בית יעקב על התורה, וישב א׳

מהדורה: מכון להוצאת ספרי רבוה"ק מאיזביצא-ראדזין, תשס"ו

« בית יעקב על התורה Vayishlach 48 בית יעקב על התורה Vayeshev 2 »

1 שבת פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָז תִּתְעַנַּג עַל ה׳ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בׇּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ

2 קידושין פתח ↗

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֵׁם בֶּן אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת חֲכָמִים מוֹסְרִין אוֹתוֹ לְתַלְמִידֵיהֶן פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ, וְאָמְרִי לַהּ פַּעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ, דִּכְתִיב: ״זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם״, ״לְעַלֵּם״ כְּתִיב. רָבָא סָבַר לְמִידְרְשֵׁיהּ בְּפִירְקָא. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: ״לְעַלֵּם״ כְּתִיב.

2 ברכות פתח ↗

הַכֹּל לְטוֹבָה. וְאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: לְעוֹלָם יִהְיוּ דְּבָרָיו שֶׁל אָדָם מוּעָטִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים״. דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא: מַאי דִּכְתִיב ״וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם״ בִּשְׁנֵי יוֹדִין? — שְׁנֵי יְצָרִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶחָד יֵצֶר טוֹב וְאֶחָד יֵצֶר רָע. מַתְקִיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֶלָּא מֵעַתָּה, בְּהֵמָה דְּלָא כְּתִיב בַּהּ ״וַיִּיצֶר״ לֵית לַהּ יִצְרָא? וְהָא קָא חֲזֵינַן דְּמַזְּקָא וְנָשְׁכָא וּבָעֲטָא! אֶלָּא כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי ״אוֹי לִי מִיּוֹצְרִי וְאוֹי לִי מִיִּצְרִי״. אִי נָמֵי כִּדְרַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר. דְּאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: דּוּ פַּרְצוּפִין בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי״. ״וַיִּבֶן ה׳ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע״. רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אָמַר פַּרְצוּף. וְחַד אָמַר זָנָב. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף — הַיְינוּ דִּכְתִיב ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב, מַאי ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי״? כִּדְרַבִּי אַמֵּי, דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי: ״אָחוֹר״ — לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, ״וָקֶדֶם״ — לְפוּרְעָנוּת. בִּשְׁלָמָא ״אָחוֹר״ לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית — דְּלָא אִבְּרִי עַד מַעֲלֵי שַׁבְּתָא, אֶלָּא ״וָקֶדֶם״ לְפוּרְעָנוּת, פּוּרְעָנוּת דְּמַאי? אִילֵּימָא פּוּרְעָנוּת דְּנָחָשׁ, וְהָתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר: בִּגְדוּלָּה מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל, וּבִקְלָלָה מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן. בִּגְדוּלָּה מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל — דִּכְתִיב: ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ וְגוֹ׳״. בִּקְלָלָה מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן — בַּתְּחִלָּה נִתְקַלֵּל נָחָשׁ, וּלְבַסּוֹף נִתְקַלְּלָה חַוָּה, וּלְבַסּוֹף נִתְקַלֵּל אָדָם! אֶלָּא פּוּרְעָנוּת דְּמַבּוּל, דִּכְתִיב: ״וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה״, בְּרֵישָׁא אָדָם וַהֲדַר בְּהֵמָה. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״וַיִּיצֶר״ בִּשְׁנֵי יוֹדִין. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב, מַאי ״וַיִּיצֶר״? כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: ״אוֹי לִי מִיּוֹצְרִי אוֹי לִי מִיִּצְרִי״. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב, מַאי ״זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם״? כִּדְרַבִּי אֲבָהוּ, דְּרַבִּי אֲבָהוּ רָמֵי: כְּתִיב: ״זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם״, וּכְתִיב ״כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם״! הָא כֵּיצַד? — בַּתְּחִלָּה עָלָה בְּמַחְשָׁבָה לִבְרֹאת שְׁנַיִם, וּלְבַסּוֹף לֹא נִבְרָא אֶלָּא אֶחָד. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב, מַאי ״וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה״? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, וְאִיתֵּימָא רַב זְבִיד, וְאִיתֵּימָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם חֲתָךְ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיִּבֶן״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף, מַאי ״וַיִּבֶן״? לְכִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא. דְּדָרֵשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא: מַאי דִּכְתִיב ״וַיִּבֶן ה׳ אֶת הַצֵּלָע״? מְלַמֵּד שֶׁקִּלְּעָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה, וֶהֱבִיאָהּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן — שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לְקַלָּעִיתָא ״בַּנָּיְיתָא״. דָּבָר אַחֵר: ״וַיִּבֶן״, אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מְלַמֵּד שֶׁבְּנָאָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה כְּבִנְיַן אוֹצָר, מָה אוֹצָר זֶה קָצָר מִלְּמַעְלָה וְרָחָב מִלְּמַטָּה כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַפֵּירוֹת, אַף אִשָּׁה קְצָרָה מִלְּמַעְלָה וּרְחָבָה מִלְּמַטָּה כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַוָּלָד. ״וַיְבִיאֶהָ אֶל הָאָדָם״, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁנַּעֲשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹשְׁבִין לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, מִכָּאן לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁיַּחֲזוֹר גָּדוֹל עִם קָטָן בְּשׁוֹשְׁבִינוּת, וְאַל יֵרַע לוֹ. וּלְמַאן דְּאָמַר ״פַּרְצוּף״, הֵי מִינַּיְיהוּ סַגִּי בְּרֵישָׁא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִסְתַּבְּרָא דְּגַבְרָא סַגִּי בְּרֵישָׁא. דְּתַנְיָא: לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם אֲחוֹרֵי אִשָּׁה בַּדֶּרֶךְ, וַאֲפִילּוּ אִשְׁתּוֹ. נִזְדַּמְּנָה לוֹ עַל הַגֶּשֶׁר — יְסַלְּקֶנָּה לִצְדָדִין. וְכׇל הָעוֹבֵר אֲחוֹרֵי אִשָּׁה בַּנָּהָר — אֵין לוֹ חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּרְצֶה מָעוֹת לְאִשָּׁה מִיָּדוֹ לְיָדָהּ כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בָּהּ, אֲפִילּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ — לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. שֶׁנֶּאֱמַר ״יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע״ — לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. אָמַר רַב נַחְמָן: מָנוֹחַ עַם הָאָרֶץ הָיָה, דִּכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ״. מַתְקִיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֶלָּא מֵעַתָּה, גַּבֵּי אֶלְקָנָה, דִּכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ״, וְגַבֵּי אֱלִישָׁע, דִּכְתִיב: ״וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ״, הָכִי נָמֵי אַחֲרֶיהָ מַמָּשׁ? אֶלָּא אַחֲרֵי דְבָרֶיהָ וְאַחֲרֵי עֲצָתָהּ, הָכָא נָמֵי אַחֲרֵי דְבָרֶיהָ וְאַחֲרֵי עֲצָתָהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: וּלְמַאי דְּקָאָמַר רַב נַחְמָן, מָנוֹחַ עַם הָאָרֶץ הָיָה — אֲפִילּוּ בֵּי רַב נָמֵי לָא קְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתָּקׇם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ״ — וְלֹא לִפְנֵי הָאִישׁ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲחוֹרֵי אֲרִי וְלֹא אֲחוֹרֵי אִשָּׁה, אֲחוֹרֵי אִשָּׁה וְלֹא אֲחוֹרֵי עֲבוֹדָה זָרָה, אֲחוֹרֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא דָּרֵי מִידֵּי, וְאִי דָּרֵי מִידֵּי — לֵית לַן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵיכָּא פִּתְחָא אַחֲרִינָא, וְאִי אִיכָּא פִּתְחָא אַחֲרִינָא — לֵית לַן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא רְכִיב חֲמָרָא, אֲבָל רְכִיב חֲמָרָא — לֵית לַן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא מַנַּח תְּפִילִּין, אֲבָל מַנַּח תְּפִילִּין — לֵית לַן בַּהּ. אָמַר רַב: יֵצֶר הָרָע דּוֹמֶה לִזְבוּב וְיוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי מִפְתְּחֵי הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּמִין חִטָּה הוּא דּוֹמֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ״. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁתֵּי כְּלָיוֹת יֵשׁ בּוֹ בְּאָדָם, אַחַת יוֹעַצְתּוֹ לְטוֹבָה וְאַחַת יוֹעַצְתּוֹ לְרָעָה. וּמִסְתַּבְּרָא דְּטוֹבָה לִימִינוֹ וְרָעָה לִשְׂמֹאלוֹ, דִּכְתִיב: ״לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ״. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת, לֵב מֵבִין, לָשׁוֹן מְחַתֵּךְ, פֶּה גּוֹמֵר, וֶשֶׁט מַכְנִיס וּמוֹצִיא כׇּל מִינֵי מַאֲכָל, קָנֶה מוֹצִיא קוֹל,

1 וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר ישעיהו נ״ח:י״ג. אם תשיב משבת רגלך, היינו שהאדם יצמצם את עצמו מדעת, עד שיהיה מורגל בקדושה כ"כ עד שלא יעלה על רצונו לחשוק למה שאין בו רצון השי"ת. עשות חפצך ביום קדשי, היינו שכח הזריזות וחמימות שנתן השי"ת באדם לא ישתמש בה לדבר זר רק לעבודת השי"ת, כי קדושה מורה על הזמנה ותשוקה לדבר, ואם יתפשט אדם בתשוקתו בעניני עוה"ז, ע"ז נאמר תצא כג ולא יהיה קדש מבני ישראל. אכן בקדושת מצות ה' וד"ת, בהם יתאמץ כל אדם בכל חשק וזריזות, שזה נקרא יום קדשי, וע"ז המכוון נתן השי"ת באדם כח התשוקה. וקראת לשבת ענג, היינו במקום שאדם מצמצם את עצמו מלהתפשט באיזה ענין עוה"ז עבור כבוד השי"ת, אזי לא יחשוב זאת לצמצום רק לעונג תחשב, מאחר שהשי"ת חפץ בשביתת האדם נמצא שגדולה השביתה מהפעולה. ואף שהאדם מצדו שובת ואינו עושה שום פעולה בזה ששובת, מ"מ נחשבת השביתה על יגיע כפיו של האדם, מאחר שהאדם מצדו משתוקק לפעול עבודת הש"י וה' צוה עליו. ממצוא חפצך, היינו אם כבר התחיל האדם באיזה פעולה ומצפה לגמרה, מ"מ אם יראה שרצון השי"ת הוא שישבות ממנה אזי לא יצר לו, ואף שנראה לו תחילת עשייתו שכוון לשמים, יאמין בהשי"ת שנאמן לשלם לו שכר על תחלת העשיה ונאמן לשלם לו שכר על הפרישה, כי כן חפץ השי"ת לפעמים שיתחיל אדם לעסוק באיזה ענין וכשעומד באמצע מצוה עליו להפסיק ממנה, וזהו ממצוא חפצך, שאם התחיל במעשה המצוה ערב שבת ובא שבת והפסיקו לא יצר לו. ואז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך, שהוא נחלה בלי מצרים כדאיתא בש"ס שבת קיח., והוא כי יעקב אבינו ע"ה היה מבורר שאף מה שעשה מהרגל היה מלא קדושה, כדכתיב ויצא כט וישא יעקב רגליו, שהיה מברר את עצמו מדעת כ"כ עד שהראש נשא אף את הרגלים, שהם יותר רחוקים מהראש. וזהו נחלה בלי מצרים, מאחר שיגיע אדם לזו המעלה, אזי יוכל להתפשט כפי חשק לבו בבטחונו שלבו לא יחשוק למה שאין רצון השי"ת, ויוכל להמשיך שפע מעלמא עלאה לעלמא תתאה, ולזכך כל עניני עוה"ז משפל ההסתר להעלותם להאירם באור העליון, ולא יצמח ממנו שום טעות אף אחר גודל התפשטותו, ולא יגרום אף לתלמידיו אשר יבאו אחריו שום טעות, ביען ששואב תמיד מימיו ממקור נאמן:

2 והתגלות זו המדה הוא על ידא דיוסף הצדיק, וכדאיתא בזוה"ק וישב קפ. ויוסף איהו דרגא דיעקב למעבד איבין ולאפקא תולדין בעלמא, ובג"כ כתיב אלה תולדות יעקב יוסף. והוא, כי יוסף הוא המשביר ומכלכל בכח השפעתו אך במקום הראוי, ומצמצם את עצמו לבל להשפיע במקום אחר, והוא העומד לעומת עשו הרשע. שעשו אומר על עצמו, שוכני בחגוי סלע אומר בלבו מי יורדני ארץ כדכתיב עובדיה א, היינו שאין צורך לאדם לצמצם את עצמו רק יוכל לעשות כל מזמת לבו, לזה אומר השי"ת עליהם שכולם בני ממזרות כדאיתא ילקוט שמעוני פ' וישלח רמז קל"ח, ונאבד מהם יחוסם. כי שורש היחוס הוא, שרואה מקור מחצבו ושהשי"ת מנהג כל הבריאה, ומבלעדי השי"ת אין שום דבר נעשה בעולם, וזהו ברזא דשם המפורש וכדמדמינן יחוסי משפחות לשם המפורש בש"ס קידושין עא, שאלו השנים חכמים מוסרין אותן לתלמידיהן פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמיים בשבוע. והענין בזה הוא, שבהתגלות לאדם סדר יחוסו ורואה שהוא יציר כפיו של הקב"ה, אזי לא יחול עליו שום קטרוג מחטא, מפני שיוכל לטעון ולהשיב לך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי שעשית. אכן כל שרש החטא הוא שנסתר היחוס מעין האדם ואינו רואה שרשו ומקור מחצבו, וכמו שמצינו באדה"ר שתחלת הסתת הנחש היה שהסתיר השם הוי"ה מאדם הראשון ופתח באף כי אמר אלהים בראשית ג, שמתחלת בריאת אדם כתיב שם הוי"ה עד הסתת הנחש, ואחר תיקון החטא שוב נזכר השם הוי"ה, משמע מזה שעיקר החטא הוא מזה שנסתר הבהירות והיחוס מהאדם. אבל בישראל נמצא בתמידות שבט יוסף ששומר יחוסן של ישראל, ולזה נקרא יוסף הצדיק בשם חי, כדאיתא בזוה"ק, והוא מפני שאין שרש החיים שלו נכבה. ואף אליהו הנביא שממונה על ספר יוחסין של ישראל הוא מזרעא דיוסף כדאיתא בש"ס קידושין עא., והוא שומר נקודת החיים של כל ישראל להאיר שמעולם לא נכבה ולא נפסק זו הנקודה מישראל, ואף בשעה שנראה שהנקודה הוא בהסתר פנים ובגלות הוא רק למראה עין אדם, וזהו כל הגלות של ישראל שנעלם מהם לפי שעה היחוס, וכמו שראינו שכאשר נדמה ליעקב אבינו ע"ה שיוסף איננו אזי התחילה הגלות, אמנם כ"ז הוא רק לפי שעה, אבל לעתיד יברר השי"ת שמעולם לא נפסק היחוס של ישראל, ואף בשעה שנדמה לעין להפסק היה רק כמו בשעת השינה, שבאמת נשאר גם אז קוסטא דחיותא שחי תמיד, כדאיתא בזוה"ק לך פג., ואף אחר מיתת אדם נשאר בו הבלי דגרמי כדאיתא בזוה"ק שלח קסט.. ולזה בבוא יום ה' הגדול והנורא כתיב מלאכי ג׳:כ״ג הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם:

« בית יעקב על התורה Vayishlach 48 בית יעקב על התורה Vayeshev 2 »