חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת שבת ו׳

1 גמרא, א"ר יוחנן ומודה בן עזאי בזורק. וא"ת הא ע"כ ר' יוחנן לא ידע דמפורש כן בברייתא בדברי בן עזאי, וא"כ מנ"ל דמחייב בזורק, דלמא בן עזאי סבר כר' עקיבא דקלוטה כמי שהונחה ופטור בזורק, וי"ל דר"י בא לאשמעינן דאינו טעמא דבן עזאי משום דלא אשכחן כה"ג במקדש אלא דטעמא משום דמהלך כעומד אבל בזורק אי ס"ל כרבנן דל"א קלוטה כהונחה חייב, וא"ת למה נקט ר"י דמודה ב"ע בזורק, ובדרך אם איתא דס"ל כרבנן דר"ע יותר הו"ל למנקט דמודה ב"ע במושיט דחייב דלא אשכחן כה"ג במקדש, דזה אף אי ס"ל כרבי עקיבא כיון דהחפץ בידו, וי"ל דגם כשהחפץ בידו מקרי קלוטה ולר' עקיבא כמי שהונחה דמי, וכמ"ש תוס' לקמן דף צב ע"א ומכאן ראי' דלא כמ"ש התוס' לעיל דף ד' ע"א ד"ה אבל דבכה"ג לא מקרי קלוטה כיון דהחפץ בידו, דאילו כן הו"ל למנקט מושיט:

2 תד"ה המושיט והזורק חייב כו' ילפינן מזורק ומושיט דרך צדו. לא ידענא היכן מצינו דהי' זריקה במשכן ולקמן בפ' הזורק דף צו ע"ב משמע להדיא דלמסקנא לא הי' זריקה במשכן. וכן קשה לי על רש"י לקמן בפרקין ד"ח ע"א ד"ה רחבה ששה, שהיו זורקים מחטיהן, והא מסקינן דלא הי' זריקת מחטין במקדש:

3 תוס' ד"ה יתר על כן וכו' היינו מדרבנן. קשה לי דעדיין יקשה ההיא דר"י דאומר עושה לחי וכו' הרי דלכתחילה מותר בכך, וגם הא לגבי דאורייתא ל"צ לזה, דהא ר"י סבר דשני מחיצות דאורייתא, וע"כ התיקון להתיר דרבנן. וברמב"ן במלחמות וז"ל ואפי' למ"ד תוך ג' צריך הנחה ע"ג משהו התם בזורק ממקום למקום שאין סופו לנוח, תמוה לי הא מסוגי' דשבת דף ק' ע"ב א"ל מתגלגל קאמרת האי א"ס לנוח קמ"ל. הרי דרבא ס"ל דתוך ג' אפי' בסופו לנוח דהיינו מלמעלה למטה צריך הנחה ע"ג משהו, וכן מבואר מסוגי' דעירובין ד' צח דמדמי ההוא דרבא לקורא על האסקופה, וצע"ג:

4 בר"ן ד"ה ת"ר המוציא אלא הא מני בן עזאי היא, אלמא לר"י לא ס"ל כבן עזאי, לכאורה תמוה, דהיכן מוכח כן, הא למסקנא לא מוקמינן בהגביה ע"מ להצניעו והכי איתא התם להדיא לא תימא ע"מ להצניעו, וא"כ אכתי י"ל דבע"מ להצניע גם לב"ע פטור, וראיתי שגם בתוס' כתבו כן, דהכי מוכח בכתובות דר"י לא ס"ל כבן עזאי, והוא תימא, ואולי י"ל דזהו פשיטא דלב"ע ראוי להיות הדין דבע"מ להצניע חייב דכיון דמהלך כעומד כשנמלך אח"כ והוציאו הוי עקירה חדשה אלא דלא תימא דדוקא במהלך מרשות לרשות אחרת וכן מרשות למקום פטור הוא דאמרינן כשבא לרשות אחר נעשה כעומד אבל בחד רשות ובמקום חיוב לא אמרינן מהלך כעומד, וכמ"ש תוס' דמש"ה מעביר ד' אמות ברה"ר חייב ולא אמרינן בכל אמה ואמה כעומד, וא"כ שפיר י"ל דגם במגביה ע"מ להצניע פטור לב"ע, דכל זמן שהוא ברה"י בחד רשות ומקום חיוב לא אמרינן דכעומד דמי מש"ה הביאו ראי' ממה דמשנינן הא מני ב"ע היא, הרי דגם ברה"י מהלך כעומד, וא"כ מעביר ד' אמות ברה"ר דחייב טעמא אחרינא אית בה, אי דהלכתא גמירא לה, אי דמיירי בקופץ, או כמ"ש המהרש"א ז"ל בכתובות, דלקולא לא אמרינן מהלך כעומד רק במקום פטור, אבל היכא דליכא קולא אמרינן גם במקום חיוב מהלך כעומד דמי, וא"כ ממילא בע"מ להצניעו חייב לב"ע, אולם אף דאפשר לכוון כן בכוונת התוס' דכתבו סתם דכן מוכח בכתובות, אבל בדברי הר"ן לא משמע כן, דא"כ למאי הוצרך להביא כל השקלא וטריא דאמרינן התם הב"ע בנטלו ע"מ להצניע וכו', הו"ל להביא רק המסקנא דהא מני ב"ע, דמזה מוכח דגם במקום חיוב וברשות א' אמרינן מהלך כעומד דמי, אלא ודאי מורה לשון הר"ן דהראי' מדפרכינן וכה"ג מי מחייב ומסקינן דבן עזאי היא מוכח דב"ע כה"ג מחייב, וא"כ קשה כנ"ל הא למסקנא כדאמרינן הא מני בן עזאי היא לא מוקמינן בע"מ להצניע, וצע"ג:

5 גמרא, איני להא דמצא רב כתוב במגילת סתרים, איסי ב"י אומר אבות מלאכות מי חסר א' ואינו חייב אלא אחת, והתנן אבות מלאכות מי חסר אחת והוינן בה מנינא למה לי ואר"י שאם עשאן כולן בהעלם א' חייב על כל אחת ואחת. מלשון איסי עצמו פריך, דהרי איסי נמי מנינא קתני, וע"כ אתא לאשמעינן דחייב על כל א' וא', ואיך מסיים ואינו חייב אלא אחת, אבל אין לפרש דקושייתם מטעם דלא ניחא לי' להש"ס לומר דיפלוג איסי על מתני' דלקמן, דא"כ לא הי' צריך להביא דברי ר"י כלל, והו"ל למפרך ממתני' דריש פרק כלל גדול, דתני להדיא עשה מלאכות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה. מיהו זה אין ראי', דהא זה יקשה על מתני' גופא למה לי דתנא מנינא לומר שחייב על כל אחת ואחת, הא כבר תנא לה רישא במפורש, אבל באמת לק"מ, דמרישא הוי ידעינן רק היכא שעשה מלאכות הרבה בהעלם אחת, אבל מ"מ ידע לשבת באינך מלאכות. אבל בנתעלם ממנו כל המלאכות הי' ס"ד דמקרי שגגת שבת ואינו חייב אלא אחת. לזה אשמעינן דמ"מ משכחת דחייב ל"ט חטאות, וזהו שדקדק רש"י לקמן דף עג ריש ע"ב בדברי ר"י שאם עשאן כולן בהעלם אחד וכתב בזה"ל ובא להודיעך שאם נתעלמו כל הלכות שבת חייב כמה חטאות. ר"ל דאם לא נתעלמו כולן כבר אשמעינן במתני' דריש פרקין כדאמרן, וא"כ י"ל שפיר דפריך משום דלא ניחא לי' שיחלוק על מתני', ומ"מ מריש פרקין לא הו"מ למיפרך דהי' א"ל דגם איסי ס"ל דיש חילוק מלאכות לשבת, אלא דאיסי אמר בעשה כל הל"ט מלאכות בהעלם אחת בזה אינו חייב אלא אחת, כיון דנעלם ממנו כל הלכות שבת מקרי שגגת שבת, ולזה פריך מהך מתני' דהמנינא ע"כ אשמעינן דאפילו בכה"ג חייב על כל מלאכה ומלאכה. אך אכתי תקשה, הא באמת לא משכחת לה אלא בידע בשבת בלאו ושגג בכרת או דידע בתחומין אליבא דר' עקיבא, וא"כ דלמא איסי ס"ל כרבי דיליף דבעי זדונו כרת מגז"ש דעלי' עלי' מאחות אשתו, וממילא בעי ג"כ ששגג בלאו וכמ"ש בתוס' לקמן פ' כלל גדול דף סט ע"א ד"ה כגון ששגג וס"ל ג"כ כרבנן דרע"ק דתחומין לאו דאורייתא, ומש"ה ס"ל דא"א לחייב ל"ט כיון דלא ידע לשבת בכלום, ואינו חייב אלא אחת, ואף דמשכחת לה בידע בעשה דשבת, הא חזינן דסוגיא לא ניח' לי' בכך ובתוס' דף מט ע"א ד"ה דידע הניחו בקושי' אמאי לא משני לר' דמיירי בשגג בעשה, עכ"פ כיון דסוגיא לא ניחא לי' בכך יהי' מאיזה טעם שיהי' ממילא ליכא קושי' על איסי אלא ע"כ כדכתיבנא דהקושיא מלשון איסי עצמו.

6 ובתוס' כתבו דאין צורך לפרש דפריך דמסתמא לא פליג איסי, ולדברינו הוא גם בלתי אפשרי לפרש כן, וע"כ הפירכא רק מדאיסי גופא. ואף דעדיין יש להקשות ודלמא מנינא דאיסי היינו דדוקא בעשה כל ל"ט מלאכות אינו חייב אלא אחת דהוי שגגת שבת דס"ל דלא כר' עקיבא וס"ל כרבי, י"ל דס"ל להש"ס דסתם לשון ואינו חייב אלא אחת דקאמר איסי משמע דלא משכחת גוונא כלל דלחייב יותר מאחד, ואף בעשה רק איזה מלאכות מן הל"ט, והו"מ למיפרך ממתני' דריש פרקין דעשה מלאכות הרבה, אלא דרצה למיפרך מדברי איסי עצמו מדנקט מנינא. והבן: