חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת שבת ד׳

1 גמרא וכי אומרים לאדם חטא וכו'. הקשו בתוס' מפ' בכל מערבין דאמרינן ניחא לי' לחבר דליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבא, ותירצו דשאני התם דיעשה האיסור ע"י החבר דאמר לי' לע"ה מלא לך כלכלה של תאנים מתאנתי, אבל הכא שלא נעשה האיסור על ידו ר"ל זה האחר שנתיר לו לרדות אין אומרים לו חטא כו', והקשו עוד מחציו עבד וחציו ב"ח דכופין את רבו ועושה אותו ב"ח, אף דעובר בעשה ותירצו דדוקא היכא דפשע כמו הכא קאמר וכי אומרים לו לאדם כו', שוב הקשו מן חציה שפחה וחציה ב"ח שנהגו בה מנהג הפקר וכפו אותו ועשה אותה ב"ח, ותירצו משום שהיתה מחזרת אחר הזנות ודמי לאנוסין: קשה לי הא אך חילוק דפשע לחוד אינו מספיק על האי דעירובין, דהא אם יאכל ע"ה הוא פושע בעצמו דאינו מעשר וע"כ דקיימי ג"כ בתירוצם הראשון, כיון דנעשה האיסור ע"י החבר עליו לתקן, אלא דתירוצם זה הוא על האי דחציו עבד, דהתם הטעם משום דלא פשע, והיינו דבחדא לטיבותא סגיא, או דלא פשע, או דנעשה על ידו, ורק הכא במדביק דהוי תרתי לריעותא, דפשע ולא נעשה על ידו, בזה אין אומרים חטא, ולפ"ז מאי קשיא להו מההיא דחציה שפחה, הא י"ל דמיירי בשחרר האדון עצמו חציה דבא האיסור על ידו. ונהי דקושייתם מההיא דחציו עבד, לא ניחא להו ליישב כן, היינו משום דאכתי תיקשי לפי האוקימתא בגיטין דאתיא גם כר' דא"י לשחרר חציו, וחצי עבד לא משכחת לה רק בשני שותפין ששיחרר אחד חלקו, ובזה לא נעשה על ידו, אבל האי דשפחה שפיר י"ל דמיירי בשחרר הוא עצמו חצי וכוונת התוס' בזה צריך אצלי תלמוד:

2 תוס' ד"ה קודם שיבא וכו', דודאי לא הי' בדעתו, אב"ה עי' מ"ש לקמן שבועות דף כח ע"ב:

3 תוס' ד"ה אבל למעלה מי' אב"ה עי' מה שכתוב לקמן דף צו ע"א.

4 תד"ה אבל למטה מי' כו' תימא לר"י אם ברייתא היא בשום מקום דבעינן הנחה על גבי מקום ד'. ותמוה לי דמה מספקא לר"י בזה, הלא להר"י לשיטתיה לקמן דף ז' ע"ב ד"ה והלכה ונחה מפורש בברייתא דר"מ ורבנן ס"ל דבעי ד' ואי כיון שלא הוצרך לכך רק משום קושייתו לשם מימרא דאביי בעירובין בכיפה, וא"כ היה אפשר לומר דרבה לא ס"ל כאביי, וא"כ טעמא דר"ח דאין בו ד' לא נעשה רה"י א"כ לא הקשו כלום, די"ל דהא דקאמר ר"ז ה"מ אחרים היינו לאפוקי ר"מ ורבנן דר"ז ס"ל כאביי אבל רבה לא ס"ל כאביי וליכא ברייתא וצע"ג:

5 גמרא, דר' עקיבא סבר ילפינן זורק ממושיט ומה דמחייב ר' עקיבא בזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע למעלה מעשרה מיירי. קשה מכדי זורק תולדה דהוצאה היא והרי הוצאה כיון דמלאכה גרוע היא אין לחייב בתולדה אלא דוקא אותן שהיו במקדש, וכמ"ש בתוס' ריש מסכתין ד"ה פשט בעה"ב, וא"כ אמאי מחייב רבי עקיבא, כיון דזורק כזה ע"כ לא הי' במשכן, וי"ל דבזה עצמו פליגי רבי עקיבא ורבנן, דרבי עקיבא סבר במלאכה גרוע לא צריך שיהי' התולדה במשכן, ומש"ה ילפינן זורק ממושיט, ורבנן סברי כיון דהוי מלאכה גרוע צריך שיהא במשכן וא"א ללמדו, מיהו התם לקמן דף צו שפיר פריך הזורק ד' אמות ברה"ר, מנ"ל דקאי על מתני' דהתם דקתני דהזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע פטור, דלא ילפינן ממושיט, אלמא דבמלאכה גרוע צריך שיהי' במשכן:

6 ובתוס' הקשו קושי' זו ודחקו ליישבה, ובל ידעתי על מה:

7 גמרא, ודלמא הנחה הוא דלא בעי ר' עקיבא דהא מחייב בזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע אבל עקירה בעי אר"י הא מני רבי היא. הקשו בתוס' למה להו לרבה ור"י להעמיד המשנה כתנאי הא הם ס"ל דמחשבתו משוי ליה מקום ותירצו דל"א מחשבתו משוי ליה מקום אלא היכא דלא ניחא ליה כ"א בענין זה כמו משתין ורק וכן זרק בפי הכלב שרצונו שיאכלנו הכלב. תמיהני דהו"ל לחלק רק לענין עקירה דל"ש מחשבתו כו' דעוקרו מ"מ שמוצאו רק ברק והשתין דא"א בענין אחר, משא"כ בהנחה י"ל דבכל ענין שמניחו בכוונה לשם הוי אחשביה ופרכת הש"ס ממתני' באמת רק על העקירה. שוב ראיתי בבעל המאור שכתב כן. ונ"ל דתוס' קאי בהך סברא שכתבו דפירכת הש"ס, ודלמא הנחה לא בעי היינו דומיא דמקדש דנוטלין מתיבה ונותנין ליד עושי מלאכה, וא"כ הי' קשה בממנ"פ, אם בההיא דר' עקיבא דזורק דרך רה"ר הוי ג"כ מחשבתו כו' כיון דזורקו דרך אויר זה דהוי כמניחו א"כ לא מוכח מר' עקיבא דלא בעי ד', ואי דלא נקרא מחשבתו כו' דכוונתו רק שילך לרה"י ולא לאויר שברה"ר א"כ מאי פריך ודלמא הנחה לא בעי הא אם נילף ממשכן נילף גם הנחה, דמה שנתנו ליד עושי מלאכה הוי מקום ד' דמחשבתו משוי ליה מקום, אע"כ דנתינה ליד לא מקרי מחשבתו: