באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו 9 פרקים

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ב׳

מהדורה: מהדורת פרידברג

« באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו א׳:י״ט באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ג׳:א׳ »

מקור משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ב׳

1 הַקְטֹרֶת נַעֲשֵׂית בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה וַעֲשִׂיָּתוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתָּה קַח לְךָ סַמִּים וְגוֹ'. וְנִתְפָּרְשׁוּ בַּתּוֹרָה אַרְבָּעָה מִסַּמְמָנֶיהָ. וְהֵן שמות ל לד "נָטָף. וּשְׁחֵלֶת. וְחֶלְבְּנָה. וּלְבֹנָה". וּשְׁאָר סַמְמָנֶיהָ הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי:

2 אַחַד עָשָׂר סַמְמָנִים נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמשֶׁה מִסִּינַי. וְהֵם שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָן בְּמִשְׁקָל מְכֻוָּן. וּמוֹסִיפִין עִמָּהֶן בְּלֹא מִשְׁקָל מֶלַח סְדוֹמִית וְכִפַּת הַיַּרְדֵּן. וְעֵשֶׂב אֶחָד שֶׁמַּעֲלֶה עָשָׁן. וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים אוֹתוֹ אֶלָּא אֲנָשִׁים יְדוּעִים וְהוּא הָיָה הֲלָכָה בְּיָדָם אִישׁ מִפִּי אִישׁ:

3 וְזֶהוּ מִשְׁקַל אַחַד עָשָׂר סַמָּנֶיהָ. נָטָף. וּשְׁחֵלֶת. וְחֶלְבְּנָה. וּלְבֹנָה. מִכָּל אֶחָד מִשְׁקַל שִׁבְעִים מָנֶה. וְהַמָּנֶה מֵאָה דִּינָרִין. וּמוֹר. וּקְצִיעָה. וְשִׁבּלֶת נֵרְדְּ. וְכַרְכֹּם. מִכָּל אֶחָד שִׁשָּׁה עָשָׂר מָנֶה. קֹשְׁטְ שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה. קִנָּמוֹן תִּשְׁעָה מָנִים. קִלּוּפָה שְׁלֹשָׁה מָנִים. מִשְׁקַל הַכּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה מָנֶה. שְׁחוּקִין הַכּל הָדֵק. מוֹסִיפִין לָהּ רֹבַע הַקַּב מֶלַח סְדוֹמִית. וְכִפַּת הַיַּרְדֵּן וּמַעֲלֶה עָשָׁן כָּל שֶׁהוּא. וּמַקְטִיר מִמֶּנָּה בְּכָל יוֹם עַל מִזְבַּח הַזָּהָב מָנֶה. שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה מָנֶה כְּנֶגֶד יְמוֹת הַחַמָּה. וְהַשְּׁלֹשָׁה מָנִים הַנִּשְׁאָרִים שׁוֹחֵק אוֹתָם עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים דַּקָּה מִן הַדַּקָּה עַד שֶׁמּוֹצִיא מִמֶּנָּה מָלֵא חָפְנָיו לְהַקְטִיר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְהַשְּׁאָר הוּא מוֹתַר הַקְּטֹרֶת שֶׁאָמַרְנוּ בִּשְׁקָלִים:

4 נָטָף הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא עֲצֵי הַקְּטָף שֶׁיּוֹצֵא מֵהֶן הַצֳּרִי. וְהַשְּׁחֵלֶת הִיא הַצִּפֹּרֶן שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָהּ בְּנֵי הָאָדָם בְּמֻגְמָרוֹת. וְהַחֶלְבְּנָה כְּמוֹ דְּבַשׁ שָׁחוֹר וְרֵיחוֹ קָשֶׁה וְהוּא שְׂרַף אִילָנוֹת בְּעָרֵי יָוָן. וְזֶהוּ שְׁמוֹת הַסַּמָּנִים בְּלָשׁוֹן עֲרָבִי. עוּד בְּלַסַאן וְאַצְפַאר טִיב. וּמִיעָה. וּלְכַאן. וּמוּסְקִי. וּקְצִיעָה. וְסַנְבְּלִי אַלְנַטוֹרִין. וְזַעֲפְרָן. וְקֹשְׁט. וְעוּד הַיַּרְדִּי. וְקַסַּר סְלִיכָה. וְעִנְבָּר:

5 כֵּיצַד מְפַטְּמִין אֶת הַקְּטֹרֶת. מֵבִיא תִּשְׁעָה קַבִּין בֹּרִית כַּרְשִׁינָה וְשָׁף בָּהּ אֶת הַצִּפֹּרֶן וְאַחַר כָּךְ שׁוֹרֶה אֶת הַצִּפֹּרֶן בְּאֶחָד וְעֶשְׂרִים קַב שֶׁל יֵין קַפְרִיסִין אוֹ יַיִן לָבָן יָשָׁן חָזָק בְּיוֹתֵר. וְאַחַר כָּךְ שׁוֹחֵק כָּל אֶחָד מִן הַסַּמָּנִים בִּפְנֵי עַצְמוֹ הָדֵק. וּכְשֶׁהוּא שׁוֹחֵק אוֹמֵר הָדֵק הֵיטֵב הָדֵק הֵיטֵב כָּל זְמַן שֶׁשּׁוֹחֵק וּמְעָרֵב הַכּל:

6 וְכָל מַעֲשֶׂיהָ בַּקֹּדֶשׁ בְּתוֹךְ הָעֲזָרָה וּמִשֶּׁל הַקֹּדֶשׁ. וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת מִן הַחֻלִּין אוֹ בִּכְלִי שֶׁל חֻלִּין פְּסוּלָה:

7 פַּעֲמַיִם בַּשָּׁנָה הָיוּ מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לַמַּכְתֶּשֶׁת. בִּימוֹת הַחַמָּה הָיוּ מְפַזְּרִים אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַפֵּשׁ. וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים צוֹבְרִין אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָפוּג רֵיחָהּ:

8 נָתַן לְתוֹכָהּ דְּבַשׁ כָּל שֶׁהוּא פְּסָלָהּ. חִסֵּר אֶחָד מִסַּמְמָנֶיהָ חַיָּב מִיתָה שֶׁהֲרֵי נַעֲשֵׂית קְטֹרֶת זָרָה. פִּטְּמָהּ מְעַט מְעַט בְּמַתְכֻּנְתָּהּ כְּשֵׁרָה אֲפִלּוּ פִּטֵּם פְּרָס בְּשַׁחֲרִית וּפְרָס בֵּין הָעַרְבַּיִם:

9 הָעוֹשֶׂה קְטֹרֶת מֵאַחַד עָשָׂר סַמְמָנִין אֵלּוּ לְפִי מִשְׁקָלוֹת אֵלּוּ כְּדֵי לְהָרִיחַ בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵרִיחַ חַיָּב כָּרֵת עַל עֲשִׂיָּתָהּ אִם עָשָׂה מֵזִיד. וּבְשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה הַמִּשְׁקָל כֻּלּוֹ אֶלָּא חֶצְיוֹ אוֹ שְׁלִישׁוֹ. הוֹאִיל וְעָשָׂה לְפִי מִשְׁקָלוֹת אֵלּוּ חַיָּב כָּרֵת. שֶׁנֶּאֱמַר שמות ל לז "בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" שמות ל לח "אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו":

10 עֲשָׂאָהּ לְהִתְלַמֵּד בָּהּ אוֹ לְמָסְרָהּ לַצִּבּוּר פָּטוּר. הֵרִיחַ בָּהּ וְלֹא עֲשָׂאָהּ אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת אֶלָּא דִּינוֹ כְּדִין כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הַהֶקְדֵּשׁ. לֹא חִיְּבָה תּוֹרָה כָּרֵת אֶלָּא לָעוֹשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לְהָרִיחַ בָּהּ:

11 מִזְבַּח הַזָּהָב שֶׁבַּהֵיכָל עָלָיו מַקְטִירִין הַקְּטֹרֶת בְּכָל יוֹם. וְאֵין מַקְרִיבִין עָלָיו דָּבָר אַחֵר. וְאִם הִקְטִיר עָלָיו קְטֹרֶת אַחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ כָּזוֹ. אוֹ שֶׁהִקְטִיר עָלָיו קְטֹרֶת כָּזוֹ שֶׁהִתְנַדֵּב אוֹתָהּ יָחִיד אוֹ רַבִּים. אוֹ הִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן. אוֹ הִסִּיךְ נֶסֶךְ. לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר שמות ל ט "לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעוֹלָה וּמִנְחָה" וְגוֹ':

12 בְּעֵת שֶׁמּוֹלִיכִין אֶת הָאָרוֹן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אֵין מוֹלִיכִין אוֹתוֹ לֹא עַל הַבְּהֵמָה וְלֹא עַל הָעֲגָלוֹת אֶלָּא מִצְוָה לְנָטְלוֹ עַל הַכָּתֵף. וּלְפִי שֶׁשָּׁכַח דָּוִד וּנְשָׂאוֹ עַל הָעֲגָלָה נִפְרַץ פֶּרֶץ בְּעֻזָּא. אֶלָּא מִצְוָה לְנָשְׂאוֹ עַל הַכָּתֵף שֶׁנֶּאֱמַר במדבר ז ט "כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ":

13 כְּשֶׁנּוֹשְׂאִים אוֹתוֹ עַל הַכָּתֵף נוֹשְׂאִין פָּנִים כְּנֶגֶד פָּנִים וַאֲחוֹרֵיהֶם לַחוּץ וּפְנֵיהֶם לְפָנִים. וְנִזְהָרִים שֶׁלֹּא יִשָּׁמְטוּ הַבַּדִּים מִן הַטַּבָּעוֹת. שֶׁהַמֵּסִיר אֶחָד מִן הַבַּדִּים מִן הַטַּבָּעוֹת לוֹקֶה. שֶׁנֶּאֱמַר שמות כה טו "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ":

פירוש באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ב׳

1 הקטורת נעשית כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל פ"ק דכריתות א הכל עד י"א סימנים, ופי' כפת הירדן עשב שגדל על שפת הירדן: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב פ"ק דכריתות קטורת היתה נעשית שס"ח מנה כנגד שס"ה ימות החמה וג' מנים היתרים שמהם מכניס כ"ג מלא חפניו ביום הכיפורים והשאר נתנה לאומנים בשכרן, דהכי סליק חושבן סממנין דבורית כרשינה ויין. ב לאו סממנים הוא כפרש"י ז"ל וגם מלח סדומית לאו בכלל הסממנים הוא, וגם כיפת הירדן אינו מכלל הסממנים ולא ידעתי למה השמיטו רש"י ז"ל: ג

2 ועשייתו מצות עשה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל כ"כ למעלה ד שאין עשייתו עיקר המצוה אלא הקטרתו ולפיכך לא מנה הרב ז"ל עשייתו בכלל מנין המצות אלא הקטרתו. למה הדבר דומה לעשיית סוכה ולולב ציצית ותפילין שאין עשייתן עיקר המצוה. ומה שכתב ועשייתו מצוה לאו דוקא, אלא עשייתו והקטרתו:

3 א ו' ע"א. ב נראה דט"ס וחסר תיבות ומעלה עשן כפרש"י שם. ג אפ"ל דדעת רש"י כמ"ש התוס' ישנים בשם הר"מ כהן דמלח סדומית וכיפת הירדן באין רק אם לא מצא יין קפריסין כדי לשרות הציפורין יעו"ש ובפסקי תוס' בזה. וא"כ כשזכר רש"י יין שפיר השמיט מלח סדומית וכיפת הירדן וא"ש. וע' בק"ס להמבי"ט דכל אלו ובורית כרשינה לא הוי מדאורייתא דהם רק מכשירי הקטורת יעו"ש ובשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' אלף ק"י. ד בפ"א מכהמ"ק ה"א.

4 ומוסיפין בלא משקל כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל ברייתא שם, ומ"ש והשאר הוא מותר הקטורת שאמרנו בשקלים, תניא בכריתות מותר הקטורת מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנים ומחללין אותה על מעות האומנים ונותנים אותה לאומנים בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה. ותניא התם אחת לששים או לשבעים שנה היו מפטמין אותה לחצאין, לפי שמותר ס' או ע' שנה הי' מתקבץ ממנו חצי הקטורת והכל לפי החפנים. והנה נשאלה בזה שאלה לפני החכמים אשר היו בדור הזה לפני וזהו והלא סתם חפניו של כהן גדול לא היה פחות מחצי מנה אפילו שלא יהיו חפניו גדולים נמצא המותר בכל שנה שני מנים וחצי לשבעים שנה, יעלו קע"ה מנים. ועדיין לא יגיעו לחצי הקטורת שהוא קפ"ד, נמצא חסרים ט', וכ"ש אם הכהן היה גדול, וכ"ש לששים דודאי לא יגיע לחצי הקטורת. ואפילו תרצה לפרש מ"ש רש"י ז"ל או סמוך להם היינו סמוך לאחוריו למעלה משבעים ולמעלה מששים, הא ניחא שבעים אבל ששים מאי איכא למימר. ורבו בזה התשובות והמשא ומתן ביניהם ולא עלה להם כהוגן, וגם אני נמניתי עמהם בשאלה ותמהתי עליהם איך שכחו במלח שהרי היה נותן בה רובע הקב מלח סדומית נמצא לששים שנה, ט"ו קבין מלח, ובשעה שהיה שוקל פרס בבקר ופרס בין הערביים הרי היה בתוכו קצת מהמלח, והוא לא היה מכלל משקל הסימנים וא"כ יקשה לך לאידך גיסא דאפילו בפחות מס' שנה היה שם מותר חצי הקטורת, אלא שי"ל כי בשעת שחיקה ובשעת שיפה בע"כ היה חסר מהמשקל, והמלח ממלא כל החסרונות. וזה שכתב רש"י ז"ל או סמוך להם לששים או לשבעים שנה. וגם את בעלי התוס' אני חושד שלא זכרו את המלח. ועיין בפ"ק דשבועות, ואם תשאל למה בא המלח, דע כי המלח מחזיק פעולת הסממנים. ועוד כדי שלא תתעפש, וקרא דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח. ואם תשאל עוד למה היה צריך שלשה מנים יתרים והלא חפונת אדם בנוני הוא פרס, במנה יתר הוי סגי. דע כי אי אפשר לחפון מלא חפניו אם לא יהיה שם יתר הרבה, ולפיכך היה צריך שלשה מנים יתרים: השמטה מהערות ע' שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקל"ד שביאר באריכות יותר.

5 וזהו משקל אחד עשר סמניה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש פ"ק דכריתות ברייתא כלשון רבינו, וכתב רבינו וכפת הירדן ומעלה עשן כל שהוא. נראה דכל שהוא אתרווייהו קאי. וכר' נתן שאמר שם אף כפת הירדן כל שהוא. גם שם בברייתא אמרו דקה מת"ל והלא כבר נאמר ושחקת ממנה הדק, אלא שתהא דקה מן הדקה, וכל השאר מפורש שם:

6 ומקטיר ממנה בכל יום מנה ח כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל ואין שיעור זה מפורש בתורה ט ואם הקטר ממנה כזית בבקר וכזית בין הערבים יצא. ומהאי טעמא זר שהקטיר כזית חייב מיתה וביום הכיפורים אם הקטיר כזית הזר פטור, עד שיקטיר מלא חפניו דכתיב בקרא: ח ברמב"ם שאצלנו ומקטיר ממנה כו' מנה. ט ע' ברש"י זבחים ק"ט ע"ב דשיעור פרס הוא רק מדרבנן, אבל התוס' ישנים שם בכריתות ז' ע"א ובפסקי תוס' שם כתבו דהשיעור של פרס הוא הלמ"מ ובדיעבד יצא בכזית יעו"ש, ובמל"מ פי"ט ממעה"ק הי"א ובפ"ג מתומ"ס ה"ב. - וע' מ"ש הרדב"ז לקמן פ"ט מביאת המקדש ה"ד ובהערה י"ט שם בזה.

7 נטף האמור בתורה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל שם בברייתא די"א סימנים ואלו הן הצרי וכו', רשב"ג אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. וכתב רש"י ז"ל רשב"ג לפרושי אתא, וא"כ נטף האמור בתורה הוא באלסמו. וכן דעת הרמב"ן ז"ל בפי' החומש ואין נראה זה דעת רבינו אלא רשב"ג לפלוגי אתו, וה"ק דהצרי אינו אלא שרף כו' ובקטורת לא היה נכנס אלא העץ עצמו ולא השמן. ות"ק נמי מודה בהכי שלא היה נכנס בקטורת אלא עץ הקטף, לא השרף, אלא שהוא סובר שהעץ נקרא צרי. ובהא הוא דפליג רשב"ג ואמר הצרי אינו אלא שרף וכו'. ובזה לשון רשב"ג מדוקדק כהוגן. וזהו שכתב רבינו נטף האמור בתורה הוא עצי הקטף, דלכ"ע הכי הוא, וכולם מודים בזה. ומ"מ בפי' מלת צרי נראה שפוסק כרשב"ג דאינו נקרא צרי אלא השרף והוא השמן החשוב הנקרא באלסמו. ולכך כתב שיוצא מהם הצרי וכו'. נראה שהכריח כן מפני מה שאמרו פ' במה מדליקין אין מדליקין בצרי כו', מוכח דצרי הוא השמן שיכולים להדליק בו לא העץ. ומפרשי אמוראי טעמא מפני שהוא עף א"נ שמא יסתפק ממנו. מוכח דהכי קי"ל והלכה רווחת הוא, דצרי הוא השמן הנוטף לא העץ. והרמב"ם ז"ל כתב שדעת אנקלוס ויונתן ב"ע נראה שהוא שמלת צרי סובלת שניהם, כמו הגפן והתאנה שהאילן והפרי שניהם נקראים כן ולכך גבי נכאת וצרי תרגום אנקלוס שעף וקטף כי נכאת פירושו השמן הטוב וקטף הוא העץ. וכן מעט צרי תרגום זעיר קטף, והוא העץ. ובתרגום נטף כתב נטופא ונראה שהוא השמן ונקרא כן בעבור שנוטף וקראו אותו בגמרא צרי. ובפסוק הצרי אין בגלעד תרגום יונתן שעף והוא שם לשמן שמושחים בו כמו דשייף לי' מההוא מינא. ולפי שיטה זו אף אם נפרש נטף האמור בקטורת שהוא העץ כדברי רבינו, היה אפשר לומר דכת"ק אתי שקרא אותו צרי שגם העץ נקרא צרי, אלא שאין נראה דעת רבינו שיכלול שניהם במלת צרי, אלא אם העץ נקרא צרי כדעת ת"ק, אין השמן נקרא צרי, ואם השמן נקרא צרי, כדעת רשב"ג אין העץ נקרא צרי. וכיון דמוכח מההיא דבמה מדליקין שהשמן נקרא צרי מוכח דבפי' מלת צרי כרשב"ג קי"ל, וא"כ נטף אינו צרי. וכיון דאתינא להכי אפשר שגם זה דעת אנקלוס, ולכך תרגום צרי קטף דהיינו העץ וגם נטופא אפשר שהוא העץ ונקרא נטף על שם שממנו נוטף השמן הטוב ומפני זה תרגום אותו נטופא. והוא כדעת ת"ק שסובר שצרי נקרא העץ. ורבינו פוסק כרשב"ג בפי' מלת צרי שאינו אלא שרף ומן ההכרח שכתבתי. ומסכים הוא עם אנקלוס בפי' הברייתא כנ"ל: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב נטף הוא הנקרא בערבי עוד אל בלסם. והנוטף ממנו שהוא כמין שרף האילנות הוא הנקרא צרי הנתן בקטורת והוא דומה למיצטכא:

8 כיצד מפטמין וכו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש בורית כרשינא ששפין בה את הצפורן כדי שתהא נאה. וכתב רש"י ז"ל שפין מושחין שתהא נאה ששחורה היא. עוד שם, יין קפריסין ששורין בה את הצפורן כדי שתהא עזה. וכתב רש"י ז"ל שתהא עזה שיהיה ריחה נודף. ובספרים שלנו גרסת הברייתא בטעות. והגרסא שכתבתי היא האמיתית. וכ"ה בירושלמי דיומא פ' אמר להם הממונה. וכ"ה בילקוט וכן מוכיח לשון רש"י ז"ל שכתבתי. ופי' יין קפריסין, יש מי שפי' ממקום ששמו קפרס והיה יינם חזק ביותר. וכן נראה דעת רבינו כפי גרסת ספרינו. ובעל הערוך פי' שהוא מאילן של קפרס. ובספרי רבינו המוגהים כך הוא הגרסא כ"א קב של יין קפריסין חזק או יין ישן לבן חזק ביותר, והיא הגרסא האמתית כדאיתא בברייתא אם לא מצא יין קפריסין מביא חמר חיוור עתיק. ולפי גרסא זו אין להכריע דבר מלשון רבינו. ופי' בורית כרשינא צאבון ממקום ששמו כרשינא. ורש"י ז"ל פי' עוד שכרשינא הוא מין עשב שממנו עושים הצאבון: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב ובורית כרשינא באה ליפות את הצפורן והיין לחזק את ריחה לאפוקי מאותם שגורסים מפני שהיא עזה, והגרסא הנכונה היא, כדי שתהא עזה וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה:

9 וכל מעשיה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש קדש הוא קדש תהיה לכם. כל מעשיה לא תהיינה אלא בקדש. והוא כולל שני דברים לעשות אותו במקום קדש, דהיינו בתוך העזרה ושתהא ממעות הקדש ולא מן החולין. וכן נתבאר. ובירושלמי דשקלים נחלקו כו' ופסק רבינו כר' יוסי בר חנינא:

10 פעמים בשנה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל גז"ש בברייתא כלשון רבינו. ואין ספק כי היה חסר המשקל בכל זה, אלא שהמלח היה משלים וכדכתיבנא:

11 נתן לתוכה דבש כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש ופרש"י ז"ל חסר אחת מכל סמניה כשנכנס ביום הכיפורים באותה קטורת דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות ובזאת יבא וגו' וכי עייל קטורת שלא כהלכתה הוי לי' ביאה ריקנית וחייב מיתה, אבל ביומא פ' הוציאו לו אמרו בגמרא ומנין שנותן בה מעלה עשן וכו' למדנו מזאת הסוגיא שע"כ ברייתא במקטיר קטורת דלפנים ביום הכיפורים מיירי אעפ"י שלא פי', דאלו בשאר הימים מיירי אין שם מיתה לא אביאה ריקנית דלא שייך ולא אהקטרה דקרא דהקטרת ולא ימות ביוה"כ הוא דכתיב כאשר מוכחת הסוגיא שכתבתי. והכוונה חסר אחת מכל סממניה יכול לבוא לידי חיוב מיתה ע"י כך. וכ"כ רבינו סוף פ"ה מהלכות עבודת יוה"כ ושם כתב שני התירוצים דפ' הוציאו לו, תירץ ר"ש ותירץ ר"א. ואעפ"י שבהלכות סנהדרין מנה רבינו י"ח לאוין שיש בהם מיתה בידי שמים ולא מנה בהם מקטיר קטורת חסרה לק"מ, כי שם לא מנה רבינו רק אותם שיש בהם לאו כאשר כתב שם בתחילת לשונו בפי'. ובביאה ריקנית איכא לאו דואל יבא בכל עת. אבל הקטרה חסרה לא למדו אותה אלא מדכתיב הקטרת שלימה ולא חסרה. ולאו הבא מכלל עשה הוא, והוי עשה. ומ"מ לשון הכתוב כאן שהרי נעשית קטרת זרה, אינו מדוקדק כל הצורך דמשמע שבא לחייב משום לאו דקטורת זרה, וליתא דהכא משום ביאה ריקנית הוא דאתיא עלה, או משום קרא דהקטרת שלימה ולא חסרה, ולא משום לאו דקטורת זרה. דההוא לאו מלקות לחוד הוא דאית בה ולא מיתה, אלא שסמך על מה שביאר בהלכות עבודת יוה"כ וכאשר נתבאר. וא"כ מה שהרי נעשית קטרת זרה, ואפשר דאנתן בה דבש קאי. והכוונה שאעפ"י שאינה חסרה, דינה כחסרה, כיון שהיא פסולה, דהקטרת שלימה היינו כשירה, אבל בפסולה אפשר שיש בה חיוב מיתה שאין זה נקרא הקטרת כנ"ל. וא"נ רמז כאן רבינו שמקטיר ממנה בהיכל לאו מיהא איכא והוי בכלל קטרת זרה, כי זהו עיקר הלכות אלו: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב הכי איתא בברייתא כלשון רבינו. וקשיא לי מאי אתא התנא לאשמועינן. והא כתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו כו'. וי"ל שאם יבא מפטם ויאמר אם היו נותנים בה דבש היה ריחה נודף יותר, אומרים לו כבר קדמך התנא שכך הוא, אלא שאין עושין כן מפני שהתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו':

12 פטמה מעט מעט כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש פטמה לחצאין כשרה, דברי רשב"ג שאמר משום אביו לשליש ולרביע לא שמענו, וחכ"א בכל יום היה מפטם במתכונתה ומכניס. פי' שאם רצה לפטם בכל יום מנה פרס בשחרית ופרס בערבית יכול, והלכה כחכמים. ואמרו עלה מסייע לי' לרבא דאמר קטרת שפטמה לחצאין חייב דכתיב והקטרת אשר תעשה במתכונתה, כל שתעשה. והא אפשר דמפטם פרס בשחרית ופרס בין הערבים. וכתב רש"י ז"ל דחצאין דרבא לאו דוקא אלא כל הראוי להקטיר. ובודאי שכן הוא:

13 עשאה להתלמד כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל ברייתא שם והכא לא שינה רבינו לשון הברייתא כאשר עשה גבי שמן המשחה וכבר ביארתי לעיל טעמו ז"ל:

14 מזבח הזהב כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל. כתב רש"י ז"ל בפי' החומש שגם קטורת נדבה קטורת זרה נקראת. ואונקלוס תרגם קטרת בוסמין נוכראין. והדעת נותן דה"ה אם חסר מהן. ולכך כתב רבינו שאינה כזו, והוא כולל בין שהוסיף שם נכרי וכתרגום אונקלוס, ובין שחסר מהי"א סמים וכאשר כתב למעלה שהרי נעשית קטרת זרה כי שקולים הם, או שעשה כזו והיא נדבה וכדברי רש"י ז"ל: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב כל זה מבואר בכתוב. ושאלו במדרש והלא לא הי' זובחים עליו שום זבח ולמה נקרא מזבח והעלו שם טעם ע"ד הסוד. ולמדנו ממנו מעלת הקטרת ולפי הפשוט י"ל שהי' צורתו ופעולתו כצורת ופעולת מזבח החיצון שהרי מזבח החיצון היה מרובע ולא הי' שוחטין בראש המזבח ושם הי' מעלין הבשר ומקטירין ועל שם העשן נקרא הקטרה. אף מזבח הפנימי הי' מקטירין עליו הקטרת ונקרא קטרת על שם העשן העולה ממנו וגם היה מרובע כמו מזבח החיצון:

15 לוקה שנאמר לא תעלו כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל משמע שאין בו מיתה. והרי כתב למעלה חסר אחת מכל סמניה חייב מיתה שהרי נעשית קטרת זרה. ורש"י ז"ל פי' חייב מיתה כי עייל ביום הכיפורים דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות בזאת יבא אהרן וגו' וכי מעייל קטורת שלא כהלכתה ביאה ריקנית הוא וחייב מיתה. והכי איתא בפ' הוציאו לו. א"כ מת"ל כי בענן אראה מלמד שנותן בה מעלה עשן. ומנין שנותן בה מעלה עשן שנאמר וכסה ענן הקטרת, הא אם לא נתן בה מעלה עשן או שחסר אחת מכל סמניה חייב מיתה. ותיפק לי' דקא עייל ביאה ריקנית, אר"ש הב"ע כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה. ר"א אמר אפילו תימא הזיד בזו ובזו. כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסרה אביאה לא מחייב דהא עייל לה שלימה, אהקטרה מחייב דהא מקטיר קטרת חסרה, ורש"י ז"ל דכתב דחייב משום ביאה ריקנית לא נחית לפרושי משום דאפילו הזיד בזו ובזו ולא עייל אלא הקטרה אחת חייב מיתה משום ביאה ריקנית, אבל ודאי דהאי חייב מיתה דתני תנא בע"כ ביום הכיפורים הוא וטעמא מדכתיב הקטרת שלמה ולא חסרה. וא"כ קשה היכי יהיב רבינו טעמא שהרי נעשית קטרת זרה. והא לא מחייב משום קטרת זרה מיתה אלא מלקות לבד. וי"ל דלעולם חייב מיתה דקאמר משום יוה"כ הוא, אלא הכא איירי הרב ז"ל במעשה הקטרת ובלאו דלא תעלו עליו קטרת זרה. והכי קא קשיא לי' בשלמא ביוה"כ דכתיב הקטרת שלמה ולא חסרה, אבל גבי לא תעלו עליו קטרת לא כתיב בהא. וא"כ אפילו הקטיר חסרה לא ילקה. לזה הוצרך לתת טעם כיון שחסרה נעשית קטרת זרה. ואם הקטיר על המזבח לוקה. וכן אם נתן בו דבש והקטירו על מזבח הזהב לוקה שתים, חדא משום כל שאור וכל דבש וגו', וחדא משום לא תעלו עליו קטרת זרה. ואכתי איכא למידק לא נתן בה מעלה עשן, והקטירו על מזבח הזהב מאי לוקה משום קטרת זרה או לא. דבשלמא ביום הכיפורים כתיב וכסה ענן הקטורת, ובעינן קטרת שלמה ולא חסרה, אבל גבי קטרת זרה מאי. ומסתברא דזרה הוא ולוקה משום שלא נעשית כמצותה. וכן נראה מלשון הרב ז"ל ואם הקטיר עליו קטרת אחרת שאינו כזו וכו', אלא דאכתי קשיא לי שלא הזכיר הרב ז"ל הכא מיתה למכניס קטרת חסרה או שאין בה מעלה עשן ביוה"כ, וכשמונה חייבי מיתות ב"ד בהלכות סנהדרין לא מנה את זו. ואע"ג דמנה ביאה ריקנית היה ראוי למנות גם את זו, דהא משכחת לה שפיר כדאמרן לעיל. וי"ל שלא מנה הרב אלא חייבי מיתות שיש בהם לאו. ומיתה זו לא מצינו בה לאו מפורש דקרא דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש, אביאה ריקנית משמע. וקרא דוכסה ענן הקטרת על הכפורת ולא ימות אין בו לאו, ולא מנה אלא אותם שיש בהם מלקות נמצאת למד שאם הקטיר אותה על מזבח הזהב לוקה לבד, ואם הכנס אותה ביום הכיפורים אם היתה ביאה ריקנית לוקה ויש בו מיתה בידי שמים ואם לא היתה ביאה ריקנית יש בו מיתה ואין בו מלקות, ודין קטרת שחסר מסמניה או שאין בה מעלה עשן כתב אותן בהלכות עבודת יום הכיפורים. ונראה שלא הקפידה תורה וחייבה מיתה אלא על מעלה עשן ועל חסרון אחת מכל סמניה דהיינו י"א סמנים שנאמרו למשה מסיני. אבל אם לא נתן בה מלח סדומית או כפת הירדן או שנתן בה דבש, אעפ"י שהוא פסולה, ואם הקטירה על מזבח הזהב לוקה, אם הכניסה בפנים ביום הכיפורים ולא היתה ביאה ריקנית אין בו לא מיתה ולא מלקות והשתא א"ש הא דתנא אם נתן בה דבש פסלה אבל אין במי שהקטירה בפנים חיוב מיתה, ואם חיסר אחת מכל סמניה והקטירה בפנים ביוה"כ חייב מיתה. והאי דלא תני האי תנא מעלה עשן אפשר דפלוגתא הוא. א"נ תנא ושייר. וא"ת דבהך סוגיא משמע שאם לא נתן בה מעלה עשן אפילו בכל השנה כולה איכא מיתה דאמרינן אין לי אלא ביום הכיפורים בשאר ימות השנה מנין ת"ל וכסה. וי"ל דהכי פי' אין לי אלא ביום הכיפורים בשאר ימות השנה בפנים מנין ת"ל וכסה, דאלו על מזבח הזהב לא שייך לומר וכסה ענן הקטורת על הכפורת. וא"ת דביוה"כ נמי איכא לאו, ואמאי לא מנה אותו רבינו בהלכות סנהדרין, דאמרינן התם חד לעונש וחד לאזהרה. דתניא ר"א אומר ולא ימות עונש כי בענן אראה אזהרה. ל"ק כלל, דאין זה לאו מפורש ללקות עליו. ושימנה אותו הרב ז"ל שהרי הוא לאו הבא מכלל עשה, כי בענן אראה ולא בלתי ענן. ותו דמאן לימא לן דהלכתא כרבא דהא כמה אוקמתי איכא התם. דהא ר"א דהוא בתרא אמר חד למצוה וחד לעכב. ואביי אמר חד לעיקר מעלה עשן וחד לעלה מעלה עשן. כללא דמילתא אם לא נעשית כתקנה הרי הוא קטרת זרה. ואם הקטיר ממנה כזית על מזבח הזהב לוקה ואין בו מיתה, ואם היתה חסרה מעלה עשן או אחד מי"א סמנים והקטיר ממנה מלא חפניו ביוה"כ חייב מיתה ואינו לוקה, ואם היתה ביאה ריקנית לוקה, ואם היתה חסרה אחד משאר דברים כגון מלח סדומית או כפת הירדן או שנתן בה דבש והקטירה בפנים לא קיים המצוה שהרי פסולה היא, אבל אין בו לא מיתה ולא מלקות, וכגון שאינה ביאה ריקנית ואם היתה חסרה מעלה עשן או אחד מי"א סמניה והקטיר אותה בפנים בשאר ימות השנה והיה שוגג בביאה ומזיד בהקטרה. נראה שהוא חייב מיתה דהכי מתרצינן לברייתא בשאר ימות השנה מנין, ת"ל וכסה, ואם היתה שלמה והקטירה בפנים בשאר ימות השנה והיה שוגג על הביאה, אפילו יודע שאין מקטירין בפנים אלא ביוה"כ. מסתברא שהוא פטור ממיתה. ורבינו לא כתב דבר מזה, משום דאי ביאה ריקנית כבר ביאר דינו בהלכות ביאת מקדש ובהלכות עבודת יוה"כ ואם אינה ביאה ריקנית לא נ"מ מידי כיון שאין בו מלקות כנ"ל. וז"ל הרב בהלכות עבודת יוה"כ חסר מן הקטרת אחד מכל סמניה או מעלה עשן חייב מיתה שנאמר ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת. וכן חייב על ביאתו בלא מצוה, לפיכך אם שגג בביאה והזיד בקטורת או שנכנס בקטרת שלמה עם החסרה חייב מיתה. הקטיר מן הקטרת של קדש הקדשים כזית בהיכל חייב מיתה, משמע דס"ל דקרא דהקטרת משמע שלמה ולא חסרה בין אם חסר אחת מסמניה בין שחסר מן השיעור מ דהיינו מלא חפניו ולא נקראת חסרה אא"כ חסרה כזית. הילכך כיון שהקטיר ממנה כזית בהיכל חסרה לה שיעורה וחייב, דקרא דולא ימות אמלא חפניו נמי קאי וקמ"ל דאע"ג דהקטיר כזית בהיכל סד"א דלצטרף עם מה שהקטיר בפנים ולא לחייב. קמ"ל דבעינן מלא חפניו כלו בפנים:

16 בעת שמוליכין את ארון כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל ספרי פ' נשא אמרו על פסוק ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם וגו', ר' נתן אומר מכאן נתעלם מעיני דוד שלא נשאו לוים את הארון אלא בעגלה שנאמר וירכיבו את ארון ה', ויחר אף ה' בעוזה, א"ל אחיתופל היה לך ללמוד ממשה רבך שלא נשא אותו אלא על הכתף שנאמר בכתף ישאו, הרי דוד משלחו ומעלהו בכתף שנאמר ויקרא דוד וגו', התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון ברית ה' וכו', כי למבראשונה לא אתם פרץ ה' אלקינו וגו', וישאו בני הלוים את ארון וגו', כאשר צוה משה כדבר ה' בכתפם במטות עליהם. והיכן צוה, ולבני קהת לא נתן וגו'. ונתבאר כ"ז בארוכה בפ' אלו נאמרים: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב וא"ת האיך טעה דוד טעות כזה. דזיל קרי בי' רב הוא, ועוד שבפרשת יהושע כאשר עברו את הירדן כתיב עשר פעמים נושאי ארון ברית ה'. וי"ל דטעה לומר שבזמן שישאו אותו בני אדם, לא ישאו אותו אלא על הכתף. אבל לא שיהיה מצוה בבני אדם. לפיכך בחר לישא אותו על עגלה חדשה כדי להרחיק בני אדם מן הארון ולא יגעו בו בשעת המשא ולא נענש עוזה אלא מפני שאחז בארון, כי לא ידע שהארון נושא את נושאיו. וסו"ס טעות היה. דיותר כבוד והדר הוא לארון שינשא על כתפות הכהנים ואם אין שם כהנים על הלוים כאשר הי' במדבר ממה שינשא ע"ג בהמה, וכ"ת כדי שלא יגעו בארון, הרי הבדים היו נושאים, ומשום כבוד אמרו כשהם נושאים יהי' פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ. ומ"מ איכא למידק מה ענין מצוה זו אצל מצות קטרת שחברה הרב ז"ל. וי"ל כי בכלל מצות הקטרת להקטיר ביוה"כ פעם אחת לפני הארון, ואמרינן שהיה מניח המחתה בין בדי הארון. וזהו שסמך הרב ז"ל מצוה זו שאעפ"י שהיו נושאין בבדים על הכתף היו נזהרים שלא ישמטו הבדים מן הטבעות כדרך שאר נושאי משוי. ונמצא שהיו הבדים לעולם על הארון, ובין הבדים היה מניח את המחתה עם הקטרת, ואחר שנגנז הארון היה מניח המחתה על אבן השתיה. והכי תנן התם וכשגנזו הארון גנזו הבדים עמו לקיים מה שנאמר בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, גרסינן בפ' בא לו ר' יוסי ב"ח רמי כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, וכתיב והובא את בדיו בטבעות, הא כיצד מתפרקים ואינם נשמטים. כלומר לא היו נכנסים בדוחק אלא היו מתפרקים אנה ואנה בתוך הטבעות אבל לא היו נשמטים והיו דוחפין אותם לחוץ עד שהיו בולטים בפרכת כשני דדי אשה. ותניא נמי הכי, וקשה דהאי קרא דוהובא את בדיו במזבח כתיב ולא בארון, וא"כ אמאי שביק קרא דוהבאת את הבדים בטבעות דכתיב גבי ארון. וכ"כ רש"י ז"ל וכתיב והבאת את הבדים אלא דאכתי קשה לי דמאי קושיא דהאי קרא דוהבאת וגו', והך קרא דויעש בצלאל וכו', ויבא את הבדים בטבעות תרוייהו בשעת עשייה צוה שיביאו את הבדים בטבעות וכן עשו ומשם והלאה לא יסורו ממנו. ונראה דקושיא זו דחק לרש"י לפרש מה שפי' שם, ולפי פירושו צ"ל שהיה אפשר להסירן אלא בדוחק כאשר נכנסו. ומה שאני סובר בתירץ קושיא זו דמכח קרא שלישי קא קשיא לי' דכתיב גבי הקמת המשכן, וישם את הבדים על הארון, והלא כבר הביא אותם בצלאל בתוך הטבעות. ומשמע שהוסרו ואח"כ שם אותם משה, והא כתיב ולא יסורו ממנו. ומייתי הך קרא דמפורש טפי, והכי אורחי' דתלמודא. ותירץ נשמטין היו לכאן ולכאן ולא היו נשמטין לגמרי. וכשהביאו אותו אל משה תיקן אותם באמצע הטבעות, והיינו דלא כתיב ויבא את הבדים, אלא וישם את הבדים. והשתא ניחא מקושיא אחרת שהקשו בתוס' פ' בא לו דהא כתיב במסעות ושמו בדיו והם דחקו הרבה בתירוץ קושיא זו ע"ש. ולפ"מ שכתבתי א"ש דלא כתיב והביאו את בדיו אלא ושמו כלומר תקנו שיהיו באמצע הטבעות שיהיה נח לשאת אותו, לפי שבכל מסע ומסע היו דוחפים אותם שיהיו בולטים בפרכת כאשר כתבתי, והרי זה נכון וקצר:

17 כשנושאים אותו כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל כן מוכיח פ' שתי הלחם:

18 ונזהרים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל ביומא פ' בא לו. ואיתא נמי בפ' אלו הן הלוקין: