חכמת שלמה על שולחן ערוך, אורח חיים פ״ה

1 סעיף א' לא ילך אדם במבואות וכו'. נ"ב הנה בדיעבד אם עבר וקרא נראה דצריך לחזור ולקרות כמ"ש לעיל בש"ע סימן ע"ו סעיף ה' ובחבורי ספר החיים ואח"כ מצאתיו בפרי מגדים הטעם דהוי מה"ב. והנה כעת ראיתי די"ל בזה מ"ש בש"ס פ"ג דברכות דף כ"ד ע"ב לא פסק מאי אמר ר' מייאשא בר בריה דריב"ל עליו הכתוב אומר גם אני נתתי להם חוקים לא טובים וכו' ר"א אמר הוי מושכי עון בחבלי שוא ר' אדא וכו' אמר מהכא כי דבר ה' בזה. והנה להבין במה פליגי ומה נ"מ בזה לדינא נראה לומר דהנה במה"ב יש פלוגתא דיש ס"ל דמה"ב כשר לגמרי ויש ס"ל דמה"ב פסול. אך היינו בשל תורה אבל במצוה דרבנן כשר מה"ב וכבר כתבנו בכמה דוכתין דלפי"ז ה"ה בעבירה דרבנן נמי כשר מה"ב ויש ס"ל דאף במצוה דרבנן פסול מה"ב. ונראה דבזה פליגי הני מ"ד דהנה מ"ד דיליף מקרא דאני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו ס"ל דמה"ב כשר וא"כ ניהו דהוי עבירה ומבואר במס' סוטה דעבירה מכבה מצוה וא"כ אינו מקבל שכר עבור המצוה מכל מקום להיפוך נמי אינו נענש כיון דהמצוה מכבה עבירה ויצא זה בזה ולכך אמר גם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם שאין מקבלין שכר עליהם אבל מכל מקום גם עונש אינו מקבל. ואידך ס"ל דמה"ב פסול וכיון דליכא מצוה ונשאר רק עבירה ומקבל עליו עונש והנה ידוע דשכר עברה עברה ועברה גוררת עברה וכך דרכו של יצה"ר כל פעם מכביד יותר כדאיתא במדרש ולכך ממצוה הבאה בעבירה בא אח"כ לידי עברה לבדה והנה העברות אין נמשלין לחבלים כי הם כקורי עכביש ולא נעשה מהם חבל רק המצות הם חזקים ונמשלו לחבלים ולכך אם עושה מצוה בלי צירוף עבירה הוי חבלי אמת ואם עושה מצוה ובאמת הוי כאן בעברה ופסול הוי חבלי שוא. ולכך אמר הוי מושכי עון בחבלי שוא כמצוה הבאה בעברה דנראה כמצוה ואינה מצוה בזה מושכין אח"כ עון ממש וא"כ מוכח מזה דמה"ב פסול דאל"כ עכ"פ עונש אינו מגיע להם להיות נמשך מזה עברה ממש ובע"כ דמה"ב פסול ואפילו בדיעבד אינו יוצא בו וזה ס"ל דאף אם אסור לקרות במטונפת רק מדרבנן נמי פסול מכח מה"ב וס"ל אף בדרבנן חיישינן למצוה הבאה בעברה וה"ה במצוה דרבנן אבל אידך ס"ל דמה"ב בדרבנן כשר וא"כ אם היה אסור לקרות במטונפת אם הוי רק דרבנן היה יוצא בו רק דעבר על כי דבר ה' בזה וזה הוי מפורש בתורה ובעברה דאורייתא פסלינן מה"ב לכך אינו יוצא בזה אבל אם הוי עברה דרבנן היה יוצא וה"ה נמי במצוה דרבנן כשר מה"ב והוי ג' חילוקי דיעות בזה ואתי שפיר ודו"ק היטב:

2 שם סעיף ב' אפילו להרהר בד"ת וכו'. נ"ב נסתפקתי אם מותר להרהר בו ית' או לא. ולכאורה יש ללמוד ק"ו דאסור להרהר במציאותו ויכלתו. אך לפמ"ש המקובלים דתפילין דר"ת מותר לשוח בהם שיחת חולין מכח דקדושים ביותר ואין דבר טמא נתפס בהם י"ל מכ"ש בזה כן. ולכאורה נראה לי ראיה לזה מן הש"ס פ"ק דיומא דף ז' ע"ב שהביא שם פלוגתא דר"י ור"ש גבי ציץ ואמר שם דטעמיה דר"ש דכתיב והיה על מצחו תמיד דמהו תמיד אילימא תמיד ממש מי לא בעי מינם פורתא מי לא בעי עייל לבה"כ אלא לתמיד מרצה הוא דאתי ור"י ההוא תמיד הוי שלא יסיח דעתו ממנו וכו' וקשה דהו"ל להקשות לר"ש מה יעשה בהך קרא שויתי ד' לנגדי תמיד קשה נמי כן מהו תמיד מי לא בעי מינם פורתא מי לא בעי עייל לבה"כ בשלמא לר"י אתי שפיר דהכוונה שלא יסיח דעתו ממנו אבל לר"ש קשה מה יפרש בזה מהו תמיד ובע"כ מוכח דבמציאותו יתברך מותר להיות מהרהר בו גם בבה"כ גם לא שייך בו מי לא בעי מינם פורתא די"ל דכל החלומות הוי מהרהורי דיומא ואם מחשב בו ית' תמיד גם בלילה הן כן רעיוניו ושייך ביה תמיד ואתי שפיר כנלפענ"ד ודו"ק היטב: