בן יהוידע על ביצה כ״ד

1 גְּמָרָא גְּמוֹר זְמוֹרְתָּא תְּהֵא. נראה לי בס"ד הכונה כי בעסק התורה יש שתי תועליות האחת הוא שידע המעשה אשר יעשה לפום דינא, והשניה שבזה הלימוד מזמר עריצים הם הקליפות, ואם לומד הלכתא למשיחא או פלפול דליכא מיניה נפקותא לענין דינא אין בו תועלת הראשונה אלא רק תועלת האחרונה שהיא לזמר עריצים ולכן כשאמר לו כאן למאי נפקא מינה? השיב גמרא גמור זמורתא תהא! רוצה לומר אף על גב דליכא נפקותא לפום דינא יועיל לימוד זה לזמר עריצים.

2 לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת. נראה לי בס"ד תיבת 'לְעוֹלָם' בא לרבות אפילו בערבי שבתות וערב יום טוב ולילי שבתות ולילי יום טוב שהיה דרכם לקבוע ישיבות בית המדרש אך לא היו באים הכל לשם ולא היה נעשה בהם אסיפה גדולה של חכמים עם כל זה אל ימנע אדם עצמו מזה דודאי ימצא חידוש. ועדיין יש להקשות אומרו שָׁעָה אַחַת דאם רוצה לתפוס זמן מועט יאמר אפילו חצי שעה או רבע שעה! ונראה לי בס"ד שבזמן הראשונים היה דרכם לשהות בבית הכנסת שעה אחת אחר תפילה וכנזכר במשנה דברכות משנה ברכות ה, א בחסידים הראשונים וכאן בא לומר אפילו באותה שעה אחת הידועה של מנהג הראשונים אם רוצה אדם לנהוג בה יהיה יושב אותה השעה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ ולא בבית הכנסת. ועוד נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל בגמרא פסחים יב: שעה ששית הוא זמן סעודה של תלמידי חכמים וזהו שנאמר אפילו שעה אחת שהיא שעה השישית שהיא זמן סעודה של תלמידי חכמים אל ימנע מבית המדרש אלא יביאו לו סעודתו שס ויאכל אותה כדי שלא יזוז מבית המדרש.