עץ יוסף על בראשית רבה י׳

1 ויכלו השמים כו' דהו"ל למימר וישלמו. או ויגמרו. ע"כ דרש שבא ללמדנו שיש להם תכלה שעתידין לכלות. כמ"ש כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה על כן יש להם קץ. אך התורה אין לה קץ כי ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ובתורה משתעי קרא:

2 סקוסים פי' גבול וקץ:

3 ד"א לכל תכלה כו' מפרש ויכלו לשון תכלית והשלמ'. ואיירי בענין המלאכה. דתכלה הוא לשון השלמה. וה"פ לכל תכלה דהיינו השלמת מלאכה בששת ימי בראשית ראיתי קץ שלעולם אין בו תוספת עוד. ואין כל חדש תחת השמש. אבל התורה שהיא החכמה העליונה מתרחבת ומתגלית בכל יום מה שלא נודע עד עתה וזה רחבה מצותך מאד יפ"ת:

1 לאמבטי בל"י כלי גדול מיוחד לרחיצה:

2 דיוסקסים צורות מעריך והמוסף הערוך כתוב כלי עגול וקערה. וכן שמים וארץ עגולים הם. והמת"כ פירש שולחנות מצויירים:

3 שפסקה קילוח המים שמקלחת לתוך האמבטי. ובילקוט משלי הגי' שפתקה. מלשון פותקין ביבותיהם. וכן הנכון:

4 כיון שנעקר תהו ובהו כשנגמר צבא השמים וארץ נעקר תהו ובהו ומדמה תהו ובהו לסיגים בכסף. ודורש ויכלו לשון כלי:

1 כיצד ברא כמו ד"א על מה כתיב ויכולו:

2 כיצד ברא הקב"ה את עולמו. היינו השמים והארץ. כלומר אם נברא הכל ברגע אחד בשלימות. או מתחלה לא נברא בשלימות אלא אח"כ היה מותח והולך נזה"ק:

3 א"ר יוחנן נטל כו' ס"ל דמאמצע נברא העולם ומשם מותח והולך לצדדין:

4 פקעות חוטין של שתי וערב מת"כ:

5 אחת של אש כו' להיות מתפשט למעלה בכח האש העולה למעלה. ולמטה בכח המים הנגרים למטה נזה"ק:

6 ופתכן זה בזה שטרפן ועירבן ונעשו אחד שמתחלה נתן בהם שיהיו מותחין והולכין. וכשיגיעו לגבול ששיער. יעמדו ולא ימתחו עוד:

7 רבי חנינא אמר ד' כלומר דודאי לא נברא הכל ברגע אחת. אלא דמ"מ לא נברא מאמצע אלא מצדדין. שהניחם לד' רוחות העולם ומשם היו נמתחים לצד פנים עד שנתדבקו זה בזה יפ"ת:

8 רבי חב"ח אמר שש דאל"כ אפשר שימתחו לצד מעלה ומטה יפ"ת אבל לר' חנינא לא איצטריך לנקודות למעלה ולמטה דמסתמא נמשך למעלה ולמטה ג"כ כפי שיעור המרחק הקבוע לו מן הצדדים ולא יותר נזה"ק:

9 אפשר כן ואיך יהיו מותחין והולכין. ואמר לו המשל של בית קטן שיכול האדם לעשות בידיו בכל קצות הבית. שהרי ידיו מגיעים לכותלים. וכן הקב"ה פועל מקצה השמים ועד קצה השמים כביכול בידיו. כמ"ש ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. וכמ"ש ומעשה ידיך שמים:

1 אין לשון ויכלו כו' מפרש דרמיז בויכלו לשון מכה וכליון במהלך הכוכבים בחטא אדם הראשון. ועל זה אמר משל כו' הרבה להם בדיצה פי' בחדוה. והרבה להם בהדיוכין למהר תיקון בנייני המדינה. ומשהכעיסוהו כו'. כך עד שלא חטא אדה"ר הלכו המזלות דרך קצרה ובמהירות למהר תמיד האביב. ומשחטא אדה"ר סבבן דרך ארוכה ובמתינות כדי לאחר האביב כבנות שוח שעושות לשלש שנים. ובאותו יום עשו פירות בני יומן. ולכך נאמר ויכלו שנעשה מכה וכליה בשמים וארץ ובכל צבאם לאחר החטא נזה"ק:

2 בהדיוכין המוסיף הערוך פי' בל"י הצלחה ורצון להטיב:

3 כגון כוכב חמה ששנת החמה שס"ה יום שהוא מסבב הארץ בשס"ה יום:

4 והיא לבנה שהלבנה תנועתה מהירה שבכל חדש סובבת הארץ:

5 חוץ מן כוכב נוגה ומאדים. שהם הם מאוחרים מאד:

6 ובעי שאלה כו' היא הגהת איזה חכם אחרון על הגליון ונכתב בפנים:

7 ומאדים חודש וחצי כל מזל הוא מהלך. נמצא מהלך י"ב מזלות בשנה ומחצה:

8 בנות שוח שביעית ריש פ"ה במשנה. ופי' במוסיף הערוך בנות שוח מין תאנים לבנים מדבריים ומתבשלים באילן אחר ג' שנים. וכתבו התוס' פרק אין מעמידין שבנות שוח ובנות שבע מין אחד והראיה דאמרינן בב"ר תאנים שאכל אדה"ר איכא דקריא להו בנות שוח ואיכא דקריא להו בנות שבע ע"כ:

9 עשו פירות בן יומן ביום שנבראו. שכל הדברים בצביונם ובקומתם נבראו כדאיתא במס' ר"ה:

10 לע"ל לימות המשיח:

11 ומחץ מכתו ירפא לשון הכתוב והיה אור הלבנה כאור החמה כו'. כאור שבעת הימים ביום חבש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. ועל ישראל כבר נאמר ביום חבש ה' את שבר עמו. אלא ודאי מחץ מכה של עולם מחטא אדה"ר ירפא לעתיד למהר שוב ברכת הפירות. וכדכתיב לעיל מיניה ונתן מטר זרעך וגו' והיה דשן ושמן וגו' נזה"ק. ודעת חז"ל שחטא אדם וקללתו ועונשו היה הכל בששי. ואז כבר נתקללו גם המאורות ופרשת ויכלו נאמר אחר כן:

1 נשתכללו שמים בחמה כו' מפרש ויכלו לשון יופי ושכלול כדמתרגמי' כלילת יופי מששתכללא בשופרא שעל ידי תולדותיהם נשתכללו השמים והארץ ונתייפו יותר יפ"ת:

2 רבי סימון כו' ר"ל בשעת בריאתם נבראו דרך כלל מקושר ומעובה בלי חיתוך ופירוד. והיו מותחין והולכין כל ששה ימים על שיעורם עד סמוך לחשיכה. ואז אמר להם די. ומיד ויכלו השמים והארץ:

3 שלשה צבאים הם כו' ולכולם רמז וכל צבאם מלת צבא מורה על רבוי פרטים מיוחסים לאב המצביא. וכן התלמידים מיוחסים לרבם. והיסורין משתלשלים מהאדם כי הוא יולדם בחטאו והוא סבתם. והחלוקה היא אם תולדה טבעית. וזה אם לתועלת אם לנזק. או תולדה רצונית. או נפרש באופן אחר כי מיום שנברא העולם נרשמו בשמים הסבות העוזרות לאדם על השלימות ושיצא לזמן פלוני אדם רשום כאמרם הראה לו דור ודורשיו וכן ג"כ הסבות המנגדות ומונעות לו משלמותו שהם היסורים שיש כמה צבאות וחיילים של מקרים שנאמר הלא צבא וחיל ויסורין לאנוש ולסוף כימי שכיר ימיו. או הוא לשון זמן וגבול. העולם יש לו גבול ו' אלפי שני והיסורין יש להם קץ קצוב חליים רעים נאמנים בשליחותם. גם תלמידים בהגיע נקודת שררתם לא יתעכב רגע. ד"א מלשון צביון ורצון הלא רצונו של אדם וחפצו להיות עלי ארץ:

4 אם זכה צבא לו. ולעזרו לא זכה צבא עליו וכנגדו ורמז שמדבר א' בעינו יצא או תועלת או נזק:

1 אין לך כל עשב כו'. כלו' שמגדל מכח השפעתו למעלה. והוא כמושל ושוטר עליו נזה"ק:

2 כימה כוכב ברקיע:

3 מעדנת נותנת בהם טעם לעדן אותן:

4 מזל הוא היינו כימה:

5 שממזר את הפירות שעושה אותם רך. מלשון ביצה מוזרת:

1 אפילו דברים דריש וכל צבאם לשון רצון:

2 בכלל ברייתו של עולם לרפואה כדאיתא בשבת פרק המוציא כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה כו'. ואמר עוד ובכל הקב"ה עושה שליחותו כו' שיש בהן עוד תועלת לעשות בהן שליחותו ברשעים יפ"ת ונזה"ק:

3 אפי' ע"י יתוש שנשיכתו קלה ואפי' ע"י צפרדע שלפעמים מסייע בשליחות:

4 משתעי מספר:

5 קאים כו' עומד:

6 חמא כו' ראה צפרדע אחת שהיה טוען ונושא עליו עקרב אחד ומעבירו על הנהר:

7 וכיון דעביד שליחותיה כיון שעשה העקרב שליחותו שהמית אדם בעבר הנהר כדאיתא בויק"ר פ' כ"ב. הצפרדע החזירתו למקומו:

8 דהוה קאים למחצד כו' שהיה עומד לקצור:

9 בהדא בקעתא בבקעה של בי טרפא:

10 חמא כו' ראה עשב אחד ולקט אותו ועשה ממנו עטרה לראשו. וההוא עשב היה מסוגל לדחות ארס הנחש כסגולת התריאק"ה:

11 אזלא כו' הלך שם נחש והכה את הנחש והמית אותו:

12 אתא כו' בא שם איש אחד ועמד להסתכל ומתמה באותו נחש. מפני שהיה חובר חבר ומכיר כחו של אותו נחש. ואמר תמה אני על מי שהמית הנחש. היה אומר אותו האיש הקוצר. אני הרגתיו:

13 תלה כו' שהרים פניו למעלה וראה לאותו עשב. אמר לאותו קוצר באמת אתה הרגת אותו. א"ל הן:

14 יכול את כו' יכול אתה להסיר העשב מעל ראשך:

15 א"ל הן. וכן עשה וכיון שהרימו והסירו אמר ליה יכול אתה להרים ולנגוע זה הנחש:

16 נשרו נפלו ממנו אבריו מפני חוזק ארס הנחש:

17 מרתיע לשון נענוע ונדנוד. ובסדר קרח גרס מרתיח לשון רתחא וכעס:

18 והוה מרדף ליה מן כו' ר"י היה רודף הנחש מצד זה. והיה חוזר ובא מצד אחר:

19 הברה קול:

20 ומטייל בבית הכסא פירש"י לעשות צרכיו ולשון נקיה דבר. ובירושלמי פ' במה אשה המעשה בלשון אחרת מת"כ:

21 ותרכיה וגרשו:

22 וקדם והקדימו וישב לו:

23 לית דין על מגן אין זה בחנם שיצערני כ"כ. מיד יצא נחש א' והכה אותו והמיתו:

24 ואתן אדם תחתיך דלאו כל יומא מתרחש ניסא היכי דשכיח הזיקא נזה"ק:

25 משוניתא חוף הים:

26 קולית עצם ירך של מת. והיה מצניעה שלא יכשל בה אדם:

27 והות מגלגלה היתה חוזרת ומתגלגלת באמצע הדרך:

28 בלדר רץ:

29 פשפשוניה כו' חפשוהו בבגדיו ומצאו אצלו שהיה נושא כתבים רעים על היהודים מעיר קסרין:

30 שתי פרוכות המבדילות בין הקודש ובין קודש הקדשים שכן הוצרכו לעשות במקדש שני כדאיתא בפרק הוציאו לו:

31 על גבי מזבח ובילקוט קהלת גרס על ס"ת יפ"ת:

32 מדם הקדשים פר העלם דבר של צבור ושעירי עכו"ם שפעמים היו נוגעים בפרוכת:

33 ואית דאמרי מדם פר ושעיר של יום הכפורים. כצ"ל הנעשות בהיכל נגד הפרוכת שלפעמים נגעו בפרוכת:

34 גרגותני אפרוכת קאי שעשאן כמין סל ושם בתוכן כל כלי בהמ"ק:

35 כלפי מעלה שאמר שהרג את עצמו מת"כ:

36 לא דמי כו' אינו דומה מי שעושה מלחמה עם המלך במדבר ומנצח אותו כו':

37 מחיאה כו' הכה נחשול בים:

38 דומה זה כלפי מעלה אמר כן. נדמה בעיני שאין כו':

39 מבריה שהוא פחותה שלפי שרשע זה תלה הגדולה בעצמו לומר שכח ידו עשתה כל אלה. ולזה הראה לו דינו בבריה פחותה:

40 פיילי פוטירון פי' כוס של משקין ששותין אחר המרחץ:

41 מיד קראו לרופאים בגיטין אמרו שלא הוציאוהו אלא כשמת:

42 אנא חמיתיה כו' אני ראיתי לאותו גוזל ברומי והיו מניחין שני לטרות בכף מאזנים מזה והגוזל בכף מאזנים מזה והיו שוקלין בשוה:

43 כל מה דהוה שני ענין כמישות. וכמו זרעים שצמחו ושנו דסדר תעניות ופירושו מיד כשהוציאוהו היה כגוזל. ואח"כ היה הולך ומקטין עד שעמד כיתוש דעלמא ואז פרח כדרכו. ואז גם טיטוס מת:

1 א"ר חנינא כו' דהיינו בזמן תוספת חול על הקודש דחשיב כשבת. וממילא ה"נ דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי קאי אזמן תוספת שבת דמיקרי ביום השביעי. ובאותה שעה נגמרה מלאכת העולם כדלעיל ספ"ט נזה"ק:

2 ר' יוחנן מקשה כאן התפלל כו' דהא עכ"פ מצוה להתפלל בשעה שהצבור מתפללים וכמו שס"ל לרבי יוחנן כן בפ"ק דברכות ותירצו דרבי חנינא בן דוסא נהג כן תמיד בעירו. וא"כ סמך רבי יוסי אציבורו של רבי חנינא בן דוסא נזה"ק:

3 ולא צריך מקשי פי' לא היה צריך להקשת כי אינו קושיא:

4 חמריא כו' מוליכי חמורים היו עולים מעיר ערב לעיר צפורי. או ר"ל מן ערב כלומר בע"ש קודם הכנסת שבת:

5 כבר שבת כבר קיבל שבת והתפלל. ובוודאי רחב"ד הוא ובני עירו עשו כך לקבל עליהם שבת מבעוד יום גדול בעוד שהיה שהות לילך לצפורי. הילכך רבי יוסי סמך על ציבורו של רחב"ד כנ"ל:

6 ואי בעית כו' ואם תרצה להקשות על דבר זה יש להקשות שאיך התפלל של אחר שבת היינו תפלת מוצאי שבת בשבת ולא התפלל בשעה שהצבור מתפללים:

7 אמורא שהיה עומד עליו להכריז הדרשא לרבים:

8 אכרוז כו' הכרז לפני הצבור שיתפללו בעוד שהיום עומד טרם בא השמש ושבת היה שבשבת היו דורשים בבה"מ לרבים. וממילא סמך רבי יוסי אצבורא דרבי נזה"ק:

1 מהו ויכל אלהים ביום השביעי דהו"ל למימר ויכל אלהים ביום הששי דיום השביעי משמע שביעי ממש. לא זמן תוספת שבת יפ"ת:

2 אלא כזה שהוא מכה כו' דלא עביד ביה מלאכה ממש אלא כזה שהוא מכה על הסדן והגביהה מבעוד יום. וגמר הורדתה משתחשך בתחלת רגע שבת דלא חשיבא מלאכה בהנחה בלא עקירה ועכ"ז נגמר בשבת. אף כאן השמים והארץ היו מותחין והולכים עד יום השבת. וברגע נקודת שבת א"ל די. דצריך להוסיף מחול על הקודש. וע"ז אמר רשב"י ב"ו שאינו יודע עתיו ורגעיו כו':

3 גניבא אמר כו' דרש ויכל לשון כלה עשה את יום השביעי כלה:

4 ורבנן אמרי כו' העולם נמשל לטבעת והשבת לחותם שבו נשלם יופי תקונו כראוי והכל הולך אחר החיתום. ולכן כתיב ויכל אלהים ביום השביעי שעם מציאות יום השביעי כילה מלאכתו יפ"ת נזה"ק:

5 ששינו לתלמי המלך שהוא לא יקבל פי' חז"ל. ועיין לעיל פ"א סי' י':

6 לכמה ימים ברא כו' ומאותו שעה הגיהנם ניסוקת כלו' מששת ימי בראשית גיהנם ניסוק ועומד זמן רב כל כך לפיכך אוי לעולם מדיניו יפ"ת:

7 מלאכתו לא כן כו' דמשמע שהכל נעשה במלאכה ויגיעה:

8 להפרע מן הרשעים כו' שהכתיב על עצמו לשון מלאכה להפרע מן הרשעים כאילו אבדו עולם שנברא ביגיעה. ע"ד דאי' באבות פ"ה:

9 ומה נברא בו לאחר ששבת שאמר כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות שמשמע שלאחר ששבת ברא לעשות ואמר שנברא דברים של מנוחה השייכים לשבת. והיא קורת רוח ומנוחה יתירה שנמצאת בשבת יפ"ת:

10 רבי לוי כו' דורש שמעשה כל יום היה נמתח והולך עד השבת. ובשבת נח מכולם יחד:

11 ידי קוניהם כמ"ש אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים:

12 וינח לעולמו כוונתו על מ"ש שמות כ׳:י״א וינח ביום השביעי משמע שהניח אחרים. זהו שאמר וינח לעולמו:

13 אסטאטיבה מוסיף הערוך פי' בל"י בנינים מוכנים לאנשי המלחמה בזמן שהם שוקטים ודונטיבא מתנות שמחלק שר הצבא לחילות בעת צאתם נגד אויביהם: