חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת שבת ג׳

1 גמרא, בבא דרישא העני חייב ובעה"ב פטור פטור ומותר. פירוש מותר משום שבת, אף דעדיין אסור משום לפני עור, בלאוי חוץ דשבת לא קמיירי כן כתוב בהר"ן. וא"ת כיון דמ"מ אסור מאי נ"מ במה דמותר משום שבת, וי"ל הא קיי"ל מומר לד"א לא הוי מומר לכה"ת כולה, ומומר לחלל שבת בפרהסיא הוי מומר לכה"ת כולה ושחיטתו אסורה, ולז"א דמותר מצד שבת ושחיטתו מותרת, וזה נוטה לדעת הבית הלל דמחלל שבת גם באיסור דרבנן הוי מומר לכה"ת כולה:

2 שם גמרא, שניהם פטורין והא אתעבידא מלאכה מבינייהו. אשינויי זו דפטור דאתי לידי חיוב חטאת קחשיב פריך, ולא אמתני' וכמו שהוכיחו בתוס'. מיהו תימא מאד הא באמת קשה על מתני' עצמו, ואמאי תולה הקושיא בשינויי זו, וי"ל דעל מתני' י"ל דבפשט ידו לחוץ ונטל העני מתוכו דנמצא בידו דבעה"ב נחה והרגיע מעט כדי שיטול העני ממנו, י"ל דהוי כמונח כמו הנחת גופו דכהנחת חפץ דמי, והא דלא מחייב הבעה"ב בהרגיע ידו, היינו משום דאגד יד שמי' אגד, עיין תוס' בשמעתין ד"ה ידו לא נייח, ולקמן דף צב ע"א בתוס' שם וא"כ לא אתעביד מלאכה מבינייהו, דכשנטלו העני נטלו ממקום המונח ברה"י ואגוד ברה"ר ונתבטל עקירה ראשונה מבעה"ב, אבל ברישא דפשט ידו לחוץ ונתנו לידו דעני דלא הרגיע ידו דבעה"ב ועסק בנענוע ידו בהושטה לידו דעני לא נעשה כמונח בנתיים, אבל לבתר דמשני פטורי דאתי לידי חיוב חטאת משמע אף דפושט ע"ד שיטול פתו ממנו דבזה ירגיע ידו מעט, מ"מ אתי לידי חיוב חטאת אם הוא עצמו יגמור ויעשה מה שעושה העני, היינו אף שיניח ידו מעט ויניח אח"כ ברה"ר יתחייב ומוכח דלא מקרי הנחה כלל, כיון דידו וגופו אינם ברשות א' וכדאי' באמת בסוגי' משחשיכה אי שדי לה אתי לידי חיוב חטאת, לזה שפיר פרכינן והא אתעבידא מלאכה מבינייהו, ונכון:

3 גמרא, בעי מיני' רב מרבי וכו' עקירת גופו כעקירת חפץ דמי או לא. כ' בת"י בשם הרשב"א דזה היה פשוט לרב דהנחת הגוף כהנחת החפץ דמי, אולם בתוס' דידן כתבו דה"ה דהוי מצי למבעי' לענין הנחה. ונראים דברי התוס' דידן עיקר, דהא ממה שהשיב לו רבי לרב חייב ואינו דומה לידו, מאי טעמא גופו נייח, ידו לא נייח, מבואר דלצד איבעי' דעקירת גופו לאו כעקירת חפץ דמי לא הוי צורך לחלק בין ידו לגופו, והשתא לפי' הרשב"א אכתי היה צריך לחילוק זה דתקשי בהושיט בעה"ב ידו לחוץ ונטל העני מתוכו דפטר בי' תנא דמתני', גם לבעה"ב, ואמאי הא תיכף כשפשט הבעה"ב ידו לחוץ הוי הנחה, דהא לענין הנחה ודאי כהנחת חפץ דמי, אע"כ שאני יד דלא נייח. גם מה שהקשו בתוס' ישנים דלפשוט האיבעי' מדתנן לא יצא החייט במחטו וכן הקשו בתוס' שלפנינו, והיינו דאם איתא דעקירת גופו לאו כעקירת חפץ דמי, א"כ אף אם ישכח החייט ויצא במחטו לרה"ר לא יעבור על איסור דאורייתא ולא הי' להו לרבנן לגזור וכתבו דלפירוש רשב"א לק"מ, ולא ידענא מאי קאמרי, דהא מ"מ התם העקירה רק דרך עקירת גופו:

4 גמרא, דתניא היה טעון אוכלין ומשקין מבע"י והוציאן לחוץ משחשכה חייב דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי ומיירי כשעמד לפוש משחשכה דבלא עמד לא מחייב דלא בטלה עקירה ראשונה שהיתה מבע"י, וא"כ החיוב על העקירה דמשחשכה אחר שעמד לפוש. ונקט שהי' טעון מבע"י דאי הוי נקט טעון משחשיכה ועמד לפוש לא היה נשמע דעקירת גופו כעקירת חפץ, דהא אי עקירה והנחת גופו לא הוי עקירה והנחה ממילא חייב משום עקירה ראשונה כ"כ בתוס'. וקשה לי, הא זה ודאי מוכח ממתני' דכשמונח ביד הוי הנחה לענין דהנוטל מידו הוי עקירה כדקתני או שנטל וכו' אלא דהאיבעיא רק דהעקירה מצד עקירת גופו דאפשר דלא חייב עלה, כיון שאינו עוקר חפץ ממקומו, ונשאר במקומו הראשון מוכן לענין הנחת גופו אפשר דלא מקרי הנחה לחייב עלה, כיון דאינו מניח החפץ למקום אחר אלא שמונח במקומו בגופו וכ"כ המהר"מ לובלין וא"כ בטען משחשכה ועמד לפוש וגרר והוציא, אם עקירת גופו לאו כעקירת חפץ דמי אינו חייב דהעקירה ראשונה נתבטל דהא כשעמד לפוש אלו נטלו אחר מידו הוי עקירה דנטלו ועוקרו ממקום שמונח, א"כ ממילא נתבטל עקירה ראשונה דנעשה כמונח וכשהוציאו הוא אח"כ אינו חייב על עקירה כיון דאינו עוקר החפץ ממקומו שמונח שם:

5 גמרא, תפשוט מדלא משני על רומי' דברייתות בהיתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ, דהא דקתני אסור להחזיר מיירי בהוצאה מבע"י דאי שדי לי' לא אתי לידי חיוב חטאת, מש"ה קנסוה רבנן, והא דקתני מותר להחזירה בהוציאה משחשיכה, דהתירו להחזירה כדי שלא יבא לידי חיוב חטאת אי שדי לה, תפשוט דרב ביבי, דבעי רב ביבי הדביק פת בתנור, אי התירו לרדותה דהוי שבות קודם שיבא לידי איסור חטאת תפשוט דלא התירו. וא"ת ואי נמי תפשוט מי ניחא, והא ע"כ לא אמרינן דלא התירו אלא משום דמעשה הדיבוק כבר נעשה, ואיסור האפי' קאתי ממילא בשב וא"ת. מש"ה לא אמרינן חטא איסור קל בקום ועשה לזכות להנצל מאיסור חמור בשב וא"ת, אבל כאן דאיסור חמור דזריקה יהי' ג"כ בקום ועשה ראוי להתיר איסור קל כדי להנצל מאיסור חמור, וכמ"ש הריב"א בתוס' לקמן דף ד' ע"א ד"ה וכי אומרים לחלק בכך, וי"ל דס"ל מסברא דספק איסור בקום ועשה לא אמור מאיסור ודאי בשב וא"ת, ואי לא התירו משום איסור אפיה היכא דבודאי יבא האיסור, ה"נ לא הי' להם להתיר משום איסור זריקה, כיון דאין זה ודאי שיבא לידי איסור דשמא לא יזרוק כלל. ועדיין אינו מיושב, דהא ממקום שבא הריב"א לחדש חילוק זה היינו מדאמרי' ניחא לי' לחבר דליעבד איסורא קלילא לתרום שלא מן המוקף, דלא ליעבד ע"ה איסורא רבה לאכול טבלים שם נמי הוי האיסור בספק, וגרוע משאר ספק דרוב ע"ה מעשרין, ומ"מ כיון שהאיסור חמור בקום ועשה, אמרינן ליעבד איסורא קלילא: