עץ יוסף על בראשית רבה י״ז

1 ואלו הן בראשית כלו' שזה שנזכר בראשית דהיינו שמים וארץ נחשב מאמר אחד כדכתיב בדבר ה' שמים נעשו:

2 ורוח אלהים מרחפת וכדמפ' ר' יעקב:

3 מאמר ניתן לרוח בפ"ע דמה"ט כתיב ורוח אלהים. ור"י ס"ל כת"ק ור' מנחם בר"י ס"ל דהיינו רוחו של אדה"ר ומלך המשיח. וכבר נאמר מאמר מיוחד על בריאת אדם נזה"ק:

1 בלא שמחה דשמחת לבב אשה:

2 בלא ברכה שבשבילה הבית מתברך כי איש ואשה שכינה ביניהם. וגם זה לפי הטבע שהיא משתדלת בצרכי הבית:

3 בלא כפרה בפרק הבא על יבמתו אמר ר' חמא ב"ח כיון שנשא אשה עונותיו מתפקקים:

4 בלא עזר אעשה לו עזר כנגדו. כדאיתא בגמרא במה אשה עוזרתו לאדם א"ל אדם מביא חטים חטים כוסס. פשתן פשתן לובש לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו:

5 אתה וביתך ומשמע ליה דבית זו אשה שהיא עקרו של בית:

6 וכפר בעדו ובעד ביתו ולא הוה מצי הכהן גדול להתכפר ביום הכפורים כשאין לו אשה ומדתלה רחמנא כפרתו באשה סמך גדול לכל אדם שהעדר האשה מעכבת הכפרה:

7 להניח ברכה אל ביתך כשיש לך בית זו אשה יש ברכה:

8 בלא שלום שנעדר ממנו שלום:

9 וביתך שלום דהיינו אשתו:

10 בלא חיים דעל ידה מאריך ימים וחיים יותר:

11 אינו אדם שלם כדאיתא בזוהר ויקרא דדכר בלא נוקבא פלג גופא איקרי ואינו נקרא אדם נזה"ק:

12 ממעט הדמות כמ"ש בצלמנו כדמותינו וכשהוא בלא אשה ממעט בפריה ורביה ואינו מרבה בנים:

1 אעשה לו עזר כנגדו. כנגדו משמע חלוקה עליו וסותרת את דבריו:

2 אם זכה פי' אם יזכה תהיה לו לעזר. ואם לא יזכה כנגדו. וע' יבמות ד' ס"א:

3 כאשתו של ר"ח בר חכינאי. שנשאת לו והמתינה לו י"ב שנה כדי שילך ויעסוק בתורה כדאיתא בפ' אע"פ:

4 אנתתא בישא כו' אשה רעה:

5 והות ברתא דאחתיה והיתה בת אחותו ועם היותה בת אחותו היתה מבזהו ובלתי אהבתו יפ"ת:

6 והוית בזית כו' והיתה מבזה אותו לפני תלמידיו:

7 אמרו לו תלמידיו. עזוב אותה בגט כריתות לאשה רעה זאת שאינה לפי כבודך:

8 אמר להו הכתובה רבה. ופורנא היא כתובה. ותלמידיו אלו לא היו עשירים ולא היו יכולים לעזרו בפרעון כתובתה. עד שבא ראב"ע שהיה עשיר וסיפק בידו. והוא שאמר לו להלן אני יהבינן לה כו':

9 פשטין היו חוזרין תלמודן:

10 מן דחסלין פי' משסיימו:

11 א"ל משגח רבי כו' א"ל רבי לא אמרת שהיו שניהם גדולי הדור והיו לומדים ביחד. והיה זה קורא לזה רבי וזה קורא לזה רבי:

12 א"ל משגח כו' א"ל ר"י לר"א השגחנא לדברי ואנחנו נלך לבית לאכול:

13 כי סליק כו' כשעלה ר"י לביתו היתה משפלת פניה למטה בפנים זועפים ויצאה לה לחוץ:

14 צפה ר"י והסתכל בקדירה. א"ל דרך שאלה היש בזאת הקדרה כלום לאכול:

15 פרפריין מיני לפתן:

16 פרגן תרנגולים קטנים או פי' צפורים קטנים:

17 ידע ר"א כו' ידע והבין מה ששמע. כלומר הבין שהיו שונאים זה את זה ושתק והיויושבין ואוכלין:

18 א"ל רבי כו' א"ל ר"א לר"י לא אמרת שיש בקדרה אלא פרפיין והא מצינו שיש בתוכו פרגיון:

19 מעשה נסים הם בוש לומר שאשתו הטעתו והתלה בו:

20 מן דחסלין כו' משסיימו לאכול א"ל ר"א לר"י פטור אותה שאינה עושה לפי כבודך. שכבר נודע לו הענין שאשתו רעה ומצוה לגרשה יפ"ת:

21 פסק לה פורנא פסק לה הכתובה וגירש אותה. והיו משיאים אותו אשה אחרת טובה ממנה:

22 גרמין חובין כו' גרמו לה עונותיה והלכה ונשאת לשומר העיר. לאחר ימים באו יסורים עליו ונעשה סומא:

23 והות ציירת בידיה כו' והיתה אוחזת בידו ומחזרת אותו על כל השווקים והרחובות שבעיר. וכיון שהגיע לרחוב של ר"י היתה עומדת וחזרה לאחוריה:

24 מן דהוה כו' מפני שהיה אותו האיש מכיר ובקי ברחובות העיר. אמר לה למה אין אתה מוליכני לרחוב של ר"י. ואני שמעתי עליו שהוא עושה צדקה הרבה. מצוה פי' צדקה:

25 משבקתיה גרושתו אנכי ואין בי כח מפני הבושה לראות הסברת פניו:

26 חד זמן אתון קרון. זמן אחד באו וקראו על הפתחים ברחוב של ר"י:

27 ארגיש רגיז ומתקוטט עמה יום ראשון ושני בסוף התחיל להכותה והלך הקול בתוך הרחוב והיו מתרגזים בכל העיר:

28 אודיק ר"י הביט ר"י בשביל קולם וראה אותם מתבזים בתוך העיר:

29 הוא מובדא כו' בכל יום ויום היא מאבדת ממני פרנסת רחוב זו שאינה רוצה להוליכני בה:

30 נסבהון כו' לקח אותם והיה נותן אותם בבית אחד משלו:

31 ע"ש ומבשרך לא תתעלם שמצוה לזון את גרושתו. וכ"ה בתד"א פ' כ"ז. וכדדרשינן לקמן מבשרך לא תתעלם זו גרושתו דהות בשרו ושארו. פי' שהיה מתחלה עמה כבשר אחד:

1 כתיב ויאמר אלהים כו' וס"ד ויעש אלהים את חית הארץ וכאן כתיב עוד הפעם ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה:

2 וכאן לכיבוש הביאם לאדם מתחלת יצירתם לקבל כיבוש האדם ההכנעה והמורא והפחד הטבעי. ודורש ויצר מלשון מצור וכיבוש. ובשוח"ט הגירסא וכאן לכינוס כד"א כי תצור אל עיר. ופי' שכנסם והביאם אל האדם לקרא להן שמות והוא לשון מצור שנאספין על העיר מסביב ובשוח"ט גרסינן לה להא בתר דר' אחא דבסמוך דקריאת שמות:

3 חכמתו מרובה משלכם בטבעיות לפי שהם ממינו. ואחר שיש לו מעלה יתירה עליהם בדבר אחד. ראוי שיברא כדי שלא יהיה זה השלימות נעדר מהמציאות יפ"ת:

4 הביא לפניהם כו' בא להראות להם חכמתו עליהם. בהביאו לפניהם את הבהמה וגו' ולא ידעו. ואז העבירן לפני האדם כו' יפ"ת:

5 זה שור כו' שמות אלו ודאי אינן שמות הסכמיים. כי זה אין בו חכמה. אלא מורים על שרשם וטבעם. וע' ביפ"ת ונזה"ק באריכות:

6 ואתה מה שמך כו' אפשר שזה מרומז במ"ש מה יקרא לו קאי על האדם מה שיקרא לעצמו:

7 ואני מה שמי הראה להם עוד חכמתו כי לו ית' ג"כ יקרא שם כמותם ונמצא שחכמתו שלימה בקריאת שמות כולם:

8 אדני שאתה אדון כו' ששם הויה מורה על היותו מהוה וממציא כל המציאות. והיה הוה ויהיה. וכ"ז אנו יודעין מצד אדנותו. ולכן כאשר הכירו היותו אדון על כל העולם קראו בשם הויה:

9 שקרא לי אדה"ר במדרש קהלת ובתנחומא ובפסיקתא הוסיפו לומר הוא שמי שהתניתי ביני לבין עצמי. הוא שמי שהתניתי ביני ובין בריותי ובין מלאכי השרת:

10 חזר והעבירן לפניו זוגות תחלה העבירן לפניו לענין קריאת שמות. ואח"כ חזר והעבירן לענין העזר כדי שיתבונן שגם הוא צריך עזר ויבקש כדמפרש והולך:

11 ולי אין בן זוג ואפי' למ"ד דו פרצופין נבראו ביקש שיהי' לו בן זוג עומד לנגדו. כי זה יותר נאות לענינו:

12 ולמה לא ברא לו תחלה. קודם שתבע' מפיו:

13 לקרות עליה תגר ששאמר האשה אשר נתת עמדי:

14 עד שתבעה מפיו שהתבונן על העדרה כי רע הוא. והבין שאף שמסובב מזה לפעמים פרט אחד לרע. אכן בכלל היא טובה ומוכרחת לאדם ועכ"ז התרעם:

1 תחלת מפלה כו' מאמר מוסרי להתבונן כי השינה הרבה היא השחתה כללית לכל תהלוכות האדם הן בגופו הן בנפשו. והא דאמרינן לעיל והנה טוב מאד זו שינה. בשינה מועטת יפ"ת:

2 שלשה נובלות הן. כשנאצלים דברים קטנים וקלים מדברים גדולים וכבדים נקראים נובלות. וכמ"ש כנבול עלה מגפן. שהשינה חלק קטן מן המיתה וכו':

3 נובלות מיתה שינה. כמו שאמרו חז"ל שינה אחת מששים ממיתה:

4 נובלות נבואה חלום חלום האמיתי שהוא ע"י מלאך הוא קצת מעין נבואה דעלה כתיב בחלום אדבר בו נזה"ק:

5 נובלות עה"ב שהוא עולם שכולו שבת הוא שבת התחתון שהוא קצת מעין דוגמתו בתענוג הנפש יתירה לצדיקים גמורים נזה"ק וכדאיתא באותיות דר"ע שבת הוא אחד מששים של עוה"ב שכולו שבת:

6 אורה של מעלה אשר סביב כסא הכבוד כדכתיב ונהורא עמיה שרא יפ"ת:

7 חכמה של מעלה חכמת העליונים והשכלותיהם:

8 תורה כי התורה שלמטה נאצלה מחכמה של מעלה יפ"ת:

1 מן סטרוהי כמ"ד דו פרצופין בראו ונסרו לשנים:

2 עילעא חדא כו' צלע אחת יתירה לקח מבין שתי צלעותיו:

3 אלא תחתנה לשון רבים דמשמע תחת שני הצלעות מעלה ומטה שלקח מבנתים הצלע האחת. אבל למ"ד ב' פרצופים היו ונסר האחד מחברו הול"ל תחתיה כלו' תחת הצד שלקח מת"כ:

4 מתחלת הספר ועד כאן כו' דנקט לשון זה לרמוז לשטן המחודש עכשיו יפ"ת:

5 כיון שנבראת חוה נברא שטן. שע"י האשה בא שטן להשטין לעולם יפ"ת:

6 שטן ואע"ג דשטן בשי"ן נכתב רמז אליו בסמ"ך דא"א לטעות ולקרות באופן אחר. אבל בשי"ן אם יקרא בשי"ן ימינית אין שטן ופגע רע מת"כ:

7 ואם יאמר לך אדם הוא הסובב. שיש בו סמ"ך:

8 בנהרות הכתוב מדבר דהתם ודאי אין שייכות לשטן יפ"ת:

9 עשה הקב"ה נוי לתחתיתו. שהוא נעלם בלתי נראה כדבר הסגור:

10 עשה לו מנעול לשון נקיה כלומר שבית נקובתו סגור בבשר:

11 ואפיפורין כבוש עליו הוא בשר העגבות שסביב תחתיתו כמין שרפרף יפ"ת:

12 ואפיפורין כבוש עליו כדי שלא יתבזה כבהמה. ואחרינא אמר עשה לו כסתות כדי שלא יצטער כשהוא יושב. כצ"ל יפ"ת ומ"ד מנעול ואפיפורין היינו כמ"ד נוי לתחתיתו דהיינו לכבודו. אלא דמ"ד נוי לתחתיתו לא אמר אלא שבית נקובתו מלמטה. וזה הוסיף היות לו מנעול ואפיפורין. ומ"ד כסתות בלבד הוא דאמר על צער הישיבה:

13 עשה לו כסתות פירוש בשר העגבות שהוא מרובה ורך שישב עליהם שלא יצטער בישיבתו:

14 עשה לו קבורה ויסגור שהסגיר את הגוף בקבר. ומלת תחתנה מרמז על הקבורה מתחת לארץ יפ"ת:

15 עשה לו קבורה שנתן בלב אנשים לעשות כן. וצוה בתורה. על הקבורה:

16 תכריכין לכבוד המת ויסגור שהבשר מוסגר בתכריכין מתחת לארץ יפ"ת:

1 למה בגנבה נראה לי שלקח ממנו הצלע:

2 אונקיא משקל קטן:

3 זו גנבה בתמיה. וכך עשה הקב"ה נטל ממנו צלע אחת והחזיר לו אשה שלימה:

4 למה בטמוניות הכי קאמינא למה עשה כן במטמוניות דרך גנבה ולא בפרהסיא:

5 בתחלה בראה וזהו זאת הפעם כו' לזאת יקרא אשה משמע בפעם זה ולא בפעם ראשונה. ולזו יקרא אשה ולא לאחרת והיינו הראשונה:

6 מוספת אני על דבריך ראיה שיפה אמרת:

7 אמורה הייתי אמרתי אני בלבי להנשא כו'. או פי' אמורה כמו ה' האמרת. וברש"י איתא אמודה הייתי. פי' מלשון אומדנא:

8 מעשה בחסיד אחד כו' לפרושי הא דכתיב עזר כנגדו וכדדרשינן זכה עזר לא זכה כנגדו שאם זכה זוכה לאשה כשרה להיות לו לעזר להדריכו למוטב. ואם לא זכה היא כנגדו להכשילו ברע נזה"ק:

9 אין אנו מועילים להקב"ה כלום. לקיים מצות הקב"ה ורצונו. כי העמדת בנים הוא קיום העולם וזהו חפצו ית'. כי לא לתהו בראה לשבת יצרה. שהקב"ה חפץ בקיום העולם. וזה מכונה בשם תועלת:

10 עמדו וגרשו זא"ז לפי שהגירושין היה מרצון שניהם נקט האי לישנא:

11 שהכל מן האשה פי' ברובא קאמר. אבל מתרחש ג"כ שצדיקים נושאים נשים רעות ועומדים בצדקתם. ורשעים נושאים נשים כשרות ואינן מחזירים אותם למוטב יפ"ת:

1 מפני מה האיש כשיוצא מרחם אמו פניו למעלה ובדורות הראשונים היה הטבע כן. אבל בדורות אחרונים נשתנה טבע זו. וגם שניהם נולדים פעם למעלה ופעם למטה פניהם ופעם מן הצד:

2 האיש מביט למקום ברייתו. למטה מן האדמה. והאשה מבטת למקום ברייתה למעלה לגוף שממנו נבראת. ועיין בענף:

3 להתבסם במיני בשמים וסממנים מפני שהזוהמות מצוי בהן יותר מן האיש:

4 אם תניח בשר ג' ימים ואע"פ שמעצם ממש נבראת וכמ"ש בסמוך שמקשקש ועצם אינו מסריח לעולם. מ"מ היה בשר ג"כ בצלע ההוא וכדאמרו לעיל שהיתה מליאה רירין ודם יפ"ת:

5 האשה קולה הולך שקולה דק ונשמע למרחוק. וקול האיש עבה ואינו נשמע:

6 כיון שנתן לתוכה לתוך הקדרה:

7 עצם קולה הולך. שהעצם קשה ומקשקש בקדרה כפעמון ונשמע קולו. וכן קול האשה נשמע לפי שנבראת מעצם. אבל אדם נברא מאדמה ואפי' יקשקשו בה כמה פעמים אין הקול נשמע. ולפי שאין דרך ליתן עפר בקדרה אלא בשר. לא אמר במשל כפי הנמשל יפ"ת:

8 להתפתות פרש"י ז"ל לדרך ארץ אחר שכנסה ובס"א הגי' להתפייס מכעסו:

9 אינו נשרה וכן אין בכל דברי ריצוי כדי להתיש כעסה וחוזק לבה:

10 תובע באשה. לישא אותה לאשה. ואין האשה תובעת באיש להנשא לו:

11 והוא מבקש אבדתו. ולכן האיש מבקש האשה שהיא אבדתו ועצם מעצמיו וצריך אליה לשמושו ועניניו כבעלים לאבדה:

12 מפני מה האיש כו' שהאשה הרא ולא האיש:

13 יוצא ראשו מגולה. לפעמים ואינו מקפיד בדבר:

14 לאחד שעבר עברה. וכן האשה שהכשילה לאדם בעץ הדעת והמיתתו. מתביישת:

15 אצל המת תחלה כשמוליכין את המת הנשים הולכות לפני המטה. ואחריהם האנשים:

16 שגרמו מיתה לכן קודמות לגמול חסד למתים לתקן קצת המעוות:

17 ואחריו כל אדם ימשוך אותם ההולכים אחריו כולם ימשכו אחרי המת:

18 ולפניו נשים הולכות לפניו. אין מספר. והא דאמר בנשים לשון אין מספר אפשר דג"ש יליף מעלמות אין מספר יפ"ת:

19 מפני מה ניתן לה מצות נדה. מצות שמירת דם נדה להיותו מטמא. ומפרש שהוא לכפר על חטאה ואילולא כן לא היה מטמא כעין דם טוהר של אשה נזה"ק:

20 ומפני מה ניתן לה חלה. פי' למה נתייחדו מצות אלו לאשה יותר מלאיש. שנשים מתות בשעת לידתן עליהן. והאיש אינו מת עליהן אע"פ שגם הוא מצווה על חלה והדלקת הנר יפ"ת:

21 גמר חלתו של עולם כדלעיל בריש פ' י"ד ושם פירשתי:

22 שכבתה נשמתו של אדם ונשמה קרויה נר כדכתיב נר ה' נשמת אדם. לכן נתן מצות נר שבת שתבא מצות נר ותכפר על כבוי נר. ועוד דבשבת איכא נשמה יתירה יפ"ת: