטח אני בעצמי שלא אברח ממצות ה' אעפ"כ שמא אשמיט קצת מידך עד שתצטרך לבוא עלי פעם אחר פעם. עד שישכך לבי לקבל השחיטה ויהיה לך טורח מזה:

70 ושמא תפסל השחיטה שמא ישהה או ידרוס בשחיטתו ע"י שיהיה נשמט מידו:

71 בן ל"ז שבעקידה מתה שרה ואז היה יצחק בן ל"ז:

72 נוסח אחר ס"ל דלא מתה שרה בו בפ'. וקים ליה דבן כ"ו הוה יצחק מדכתיב לעיל ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים והיינו כ"ו כדלעיל סוף פ' נ"ד ומכיון דבתר הכי הוה הנסיון כדכתיב ויהי אחר הדברים האלה ע"כ יצחק לפחות הוי בן כ"ו שהרי בשנה ראשונה שבא אברהם ארצה הנגב ויגר בגרר נפקדה שרה שאז היה אברהם בן צ"ט שנה ומל וביום המילה נתבשר על פקידת שרה ולידת' בשנה האחרת יפ"ת:

73 מיד וישלח זריזותיה דאברהם קמ"ל כי מיד בלי עצלה שלח ידו:

74 ועיניו יורדות דמעות כו'. יתורא דבנו קדריש דלשחטו מיבעי ליה. אלא לומר כי נכמרו רחמיו כרחם אב על בנים. וז"ש מרחמנותו של אבא. ואעפ"כ לבו היה לשמים שמח לעשות רצון יוצרו:

75 כתות כתות לפי שבמלאכים מדרגות רבות לכן הם מתקבצים כתות כתות. וקדייק ליה מדכתיב אראלם ומלאכי שלום משמע מדרגות רבות יפ"ת:

76 נשמו מסילות כו'. כדדריש לעיל אין אברהם מקבל כו'. רק במאס ערים מפרש מאס אירושלים ובהמ"ק וקרא לביהמ"ק עיר על שם חשיבותו יפ"ת:

77 אין הדברים הללו כו'. וקצרה דעתו מהבין יפ"ת:

78 לא אחלל בריתי לישנא דקרא נקט הנאמר בהבטחת ברית למלכות בית דוד יפ"ת:

79 אסיקתיה פירוש העליתהו:

80 אחתיניה פי' הורידהו:

81 הה"ד ולא עלתה על לבי זה יצחק. בירמיה י"ט ובנו את במות הבעל לשרוף את בניהם באש עולות לבעל אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי. ומפרש בפ"ק דתענית אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב שנא' ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה. ולא דברתי זה יפתח. ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם. ור"ל כי אע"פ שמעשה יצחק היה מתחילה ע"פ הדיבור. מ"מ מעולם לא עלתה הדבר על לבי לשוחטו שלא אמרתי אלא לשם חיבה ולנסיון:

82 מהו אחר דריש שבא לרמוז ג"כ על ענין ישראל. והנה איל זה ישראל. אחר היינו אחר כל המעשים שעשה ה' לישראל. או אחר כל המע"ט שעשו אבות העולם:

83 נאחז ישראל נאחזים בעבירות:

84 בסבך ואז הם מסתבכים בצרות בשעבוד לכפר עון:

85 בקרניו פי' שיהיה סופן שיגאלו בזכות קרניו של איל העקידה שיזכור להם על ידו זכות עקידת יצחק בהיותו בא תמורתו יפ"ת:

86 אחר כל הדורות. משום דסתם אחר משמע באחרית הימים. וקרא מיירי בקץ הימין יפ"ת:

87 א"ר חנינא בר יצחק כו' בקרניו לשון רבים רמז לקרן השופר של ר"ה שהוא ג"כ זכר לאילו של יצחק. וכן לגאולה כדלעיל. והא בהא תליא כי לכך מתערבב השטן בשופר ר"ה בהיותו נזכר על ידי זה לשופר העתיד אשר בו יתבטל כחו לעתיד נזה"ק:

88 ניתוש לשון לנתוש ולנתוץ כלומר נעקר ונפרד:

89 החורש פי' היער:

90 רבי בניה אמר. אמר לפניו רבש"ע הוי רואה דמו של איל זה כאילו דמו של יצחק בני. אימוריו כאילו אימוריו של יצחק בני. ר' פנחס אמר א"ל רבש"ע הוי רואה כאילו הקרבתי יצחק תחלה ואח"כ הקרבתי את האיל הזה תחתיו המד"א וימלוך יותם בנו תחתיו כהדא דתנן הרי זה תחת זה וכו' הרי זו תמורה. תנן כאימרא כדירים ר"י אמר כאימר תמידא ר"ל אמר כאילו של יצחק כו'. עד סוף הענין. כן הוא בספרים המדוייקים. והענין מבואר עפ"י מה שאמרו בפ"ה דתמורה תחת משכחת לה הוראתו לישנא דחלולי דכתיב תחת הנחושת אביא זהב. ולישנא דאתפוסי דכתיב ואם תחתיה תעמוד הבהרת. פי' לישנא דחלולי היינו פדיון שהא' נפדה בהב' שנכנס במקומו ואז הוא חולין לגמרי. רק שהב' הוא קודש במקומו. כמו תחת הנחושת אביא זהב פירוש בעבור הנחושת שלקחו מישראל בימי גלותם בבבל ומדי ופרס וארם ישלמו להם אז בימי המשיח זהב. אבל לא הנחושת ג"כ. ולישנא דאתפוסי הוא שקדושת ההקדש במקומה עומד ונתפס עמו גם התמורה במקומה. ר"ל במקום ובמדרגת הקדושה הראשונה נכנסה ונתפסה גם התמורה במדרגה זו ונעשית ג"כ קודש וכמו תחתיה תעמוד הבהרת. פי' שעומדת במקומה וכדכתיב הוא ותמורתו יהיה קודש וצריך להקריב שניהם. ובהאי ענינא פליגי תנאי דהכא. דר"ב ס"ל דתחת דהכא הוא לישנא דחלולי ולכן אמר שאמר אברהם הוי רואה דמיו של זה כאילו דמיו של בני להיות לו כופר נפש ופדיון לפוטרו מהקרבה. ור"פ ס"ל שלא הוצרך פדיון וכופר נפש שכבר נצטרף מחשבתו למעשה כאילו כבר הוקרב. ותחת דהכא הוא לישנא דאתפוסי להיות הוא ותמורתו קודש. ולכן אמר הוי רואה כאילו הקרבתי יצחק בני תחילה ואח"כ הקרבתי האיל הזה תחתיו דהיינו אחריו המד"א וימלוך יותם בנו תחתיו דמשמע אחריו. ועז"א כהא דתנן הרי זה תחת זה כו' הרי זה תמורה דהיינו דין תמורה שהוא ותמורתו קודש נזה"ק:

91 כהדא דתנן כאימרא כדירים כו' בירו' נדרים פ"א הל' ג'. משנה כאימרא כדירים כו' ה"ז נדר בקרבן. ובגמרא שם. מהו כאימרא כלומר על מה היתה כוונתו ר' יוחנן אמר כאימר תמידא. תמן אמרין כוולד חטאת ופי' שם המפרש תמן בבבל אמרין כוולד חטאת כלומר אע"פ שלא אמר כדבר הקרב על המזבח והיינו לשון כאימרא הנ"ל אלא שאמר הרי עלי כוולד חטאת דלמיתה אזלא הרי זה ג"כ נדר בקרבן רשב"ל אמר כאילו של יצחק אבינו. תני ר' חייא מסייע לרשב"ל כאימרא דלא יניק מן יומוי וזהו אילו של א"א שנברא בששת ימי בראשית ולא היה לו אם שיניק משדיה עכ"ל הש"ס דנדרים ירוש' עם פירוש בעל פ"מ. ואין לו שום שייכות כאן רק בשביל שנזכר שם בירו' מי שאומר שמלת כאימרא בל' הנודר הכוונה על אילו של א"א. וכאן מדבר בענין איל זה לכן הביאו כאן ומכלל העתקת ל' הירושלמי תבין שמאמר תמן אמרין כוולד חטאת הוא שם אחר דברי ר"י לא אחר דברי רשב"ל כמו שהוא כאן:

92 כאילו של יצחק. ואע"ג דאיל מתרגמינן דכרא מאחר שגם הוא מין כבשים יקרא אימרא יפ"ת:

93 א"ל רבש"ע כו'. לפי אגדה זו ה"פ ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה להיות אותו שם לסימן ולזכרון אשר יאמר היום הזה בכל דורות הבאים בהר ה' יראה זכות העקידה ויתמלא עליהם רחמים כפי מה שהתפלל אז אברהם ונעתר לו ה':

94 שנאמר ומלכי צדק והיינו שם בן נח כדלעיל פ' מ"ג:

95 שם אדם צדיק מתרעם. להיות שמות אלו מורים על צדקתם. ששם קראו שלם על שם שהיה שלם שנולד מהול שע"ז נאמר מלך שלם כדלעיל פ' מ"ג. ואברהם קראו יראה ע"ש העקידה כדלעיל סימן ט"ו. לכן היו רוצים שיזכרו תמיד לדורות שילמדו מהם. וזו סבת בקשת הצדיקים שיכתבו ויזכרו מעשיהם הטובים יפ"ת:

96 יראה שלם ירושלים ואע"פ ששם שלם קדם לשם יראה מ"מ הקדים בהרכבה יראה דאברהם צדיק טפי משם יפ"ת:

97 יראה שלם ירושלים. יראה גמטריא שלו ירו מת"כ:

98 עד שהוא שלם. פירוש קודם שנבנה ביהמ"ק מאז בעוד שהיה נקרא שם העיר שלם ולא ירושלים:

99 עשה הקב"ה סוכה. לפי שקודם בנין ביהמ"ק היתה עיקר שכינה בעליונים. אמר שעכ"ז היתה שכינה בביהמ"ק אלא שהיתה כדירת עראי כיושב בסוכה יפ"ת:

100 שנאמר ויהי בשלם סוכו. וה"פ בעוד שהיה שמה שלם היתה סוכו שם ומתפלל בתוכה על מעונתו בציון דהיינו שיראה בבנין ביתו שהוא מעון קדשו:

101 מלמד שהראה כו'. צ"ל מלמד שהראה לו הקב"ה ביהמ"ק בנוי וחרב ובנוי. וכ"ה בילקוט. וכה"ג אי' לקמן פ' ס"ה ופ' ס"ט ביצחק יפ"ת ונזה"ק. ויקרא שם המקום ההוא ה' יראה הרי בנוי. שאז יראה אותם לפניו כדכתיב יראה כל זכורך וגו':

102 אשר יאמר היום בהר הרי חרב פי' שיהיה חרב כהר כדכתיב על הר ציון ששמם וגו'. ה' יראה להיות שוב בנוי ומשוכלל לע"ל כי בנה ה' ציון נראה בכבודו נזה"ק:

103 הרי בנוי וזה הבית הראשון ולא זכר הבית השני לפי שלא היה בנין שלם שחסרו ממנו ה' דברים:

104 מה צורך לשבועה זו. פי' כיון דכבר כרת עמו ברית בין הבתרים ובמילה על ברכת הזרע והצלחתו. וברית היינו שבועה. מה צורך לשבועה זו. ומשני דבי נשבעתי אנסיון קאי שהודה לו שלא ינסהו עוד ונשבע לו. וכי יען אשר עשיתי וגו' מילתא באנפי נפשיה. ואע"פ שלא פירש על מה נשבע דרך המקראות לקצר לפעמים וכ"ש הכא דאחר שהיה מדבר אברהם על עסקי הנסיון בהשיבו על דבריו כי נשבעתי מובן הדבר יפ"ת:

105 שאין את מנסה אותי. בבמדב"ר פ' י"ז שאם ח"ו לא הייתי שומע לך אבדתי כל אשר יגעתי מימי. שפחדו היה פן לא יעמוד בנסיונו ולכן בקש זה:

106 משל לאחד ששטף את אגינו. כצ"ל וענינו ששבולת הנהר שטף שפתו וקפץ האדם להציל עצמו והקפיץ גם בנו עמו להצילו. ולפי שאין רמז בכתוב שבקש גם על יצחק הביא המשל דודאי יבקש להציל בנו כמו שיציל עצמו יפ"ת אבל הנזה"ק גרס משל לאחד שעבר את שבולת הנהר והקפיץ גם בנו עמו. ויש גורסים ששמר את אגינו:

107 ד"א מה צורך שבועה כו' לשון דבר אחר קשה. דהא היינו דרשא דלעיל. ובילקוט באמת לא גרס לה דכולא חדא דרשא היא. וכן עיקר נזה"ק:

108 נסיון עשירי דעשרה נסיונות נתנסה א"א כדאי' בפ"ה דאבות. ונסיון העקידה אחרון לכולם. ועיין בשוח"ט מזמור צ"ה סדר מנין הנסיונות. ובפדר"א ובאדר"נ פ' ל"ג. וברמב"ם בפירוש המשנה. ובפייט מוסף דר"ה. ובפרקי אבות ברש"י וברע"ב:

109 אבד את הכל ור"ל דודאי היה מקבל שכר על נסיונות הראשונות לעוה"ב. רק מה שהבטיח לו להטיב גם לזרעו אחריו שזה לא היה אלא בתורת חסד כענין שנא' ועושה חסד לאלפים לאוהבי. זה לא היה מתקיים לפי שהחטא גורם לבטל הבטחה הבאה בתורת חסד נזה"ק. ובספר חסידים סי' שנ"ג אי' לא שהיה מאבד הכל לגמרי אלא שזה העון שקול כנגד כל זכיותיו ויכריע כל הזכיות:

110 ברכה לאב ברכה לבן כו' בבמדב"ר פ"ב מבואר דברכות האב ורבויו היינו במדרגת הכוכבים. וברכת הבן ורבויו היינו במדרגת החול שכל אחד הוא מדרגה מיוחד בפני עצמו. וכל אחד נתקיים בעתו וזמנו ע"ש יפ"ת:

111 וירש זרעך את שער אויביו כצ"ל ודיוקו מדכתיב אויביו ולא קאמר שונאיו כדכתיב בסדר חיי שרה בברכות רבקה. אע"כ דהכא רמז אעיקר אויביו דהיינו תרמוד שנשתתפה בשני חרבנות וידוע שאויב איבתו גדולה משונא כמ"ש בעל נוה שלום יפ"ת:

112 אשרי כל מי שהוא רואה כו' דישמח צדיק כי חזה נקם:

113 חד מנהון אמר כו' יש כאן דלוג שלא נזכר רק הסברא האחת. ובילקוט גרס חד מנהון אמר בחורבן א' העמידה פ' אלף קשתים ופי' רובי קשת ובשני העמידה מ' אלף קשתים. וח"א בחרבן א' העמידה ד' אלף קשתים. ובשני אלפים קשתים וע' באיכה רבתי פ' בלע ה':

114 נ"א קשטים פי' נוקבים כמו קושט כחץ דלקמן בבמדב"ר פ' י"ב. ובערוך הביא עוד ס"א כשיטים ונראה שפירושו מצליחים במלחמה כלומר גבורי כח. כי אז תשכיל מתרגמינן ובכן תכשיט יפ"ת:

115 ויצחק היכן הוא. פי' למה לא נזכר בתורה דהו"ל למימר וישובו לכלול את שניהם:

116 אצל שם ללמוד תורה. ואע"ג דאברהם הוה גמיר כל התורה אפשר דשם מחדדין שמעתתיה טפי. או שהיה לו חברים מקשיבים מפי אברהם יפ"ת:

117 משל לאשה כו' לפי שדרך האשה בפלך נקט ליה באשה:

118 מפני העין שחשש שלא תשלוט עין הרע על הנס שנעשה לו. וכענין חמו"ע דבסמוך אליבא דר"י וחש לעין הרע של נעריו כי המה עמדו מרחוק וצפו וראו בעקידתו ולפיכך גם הכתוב העלים שילוחו להורות שהסתירו ושלחו בלילה נזה"ק:

119 עוד לא נזכרו שמותן. ר"ל כיון שהיו חשובים למה לא מזכיר להו שוב שהיה ראוי למלך נבוכדנצר אחר המעשה זה להשליטן ולמנותן במינוי יותר חשוב ממה שהיה להם. כמו שמצינו בדניאל רש"א:

120 מתו ברוק ר"ל שמתו בידי שמים לסיבת הרוק. כי בעודם בחיים כל שעה שראו או"ה בחמו"ע נזכרו לאותו הנס ועי"ז באו בכל שעה לחרף את ישראל ולרוק בהם דרך בזיון. אבל אחר שמתו חמו"ע נשכח ענינם קל מהר ולא באו לחרף עוד את ישראל. ולפיכך מאת ה' היתה זאת להמיתם מיד רש"א:

121 מתו בעין כדאמרי' בפרק המקבל צ"ט מתים בעין הרע ואחד בדרך ארץ רש"א:

122 על מנת שיעשה בהם מופת. היינו לפי שלא נתחייבו למסור עצמם על זה משום דלא הוי אליל ממש כמ"ש התוס' אלא שעשו כן כדי לעשות בהם מופת לקדש שם שמים ברבים יפ"ת ונזה"ק: