בן יהוידע על ביצה מ׳

1 אֵין מַשְּׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַמִּדְבָּרִיּוֹת, אֲבָל מַשְּׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַבֵּיתִיּוֹת. נראה לי בס"ד הנה שמותיו יתברך יש בהם אותיות הפשוט ויש בהם אותיות המילוי ופגם העונות מגיע באורות של בחינת המלוי להורידם ממדרגה עליונה למדרגה תחתונה ואינו מגיע באורות של בחינת אותיות הפשוט. ולכן עיקר התיקון והעליה הוא באורות של בחינת המלוי אבל אורות של בחינת הפשוט אין צריכין לכך ומשקין הוא רמז לתיקון ושוחטין הוא לשון המשכה כמו מלכים א' י, טז 'זָהָב שָׁחוּט' וזהו שאמרו אין משקין רוצה לומר מתקנים ושוחטין רוצה לומר מושכין ממדרגה תחתונה למדרגה עליונה את המדבריות פירוש אורות אותיות הפשוט שהם יוצאים ונדברים בפה האדם כלומר אלו האורות אין צריכין לא תיקון ולא המשכה כי אין הפגם מגיע להם להורידם אך משקין רוצה לומר מתקנים ושוחטין רוצה לומר מושכין ממדרגה תחתונה שירדו בה על ידי פגם העונות להעלותם למדרגתם העליונה את הביתות הם אורות של בחינת אותיות המלוי שהם בתוך הפשוט. ועל דרך הסוד עמוק יותר הנה נודע כל ענין הפגם והתיקון וגדולות וקטנות ועליה וירידה הכל הוא בפרצופי המוחין שהם נקראים פנימיות העולמות, אבל פרצופים שהם נקראים חצניות העולמות בערך הנזכר כלום עומדים בצביונם ובתיקונם כאשר כבר נגמרו ונתקנו בזמן הראוי להם בעת שעלה ברצון המאציל שהאציל וברא ויצר ועשה כל העולמות כולם ואין שייך בהם לא מיעוט ולא ירידה ולא גדלות ולא קטנות ואין בהם שום שינוי כלל ואלו נרמזים באותיות הפשוט של שמות הקודש ולאלו קורא אותם בשם מִדְבָּרִיּוֹת אך לאותם שהם נקראים פנימיות העולמות קורא אותם בשם בֵּיתִיּוֹת והן הן הדברים אשר כתבנו לעיל בדיבור הקודם כי הכל עולים בקנה אחד. ולזה אמר בברייתא אֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת, כָּל שֶׁיּוֹצְאוֹת בְּפֶסַח רוצה לומר בפה סח דהיינו שהם בסוד אותיות הפשוט של השמות שיוצאים במבטא שפתיו של אדם וְרוֹעוֹת בָּאֲפָר אלו ישראל כי 'באפר' אותיות 'בפאר' דכתיב ישעיה מט, ג 'יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר' והם ענוים שרואין עצמן באפר כמו שאמר אברהם אבינו בראשית יח, כז 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר' אך באמת הם פאר שהקב"ה יתפאר בם ואלו האורות שהם בסוד האותיות הפשוט אין מהם יניקה והשפעה אלא רק לישראל דוקא. וזהו שאמרו 'ורועות באפר' שהם רועים ומשפעים בישראל דוקא, וְנִכְנָסוֹת בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה נכנסות לשון אסיפה וחיבור רביעה ראשונה רמז לעולם האצילות שהוא עולם הראשון שבארבעה עולמות אבי"ע אצילות, בריאה, יצירה, עשיה ונכנסות שם לקבל שפע אור אין סוף כדי להשפיע ממנו לתחתונים. וְאֵלּוּ הֵן בֵּיתִיּוֹת רוצה לומר שהם בחינת המילוי כל שֶׁיּוֹצְאוֹת וְרוֹעוֹת חוּץ לַתְּחוּם וגבול שלהם ולא תתמיד זאת אלא הוא רק לפי שעה כי אחר כך וּבָאוֹת וְלָנוֹת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם שקבוע ומיוסד להן.

2 לָמָּה לִי לְמֵימַר מַשְּׁקִין וְשׁוֹחֲטִין. הנה לפי פשט הגמרא נראה כונת המקשן להקשות למה נקיט תרתי משקין ושוחטין תסגי בחדא מנייהו דאם נפרש כונתו להקשות על שוחטין בלבד למה תני לה דלימא משקין בלבד הוה ליה למימר 'למה תני שוחטין' וכן אם כונתו להקשות על משקין בלבד הוה ליה למימר 'למה תני משקין', על כן השתא דנקיט המקשן תרתי בקושייתו מוכרח לפרש כונתו לומר למה נקיט תרתי תסגי בחדא או משקין או שוחטין ומאחר דכונתו להקשות כך נחזי אנן מאי קשיא ליה והלא באמת תרווייהו צריכי דהא איכא צד היתר בהשקאה טפי משחיטה משום דאיכא למימר לא גרעה בהמה טהורה מן הכלב דמזונותיו עליך כן אלו מזונותם עליך ולהכי אי נקיט אין משקין במדבריות ושמעינן דאין שוחטין מכל שכן הוא דבבייתות לא התיר אלא השקאה אבל שחיטה אסור, ואם יאמר אין שוחטין בלבד הוה אמינא דמותר להשקות המדבריות דלא ילפינן השקאה משחיטה מטעם האמור ולכן מוכרח למנקט תרווייהו ואם כן קשה מאי קשיא ליה? ונראה לי בס"ד כונת המקשן להקשות על הסיפא דוקא למה אמר אבל משקין ושוחטין והוה ליה הכי אין משקין ושוחטין את המדבריות, אבל שוחטין את הבייתות וידענא דמותר להשקות הבייתות מכל שכן ומשני נקיט השקאה גבי שחיטה ללמדך דלשקי איניש בהמתו והדר לשחוט. ועוד נראה לי בס"ד כונת המקשן להקשות על הרישא דאמר אין משקין ושוחטין למה כריך להו בחד כרכא דמשמע דהשקאה ושחיטה שייכי אהדדי ועבדי להו בהדי הדדי והוה ליה למפלגינהו ולומר אין משקין ואין שוחטין דהשקאה היא בעת לחודא ושחיטה בעת לחודא ותירץ כרכינהו ללמדך אורחא דעלמא דמשקין ואחר כך שוחטין משום סרכא דמשכא. ודע דרוב הפוסקים סבירא ליה השקאה מותרת גם בבייתות לצורך הבהמה דלא גרעה מכלב דמזונתם עליך ולא אסרו כאן במדבריות אלא רק השקאה דעביד לצורך שחיטה ויש עוד פוסקים דסבירא ליה דאין משקין המדבריות אפילו לצורך גופם וחייהם משום דמוקצין נינהו. ועיין סימן תצ"ז ותצ"ח ופרי חדש שם ועיין שו"ג סימן תצ"ח ס"ק י"ב עיין שם.

3 תָּנוּ רַבָּנָן: אֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת, וְאֵלּוּ הֵן בֵּיתִיּוֹת. קשה הוה ליה למימר בקיצור תָּנוּ רַבָּנָן מִדְבָּרִיּוֹת, כָּל שֶׁיּוֹצְאוֹת בְּפֶסַח וכו' ולמה נקיט תחלה 'אֵלּוּ הֵן וְאֵלּוּ הֵן'? ונראה לי נקיט הכי שלא תאמר יש עוד מדבריות דאית להו דין אחר והם אותם שאין נכנסין כלל לא בימות החמה ולא בימות הגשמים דבאלו יש לומר דלאו דוקא השקאה שהיא לצורך שחיטה אסירה אלא גם השקאה לצורך בהמה לשתיה שלה נמי אסירה דאלו מוקצין ביותר וגרעי מכלב לכך הקדים תחלה לומר 'אֵלּוּ הֵן וְאֵלּוּ הֵן' לשלול בזה אופנים אחרים לומר אין עוד חלוקה אחרת בענין המדבריות ובייתות. ועדיין קשה אי משום הכי הוה ליה למימר כן אֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת, כָּל שֶׁיּוֹצְאוֹת וכו' וכיון דאמר 'אֵלּוּ הֵן' שמע מינה שבא לשלול בזה חלוקה אחרת הנזכר לומר דליכא שתי חלוקות במדבריות ולמה תנא תחלה 'אֵלּוּ הֵן וְאֵלּוּ הֵן' והדר מפרש מִדְבָּרִיּוֹת כָּל שֶׁיּוֹצְאוֹת? ונראה לי בס"ד דהאי תנא דברייתא שמע מרבו כך מִדְבָּרִיּוֹת, כָּל שֶׁיּוֹצְאוֹת וכו', ולכן שנה כמו ששמע מרבו בדקדוק ולא רצה לשנות ורק הוא הוסיף מדיליה 'אֵלּוּ הֵן וְאֵלּוּ הֵן' כדי לשלול בזה חלוקה אחרת לומר דליכא שתי חלוקות במדבריות כי אם רק חלוקה אחת ואם כן שמע מינה גם אותם שאין באין לישוב כלל הם שוים לענין דינא עם אלו שֶׁיּוֹצְאוֹת בְּפֶסַח וכו' ונכנסות ברביעה ראשונה.

4 אֵין מֻקְצֶה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֶלָּא גְּרוֹגְרוֹת וְצִמּוּקִין בִּלְבַד. פירש רש"י ז"ל 'קא סלקא דעתך מדפריש ליה מילתיה דרבי שמעון אלמא כרבי שמעון סבירא ליה' נראה לי כונת דברי רש"י ז"ל לומר כיון דהוא שאל לרבי מהו לאכול מהן ביום טוב הוה ליה לקצר דבריו וישיב לו מותר ולמה פירש לו טעמא דרבי שמעון בעלמא אלא ודאי דסבירא ליה כרבי שמעון לכך פירש לו מלתיה דרבי שמעון לרמוז לו שהוא סבירא ליה כוותיה דהלכה כרבי שמעון."

5 וָאִיבָּעֵית אֵימָא: לִדְבָרָיו דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ. קשה לי האי תירוצא הוא הפך תירוץ הראשון ותירוץ השלישי כי בהאי תירוצא קאמר דלא סבירא ליה כרבי שמעון ותירוץ הראשון והשלישי קיימי בחדא שיטה דתרווייהו מוקמי לרבי כרבי שמעון ואם כן קשה למה מסדר הש"ס הניח תירוץ זה באמצע והוה ליה להניחו ראשון או אחרון כדי לחבר שני תירוצים דקיימי בשיטה חדא ביחד? ונראה לי דתירוץ ראשון עדיף טפי דמסתברא מילתיה כאשר יראה הרואה ולכך הקדימו ותירוץ השני עדיף ליה מתירוץ השלישי יען כי תירוץ השלישי נראה דוחק שצריך להוסיף דברים והעיקר חסר ממתניתין לכך הניחו אחרון והקדים השני עליו.

6 סִיּוּם הַמַּסֶּכְתָּא גם רצה לסיים המסכתא בתיבת הֵן כי התחילה המסכתא בתיבת בְּמַאי וראש וסוף בְּמַאי הוא 'בִּי' ועם תיבת 'הֵן' של סיום המסכתא הרי אותיות 'בִּינָה' ונשאר באמצע תיבת בְּמַאי אותיות 'אֵם' וכתיב 'כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא' משלי ב, ג, אל תקרי אִם אלא אֵם כמו שדרשו בזוהר הקדוש דמסכתא זו צריכה בינה שהיא אם הבנים כדי להבין דקדוקיה ופרטיה. גם עוד נרמוז ראש הגמרא אות ב' וסוף הגמרא נו"ן הרי בֶּן, וגם עוד המשנה של מסכתא זו ראשה אות ב' וסופה אות ר' הרי צירוף בַּר שהוא תרגום של בֶּן רמז שהעוסק במשנה ובגמרא נקרא בן להקב"ה דכתיב תהלים ב, ז 'אֲסַפְּרָה אֶל חֹק הֳ' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה'. גם יובן נרמז באותיות בֶּן בראש וסוף ללמדך עיקר לימוד המסכתא הוא לעשות בה פריה ורביה שיוליד ממנה חדושי תורה הנקראים בנים ולכן מתפללין בראש השנה ויום הכיפורים 'שערי פריה ורביה בתורה' וכמו שהשיב בן עזאי על אשר לא נשא אשה נפשי חשקה בתורה יבמות סג: כלומר הנני מוליד ממנה בנים ולכן נרמז כאן אותיות בֶּן. ונראה לי בס"ד לכן מסכתא זו נקראת בפי הכל בשם בֵּיצָה וקשה דהוה ליה לקראה בשם יוֹם טוֹב? וכן היא נקראת במקצת בספרי הראשונים. אך נראה בחרו לקרותה בשם בֵּיצָה בתיבה הראשנה של המשנה לרמוז כמו שהתרנגולת דרכה להוליד ביצה בכל יום כן הלומד מסכתא יוליד ממנה חדושי תורה בכל יום וכמו שהביצה נולד ממנה אפרוח כן חדושי תורה חדוש נולד מחידוש על דרך שאמרו בינה שמבין דבר מתוך דבר. גם נראה לי בס"ד ראש המשנה ב' וסופה ר' הרי צירוף רַב בסוד 'כל רב מבבל' ביצה יא: שפירש רבינו האר"י ז"ל שהוא הארה של שמות ע"ב וק"ל שעולה ר"ב בסוד ישעיה יט, א הִנֵּה הֳ' רֹכֵב עַל עָב קַל וכו' שיאירו לנו אורות ע"ב ק"ל לשלום וטובה ולחיים אמן כן יהי רצון.