מקור שולחן ערוך, אורח חיים תרנ״ח
1 דיני לולב בי"ט ראשון. ובו ט סעיפים: מן התורה אין מצות לולב חוץ למקדש אלא יום ראשון וחכמים תקנו שיהא ניטל בכל מקום כל שבעה:
2 ביום שבת אינו ניטל אפי' אם הוא יום ראשון הגה ואסור לטלטל הלולב בשבת דהוי כאבן ר"ן ס"פ לולב הגזול והמגיד פ"ד וכל בו אבל האתרוג מותר בטלטול דראוי להריח בו ואסור לתנו על הבגד אפי' בי"ט דמוליד ריחא מהרי"ל:
3 אין אדם יוצא ידי חובתו ביום ראשון בלולב של חבירו שהשאילו דבעינן לכם משלכם ואפילו אמר לו יהא שלך עד שתצא בו ואח"כ יהא שלי כבתחלה לא יצא דהוי כמו שאול ואם נתנו לו במתנה מותר:
4 נתנו לו על מנת להחזירו הרי זה יוצא בו ידי חובתו ומחזירו שמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ואם לא החזירו לא יצא אפי' נתן לו את דמיו ואפי' נאנס מידו וכן אם החזירו לאחר זמן מצותו לא יצא: הגה ומותר לתת לו אתרוג במתנה על מנת שלא יקדישנו דלא גרע ממתנה ע"מ להחזיר: ר"ן פ"ה דנדרים:
5 נתנו לו סתם הוי כאלו אמר לו על מנת שתחזירוהו לי דמסתמא על דעת כן נתנו לו כיון שצריך לצאת בו שאין לו אחר ואם לא החזירו לא יצא: הגה וצריך לחזור וליתנו לבעליו במתנה כדי שיהיה של בעלים ויצאו בו הרא"ש ורבינו ירוחם נ"ח ח"ד ומיהו אפי' לא החזירו לידו אלא לאחר ואחר לאחר והאחרון מחזירו לבעלים יצא:
6 לא יתננו ביום ראשון לקטן קודם שיצא בו מפני שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר ויש מי שאומר שאם הגיע לעונת הפעוטות מותר ואם תופס עם התינוק יוצא כיון שלא יצא מידו שפיר דמי:
7 שותפים שקנו לולב או אתרוג בשותפו' אין א' מהם יוצא בו ידי חובתו ביום הראשון עד שיתן לו חלקו במתנה: הגה ודוקא שלא קנו לצורך מצוה אבל אם קנו לצורך מצוה יוצאים בו מסתמא דאדעתא דהכי קנאוהו המגיד:
8 האחים שקנו אתרוגים מתפיסת הבית ונטל א' מהם אתרוג ויצא בו אם יוכל לאוכלו ואין האחים מקפידים בכך יצא ואם היו מקפידים לא יצא עד שיתנו חלקם במתנה ואם קנה זה אתרוג וזה פריש או שקנו כאחד אתרוג רמון ופריש מתפיסת הבית אינו יוצא באתרוג עד שיתנו לו חלקם במתנה ואע"פ שאם אכלו אין מקפידים עליו מפני שכל שאין שם מאותו המין אין מחילתם בסתם מועלת אבל כשיש שם מאותו המין אפילו היה מעולה מאחרים מחילתן בסתם מועלת לפי שאינם מקפידים:
9 מה שנוהגים במקום שאין אתרוג מצוי שכל הקהל קונים אתרוג בשותפות הטעם מפני שכיון שקנאוהו לצאת בו מסתמא הוי כאלו פירשו שכל הקהל נותנים חלקם לכל מי שנוטלו לצאת בו על מנת שיחזירוהו להם: הגה וגובין מעות אתרוג לפי ממון דהדור מצוה מונח טפי על עשירים מעל עניים ואשה פטורה מליתן למעות אתרוג הואיל ואינה חייבת בו תשו' מהרי"ל סי' קי"ד וכל אדם ישתדל ויהא זריז במצוה לקנות לו אתרוג ולולב לבד כדי לקיים המצוה כתקנה הגהות מיימוני סוף הל' לולב:
פירוש חכמת שלמה על שולחן ערוך, אורח חיים תרנ״ח
1 סעיף ב' ביום שבת אינו נוטל אפילו הוא יום ראשון. נ"ב הנה בש"ס מפרש הטעם שמא יעבירנו ד"א ברה"ר והקשו בתוס' למה לא קאמר שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר. והנה לפמ"ש בחיבורי על או"ח משנת תד"ר סי' תרל"א בתשובה לק"ק קראקא בסוגיא מיגו דהוי דופן וכו' שם בחיבורי דס"א והעליתי אף דיו"ט ושבת הוי עשה ול"ת מ"מ בהוצאה דהוי מלאכה גרועה אינו בכלל מלאכה ממש ואינו מוצא מכלל לשון שבתון והוי בו רק לאו לא עשה ע"ש א"כ הוי א"ש די"ל דבאמת אף אם יוציאנו מה בכך הרי עשה דוחה ל"ת ואף דלא הוי בעידנא י"ל חדא דהוי מצוה דרבים ועיין מג"א סי' תמ"ו דיש פנים לו' דאף מצוה דכל חד עושה מצוה בפ"ע הוי מצוה דרבים ולא בעינן בעידנא. גם י"ל כדעת הסוברים דמכשירי מצוה נחשב בעידנא וא"כ ה"נ כיון דילך אצל בקי הוי בכלל בעידנא וא"כ הוי ראוי לו' עדל"ת לכך נקט שמא יעבירנו ד"א וזה שפיר דהוי עשה ול"ת. וזה ראיה ברורה לדברינו הנ"ל דבהוצאה הוי רק ל"ת ודוק. והנה גרסינן בש"ס דסוכה ר"י או' יו"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא הלולב לרה"ר פטור ופריך בש"ס והא מדאגביה נפיק ביה ומשני כשהוציאו בכלי. והנה ראיתי בתוספות יו"ט שהביא בשם הר"ן שהקשה דלחייב על הכלי ומתרץ דבטל לו לגבי הלולב ע"ש. ולפענ"ד דבריו תמוהין דאם בטיל ליה א"כ שוב לא נקרא לקיחה ע"י דבר אחר וכיוצ' בזה משמע ביומא דנ"ח גבי הניח מזרק תוך מזרק כו' דקאמר שם שאני רגל דלא מבטל לי' ע"ש. וא"כ ה"נ אם בטל ליה לגבי הלולב לא נחשב לקיחה ע"י ד"א. וביותר דבריו תמוהים כיון דעל הלולב פטור מכח דטעה בדבר מצוה ונחשב אונס א"כ גם על הכלי פטור מה"ט כיון דהיה טרוד בדבר מצוה ושכח שהוא שבת לכך הוציאו בכלי ומה לי הכלי או הלולב כיון דהיה טרוד בו והוי כאונס פטור גם על הכלי דהרי ר' יוסי ס"ל בטעה בדבר מצוה אפילו לא עשה מצוה נמי פטור א"כ מה חילוק הוי בין הלולב או הכלי שבו הלולב ודברי הר"ן צ"ע ודו"ק:
2 שם סעיף ג' ואם נתנו לו במתנה מותר. נ"ב הנה בדין אי מהני באתרוג מתנה לזמן עיין בש"ס ב"ק דס"ח גבי פרט לכשהקנה לשלשים יום מוכח שם דמכירה לזמן לא נקרא מכירה כלל וה"ה מתנה ועיין ברש"י שם שכתב דהוי רק כשכירות בעלמא וצ"ע על הסוברים להיפוך ודוק:
3 שם סעיף ד' ואם לא החזירו לא יצא אפילו נתן לו את דמיו וכו'. נ"ב עיין בהרא"ש מ"ש בשם בה"ע ועיין בחיבורי לאהע"ז מהדורא יו"ד סי' פ"ז מ"ש בזה בתשובה לק"ק טולשין ע"ש ודוק: שם סעיף ו' לא יתננו ביום ראשון לקטן קודם שיצא בו וכו'. נ"ב הנה מה שנוהגין שנותנין לקטן תחלה ואח"כ מברכין הגדולים נ"ל ללמד זכות ע"ז עפ"י דעת הח"ץ בתשובה דאם אין לו הכשרים ביו"ט א' מותר ליטול הכשרים בשני דלא גרע יו"ט א' מיו"ט ב' והוי בו חיוב דרבנן דלא גרע משני ע"ש. א"כ י"ל ה"נ בקטן דאינו מקנה לו רק דמברך עליו בתורת שאול מידי דהוה איו"ט ב' וכיון דקטן אינו חייב מה"ת רק מדרבנן מכח חינוך והרי מדרבנן די בשאול לכך אינו מקנה לו לחלוטין ודוקא בגדול דחייב מן התורה ומן התורה בעינן לכם ביו"ט א' הוי אנן סהדי דכוונתם באופן המועיל ומכוין במתנה עמ"ל אבל בקטן לתורת חינוך דדי בשאול ליכא אומדנא מן הסתם ואמרינן דבתורת שאול נתנו לו. ומה דאמרינן בש"ס לא לקני איניש כו' היינו דקמ"ל דאם רוצה להקנות לו אינו רשאי אבל באמת לא בעינן הקנאה בקטן ונתיישב בזה מנהגינו על נכון בעזה"י ודו"ק:
4 שם סעיף ט' מה שנוהגים במקום שאין האתרוג מצוי וכו'. נ"ב הנה המעיין בפי ברש"י בסוכה דף כ"ז ע"ב ד"ה כל האזרח בישראל וכו' שכתב דא"א למיבעי ש"פ לכל חד היה משמע מזה לכאורה דבלולב אף דיוצאין בזה בשל שותפין מ"מ בעינן שיהיה שו"פ לכל אחד אך באמת ז"א דאף אי הוי שו"פ לכל חד הרי אכתי אין כולו שלו ואנן בעינן באתרוג שיהיה כולו שלו רק דעיקר מה שיוצאין בו הוי מטעם שכ"א מקנה לו חבירו חלקו וא"כ מה בכך שאין לו בו ש"פ הרי חבירו מקנה לו כולו ונעשה כולו שלו. אבל בסוכה דלא אפשר לו' שכוונו להקנות לכ"א כל הסוכה כשישב כל א' יהיה כולו שלו ע"מ להחזיר דהרי לא הוי סוכה הראוייה לשבעה כמ"ש בחיבורי ספר החיים סי' תרל"ז דלכך ליכא למידחי כאן דהוי במתנה עמ"ל בפרט להסוברים כאן דשותפין מתכוונין בסתמא עמ"ל וא"כ מה ראיה דשאולה כשרה בע"כ מכח דהוי סוכה שאינה ראויה לשבעה אבל בלולב דל"ב ראויה לשבעה אמרינן שכוונו עמ"ל. אך מזה יהיה מוכח דאם האתרוג כולו אינו שו"פ לא מהני אף דהוי שלו ממש כל שאינו שו"פ לא מהני ולא נחשב שלו דאם בפחות משו"פ נמי הוי שלו מה זה שכתב רש"י דא"א להיות שו"פ לכל חד מה בכך דליכא שו"פ סוף סוף יש לו חלק בו ומוכח דבש"פ דוקא נחשב שלו ובפחות משו"פ לאו שלו היא וא"כ בעינן באתרוג שיהיה שו"פ. וזה הוי חידוש דין שלא ביארו הפוסקים ובאמת פירש"י צ"ע דמשמע דוקא מכח דא"א להיות שו"פ לכל חד הוא דלא יצא הא אם הוי בו שו"פ לכל חד הוי יוצא ומה בכך סוף סוף אם בעינן בסוכה שיהיה שלו א"כ אף שיש לו שו"פ עדיין אינו כולו שלו ואם גם בסוכה שייך לו' דמתכוונין להקנות כ"א חלקו לחבירו שוב אף שאין בו שו"פ נמי סוף סוף חבירו מקנה לו כולו. ואם בסוכה ל"ש לו' שמקנה לו כולו א"כ אף אם היה בו ש"פ מה יועיל סוף סוף שותפין נינהו. ומ"ש בלולב דלא מהני בשל שותפין אף אם יש בו ש"פ לכל חד לולא הטעם שכ"א מקנה לו חלקו. ומ"ש סוכה מלולב אם גם בסוכה ניבעי שיהיה שלו ממש ולמה הוצרך רש"י להוכיח מכח דא"א להיות שו"פ לכל חד. ולכאורה היה נראה דס"ל לרש"י דאין לו' דמיירי שכ"א הקנה לחבירו בפירוש כל חלקו דא"כ מה קמ"ל קרא פשיטא דיוצאין בו דהרי הוי שלו ממש ומה דמתנה עמ"ל שמה מתנה זה נלמוד מבעלמא בכל התורה דהוי מתנה ולא הוצרך לכתוב זה כאן ובע"כ דעיקר הרבותא הוי דקמ"ל אפי' בסתם נמי יוצאין דבסתם הוי כמתנה עמ"ל וא"כ תינח אם יש בו שו"פ לכל חד זה נחשב שותף ממש ולשותף מסתמא מקנה לו עמ"ל אבל היכא שאין בו שו"פ לא הוי שם שותף עליו ולשותף כזה אין חביריו מקנין לו מסתמא עד שיאמר כן בפירוש. וזה דומה למה דאמרינן בעלמא שותפין לא קפדי אהדדי ומחלו אהדדי לכך אם יש לו שו"פ בזה נחשב שותף ומקנה לו חבירו בסתמא אבל אם אין בו שו"פ לא נחשב שותף והוי רק כאיש דעלמא ואין חבירו מקנה לו סתמא. ולפי"ז היה נראה דאם הוי כל האתרוג שלו לא בעינן שו"פ ואף בפחות משו"פ הוי שלו רק באם אין כולו שלו בעינן שיהיה בו שו"פ לכל חד. לכך היה מוכרח דלרש"י אין יוצאין כל הקהל באתרוג אחד כיון שא"א שיהיה בו שו"פ לכל חד ולא נחשבו כשותפין ולא הוי שלהם עד שיקנה לכל אחד חלקו בפי' והדבר צ"ע על הפוסקים שלא הביאו בזה שיטת רש"י ודו"ק היטב: