בית יעקב על התורה, לך לך א׳

מהדורה: מכון להוצאת ספרי רבוה"ק מאיזביצא-ראדזין, תשס"ו

« בית יעקב על התורה Noach 55 בית יעקב על התורה Lech Lecha 2 »

1 חגיגה פתח ↗

אַחֵר קִיצֵּץ בִּנְטִיעוֹת, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ״. מַאי הִיא? חֲזָא מֶיטַטְרוֹן דְּאִתְיְהִבָא לֵיהּ רְשׁוּתָא לְמֵיתַב לְמִיכְתַּב זַכְווֹתָא דְיִשְׂרָאֵל, אֲמַר: גְּמִירִי דִּלְמַעְלָה לָא הָוֵי לֹא יְשִׁיבָה וְלֹא תַּחֲרוּת, וְלֹא עוֹרֶף וְלֹא עִיפּוּי. שֶׁמָּא, חַס וְשָׁלוֹם, שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת הֵן.

1 מנחות פתח ↗

מַתְנִי׳ פִּיגֵּל בַּקּוֹמֶץ וְלֹא בַּלְּבוֹנָה, בַּלְּבוֹנָה וְלֹא בַּקּוֹמֶץ – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין בּוֹ כָּרֵת עַד שֶׁיְּפַגֵּל בְּכׇל הַמַּתִּיר. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּמִנְחַת חוֹטֵא וּבְמִנְחַת קְנָאוֹת, שֶׁאִם פִּיגֵּל בַּקּוֹמֶץ, שֶׁהוּא פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת, שֶׁהַקּוֹמֶץ הוּא הַמַּתִּיר. שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכוֹל שְׁתֵּי חַלּוֹת לְמָחָר, הִקְטִיר אֶחָד מִן הַבָּזִיכִין לֶאֱכוֹל שְׁנֵי סְדָרִים לְמָחָר – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין בּוֹ כָּרֵת עַד שֶׁיְּפַגֵּל בְּכׇל הַמַּתִּיר. שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר – הוּא פִּיגּוּל, וַחֲבֵירוֹ כָּשֵׁר; לֶאֱכוֹל מֵחֲבֵירוֹ לְמָחָר – שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים. גְּמָ׳ אָמַר רַב: מַחְלוֹקֶת שֶׁנָּתַן אֶת הַקּוֹמֶץ בִּשְׁתִיקָה, וְאֶת הַלְּבוֹנָה בְּמַחְשָׁבָה. אֲבָל נָתַן הַקּוֹמֶץ בְּמַחְשָׁבָה, וְאֶת הַלְּבוֹנָה בִּשְׁתִיקָה – דִּבְרֵי הַכֹּל פִּיגּוּל, שֶׁכׇּל הָעוֹשֶׂה עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה הוּא עוֹשֶׂה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: עֲדַיִין הִוא מַחְלוֹקֶת. יָתֵיב רָבָא וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא, אֵיתִיבֵיהּ רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא לְרָבָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּקְמִיצָה, וּבְמַתַּן כְּלִי, וּבְהִילּוּךְ. בָּא לוֹ לְהַקְטָרָה, נָתַן אֶת הַקּוֹמֶץ בִּשְׁתִיקָה וְאֶת הַלְּבוֹנָה בְּמַחְשָׁבָה, אֶת הַקּוֹמֶץ בְּמַחְשָׁבָה וְאֶת הַלְּבוֹנָה בִּשְׁתִיקָה – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין בּוֹ כָּרֵת עַד שֶׁיְּפַגֵּל בְּכׇל הַמַּתִּיר. קָתָנֵי מִיהָא: נָתַן אֶת הַקּוֹמֶץ בְּמַחְשָׁבָה וְאֶת הַלְּבוֹנָה בִּשְׁתִיקָה, וּפְלִיגִי. אֵימָא: וּכְבָר נָתַן אֶת הַלְּבוֹנָה בִּשְׁתִיקָה מֵעִיקָּרָא. שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר: חֲדָא, דְּהַיְינוּ קַמַּיְיתָא, וְעוֹד, הָתַנְיָא: אַחַר כָּךְ. תַּרְגְּמַהּ רַב חֲנִינָא בִּשְׁתֵּי דֵּיעוֹת. תָּא שְׁמַע: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּדָמִים הַנִּיתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. אֲבָל דָּמִים הַנִּיתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, כְּגוֹן אַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ שֶׁל יוֹם הַכִּיפּוּרִים, וְאַחַת עֶשְׂרֵה שֶׁל פַּר כֹּהֵן מָשׁוּחַ, וְאַחַת עֶשְׂרֵה שֶׁל פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִיבּוּר, פִּיגֵּל בֵּין בָּרִאשׁוֹנָה בֵּין בַּשְּׁנִיָּה וּבֵין בַּשְּׁלִישִׁית, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין בּוֹ כָּרֵת עַד שֶׁיְּפַגֵּל בְּכׇל הַמַּתִּיר. קָתָנֵי מִיהָא: פִּיגֵּל בֵּין בָּרִאשׁוֹנָה, בֵּין בַּשְּׁנִיָּה, וּבֵין בַּשְּׁלִישִׁית, וּפְלִיגִי. וְכִי תֵּימָא, הָכָא נָמֵי בִּשְׁתֵּי דֵּעוֹת – הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר ״בְּפַר״ וַאֲפִילּוּ בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר ״בְּפַר״ וְלֹא בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁפִּיגֵּל בָּרִאשׁוֹנָה, וְשָׁתַק בַּשְּׁנִיָּה, וּפִיגֵּל בַּשְּׁלִישִׁית, דְּאָמְרִינַן: אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ כׇּל הָעוֹשֶׂה עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה הוּא עוֹשֶׂה, מִיהְדָּר פַּיגּוֹלֵי בַּשְּׁלִישִׁית לְמָה לִי? מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: מִידֵּי שָׁתַק קָתָנֵי? אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁפִּיגֵּל בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה וּבַשְּׁלִישִׁית, דְּאָמְרִינַן: אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ כׇּל הָעוֹשֶׂה עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה הוּא עוֹשֶׂה, מִיהְדָּר פַּגּוֹלֵי בַּשְּׁנִיָּה וּבַשְּׁלִישִׁית לְמָה לִי?

1 ספר הזהר פתח ↗

וּבְגִין דָּא, עֶבֶד טוֹב אַתְרָא גָּרִים. וְעֶבֶד רָע, אוּף הָכִי. אֲבָל שְׁאָר עֲבָדִים, לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבוֹדוּ. קָמוּ מָארֵי מְתִיבְתָּא, וְאָמְרוּ תהילים קמ״ד:ט״ו אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ, שֶׁכָּכָ"ה בְּגִימַטְרִיָא מֹשֶׁה. קָם רַעְיָא מְהֵימָנָא וְאָמַר, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיְיָ' אֱלֹהָיו. ע"כ רעיא מהימא משפטים קי"ז לא תהיה אחרי רבים וכו' ויקרא כ״ה:נ״ה כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים וְגוֹ'. פִּקּוּדָא לַעֲבוֹד בְּכָל מִינֵי עֲבוֹדָה בַּמִקְדָּשׁ, וּלְבַר מִמִּקְדָשׁ, בְּכָל אִינּוּן פּוּלְחָנִין דְּאִקְרֵי עֲבוֹדָה, בִּצְלוֹתָא, לְאִשְׁתַּדְּלָא בָּתַר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא דְּכֹלָּא אִקְרֵי עֲבוֹדָה, כְּעֶבֶד דְּאִשְׁתְּדַּל בָּתַר מָארֵיהּ, בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ. בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל קָרֵי לוֹן עֲבָדִים, דִּכְתִּיב כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם. מַאי טַעֲמָא אִינּוּן עֲבָדִים. בְּגִין דִּכְתִּיב אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב בְּעֶשֶׂר אֲמִירָן לְבָתַר, דִּכְתִיב שמות כ׳:ב׳ אָנֹכִי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְמִפְלַח לֵיהּ כְּעֶבֶד דְּפָלַח לְמָארֵיהּ דְּפָרִיק לֵיהּ מִן מוֹתָא, דְּפָרִיק לֵיהּ מִכָּל בִּישִׁין דְּעָלְמָא. בִּתְרֵין זִינִין נ"א שמהן אלין אִקְרוּן יִשְׂרָאֵל לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עֲבָדִים, דִּכְתִיב עֲבָדַי הֵם. וְאִקְרוּן בָּנִים, דִּכְתִיב דברים י״ד:א׳ בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ' אֱלֹהֵיכֶם. בְּזִמְנָא דְּיָדַע לֵיהּ בַּר נָשׁ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאוֹרַח כְּלָל, כְּדֵין אִקְרֵי עֶבֶד דְּעָבִיד פִּקּוּדָא דְּמָארֵיהּ, וְלֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְחַפְּשָׂא בְּגְנִיזוֹי וּבְרָזִין דְּבֵיתֵיהּ. בְּזִמְנָא דְּיָדַע לֵיהּ בַּר נָשׁ בְּאֹרַח פְּרָט, כְּדֵין אִקְרֵי בֵּן רְחִימָא דִּילֵיהּ, כְּבֵן דְּחָפִישׂ בִּגְנִיזוֹי, בְּכָל רָזִין דְּבֵיתֵיהּ. וְאַף עַל גַּב דְּאִקְרֵי בֵּן בְּרָא בּוּכְרָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר שמות ד בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל, לָא יִפּוּק גַּרְמֵיהּ מִכְּלָלָא דְּעֶבֶד, לְמִפְלַח לַאֲבוּי בְּכָל פּוּלְחָנִין דְּאִינּוּן יְקָרָא דַּאֲבוֹי. וְהָכִי אִצְטְרִיךְ לְכָל בַּר נָשׁ לְמֶהֱוִי לְגַבֵי אֲבוֹי בֵּן, לְחַפְּשָׂא בִּגְנִיזוֹי וּלְמִנְדַּע רָזִין דְּבֵיתֵיהּ, וּלְאִשְׁתַּדְּלָא אֲבַתְרַיְיהוּ. וּלְמֶהֱוֵי לְגַבֵּי אֲבוֹי עֶבֶד. וְרָזָא דְּמִלָּה, תְּרֵין דַּרְגִין אִינּוּן לְעֵילָּא, דְּאִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ, וְאִינּוּן רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְאִינּוּן חַד. חַד, רָזָא דְּעֶבֶד. וְחַד, רָזָא דְּבֵן. וְהַאי עֶבֶד, אִקְרֵי אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. בֵּן, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא דִּמְהֵימְנוּתָא. וְאִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְאִתְעַטְרָא בְּאִלֵּין דַּרְגִין, לְאִתְכַּלְּלָא בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא. עֶבֶד, לְמִפְלַח בְּכָל זִינֵי פּוּלְחָנָא, בִּצְלוֹתָא דְּאִקְרֵי עֲבוֹדָה, כְּהַאי עֶבֶד דְּאִיהוּ רָזָא עִלָּאָה, דְּלָא שָׁכִיךְ לְעָלְמִין תָּדִיר. וְקָא מְשַׁבְּחָא וּמְנַגְּנָא תָּדִיר. וְהָא אִתְּמַר בְּפוּלְחָנִין אָחֳרָנִין, דְּכָל פּוּלְחָנִין וּמִלִּין דְּעָלְמִין כֻּלְּהוּ אִיהוּ עָבִיד וּפָלַח. וּבְגִין דָּא אִקְרֵי אָדוֹן, בְּגִין דְּאִיהוּ עֶבֶד לְמִפְלַח, אִקְרֵי אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. בַּר נָשׁ דְּאִתְעַטָּר בְּרָזָא דָּא, לְמֵיהֱוִי עֶבֶד לְמִפְלַח פּוּלְחָנֵיהּ דְּמָארֵיה, אִיהוּ סָלִיק וְאִתְעַטָּר לְמֶהֱוִי בְּדַרְגָּא דָּא, וְאִקְרֵי אוּף הָכִי אֲדוֹן, דְּהָא אִיהוּ בַּרִיךְ בְּכָל אִינּוּן פּוּלְחָנִין, לְהַאי עָלְמָא, וְקִיֵּים לֵיהּ. וְעַל דָּא אִקְרֵי אֲדוֹן. ס"א אדוני הארץ.

2 סנהדרין פתח ↗

דְּכוּלֵּיהּ קְרָא יַתִּירָא הוּא. וּמַתְרִין בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה? לְמָה לִי? בִּתְרֵי סַגְיָא! אָמַר אַבָּיֵי: הָכִי קָאָמַר – מַתְרִין בּוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וּמַלְקִין אוֹתוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה. מַלְקוּת בְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה הֵיכָא כְּתִיבָא? כִּדְרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמַדְנוּ ״וְיִסְּרוּ״ מִ״וְּיִסְּרוּ״, ״וְיִסְּרוּ״ מִ״בֶּן״, וּ״בֶן״ מִ״בִּן״ – ״וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע״. חָזַר וְקִלְקֵל, נִידּוֹן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה וְכוּ׳. הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ: ״זֶה״ – וְלֹא סוֹמִין? אִם כֵּן, לִכְתּוֹב ״בְּנֵנוּ הוּא״. מַאי ״בְּנֵנוּ זֶה״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. מַתְנִי׳ בָּרַח עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ, וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן – פָּטוּר. וְאִם מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ בָּרַח, וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן – חַיָּיב. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בֶּן נֹחַ שֶׁבֵּירַךְ אֶת הַשֵּׁם וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּיר – פָּטוּר, הוֹאִיל וְנִשְׁתַּנָּה דִּינוֹ, נִשְׁתַּנֵּית מִיתָתוֹ. נֵימָא מְסַיְּיעָא לֵיהּ: בָּרַח עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ, וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: הוֹאִיל וְאִישְׁתַּנִּי – אִישְׁתַּנִּי? לָא, שָׁאנֵי הָכָא, דְּאִי עֲבַד הַשְׁתָּא – לָאו בַּר קְטָלָא הוּא. תָּא שְׁמַע: אִם מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ בָּרַח, וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן – חַיָּיב. נִגְמַר דִּינוֹ קָאָמְרַתְּ? נִגְמַר דִּינוֹ גַּבְרָא קְטִילָא הוּא! תָּא שְׁמַע: בֶּן נֹחַ שֶׁהִכָּה אֶת חֲבֵירוֹ, וּבָא עַל אֵשֶׁת חֲבֵירוֹ, וְנִתְגַּיֵּיר – פָּטוּר. עָשָׂה כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל וְנִתְגַּיֵּיר – חַיָּיב. וְאַמַּאי? נֵימָא: הוֹאִיל וְאִישְׁתַּנִּי – אִישְׁתַּנִּי! דִּינוֹ וּמִיתָתוֹ בָּעֵינַן, וְהַאי – דִּינוֹ אִישְׁתַּנִּי, מִיתָתוֹ לָא אִישְׁתַּנַּי. בִּשְׁלָמָא רוֹצֵחַ, מֵעִיקָּרָא סַיִיף וְהַשְׁתָּא סַיִיף. אֶלָּא אֵשֶׁת אִישׁ, מֵעִיקָּרָא סַיִיף וְהַשְׁתָּא חֶנֶק? בְּנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, דְּאִידֵּי וְאִידֵּי בִּסְקִילָה. וְהָא ״עָשָׂה כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל״, דּוּמְיָא דְּאֵשֶׁת חֲבֵירוֹ קָתָנֵי. אֶלָּא, קַלָּה בַּחֲמוּרָה מֵישָׁךְ שָׁיְיכָא. הָנִיחָא לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי: ״סַיִיף חָמוּר״, אֶלָּא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: ״חֶנֶק חָמוּר״, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לַהּ כְּתַנָּא דְבֵי מְנַשֶּׁה, דְּאָמַר: כׇּל מִיתָה הָאֲמוּרָה לִבְנֵי נֹחַ אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק. בִּשְׁלָמָא אֵשֶׁת אִישׁ, מֵעִיקָּרָא חֶנֶק וְהַשְׁתָּא חֶנֶק. אֶלָּא רוֹצֵחַ, מֵעִיקָּרָא חֶנֶק וְהַשְׁתָּא סַיִיף? קַלָּה בַּחֲמוּרָה מֵישָׁךְ שָׁיְיכָא. לֵימָא מְסַיְּיעָא לֵיהּ: סָרְחָה, וְאַחַר כָּךְ בָּגְרָה – תִּידּוֹן בְּחֶנֶק. בִּסְקִילָה מַאי טַעְמָא לָא? לָאו מִשּׁוּם דְּהוֹאִיל וְאִישְׁתַּנַּי אִישְׁתַּנִּי? וְכׇל שֶׁכֵּן הָכָא דְּאִישְׁתַּנִּי לִגְמָרֵי! הָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְתַנָּא: תְּנִי ״תִּידּוֹן בִּסְקִילָה״. מַתְנִי׳ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נִידּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ. יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּיב, שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. לַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. יַיִן וְשֵׁינָה לָרְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. פִּיזּוּר לָרְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. וְלַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. כִּנּוּס לָרְשָׁעִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. וְלַצַּדִּיקִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים – רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. לַצַּדִּיקִים – הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם.

3 פסחים פתח ↗

גְּמָ׳ תָּנָא: בֵּין שֶׁאָמְרוּ לְהַדְלִיק וּבֵין שֶׁאָמְרוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק — שְׁנֵיהֶן לְדָבָר אֶחָד נִתְכַּוְּונוּ. אָמַר רַב יְהוֹשֻׁעַ: דָּרֵשׁ רָבָא ״וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ וְגוֹ׳״, בֵּין שֶׁאָמְרוּ לְהַדְלִיק וּבֵין שֶׁאָמְרוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק — שְׁנֵיהֶם לֹא נִתְכַּוְּונוּ אֶלָּא לְדָבָר אֶחָד.

3 מדרש תנחומא פתח ↗

וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אֵינִי מַטְרִיחַ עַל הָאֻמּוֹת, אֶלָּא עֲלֵיכֶם בִּלְבַד. רְאֵה מַה כְּתִיב: הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ חבקוק ב, ד, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר. כֵּיצַד, הִמְלִיךְ אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל הָעוֹלָם וְלֹא הָיָה שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ חבקוק ב, ד. וְהָיָה מַבִּיט בְּעַצְמוֹ וּמִתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת וְאוֹמֵר אֲנִי מֶלֶךְ, וְלֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ. לָמָּה? שֶׁהָיָה קָטָן כְּבַד, לְכָךְ נִקְרָא שְׁמוֹ נְבוּכַדְנֶצַּר.

4 פסחים פתח ↗

4 מדרש תנחומא פתח ↗

אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אֲפִלּוּ עִקָּרוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, לְשׁוּם כַּפָּרָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל נַעֲשָׂה. מִזְבֵּחַ, מ' מְחִילַת עֲוֹנוֹתֵיהֶם, ז' זִכְרוֹן טוֹב לְיִשְׂרָאֵל, ב' בְּרָכָה שֶׁמְּבָרֶכֶת אֶת כָּל הַמִּינִין, ח' חַיִּים שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים. לֶחֶם מַצּוֹת וְלֶחֶם הַפָּנִים שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִין, הָיוּ מְבָרְכִין אֶת הַלֶּחֶם. וּבִכּוּרִים שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִין, הָיוּ מְבָרְכִין אֶת פֵּרוֹת הָאָרֶץ.

5 חגיגה פתח ↗

וְאַמַּאי? כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת הוּא, וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ וּמַרְאִין בּוֹ לְעוֹלֵי רְגָלִים לֶחֶם הַפָּנִים, וְאוֹמְרִים לָהֶם: רְאוּ חִיבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, סִילּוּקוֹ כְּסִידּוּרוֹ. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים, כְּסִידּוּרוֹ כָּךְ סִילּוּקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָשׂוּם לֶחֶם חוֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ״.

6 ברכות פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילּוּ נֶהֱנָה מִקׇּדְשֵׁי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״. רַבִּי לֵוִי רָמֵי: כְּתִיב ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״, וּכְתִיב ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״! לָא קַשְׁיָא כָּאן קוֹדֶם בְּרָכָה,

7 ברכות פתח ↗

אָמַר רַבִּי זֵירָא: אַגְרָא דְפִרְקָא — רִהֲטָא.

7 ספר הזהר פתח ↗

בראשית כ״ח:י׳ וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, קהלת א׳:ה׳ וזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ ואֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ דָּא יַעֲקֹב, כַּד הֲוָה בִּבְאֵר שָׁבַע. וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ, כַּד אֲזַל לְחָרָן, דִּכְתִיב, בראשית כ״ח:י״א וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ. וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוִֹרִחַ, דִּכְתִיב וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.

8 עבודה זרה פתח ↗

אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תְּנֶהָ לָנוּ מֵרֹאשׁ וְנַעֲשֶׂנָּה. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוֹטִים שֶׁבָּעוֹלָם! מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת יֹאכַל בְּשַׁבָּת, מִי שֶׁלֹּא טָרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת מֵהֵיכָן יֹאכַל בְּשַׁבָּת? אֶלָּא אַף עַל פִּי כֵן, מִצְוָה קַלָּה יֵשׁ לִי וְסוּכָּה שְׁמָהּ, לְכוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָהּ.

9 סוכה פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין צְדָקָה מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא לְפִי חֶסֶד שֶׁבָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה וְקִצְרוּ לְפִי חֶסֶד״.

9 בראשית רבה פתח ↗

וְאֶעֶשֶׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל בראשית יב, ב, אָמַר לוֹ וּמִנֹחַ לֹא הֶעֱמַדְתָּ שִׁבְעִים אֻמּוֹת, אָמַר לוֹ אוֹתָהּ אֻמָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ דברים ד, ז: כִּי מִי גּוֹי גָּדוֹל, אֲנִי מַעֲמִיד מִמָּךְ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אֶתֶּנְךָ וַאֲשִׂימְךָ, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וְאֶעֶשְׂךָ, מִשֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתְךָ בְּרִיָּה חֲדָשָׁה אַתְּ פָּרֶה וְרָבֶה. רַבִּי לֵוִי בַּר חִוְיָת וְרַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמְרוּ, שְׁלשָׁה גְּדֻלּוֹת וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת כְּתִיב כָּאן, בִּשְּׂרוֹ שֶׁהֵן שְׁלשָׁה אָבוֹת וְאַרְבַּע אִמָּהוֹת. אָמַר רַבִּי חִיָּא לְפִי שֶׁהַדֶּרֶךְ מַגְרֶמֶת לִשְׁלשָׁה דְבָרִים, מְמַעֶטֶת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, וּמְמַעֶטֶת אֶת הַיְצִיאָה, וּמְמַעֶטֶת אֶת הַשֵּׁם. מְמַעֶטֶת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל. מְמַעֶטֶת אֶת הַיְצִיאָה, וַאֲבָרֶכְךָ. מְמַעֶטֶת אֶת הַשֵּׁם, וַאֲגַדְלָה שְׁמֶךָ. וּלְפוּם דְּאָמְרִין אִינְשֵׁי מִבַּיִת לְבַיִת, חֲלוּק, מֵאֲתַר לַאֲתַר, נָפֶשׁ. בְּרַם אַתְּ לֹא נֶפֶשׁ אַתְּ חָסֵר וְלֹא מָמוֹן. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר, שֶׁיָּצָא מוֹנִיטִין שֶׁלּוֹ בָּעוֹלָם. אַרְבָּעָה הֵם שֶׁיָּצָא לָהֶם מוֹנִיטִין בָּעוֹלָם, אַבְרָהָם, וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, יָצָא לוֹ מוֹנִיטִין, וּמַהוּ מוֹנִיטִין שֶׁלּוֹ, זָקֵן וּזְקֵנָה מִכָּאן בָּחוּר וּבְתוּלָה מִכָּאן. יְהוֹשֻׁעַ יהושע ו, כז: וַיְהִי ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ, יָצָא לוֹ מוֹנִיטִין בָּעוֹלָם, מַהוּ, שׁוֹר מִכָּאן וּרְאֵם מִכָּאן, עַל שֵׁם דברים לג, יז: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו. דָּוִד דברי הימים א יד, יז: וַיֵּצֵא שֵׁם דָּוִיד בְּכָל הָאֲרָצוֹת, יָצָא לוֹ מוֹנִיטִין בָּעוֹלָם, וּמָה הָיָה מוֹנִיטִין שֶׁלּוֹ מַקֵּל וְתַרְמִיל מִכָּאן וּמִגְדָּל מִכָּאן, עַל שֵׁם שיר השירים ד, ד: כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ. מָרְדְּכַי אסתר ט, ד: כִּי גָּדוֹל מָרְדְּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְדִינוֹת, יָצָא לוֹ מוֹנִיטִין, וּמַה מּוֹנִיטִין שֶׁלּוֹ שַׂק וָאֵפֶר מִכָּאן וַעֲטֶרֶת זָהָב מִכָּאן. אָמַר רַבִּי יוּדָן קוֹבֵעַ אֲנִי לְךָ בְּרָכָה בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, אֲבָל אֵין אַתְּ יוֹדֵעַ אִם שֶׁלִּי קוֹדֶמֶת אִם שֶׁלְּךָ קוֹדֶמֶת, אָמַר רַבִּי אֲחוּיָה בְּשֵׁם רַבִּי זְעֵירָא שֶׁלְּךָ קוֹדֶמֶת לְשֶׁלִּי, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹמֵר מָגֵן אַבְרָהָם אַחַר כָּךְ מְחַיֵּה הַמֵּתִים. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר הַבֶּט נָא שָׁמַיִם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא בראשית טו, ה: הַשָּׁמַיְמָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּהֵ"א בָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם הֲרֵינִי מוֹסִיף הֵ"א עַל שִׁמְךָ וְאַתְּ פָּרֶה וְרָבֶה. וְאָמַר רַבִּי יוּדָן וְהָיוּ אוֹתוֹתֶיךָ מִנְיַן אֲבָרֶכְכָה, מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה. אָמַר רַבִּי לֵוִי לֹא שָׁם אָדָם פָּרָה מֵאַבְרָהָם עַד שֶׁנִּתְבָּרֵךְ, וְלֹא שָׁמָהּ לוֹ עַד שֶׁנִּתְבָּרֵךְ מֵאַבְרָהָם, כֵּיצַד אַבְרָהָם הָיָה מִתְפַּלֵּל עַל עֲקָרוֹת וְהֵם נִפְקָדוֹת, וְעַל הַחוֹלִים וְהֵם מַרְוִיחִים. רַב הוּנָא אָמַר לֹא סוֹף דָּבָר אַבְרָהָם הוֹלֵךְ אֵצֶל הַחוֹלֶה, אֶלָּא הַחוֹלֶה רוֹאֶה אוֹתוֹ וּמַרְוִיחַ. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אֲפִלּוּ סְפִינוֹת שֶׁהָיוּ מְפָרְשׁוֹת בַּיָּם הַגָּדוֹל הָיוּ נִצּוֹלוֹת בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. וְלֹא שֶׁל יַיִן נֶסֶךְ הָיוּ, אֶתְמְהָא, אֶלָּא חָלָא מֵזִיל חַמְרָא, בְּכָל מָקוֹם שֶׁיַּיִן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מָצוּי יַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִמְכַּר בְּזוֹל. אָמַר רַבִּי יִצְחָק אַף לְאִיּוֹב עָשָׂה כֵן, שֶׁנֶּאֱמַר איוב א, י: מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ, לֹא נָטַל אָדָם פְרוּטָה מֵאִיּוֹב וְנִצְטָרֵךְ לִטֹּל מִמֶּנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה. וֶהְיֵה בְּרָכָה, קְרִי בֵיהּ בְּרֵכָה, מַה בְּרֵכָה זוֹ מְטַהֶרֶת אֶת הַטְּמֵאִים, אַף אַתְּ מְקָרֵב רְחוֹקִים וּמְטַהֲרָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כְּבָר כָּתוּב וַאֲבָרֶכְכָה, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר וֶהְיֵה בְּרָכָה, אֶלָּא אָמַר לוֹ עַד כָּאן הָיִיתִי זָקוּק לְבָרֵךְ אֶת עוֹלָמִי, מִכָּאן וָאֵילָךְ הֲרֵי הַבְּרָכוֹת מְסוּרוֹת לָךְ, לְמַאן דְּחָזֵי לְךָ לִמְבָרְכָא בָּרֵיךְ.

1 ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך. נאם ה' לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך וגו' תהילים קי. זה הכתוב נדרש במדרש שוחר טוב תהילים קי על אברהם אבינו ע"ה. והענין בזה, דהנה אאע"ה המליך את השי"ת על כל העולם כולו ועשאו אדון כל הארץ, והרגיל את שמו יתברך בפי כל, וכדאיתא בש"ס ברכות ז לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון. ולזה נקרא גם הוא בשם אדון והקנה לו השי"ת את כל העולם, וכדאיתא בתנחומא בהר. והוא כענין דאיתא בזוה"ק בהר קיא: האי עבד אדון כל הארץ אקרי. כי יסוד המכוון מבריאת עולם היה שיקרא השי"ת בשם מלך אף בעוה"ז, כי השכל שבעוה"ז הוא שאין מלך בלא עם, ובזה שאדם עובד את השי"ת וממליכו על כל עניני עוה"ז בכלל ובפרט בהכרתו שהשי"ת הוא אדון כל המעשים, האיש הזה הוא עבד דמארי שמיא, ואדון כל הארץ אקריא. מאחר שהוא המקיים את כל העולם, בעשותו רצון השי"ת שברא העוה"ז על זה המכוון. ולזה נקרא אאע"ה בשם אדון, כדכתיב ביה נאם ה' לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך. היינו בזה, שאאע"ה לא רצה לילך חושך רק באור פני מלך ה', וצמצם את עצמו בכל עניניו, וכדכתיב ביה לך יב הלוך ונסוע הנגבה, שלשון נגב מורה על שהיה מנוגב מכל חמדת עוה"ז. וכן מרמז רוח הדרומי ע"ז, שכן אורה יוצאה מרוח דרומי, ולכן זכה להתנשא למעלה להיות תמיד בימין ה' שכן אין שמאל למעלה. ואויביו היו להדום רגליו, שהוציא אור מתוך החושך אף מסטר שמאלא. כי באמת נמצא אור בגניזו אף בסטר שמאלא, וכדאיתא בזוה"ק שלח קעג: אומר לצפון תני, לזמנא דאתי יימא קב"ה לצפון בך יהבית כל טיבו וכו'. עמך נדבות ביום חילך. היינו שכל העולם יתרצו ויתנדבו להכנע תחת מדת אאע"ה ועבודותיו, מאחר שדבוק הוא בהשי"ת תמיד. בהדרי קודש. היינו שהוא תיקן כל הפעולות שהיו בדורות הקודמים בשטף זדון וזרם בליעל, והוא הכניסם לקדושה לעבוד בהם עבודת ה' וכמ"ש לקמן בענין למד. לך טל ילדותך. היינו שהיה בו זריזות יתירה להתרגש מיד לעשות רצון השי"ת, שאף הגוף שלו הסכים לזה בלי שום התנגדות למנעו בטבע עצלות הגוף. מפני שהוא היה בתמידות חם וזריז כמו בילדותו ולא נס לחו, וכדכתיב ביה וישכם אברהם בבוקר וכדאיתא בש"ס חולין טז. זריזותא דאברהם קא משמע לן. וזה הוא מפני שאין למעלה לא עורף ולא עיפוי כדאיתא בש"ס חגיגה טו. וכדכתיב בחיות הקודש יחזקאל א אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתן. ולכן אף שאברהם אבינו היה בעוה"ז שיש בו עורף ועיפוי, שאני האדם הגדול בענקים שזכה להיות מרכבה לשכינת ה', והכניע את כל הגוף תחת שכלו וחכמתו, לזה הרגיש בזריזות כרגע את רצון השי"ת מה דבר ה', ואל אשר היה שמה הרוח ללכת הלך בלי שום מניעה. וכמו שאנו רואים שכל אברי האדם נכנעים תחת שכלו להרגיש כרגע מחשבות האדם ורצונו, עד שאף אצבעות רגליו היו מרגישים הרצון שבמוח ללכת אל מקום הזה שעולה במחשבתו:

2 וזה הוא דאיתא במדרש לך רבה לט שאברהם אבינו ראה בירה דולקת ואמר תאמר שהבירה בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם. הענין בזה, אחר שראה אאע"ה עצת דור הפלגה בבנותם עיר ומגדל. עיר רומז לאחדות, כדכתיב תהילים מ״ו:ה׳ נהר פלגיו ישמחו עיר. ומגדל הוא דבר גבוה הנראה למרחוק, והוא שהנקודה האמצעית תהיה כלולה בהם והיא תגן עליהם. וזאת עשו אחר שראו סופן של דור המבול, שמחה ה' את כל היקום מעל פני האדמה מאדם ועד בהמה, ולא נשאר מהם אך נח ובניו, ומהם נבנה העולם עוד הפעם, הבינו מזה, שמבריאת עוה"ז ואילך חפץ השי"ת בקיום העולם ולא בהשחתתה, ואף בשעה שהשי"ת כועס על עולמו, גם אז נמצא בהכלל איש שחפץ בו השי"ת והוא מקיים את העולם, לזה נתייעצו ועשו שלום ביניהם שפה אחת ודברים אחדים להיות אגודה אחת, וממילא יהיה השי"ת כביכול מוכרח לקיימם בעולם, מאחר שנמצא ביניהם איש זה הנבחר בעיני השי"ת שעל ידו יתקיים העולם, וכמו שנתבאר בפ' נח ענין נב, נג והפיצם השי"ת משם. ואח"ז נתפלא מאד אאע"ה ואמר מה זאת תאמר שהבירה בלא מנהיג, היינו מהיכן יצמח זאת שיוכלו בני אדם להתאחד אם לא יהיה בזה כוונה לשם שמים, דהנה מה הוא ענין האחדות בזה שיש לאדם הכרה באור השי"ת ומקבל עליו עול מלכות שמים להכיר שה' אחד, וכן לחבירו יש ג"כ זו ההכרה, בזה יתאחדו כולם אגודה אחת כנסיה להשי"ת, מאחר שנמצא בכל אחד כוונה לשם שמים לה' אחד, וכדכתיב ישעיהו ו׳:ג׳ וקרא זה אל זה ואמר קדוש, ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין, ובזה האחדות חפץ השי"ת וטובה היא אל האדם, והוא שאף שבפרטן אינם מבוררים, אכן ביסדם אגודה על הארץ יתחברו ויצטרפו כל הפרטים ונעשים כמו נפש אחת, וכל המדות טובות שנמצאים בכל פרט ופרט מצטרפים לכלל אחד להיותם ברורים ונקיים בכל. שכן כל אחד מברר את חבירו, זה האדם מבורר בזה הפרט וזה מבורר בזה הפרט, וכשיתחברו כנסיה אחת לה' אז אחד מזריח מקדושתו בחבירו וחבירו בו, וממילא אף אם נמצא איזה חסרון בהפרט מ"מ לא יוכל לחול עליהם שום קטרוג, מאחר שהשני משלים את זה החסרון כי הוא מבורר בה, וכמ"ש בפרשת נצבים. וזה הוא שהציץ עליו בעל הבירה, היינו שהסכים השי"ת על זה, שבאחדות כזה חפץ השי"ת ונקראה בשם כנסיה לשם שמים. כי אם אין שורש כוונתם לשם שמים, אזי מה יועיל הם התחברותם ואגודתם, הלא זה הוא עיקר הפירוד:

3 והענין בזה, דהנה באמת העוה"ז הוא עלמא דפרודא, וכדאיתא בזוה"ק בראשית כב כד מטי לעלמא דפרודא דאיהו עולם הנבדלים אמר נעשה אדם. שהאדם הוא מחבר כל הנבראים שהם נפרדים, וכמו שנתבאר הענין בפרשת בראשית ד"ה נעשה אדם לעיל פרשת בראשית אות לט, מ. שבנין האדם עצמו הוא מכמה כחות הפכיים ונבדלים, בשר ודם, עצמות וגידין, אש, רוח, מים ועפר. ואם לא מוצא פי ה' המאחדם ומחיה אותם, הלא אז יתפרדו כל יסוד ליסודו ובנין האדם היה מתבטל. וכן נמצא בכל פרט נפש אור וחושך, לפי שבריאתו הוא בעוה"ז עלמא דפרודא, ואם לא יקבל עליו עול מלכות השי"ת, שלפניו אין שום חושך כלל רק כחשיכה כאורה לילה כיום יאיר, א"כ איך יוכל להתחבר אור שלו עם החושך שנמצא בחבירו, ופרט האדם עצמו איך יקום מעורב אור בחושך. ולזה מצינו נאמר חבקוק ב׳:ד׳ הנה עפלה לא ישרה נפשו בו, שנפש עצמו מתקוטטת עמו ואין לו שום נייחא בעוה"ז, ונדרש במדרש תנחומא תרומה סי' ד על נבוכדנצר. אכן אם יקבל האדם עליו אחדותו יתברך, שלפניו כחשיכה כאורה, עי"ז יתאחדו גם בו האור והחושך, מאחר שיש לו הכרה שמקור ושורש הכל הוא ה' אחד. וכן אם יתחברו כנסיה כל אחד יכוון לה' אחד, אזי הם אגודה אחת בלי שום פירוד, וכמו שמצינו בש"ס פסחים נג: בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו. וזה הוא ענין כריתת ברית שנהגו לפנים לכרות בהמה לשנים ולעבור בין בתריה, לרמז בזה, שבשורש הם אחד, רק נפש הבהמית מבדלת ומסתיר זאת מעיניהם, לזה נראה לפי ראות עין אדם שהם נפרדים, אבל בהסתלק מהם כח הגשמיי אז נראה איך שהם כמו נפש אחד ממש ממקור אחד המה נחצבים מה' אחד בלי שום פירוד. וזה לעומת זה עשה האלהים שאף בקדושה נמצא עיר ומגדל, שכן ירושלים נקרא עיר תהילים מ״ו:ה׳ נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים, ונקרא מגדל שיר השירים ד׳:ד׳ כמגדל דויד צוארך, ודור הפלגה רצו ג"כ לעשות דוגמת זה כקוף בפני אדם, וכדאיתא בזוה"ק נח עד:, וכוונתם היתה שעי"ז ימשכו את השי"ת לרצונם ע"י האחדות שביניהם, וממילא יוכלו אח"כ להתפשט ולעשות כל מה שיחפצו על בטחונם, שכביכול יוכרח השי"ת להסכים על כל פעולתם, וכל כוונתם הטובה לא היתה רק על הלבוש והגוון, כי עומק כוונתם היה שעי"ז יוכלו להתפשט כאות לבם. וכגוונא דבלעם, שעל הגוון מסר רצונו להשי"ת, ואמרתו היתה מהודרת בלק כב את אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר, ועומק כוונתו היתה שעי"ז ישיג שפע נבואה מהשי"ת ושיסכים על רצונותיו לקלל עם בחירו, שכן בסוף השיא עצה להחטיאם כאשר רק מצא מקום לזה. וכן הוא מדות העכו"ם, בשעה שירצו לפעול להשיג טובה יתיצבו כמו לבוש על הגוון בתפלה שישפיע להם השי"ת איזה טובה, וכאשר רק השג ישיגוה ירום לבבם לאמר שכחם ועוצם ידם עשה להם חיל וכמש"נ בפ' נח בפסוק הוא היה גבור ציד אות נא:

4 וזה הוא פתיחת התנחומא בפרשתנו לך ילמדנו רבינו מהו לקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך כו' אסור לקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך אלא יעמוד במקום אחד ויכוון לבו לשמים באימה וביראה ברתת ובזיע ביחוד השם ויקרא שמע ישראל וגו' ה' אחד, כל אחד ואחד בכוונת הלב וכו'. קבלת מלכות שמים כשהוא מהלך היינו, שרק על הגוון הוא ממליך עליו את השי"ת, עד אשר יעבור ויהלך את המעבר וישיג חפץ לבו ואז יתפשט לו בה, וע"ז אמרו שאסור לעשות כן, אכן הקבלת עול מלכות שמים תהיה מעומק הלב בקביעות, בזה יחפוץ השי"ת. ואם יתחברו כנסיה ויעשו אגודה אחת בזו הכוונה להמליך עליהם את ה' אחד, אזי יהיה בזו הכנסיה שלימות גמור בלי שום פירוד, ואף אם יאמר אחד דבר הלכה וחבירו יחלוק עליו ויפסק ההלכה היפך ממנו, עכ"ז מותאמים הם בשורש ושם אין בדבריהם שום התחלקות מאחר שכוונתם אחד. וכדאיתא בש"ס פסחים נג: בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו ואלו ואלו דברי אלהים חיים. ועל התחברות כזה צופה השי"ת בתמידות להיטיב להם כל הימים. ולזה בארץ ישראל, דכתיב בה מלכים א ט׳:ג׳ והיו עיני ולבי שם כל הימים בתמידות בלי שום פירוד, לזה היו פירות ארץ ישראל בישובה נשפעים בטובת עין מאד, וכמו שנקראת דניאל יא ארץ צבי, וכדאיתא ע"ז בש"ס כתובות קיב. וע"ז מרמז ג"כ ענין הקרבנות, שהקריבו על המזבח כל עניני עוה"ז שיתעלו ויתכללו בשרשם, ונתעלו בהמות ארץ עד השור שבמרכבה, שרבץ על מזבח ה' ארי של אש מן השמים שנתכלל בו השור הגשמיי. והוא מאחר שהעלוהו לשרשו, ובהשורש אין שום חילוק בין שור הגשמיי לבין שור שבמרכבה, כי כל הנקרא בשמו ולכבודו בראה, וכן מתגדל ומתקדש כבודו יתב' מזה כמו מזה בלי שום הבדל וכש"נ הענין בפ' ויקרא צו, ולזה כל מין שהיה קרב על גבי המזבח היה מברך את מינו בגודל התרבות וכדאיתא בתנחומא תצוה:

5 וזה הוא הענין שדור הפלגה נפוצו מעל פני האדמה, מפני שבשורש לא היה בהם שום טובה, וכל החן שלהם לא היה רק על הגוון, ולכן כאשר תם זה החן והלך לו, משם הפיצם ה' והוי חדי קב"ה במפלתן בגין דאתאבידו בזמנייהו ואשתלים חובייהו, ואז הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, וכדכתיב משלי י״א:י׳ באבוד רשעים רנה, וכדאיתא ע"ז בזוה"ק נח סא.. שאני אברהם אבינו ע"ה, שהיה דבוק בשורש בתמידות בהשי"ת, ועומק לבו היה מלא רצון השי"ת בלי שום נטיה מצדו, והיה זריז וחם לקיים רצונו יתברך, וכדכתיב ביה וירא כה וישכם אברהם בבוקר וכו' וילך כאשר דבר אליו ה', וקראו הקב"ה אברהם אוהבי, ועליו נאמר תהילים ק״י:ג׳ לך טל ילדותך, שהיה זריז וחם תמיד בעבודת השי"ת כמו בילדותו ולא נס לחו. וזה נקח ממה שהיה דבוק בתמידות בחי עולמים, לזה היה תמיד חם וזריז. וכל דבר שדבוק בחי עולמים לא תתיישן ולא תתעפש לעולם. כי כל ההפסד והקלקול נקח מזה שנעתק הדבר מהנותן וכבריה בפני עצמה תחשב לה, עד שנראה לה שעוצם ידה עתקו גם גברו חיל, ומאז עלול הדבר להפסד וקלקול. אבל הדבר שקשורה ודבוקה תמיד בהשי"ת חמימה היא תמיד כבתחלתה. וכמו שמצינו בלחם הפנים שהיתה מונחת על שלחן ה' תמיד לא נתעפשה מעולם ולא היה בה שום הפסד וקלקול, והיה חם בסילוקו כמו בסידורו, וכדכתיב שמואל א כ״א:ז׳ לחם חם ביום הלקחו, וכדאיתא בש"ס חגיגה כו: שבלחם הפנים הראו חבת ישראל לפני המקום ראו סילוקו כסידורו. וכן מצינו בגפן של זהב שהיתה במקדש, אף שהיה רק דומם מ"מ הוציא פירותיו בעתו, מפני שהיה עומד לפני ה', וכדאיתא בש"ס יומא כא בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירות בזמנן:

6 וזה הוא ג"כ הענין דאיתא בש"ס חגיגה כו. שלחם הפנים שעשו של בית גרמו לא היה מתעפש, מפני שהיו מסיקין מבפנים ואופין בפנים, והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ונתעפש הלחם שעשו, מפני שהיו מסיקין מבחוץ ואופין מבחוץ, לאפות היו יודעין כמו של בית גרמו ולא ידעו לרדות כמותן ונשתברה הלחם שעשו. הענין בזה, דהנה כמו שבפרט כל אדם נמצאים אברים מחולקים, כן אין מעלת אדם דומה לחבירו. באדם נמצא עצמות וגידין, שערות וצפרנים. עצמות וגידין הם קרובין ביותר לגוף האדם והם יסוד ושורש הגוף, לזה אם יעלה על דעת האדם לעשות דבר מה, אזי האבר המיוחד לעשות זו הפעולה ירגיש כרגע לסור למשמעתו, ואף אצבעות רגליו שרחוקים המה מהראש עכ"ז ירגישו כרגע לעשות פעולת השכל שבראש כי הם מיסוד הגוף. ונמצא בו ג"כ שערות וצפרנים שהם כמו מותרות הגוף, והחיים שנמצא בהם מצומצם מאד, עד שאם יתגדלו ביותר יצערוהו עדי יסיר אותם מעליו. וזה הוא הענין שהיו דבוקים בשורש, שכן מתרגמינן על עצמות "גרמין", והוא מלשון עצמיות, שהיו קרובים ביותר לעצמיות רצונו יתב'. וזה מרמז אמרם ז"ל שהיו אופין מבפנים, והוא שהיו ממליכין עליהן את השי"ת מעומק רצון לבם, ואף גם ידעו איך לרדות את הפת, היינו אף אחר שהיתה הטובה בידם היה להם הכרה שלה' הארץ ומלואה, ומצדם אין להם כח לעשות חיל רק ה' אלהים הוא הנותן להם כח לעשות חיל, לכן לחמם לא נתעפשה ולא נשתברה, חם היתה בסילוקה כבסידורה, מפני שקרובים היו אל ה' אחד. ואומנין שהובאו מאלכסנדריא של מצרים ידעו לאפות כמותן, היינו בשעה שהיו מקבלין שפעת השי"ת, קודם גמר הקבלה אז המליכו עליהם את המלך ה', שכן אפיה מרמז על התחלת השפע שהשי"ת מתחיל להשפיע. אכן שהיו מסיקין מבחוץ, והוא שכל זה לא היה רק על הגוון מבחוץ. וגם לרדות כמותן לא יכלו, היינו בגמר קבלתם שפעת השי"ת, אז אמרו שיש להם עצמם כח לעשות חיל והשפע מצדם בא להם. וארץ מולדתם היה ארץ מצרים שהיא ההיפך מארץ ישראל. בארץ ישראל כתיב עקב יא כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה וגו' למטר השמים תשתה מים. והוא שבארץ מצרים אינם צריכים לטפה של מטר, שנילוס עולה ומשקה, לזה נראה להם שבכחם ועוצם ידם עושים לעצמם חיל. ולזה האומנין שהובאו משם לאפות לחם הפנים לא הצליח מעשה ידיהם ונשתברה ונתעפשה לחמם, כי עומק לבם רחקה מהשי"ת, והחזירו את של בית גרמו למקומם, שהמליכו לאל מעומק לבם מראשית הקבלה ועד אחריתה לא סר לבם לחשוב לעצמם איזה כח מצדם, לזה לא נתעפשה לחמם ולא נשתברה:

7 ולזאת ימשך כל אדם להמליך עליו את השי"ת בשלימות ממעמקי הלב מראשית ועד אחרית. וכמו שהתנהג אבינו אברהם שהשתדל בתמידות להיות מהיר וזריז בעבודת השי"ת, כן בילדותו וכן בזקנתו בלי שום חילוק, לא פסק ממנו החשק והרצון לעבוד את ה' הנכבד והנורא. וזה הוא שאמר אליו השי"ת ואעשך לגוי גדול, ודרשו ע"ז בתנחומא לך אני עושה אותך בריה חדשה. היינו שיחשב לו כאלו הוא ברא את עצמו. והענין בזה, דהנה דרגא דאאע"ה היה כענין שאמרו בש"ס ברכות ו: אגרא דכלא דוחקא, אגרא דפרקא רהטא. והוא שעיקר היקרות בעוה"ז הוא החשק והרצון לעבודת השי"ת ויקר הוא מהפעולה עצמה, ואף כי קטן הוא, וכמו שאמר המלך שלמה קהלת א׳:א׳-ב׳ הבל הבלים אמר קהלת וגו' אבל זה ההבל מקיים ומעמיד את העולם, וכדאיתא בזוה"ק ויצא קמו: האי ספרא אוקים ליה על שבע הבלים ועלמא קאים עלייהו, ועיקר העסק שיש להשי"ת עם הברואים בעוה"ז הוא החשק והרצון וההשתדלות, ואף שיבוא היום שיפתח ה' את אורו הזך ויראה לעין כל שכל הפעולה נעשה מאתו יתברך, ולהבריאה לא היה מצדה שום כח פעולה מבלעדי הש"י. אכן כן דרכו יתברך מדה במדה, כמו שבעוה"ז שהשי"ת הציב גוון שהבחירה ביד האדם למאוס ברע ולפעול הטוב בעיני ה', והאדם ממליך עליו את השי"ת, ואף שנתון בחושך בהסתר העולם הזה, מ"מ מצמצם את עצמו עבור רצונו יתברך ובוחר בטוב ומואס ברע, לכן יתן לו השי"ת מקום אף לעתיד, שיסיר מחיצת ההסתר מעין אדם, ויראה מפורש אז שמעולם לא היה לו מצד עצמו שום כח פעולה. אבל אצל השי"ת אין שום דבר לפי שעה ולא אגב וטפל. לזה מאחר שבעוה"ז הרשות נתונה ביד האדם ויכולת בידו לפעול ההיפך, והוא צמצם את עצמו מעשות מזמת לבו ועשה הטוב בעיני ה' כפעם בפעם, לכן יקרא על שמו אף הפעולה עד עולם שבכחו עשה כל זאת. וזה הוא כוונת התנחומא ואשימך אין כתיב רק ואעשך, אני עושה אותך בריה חדשה שיהיה כאלו אתה בראת את עצמך. ולכל זה יבא האדם ע"י החשק והרצון שיהיה לו לעבודת השי"ת, וכדאיתא בירושלמי שביעית פ"ו ה"א מה מקיים ר"א ואת בכורות בקרנו וצאננו מכיון שקבלו עליהם דברים שלא היו מחוייבין עליהן אפילו דברים שהיו מחוייבין עליהן העלה עליהן כאלו מאליהן קבלו עליהם:

8 וזה הוא דאיתא בש"ס ע"ז ג. שלעתיד יבחנו העכו"ם במצות סוכה שיאמר להם השי"ת מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו'. ויוציא הקב"ה חמה מנרתקה וכו' יבעטו בסוכתם ויצאו. ומקשינן והא אנן נמי פטירי ותרצינן דבעוטי לא מבעטי ישראל. והענין הוא, כי באמת הוא הדין שאף ישראל פטורים מסוכה במקום שמצטערין, אכן ההבדל שבין ישראל לעמים הוא, שלישראל יש להם געגועין ומשתדלים בכל עוז וכל ישעם וחפצם הוא לקיים רצון בוראם, ומה מאד קשה לו יציאתו מן הסוכה מדוע לא יעשה מצות השי"ת אשר צוהו, אבל לבעט בהשי"ת ח"ו לא יעלה על לבם, לכן נחשב להם כאלו קיימו את המצוה בכל פרטותיה, מאחר שמצדו הוא מצטער למה לא יוכל להשלים מצות המלך. ואינהו בעוטי מבעטי בהשי"ת למה זה צויתנו לעשות זה ומדוע לא תתן לנו להשלימה, והוא מפני שמצדם לא ירצו זאת, אכן מצות המלך אין להשיב, כי מי יוכל לדון עם מי שתקיף ממנו, מוכרחים המה לקיים מאמריו, וכשיצטערו ויוכרחו לעזוב סוכתם ולצאת ממנה כל אחד יבעט בסוכתו ויצא:

9 וזה שאמרו אבות פ"ו אברהם קנין אחד, והוא שכל ישעו וכל חפצו היה רק להשלים רצון השי"ת ולהמליכו על כל העולם כלו, לכן הקנה לו השי"ת את כל העולם, שזה הוא עיקר המכוון מבריאת עולם ועליו נברא העולם, שכן מדתו הוא מדת החסד ועולם חסד יבנה, וכדאיתא בזוה"ק בראשית ג: וברבה בראשית יב אל תקרי בהבראם אלא באברהם. וכן מים הוא ברזא דחסד וכתיב בראשית א׳:ב׳ ורוח אלהים מרחפת על פני המים. והוא שעיקר הבריאה היה להרצון והתשוקה שבאדם, לזה אף כי לעתיד יפתח השי"ת ויגלה לן אורו המאיר לעין כל, ויכירו כלם וידעו שמעולם לא היה בהם שום כח פעולה מבלעדו יתברך, עכ"ז לא יתבטל האור שהאירה הבריאה לעצמה בהתגברות ההסתרה שבעוה"ז ועל שמם יקרא שביגיע כפם באו לכל זה. וכדאיתא בזוה"ק פנחס רמא. שפנינא חדא וכו' חד שרגא דקיק דליק מניה אתמליא כל עלמא. והוא שמפני גודל הסבלנות שישראל סובלים בעלמא הדין בצמצומם בעניני עוה"ז בכל כחם, ומאירים לעצמם לסור מדרכי חשך וחלקלקות לילך דרך סלולה באור פני מלך ה', לזה אף לעתיד יחשב לישראל שביגיעם קנו כל זה. וזה הוא שאמר הנביא לעתיד הושע י׳:י״ב זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, וכמו שדרשו ע"ז בש"ס סוכה מט: קצרו לפי חסד שבה. והוא כפי שהיה לו תשוקה ורצון כן יקצור תבואתו ועל חשבונו יחשב לו, ולזה פותחין באלהי אברהם וחותמין מגן אברהם:

1 חולין פתח ↗

קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ שָׁאנֵי בֵּין מְחוּבָּר מֵעִיקָּרוֹ לְתָלוּשׁ וּלְבַסּוֹף חִבְּרוֹ, שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר מָר: הַשּׁוֹחֵט בְּמוּכְנִי שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וְהָתַנְיָא: שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּסַרְנָא דְּפַחְרָא, הָא בְּסַרְנָא דְּמַיָּא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא בְּסַרְנָא דְּמַיָּא, וְלָא קַשְׁיָא: הָא בְּכֹחַ רִאשׁוֹן, הָא בְּכֹחַ שֵׁנִי. וְכִי הָא דְּאָמַר רַב פָּפָּא: הַאי מַאן דְּכַפְתֵיהּ לְחַבְרֵיהּ וְאַשְׁקֵיל עֲלֵיהּ בִּידְקָא דְּמַיָּא וּמִית – חַיָּיב. מַאי טַעְמָא? גִּירֵי דִּידֵיהּ הוּא דְּאַהֲנִי בֵּיהּ. וְהָנֵי מִילֵּי – בְּכֹחַ רִאשׁוֹן, אֲבָל בְּכֹחַ שֵׁנִי – גְּרָמָא בְּעָלְמָא הוּא. יָתֵיב רַב אֲחוֹרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא, וְרַבִּי חִיָּיא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְיָתֵיב רַבִּי וְקָאָמַר: מִנַּיִן לִשְׁחִיטָה שֶׁהִיא בְּתָלוּשׁ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט״. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַבִּי חִיָּיא: מַאי קָאָמַר? אֲמַר לֵיהּ: וָי״ו דִּכְתִיב אַאוּפְתָּא קָאָמַר. וְהָא קְרָא קָאָמַר! קְרָא זְרִיזוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רָבָא: פְּשִׁיטָא לִי, תָּלוּשׁ וּלְבַסּוֹף חִבְּרוֹ לְעִנְיַן עֲבוֹדָה זָרָה הָוֵי תָּלוּשׁ, דְּאָמַר מָר: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבַיִת שֶׁלּוֹ אֲסָרוֹ, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ הָוֵי מְחוּבָּר – ״אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים״ וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם. לְעִנְיַן הֶכְשֵׁר זְרָעִים תַּנָּאֵי הִיא, דִּתְנַן: הַכּוֹפֶה קְעָרָה עַל הַכּוֹתֶל בִּשְׁבִיל שֶׁתּוּדַח – הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִלְקֶה הַכּוֹתֶל – אֵינוֹ בְּ״כִי יוּתַּן״. הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ, בִּשְׁבִיל שֶׁתּוּדַח – הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״, הָא בִּשְׁבִיל שֶׁיּוּדַח הַכּוֹתֶל – אֵין זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״. וַהֲדַר תָּנֵי: בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִלְקֶה הַכּוֹתֶל – אֵינוֹ בְּ״כִי יוּתַּן״, הָא בִּשְׁבִיל שֶׁיּוּדַח הַכּוֹתֶל – הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תִּבְרַאּ, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ. רַב פָּפָּא אָמַר: כּוּלָּהּ חַד תַּנָּא הוּא, הָא בַּכּוֹתֶל מְעָרָה, הָא בְּכוֹתֶל בִּנְיָן. וְהָכִי קָאָמַר: הַכּוֹפֶה קְעָרָה עַל הַכּוֹתֶל בִּשְׁבִיל שֶׁתּוּדַח – הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״, הָא בִּשְׁבִיל שֶׁיּוּדַח הַכּוֹתֶל – אֵין זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּכוֹתֶל מְעָרָה, אֲבָל בְּכוֹתֶל בִּנְיָן – בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִלְקֶה הַכּוֹתֶל הוּא דְּאֵינוֹ בְּ״כִי יוּתַּן״, הָא בִּשְׁבִיל שֶׁיּוּדַח הַכּוֹתֶל – הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״. בָּעֵי רָבָא:

1 מדרש תנחומא פתח ↗

וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ משלי כח, כב. הַפָּסוּק הַזֶּה מְדַבֵּר בְּהַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם. נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, זֶהוּ קַיִן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה נִבְהַלְתָּ לִירַשׁ אֶת הָעוֹלָם, חַיֶּיךָ. חֶסְרוֹן יֵשׁ לְךָ. הֱוֵי, וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ. וּמֶה הָיָה לוֹ. שֶׁנִּטַּלְטֵל בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: נָע וָנָד תִּהְיֶה בָּאָרֶץ בראשית ד, יב. דָּבָר אַחֵר, נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, זֶה עֶפְרוֹן הַחִתִּי. בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתָה שָׁרָה, הָלַךְ אַבְרָהָם אֵצֶל עֶפְרוֹן, שֶׁיִּמְכֹּר לוֹ אֶת הַמְּעָרָה. אֲמַר לֵיהּ עֶפְרוֹן, תֵּן לִי אֶת דָּמֶיהָ. וַאֲמַר לֵיהּ, אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִיא שם כג, טו. הִתְחִיל אַבְרָהָם צוֹבֵר אֶת הַכֶּסֶף לְעֶפְרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם שם פסוק טז. אָמַר בֶּן מָארָא, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר רַבִּי חֲנִינָא כָּל שְׁקָלִים שֶׁבַּתּוֹרָה סְלָעִים הֵם חוּץ מֵאֵלּוּ שֶׁהֵם קַנְטְרִין. אַרְבַּע מֵאוֹת קַנְטְרִין צָבַר אַבְרָהָם לִפְנֵי עֶפְרוֹן. כֵּיוָן שֶׁרָאָה עֶפְרוֹן אֶת הַכֶּסֶף, נִבְהַל וְנֶחְפַּז וְאָמַר, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ שם פסוק ו. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִבְהַלְתָּ לְמָמוֹן. חַיֶּיךָ, חֶסְרוֹן יֵשׁ לְךָ בַּדָּבָר. וּמַהוּ חֶסְרוֹנוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי בַּר שָׁלוֹם, כָּל עֶפְרוֹן שֶׁכָּתוּב כָּאן, עַד שֶׁלֹּא נָטַל אֶת הַכֶּסֶף מֵאַבְרָהָם, מָלֵא, וְזֶה חָסֵר, וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן שם פסוק טז, חָסֵר וָי״ו כְּתִיב. דָּבָר אַחֵר, נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, זֶה הַמַּלְוֶה מְעוֹתָיו בְּרִבִּית, שֶׁהוּא נִבְהָל לְהַעֲשִׁיר. וּמְאֵרָה נִתְּנָה בִּנְכָסָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ. דָּבָר אַחֵר, נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, אֵלּוּ סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית, שֶׁמִּתְבַּהֲלִין לְהַעֲשִׁיר וְאֵין מְשַׁמְּרִין אֶת הַשְּׁבִיעִית, וּסְבוּרִין שֶׁהֵן מִתְעַשְּׁרִין. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, חֶסְרוֹן יֵשׁ לְךָ בַּדָּבָר. כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמַר אֶת הַשְּׁמִטָּה, הִתְחִילָה הַמְּאֵרָה נִכְנֶסֶת בְּמָמוֹנוֹ וְהוּא מוֹכֵר. מַה כָּתוּב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. וְאַחֲרֵי כֵן, וְכִי תִּמְכְּרוּ מִמְכָּר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר, כְּתִיב: שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָּז שה״ש ה, טו, הָעַמּוּד הַזֶּה יֵשׁ לוֹ כּוֹתֶרֶת מִלְּמַעְלָן וּבָסִיס מִלְּמַטָּן. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר גּוּרְיָא, אֵין לְךָ פָּרָשָׁה בַּתּוֹרָה שֶׁאֵין לָהּ כּוֹתֶרֶת מִלְּמַעְלָן וּבָסִיס מִלְּמַטָּן. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה, וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ. וְאַחֲרֵי כֵן פָּרָשַׁת יוֹבֵל, וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע וְגוֹ'. אִם לֹא שָׁמַר שְׁמִטּוֹת וְיוֹבְלוֹת, אוֹ אִם לֹא שָׁמַר אַחַת מֵהֶם, סוֹף שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ שֶׁיִּמְכֹּר אַרְצוֹ, וְכִי תִּמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ. חָזַר בּוֹ, יָפֶה. וְאִם לֹא יַחֲזֹר בּוֹ, סוֹף שֶׁהוּא מוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ. חָזַר בּוֹ, יָפֶה. וְאִם לָאו, סוֹפוֹ לִמְכֹּר אֶת בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה. חָזַר בּוֹ, יָפֶה. וְאִם לָאו, סוֹפוֹ שֶׁהוּא מְחַזֵּר וּמְסַבֵּב עַל הַפְּתָחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ. חָזַר בּוֹ, יָפֶה. וְאִם לָאו, סוֹפוֹ שֶׁהוּא מוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ. חָזַר בּוֹ, מוּטָב. וְאִם לָאו, סוֹף הוּא נִמְכָּר לַגּוֹיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ. וְלֹא הוּא לְבַדּוֹ, אֶלָּא הוּא וְכָל יִשְׂרָאֵל. שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא בִּימֵי יִרְמְיָה, בִּשְׁבִיל שֶׁחִלְּלוּ אֶת הַשְּׁבִיעִית, נִמְכְּרוּ לְנָכְרִים שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַל עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ כַּשְׂדִּים וַיַּהֲרֹג בַּחוּרֵיהֶם בַּחֶרֶב בְּבֵית מִקְדָּשָׁם וְגוֹ' דה״ב לו, יז, הֲרֵי עִנְיַן יִשְׂרָאֵל. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, רְאֵה הָאֵיךְ נִמְכָּרִין לְנָכְרִים בִּשְׁבִיל שֶׁחִלְּלוּ אֶת הַשְּׁבִיעִית. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא כֵן אָמַרְתָּ, וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ. קַיֵּם מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לָהֶם וְקָרָאתָ אוֹתָם אַחַי וְרֵעָי, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי תהלים קכב, ח. וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ. כְּשֶׁתָּמוּט יָדָם לִפְנֵי נְבוּכַדְנֶצַּר, כִּבְיָכוֹל שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעְנְכֶם שָׁלַחְתִּי בָּבֶלָה ישעיה מג, יד. וְהֶחְזַקְתָּ בּוֹ, תְּפֹשׂ עִמָּהֶן בַּדִּין שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ. אֶלָּא מָה. גֵּר וְתוֹשָׁב וְחַי עִמָּךְ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן נַעֲשִׂין גֵּרִים וְתוֹשָׁבִים בְּבָבֶל, אִם לֹא תְּחַנֵּם, הֲרֵי הֵן אֲבוּדִין. וְחַי עִמָּךְ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם אֲנִי מוֹכֵר אֶת בֵּיתִי לַכַּשְׂדִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשָׁב, זֶה בֵּיתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן, אִוָּה לְמוֹשָׁב לוֹ תהלים קלב, יג. וּמֶה הָיָה, וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ מ״ב כה, ט. עִיר חוֹמָה, זֶה עִירוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְנַתְּצוּ אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם וְגוֹ' וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית וְגוֹ' וְיִהְיוּ לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים דה״ב לו, יט-כ. הוּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר, וְכִי תַּשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב, יַד גֵּר, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר. וְתוֹשָׁב, זֶה מַלְכוּת מַדַּי. וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב, זוֹ מַלְכוּת יָוָן. אוֹ מִשְׁפָּחַת גֵּר, זוֹ מַלְכוּת אֱדֹם. אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לָמָּה נִמְכְּרוּ יִשְׂרָאֵל לְמַלְכֻיּוֹת הַלָּלוּ. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְחַלְּלִין אֶת הַשְּׁבִיעִית, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן הַחֶרֶב שם, וְסִיפֵיהּ דִּקְרָא, אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה, לְמַלְּאוֹת שִׁבְעִים שָׁנָה. לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמֹשֶׁה בְּסוֹף כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת הַלָּלוּ, רְצוֹנְךָ שֶׁלֹּא יִגְלוּ, הַזְהִירֵם עַל הַשְּׁמִטִּים וְעַל הַיּוֹבְלוֹת. הוּא שֶׁאָמַר בְּסוֹף הַפָּרָשִׁיּוֹת, אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, אֲנִי ה' ויקרא כו, ב. וּמַהוּ אֲנִי ה'. אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִתֵּן שָׂכָר טוֹב אִם יִשְׁמְרוּ אוֹתָן. וְאִם יְבַטְּלוּ אוֹתָן, אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִיפָּרַע מֵהֶם עַל יְדֵי הַמַּלְכֻיּוֹת. לְפִיכָךְ הֱוֵי אוֹמֵר לָהֶן שֶׁיִּזְהֲרוּ עַל הַשְּׁבִיעִית, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה', שֶׁלֹּא יַגִּיעֵן אוֹתָן הַפָּרָשִׁיּוֹת הַכְּתוּבוֹת אַחֲרֵיהֶן. וְכִי תִּמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ, שֶׁלֹּא תִּהְיוּ מוֹנִים זֶה אֶת זֶה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאַף אֲנִי מָכַרְתִּי הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְאַבְרָהָם וְלֹא הוֹנֵיתִי אוֹתוֹ. חָזַר וְהִקְנָה אוֹתוֹ לִי, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ בראשית יד, יט. אֵימָתַי, בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמַר אַבְרָהָם מִצְוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, שְׁמָרָהּ אַבְרָהָם אָבִינוּ. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מִשּׁוּם רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרַאִי, אֲפִלּוּ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין שָׁמַר אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם וְגוֹ' שם כו, ה. מַהוּ עֵקֶב. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, בֶּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִנְיַן עק״ב, ע' שִׁבְעִים, ק' מֵאָה, ב' שָׁנִים, הֲרֵי מֵאָה וְשִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם. וְכָל יָמָיו שֶׁל אַבְרָהָם, מֵאָה וְשִׁבְעִים וְחָמֵשׁ. צֵא מֵהֶם שָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁהָיָה קָטָן, הֱוֵי, בֶּן שָׁלֹש שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁחִבֵּב אַבְרָהָם אֶת הַמִּצְוֹת, הִתְחִיל מַקְנֶה אוֹתוֹ בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ שם יד, יט. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה שם יג, טו. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, וּמָכַרְתִּי אוֹתוֹ לְאַבְרָהָם עַל שֶׁשָּׁמַר מִצְוֹתַי. וְאַתֶּם, בַּעֲוֹנוֹתֵיכֶם גְּרַמְתֶּם לִהְיוֹת דּוֹמֶה לְתוֹשָׁב שֶׁשָּׂכַר בַּיִת מִבְּעָלָיו. שֶׁכָּךְ יִרְמְיָה אָמַר, לָמָּה תִּהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֶזְרָח נָטָה לָלוּן ירמיה יד, ח. וּכְשֶׁחֲטָאתֶם לְפָנַי, מָכַרְתִּי אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְּלֹא הוֹן, וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם תהלים מד, יג. לְפִיכָךְ אִם צָרִיךְ אָדָם לִמְכֹּר בַּיִת אוֹ שָׂדֶה אוֹ חֵפֶץ, לֹא תִּהְיוּ מוֹנִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ. לְכָךְ כְּתִיב: אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל, לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה, וְלֹא תּוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹרוּ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כְּשֵׁם שֶׁמָּכַרְתִּי אֶת עַמִּי וְקֵרַבְתִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם ה' כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָּכֶם ירמיה ג, יד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כִּי כֹה אָמַר ה', חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְּכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ ישעיה נב, ג, כָּךְ אַתֶּם, לֹא תִּמְכְּרוּ אֶת הָאָרֶץ לַחֲלוּטִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָאָרֶץ לֹא תִּמָּכֵר לִצְמִיתוּת. חֲבִיבָה עָלַי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁקִּדַּשְׁתִּי אוֹתָהּ מִכָּל הָאֲרָצוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. תֵּדַע לְךָ, כְּשֶׁהָיְתָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִתְחַלֶּקֶת לַשְּׁבָטִים, לֹא הָיְתָה נַחֲלָה עוֹבֶרֶת מִשֵּׁבֶט לְשֵׁבֶט, אֶלָּא נַחֲלַת כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט בִּפְנֵי עַצְמוֹ. תֵּדַע לְךָ וּרְאֵה כַּמָּה דִּינִין דָּנוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר נַחֲלָתָן מִשֵּׁבֶט לְשֵׁבֶט אַחֵר, וְהוֹדָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדִבְרֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דּוֹבְרוֹת במדבר כז, ז, שֶׁלֹּא תִּסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר. לְפִיכָךְ אִם נִמְצָא לוֹ גּוֹאֵל, יָפֶה, גּוֹאֲלָהּ. וְאִם לָאו, מִי שֶׁלְּקָחָהּ, שׁוֹהֶה לְפָנָיו עַד הַיּוֹבֵל וְיוֹצֵא. שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא מֵעִמְּךָ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁתִּקְרַב שְׁנַת הַגְּאֻלָּה, אֲנִי גּוֹאֵל אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה ישעיה סג, ד.

1 מסכת סופרים פתח ↗

האדם הגדול בענקים הגדול היה אברהם אבינו גבוה יותר מענק בענקים זה אברהם אבינו שהיה גבוה קומתו כנגד שבעים וארבעה אנשים ואכילתו ושתייתו כך היה כנגד שבעים וארבעה אנשים וכוחו כן מה עשה נטל שבעה עשר בני קטורה ובנה להן כרך של ברזל והכניסן לתוכה והשמש מעולם לא נכנס בתוכה מפני שהיא גבוה הרבה ומסר להן דיסקרין של אבנים טובות ומרגליות ומשתמשין לעתיד לבא כשעתיד הקב"ה להחפיר חמה ולבנה כמה דכתיב ישעיהו כ״ד:כ״ג וחפרה הלבנה ובושה החמה שמהן עתידין לשמש: עוג הוא אליעזר ופרסות רגליו אברהם אבינו היה טומנו בכף ידו ופעם אחת גער בו ומיראתו נפל ממנו שינו ונטלו אברהם אבינו ועשאו מטות שהן של שן והיה ישן שם ויש אומרים כסא עשאו וישב בו כל ימיו ומי נתנו לאברהם נמרוד והלך עוג ובנה ששים עיירות והקטן שבהן היה גובהן ששים מיל שנאמר דברים ג׳:ד׳ ששים עיר כל חבל ארגוב ומה היה אכילתו אלף שורים וכן כל מין חיה ושתייתו אלף מידות ומה שהיתה טיפת זריעתו שלשים וששה ליטרין וכן לכל דורות. תני מה עשה יעקב אבינו כשהביאו בניו את הכתונת בדם לא האמין להן כל עיקר מנין דכתיב בראשית ל״ז:ל״ה וימאן להתנחם לפי שאין מקבלין תנחומין על חי אבל שמת הוא מעצמו משתכח מן הלב שנאמר תהילים ל״א:י״ג נשכחתי כמת מלב ומה עשה הלך בהרים וחצב שנים עשר אבנים והעמידן שורה וכתב על כל אחת ואחת שם שבטו ושם מזלו ושם ירחו היאך אלא הוא על האחת האבן האחת ראובן טלה ניסן וכן לכל אבן ואבן התחיל משמעון ואמר להו גוזרני עליכם שתעמדו לראובן ולא עמדו לשמעון ולא עמדו לכל שבט ושבט ולא עמדו האבנים וכיון שהזכיר להם שם יוסף מיד עמדו וכרעו לפני אבן יוסף ועדיין לא ברור הדבר לו שהוא חי ועוד הלך ובחן באלומות כדעת הראשון וכתב עליהן שמות השבטים והמזלות והחדשים ואמר להן גוזרני עליכם שתשתחוו ללוי שהוא לבוש אורים ותומים ולא עמדו ליהודה שהוא מלך ולא עמדו וכשהזכיר להן יוסף עמדו וכרעו כולן ליוסף ועדיין לא נתברר כל עיקר שהוא חי אלא מן המשמרות אלישב כהן אלקנה שקנה פוטיפר בראשית ל״ט:א׳ ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר וגו׳ שם מא ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח וגו׳. בת שלש שנים ושלשה ימים היתה רבקה כשיצאת מבית אביה שכן דרכן של מלכים כשתוליד להן בת מנהגן לשמוע לאחר ג׳ ימים ולפי שלא שמע אביה ולכך נעשה לה נס שלא תטמא שכך היה מנהגן של ארמיים לשכוב עם בנותיהם בתולות ואחר כך משיאין אותן על שם דכתיב שם כד ואיש לא ידעה ואין איש אלא אביה. בת שש שנים היתה דינה כשהולידה את אסנת משכם מנין שש שנים של שכר הצאן שעבד יעקב אבינו ללבן והוסיף עשרים שנה שמת מכאן ואילך יוסיף המבין דעת וירד מיכאל והוליכה לבית פוטיפר:

3 ספר הזהר פתח ↗

כַּד מָטָא לְעָלְמָא דְּפִּרוּדָא דְּאִיהוּ עוֹלָם הַנִּבְדָּלִים, אָמַר אוּמָנָא לְמָארֵי בִּנְיָינָא נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. אָמַר מָארֵי בִּנְיָינָא וַדַּאי טַב הוּא לְמֶעְבַּד לֵיהּ. אֲבָל עָתִיד הוּא לְמֶחֱטֵי קַמָּךְ בְּגִין דְּאִיהוּ כְּסִיל הֲדָא הוּא דִכְתִיב, משלי י׳:א׳ בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ.

4 כתובות פתח ↗

אָמַר רַב חִסְדָּא, מַאי דִּכְתִיב: ״וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי״, לָמָּה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁלָה לִצְבִי? לוֹמַר לְךָ: מָה צְבִי זֶה אֵין עוֹרוֹ מַחֲזִיק בְּשָׂרוֹ, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ מַחְזֶקֶת פֵּירוֹתֶיהָ. דָּבָר אַחֵר: מָה צְבִי זֶה קַל מִכׇּל הַחַיּוֹת, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קַלָּה מִכׇּל הָאֲרָצוֹת לְבַשֵּׁל אֶת פֵּירוֹתֶיהָ.

4 ספר הזהר פתח ↗

מִכָּל סְטָר דַּכְיָא, לָא אִתְקְרִיב אֶלָּא יוֹנָה וְתוֹרִים, דְּאִינּוּן בִּקְשׁוֹט לְזִוּוּגַיְיהוּ, מִכָּל שְׁאַר עוֹפִין. וְהֵם נִרְדָּפִין, וְלֹא רוֹדְפִין. וּמְהֵימָנָא דָּא לְדָא, נוּקְבָא לְבַר זוּגוֹ. וְעַל דָּא קָרְבְּנָא מִנַּיְיהוּ. וְנַחְתֵּי וּמִתְקָרְבֵי אִינּוּן רוּחִין קַדִּישִׁין, וְאִתְהַנְיָין מִיְּסוֹדָא וְעִקָּרָא דִּלְהוֹן. וְאִי תֵּימָא, הֵיךְ אִתְפְּשַׁט זְעֵיר מֵהַאי יוֹנָה, אוֹ מִשַּׁפְנִינָא דָּא, לְכַמָּה סִטְרִין חַיָּילִין דְּלֵית לוֹן שִׁיעוּרָא. אוֹ מִן בְּעִירָא חֲדָא אוּף הָכִי. תָּא חֲזֵי. חַד שְׁרָגָא דָּקִיק דָּלִיק, אִתְמַלְּיָיא מִנֵּיהּ כָּל עָלְמָא. תּוּ אָעָא דָּקִיק, אַדְלִיק לְרַבְרְבָא. עַד הָכָא קָרְבְּנָא מִתְּרֵין סִטְרִין דְּחָקִיקִין בְּכִסֵּא. הַשְׁתָּא אִית לְמִשְׁאַל, ד' דִּיוּקְנִין אִינּוּן, דְּחָקוּקִין בְּכִסֵּא, מַאי טַעְמָא לֵית קָרְבְּנִין מֵאַחֲרָנִין. אֶלָּא ודַּאי מִכֻּלְּהוּ אִית קָרְבְּנָא. אַרְיֵה חָקוּק בְּכוּרְסְיָיא, בְּשַׁעֲתָא דְּקָרְבְּנָא שְׁלִים, אַרְיֵה נָחִית וְעָאל בְּאֶשָּׁא, וְאָכִיל וְאִתְנֲהֵי מִתַּמָּן. אָדָם חָקוּק בְּכוּרְסְיָיא, אָדָם עִקָּרָא דְּכֹלָּא, וּמַקְרִיב תַּמָּן רוּחֵיהּ וְנִשְׁמָתֵיהּ, וְאָדָם עִלָּאָה אִתְהֲנֵי מֵאָדָם תַּתָּאָה, וְכָל זִינָא אִתְקְרִיב לְזִינֵיהּ, וְאִתְהֲנֵי מִנֵּיהּ מִדִילֵיהּ מַמָּשׁ, וּמִיסוֹדָא דִּילֵיהּ. וְאִי תֵּימָא, הָא אַרְיֵה דְּלֵית לֵיהּ יְסוֹדָא לְתַתָּא בְּהַהוּא קָרְבְּנָא. אַרְיֵה כָּלִיל בְּכֻלְּהוּ, דְּהָא לִימִינָא הֲוִי, וּבְגִין כָּךְ אָכִיל בְּכֻלְּהוּ, וְכָל שְׁאַר לָא אָכְלִין ס"א מניה מִזִּינֵיהּ, בְּגִין דִּימִינָא הוּא. הָא כָּל ד' דִּיוּקְנִין דְּחָקוּקִין בַּכִּסֵּא, מִתְקָרְבִין לְקָרְבְּנָא, וּבְגִין כָּךְ הֲוִי קָרְבְּנָא שְׁלִים. וְכַד אִתְהֲנוּן מֵעִקָּרָא וִיסוֹדָא דִּלְהוֹן, כְּדֵין נַחַת רוּחַ לְאַדְלְקָא בּוּצִינִין עִלָאִין. כַּהֲנֵי וְלֵיוָאֵי וְיִשְׂרָאֵלֵי, יָהֲבֵי ס"א אינון יְסוֹדָא וְעִקָּרָא לְאִינּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין דִּלְהוֹן. וְכָל דַּרְגָּא יָהִיב לִיסוֹדֵיהּ ד' דִּיוּקְנִין דְּכוּרְסְיָיא בְּקַדְמִיתָא. כִּדְאַמָרָן זִינָא לָקֳבֵל זִינֵיהּ, וּמִתְקָרְבֵי אִינּוּן בְּקַדְמִיתָא זִינָא לְזִינֵיהּ. פְּנֵי שׁוֹר כֻּלְּהוּ פָּנִים דְּמִתְפָּשְׁטָן לְאִינּוּן זִינִין כִּדְקָאַמְרָן, כֻּלְּהוּ מִתְקָרְבֵי לְעִקָרָא וִיסוֹדָא דִּלְהוֹן. פְּנֵי נֶשֶׁר, כִּדְאַמָרָן. פְּנֵי אַרְיֵה, כִּדְאַמָרָן. פְּנֵי אָדָם, דְּמַקְרִיב רוּחֵיהּ וְנִשְׁמָתֵיהּ מִתְקְרִיב לְגַבֵּי אָדָם עִלָּאָה. כַּהֲנָא דִּמְיַחֵד שְׁמָא קַדִּישָׁא, מִתְקָרֵיב לְגַבֵּי כַּהֲנָא עִלָּאָה. הַהוּא דְּעָאל לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וְאִתְקְרִיב דָּא, וְאַדְלִיק בְּתִקּוּנֵיהּ בִּנְהִירוּ דְּאַנְפִּין ס"א דאתוון, לְקַדְמוּת כַּהֲנָא דִּלְתַּתָּא. לֵיוָאֵי דִּי מְנַגְּנֵי בְּחֶדְוָה, הַהוּא סִטְרָא דִּלְהוֹן חַדֵּי, וְאַנְהִיר אַנְפִּין. יִשְׂרָאֵל דְּקָרִיב, ס"א דקיימו עַל קָרְבְּנָא בִּצְלוֹתָא, דְּהָא צְלוֹתָא עַל כֹּלָּא הֲוָה. אִתְּעַר לְגַבַּיְיהוּ יִשְׂרָאֵל סָבָא ס"א עילאה, סְתָמָא ס"א חוטמא קַדִּישָׁא, וְאַנְהִיר אַנְפִּין. כָּל זִינָא לְזִינֵיהּ, וְכָל מִלָּה בָּתַר יְסוֹדָא דִּילֵיהּ אַזְלָא וְאַתְּעֲרוּ דַּרְגִּין תַּתָּאִין לְדַרְגִּין עִלָּאִין, וְאַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ מִתְעָרִין, וְאַתְּעֲרוּ דַּרְגִּין דְּחָקִיקִין בַּכִּסֵּא, לְגַבֵּי דַּרְגִּין דְּאַרְעָא, יְסוֹדָא דִּלְהוֹן. וְאִינּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין דְּמִטַּמְּרָן, כֻּלְּהוּ מִתְעָרֵי וּמִתְקָרְבֵי לִסְעוּדָתָא, וּמִתְעַדְּנֵי. אֲבָל לֵית רְשׁוּ לְחַד מִנַּיְיהוּ לְמֵיכַל, לָא לְדַרְגֵּי עִלָּאֵי, וְלָא לְדַרְגֵּי תַּתָּאֵי, וּלְמִתְהֲנֵי שׁוּם הֲנָאָה, וְלָא לְאוֹשִׁיט יְדָא בְּקָרְבָּנָא, עַד דְּמַלְכָּא עִלָּאָה אָכִיל וְאִתְהֲנֵי, וְיָהִיב לוֹן רְשׁוּ. לְבָתַר דְּיָהַב לוֹן רְשׁוּ, כָּל חַד וְחַד אִתְהֲנֵי וְאָכִיל כדקא יאות. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, שיר השירים ה׳:א׳ אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, אִלֵּין אִינּוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין. מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, אַכְלֵי וְאִתְהֲנֵי כַּדְּקָא יָאוּת. ס"א דא דרועא ימינא, בירכא שמאלא. אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, דָּא יַעֲקֹב בְּרָחֵל, דָּא אֲכִילָה כַּדְּקָא יָאוּת. שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, דָּא דְּרוֹעָא שְׂמָאלָא, בְּיַרְכָא יְמִינָא. הָא כֻּלְּהוּ דַּרְגִּין ס"א קרבנין עִלָּאִין, דְּאִתְהֲנֵי בְּהוּ מַלְכָּא קַדִּישָׁא בְּקַדְמִיתָא. וְדָא מֵיכְלָא דִּילֵיהּ וַהֲנָאָה דִּילֵיהּ. עַד הָכָא מֵיכְלָא דְּמַלְכָּא עִלָּאָה בְּקַדְמִיתָא. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, יָהִיב רְשׁוּ לְד' דִּיוּקְנִין דְּחָקִיקִין בְּכוּרְסְיָיא, וּלְכָל אִינּוּן דְּמִתְפָּשְּׁטָן מִנַּיְיהוּ, לְאִתְהֲנֵי וּלְמֵיכַל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. אִכְלוּ רֵעִים, אִלֵּין אִינּוּן אַרְבַּע דִּיוּקְנִין דְּאַמָרָן. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, כָּל אִינּוּן דְּמִתְפַּשְּׁטֵי מִנַּיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ אַכְלֵי וּמִתְפַּשְּׁטֵי, וְאִתְהֲנוּן כַּדְּקָא יָאוּת, וְאַנְהִירוּ אַנְפִּין, וְעָלְמִין כֻּלְּהוּ בְּחֶדְוָה, וְכָל חַד וְחַד, בֵּין דַּרְגִּין עִלָּאִין, וּבֵין דַּרְגִּין תַּתָּאִין, בִּיסוֹדָא דִּלְהוֹן מִתְקָרְבִין וּמִתְהֲנִין. דָּא אִיהוּ רָזָא וְסִתְרָא דְּקָרְבְּנָא כַּדְּקָא חֲזֵי.

5 יומא פתח ↗

וְתוּ לֵיכָּא? וְהָאָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נָטַע בּוֹ כׇּל מִינֵי מְגָדִים שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מוֹצִיאִין פֵּירוֹתֵיהֶן בִּזְמַנָּן, וּכְשֶׁהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶן נוֹשְׁרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ״. וּכְשֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לַהֵיכָל יָבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפֶרַח לְבָנוֹן אוּמְלָל״, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פָּרוֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ״.

6 חגיגה פתח ↗

אוֹ שְׁנֵיהֶן יוֹצְאִין — כְּלַחוּץ. אָמַר אַבָּיֵי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: הַקַּדָּר שֶׁמָּכַר אֶת הַקְּדֵירוֹת וְנִכְנַס לִפְנִים מִן הַמּוֹדִיעִים. טַעְמָא דְּלִפְנִים מִן הַמּוֹדִיעִים, הָא מוֹדִיעִים גּוּפַהּ — לָא מְהֵימַן. אֵימָא סֵיפָא: יָצָא — אֵינוֹ נֶאֱמָן. הָא מוֹדִיעִים גּוּפָהּ — נֶאֱמָן. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: כָּאן בְּקַדָּר יוֹצֵא וְחָבֵר נִכְנָס, כָּאן בְּשֶׁשְּׁנֵיהֶן יוֹצְאִין אוֹ שְׁנֵיהֶן נִכְנָסִין. שְׁמַע מִינַּהּ. תָּנָא: נֶאֱמָנִין בִּכְלֵי חֶרֶס הַדַּקִּין לַקּוֹדֶשׁ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וְהוּא שֶׁנִּיטָּלִין בְּיָדוֹ אַחַת. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ שֶׁאֵין נִיטָּלִין בְּיָדוֹ אַחַת. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא רֵיקָנִין, אֲבָל מְלֵאִין — לֹא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ מְלֵאִים, וַאֲפִילּוּ אַפִּיקָרְסוּתוֹ לְתוֹכוֹ. וְאָמַר רָבָא: וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹחָנָן בְּמַשְׁקִין עַצְמָן, שֶׁהֵן טְמֵאִין. וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי לָגִין מָלֵא מַשְׁקִין — לָגִין טְמֵאִין טוּמְאַת שִׁבְעָה, וּמַשְׁקִין טְהוֹרִין. מַתְנִי׳ הַגַּבָּאִין שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת, וְכֵן הַגַּנָּבִים שֶׁהֶחְזִירוּ אֶת הַכֵּלִים — נֶאֱמָנִין לוֹמַר: לֹא נָגַעְנוּ. וּבִירוּשָׁלַיִם נֶאֱמָנִין עַל הַקּוֹדֶשׁ, וּבִשְׁעַת הָרֶגֶל אַף עַל הַתְּרוּמָה. גְּמָ׳ וּרְמִינְהִי: הַגַּבָּאִין שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת — הַבַּיִת כּוּלּוֹ טָמֵא. לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִיכָּא גּוֹי בַּהֲדַיְיהוּ, הָא דְּלֵיכָּא גּוֹי בַּהֲדַיְיהוּ. דִּתְנַן: אִם יֶשׁ גּוֹי עִמָּהֶן — נֶאֱמָנִין לוֹמַר ״לֹא נִכְנַסְנוּ״, אֲבָל אֵין נֶאֱמָנִים לוֹמַר ״נִכְנַסְנוּ אֲבָל לֹא נָגַעְנוּ״. וְכִי אִיכָּא גּוֹי בַּהֲדַיְיהוּ מַאי הָוֵי? רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר: אֵימַת גּוֹי עֲלֵיהֶן. וְחַד אָמַר: אֵימַת מַלְכוּת עֲלֵיהֶן. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ גּוֹי שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב. וְכֵן הַגַּנָּבִים שֶׁהֶחְזִירוּ אֶת הַכֵּלִים. וּרְמִינְהִי: הַגַּנָּבִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת — אֵינוֹ טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי הַגַּנָּבִים. אָמַר רַב פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כְּשֶׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: שֶׁהֶחְזִירוּ אֶת הַכֵּלִים. שְׁמַע מִינַּהּ. וּבִירוּשָׁלַיִם נֶאֱמָנִין עַל הַקּוֹדֶשׁ. תָּנָא: נֶאֱמָנִין עַל כְּלֵי חֶרֶס גַּסִּין לַקּוֹדֶשׁ. וְכׇל כָּךְ לָמָּה — שֶׁאֵין עוֹשִׂין כִּבְשׁוֹנוֹת בִּירוּשָׁלַיִם. וּבִשְׁעַת הָרֶגֶל אַף עַל הַתְּרוּמָה. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיֵּאָסֵף כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים״, הַכָּתוּב עֲשָׂאָן כּוּלָּן חֲבֵרִים. מַתְנִי׳ הַפּוֹתֵחַ אֶת חָבִיתוֹ, וְהַמַּתְחִיל בְּעִיסָּתוֹ עַל גַּב הָרֶגֶל, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יִגְמוֹר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא יִגְמוֹר. גְּמָ׳ יָתֵיב רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אַקִּילְעָא דְּרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא, פְּתַח חַד וַאֲמַר: מַהוּ שֶׁיַּנִּיחֶנָּה לְרֶגֶל אַחֵר? אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: יַד הַכֹּל מְמַשְׁמְשִׁין בָּהּ וְאַתְּ אָמְרַתְּ יַנִּיחֶנָּה לְרֶגֶל אַחֵר?! אֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ עַד הָאִידָּנָא לָאו יַד הַכֹּל מְמַשְׁמְשִׁין בָּהּ? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי הַשְׁתָּא?! בִּשְׁלָמָא עַד הָאִידָּנָא, טוּמְאַת עַם הָאָרֶץ בָּרֶגֶל רַחֲמָנָא טַהֲרַהּ, אֶלָּא הַשְׁתָּא טְמֵאָה הִיא. נֵימָא כְּתַנָּאֵי, דְּתָנֵי חֲדָא: יַנִּיחֶנָּה לְרֶגֶל אַחֵר, וְתַנְיָא אִידַּךְ: לֹא יַנִּיחֶנָּה לְרֶגֶל אַחֵר. מַאי לָאו תַּנָּאֵי הִיא? לָא, הָא דְּקָתָנֵי יַנִּיחֶנָּה — רַבִּי יְהוּדָה, וְהָא דְּקָתָנֵי לֹא יַנִּיחֶנָּה — רַבָּנַן. וְתִסְבְּרָא? הָא רַבִּי יְהוּדָה, יִגְמוֹר קָאָמַר?! אֶלָּא: הָא דְּקָתָנֵי לֹא יַנִּיחֶנָּה — רַבִּי יְהוּדָה, וְהָא דְּקָתָנֵי יַנִּיחֶנָּה — רַבָּנַן. וּמַאי לֹא יַנִּיחֶנָּה — שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַנִּיחָהּ. מַתְנִי׳ מִשֶּׁעָבַר הָרֶגֶל — מַעֲבִירִין עַל טׇהֳרַת הָעֲזָרָה. עָבַר הָרֶגֶל לְיוֹם שִׁשִּׁי — לֹא הָיוּ מַעֲבִירִין, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לֹא בְּיוֹם חֲמִישִׁי, שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים פְּנוּיִין. גְּמָ׳ תָּנָא: שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים פְּנוּיִין מִלְּהוֹצִיא בַּדֶּשֶׁן. מַתְנִי׳ כֵּיצַד מַעֲבִירִין עַל טׇהֳרַת עֲזָרָה? מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְאוֹמְרִין לָהֶם: הִזָּהֲרוּ

7 תלמוד ירושלמי שביעית פתח ↗

אָמַר רִבִּי לָעְזָר מֵאֵילֵיהֶן קִיבְּלָה עֲלֵיהֶן אֶת הַמַּעְשְׂרוֹת. מַה טַעַם וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כּוֹרְתִים אֲמָנָה וְכוֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵינוּ וְכֹהֲנֵינוּ. מַה מְקַיֵים רִבִּי לָעְזָר וְאֶת בְּכוֹרוֹת בְּקָרֵינוּ וְצֹאנֵינוּ. מִכֵּיוָן שִׁקִּיבְּלוּ עֲלֵיהֶם דְּבָרִים שֶׁלֹּא הָיוּ חַיָיבִין עֲלֵיהֶן. אֲפִילוּ דְּבָרִים שֶׁהָיוּ חַיָיבִין עֲלֵיהֶן הֶעֱלָה עֲלֵיהֶן הַמָּקוֹם כְּאִילּוּ מֵאֵילֵיהֶן קִיבְּלוּ עֲלֵיהֶן.

9 ספר הזהר פתח ↗

מִכָּאן וּלְהָלְאָה, יָהִיב רְשׁוּ לְד' דִּיוּקְנִין דְּחָקִיקִין בְּכוּרְסְיָיא, וּלְכָל אִינּוּן דְּמִתְפָּשְּׁטָן מִנַּיְיהוּ, לְאִתְהֲנֵי וּלְמֵיכַל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. אִכְלוּ רֵעִים, אִלֵּין אִינּוּן אַרְבַּע דִּיוּקְנִין דְּאַמָרָן. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, כָּל אִינּוּן דְּמִתְפַּשְּׁטֵי מִנַּיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ אַכְלֵי וּמִתְפַּשְּׁטֵי, וְאִתְהֲנוּן כַּדְּקָא יָאוּת, וְאַנְהִירוּ אַנְפִּין, וְעָלְמִין כֻּלְּהוּ בְּחֶדְוָה, וְכָל חַד וְחַד, בֵּין דַּרְגִּין עִלָּאִין, וּבֵין דַּרְגִּין תַּתָּאִין, בִּיסוֹדָא דִּלְהוֹן מִתְקָרְבִין וּמִתְהֲנִין. דָּא אִיהוּ רָזָא וְסִתְרָא דְּקָרְבְּנָא כַּדְּקָא חֲזֵי. אָתוּ רִבִּי אֶלְעָזָר ורִבִּי אַבָּא וּשְׁאַר חַבְרַיָּיא, וְאִשְׁתְּטָחוּ קַמֵּיהּ. אָמַר רִבִּי אַבָּא, אִלְמָלֵא לָא אִתְמְסַר אוֹרַיְיתָא בְּטוּרָא דְּסִינַי, אֶלָּא דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָא בַּר יוֹחָאי אוֹרַיְיתָא וְסִתְרִין דִּילִי, דַּיֵי לְעָלְמָא. וַוי כַּד תִּסְתָּלַּק מִן עָלְמָא. מַן יַנְהִיר בּוּצִינִין דְּאוֹרַיְיתָא, כֹּלָּא יִתְחֲשַׁךְ מֵהַהוּא יוֹמָא. דְּהָא עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, לָא לִיהֱוֵי דָּרָא כְּדָרָא דָּא, דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שָׁרִי בְּגַוִּיהּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, עַל רָזָא דָּא, אָסִיר לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לִטְעוֹם כְּלוּם, עַד דְּיֵיכוּל מַלְכָּא עִלָּאָה, וּמַה אִיהוּ. צְלוֹתָא. צְלוֹתָא דְּבַּר נָשׁ, כְּגַוְונָא דָּא, בְּקַדְמִיתָא, מְזַמְנִין לְדִיּוּקְנִין דְּחָקִיקִין בְּכוּרְסְיָיא, עַל אִינּוּן בִּרְיָין, דְּמִתְפַּשְּׁטֵי רוּחִין דִּלְהוֹן, עַל עוֹפֵי וּבְעִירֵי, לְקָרְבְּנָא בִּרְיָין דְּרוּחָא דִּלְהוֹן יְסוֹדָא בְּהַאי עָלְמָא מִנַּיְיהוּ, וְהַיְינוּ תהילים ק״ד:כ״ד מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ, דְּהָא בִּרְיָין דְּאִתְחַזְיָין לְקָרְבְּנָא רוּחָא דִּילְהוֹן, מִתְפְּשַּׁט עָלַיְיהוּ אַרְבַּע דִּיוּקְנִין, מְזַמְּנָן עַל קָרְבְּנִין אִלֵּין. וְהַיְינוּ דְּקָאָמַרָן, וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, וְכָל אִינּוּן חַיָּילִין אַחֲרָנִין דְּקָא מִתְפַּשְּׁטֵי מִנַּיְיהוּ. וּלְבָתַר כַּהֲנָא רַבָּא דְּקָא מְיַיחֵד שְׁמָא קַדִּישָׁא, הַיְינוּ אַהֲבַת עוֹלָם אַהֲבְתָּנוּ וְכוּ'. יִחוּדָא דְּקָא מְיַיחֵד, הַיְינוּ דברים ו׳:ד׳-ה׳ שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד. וּלְבָתַר לֵיוָאֵי, דְּקָא מִתְעָרֵי לְנִגּוּנָא, הַיְינוּ דברים י״א:ט״ז וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ וְגוֹ', הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה וְגוֹ'. דָּא נִגּוּנָא דְּלֵיוָאֵי, בְּגִין לְאַסְתָרָא סִתְרָא ס"א לאתערא סטרא דָּא, בְּקוֹרְבָּנָא דָּא. וּלְבָתַר יִשְׂרָאֵל, דָּא אֱמֶת וְיַצִּיב וְנָכוֹן, יִשְׂרָאֵל סָבָא דְּקַיְּימָא עַל קָרְבְּנָא, קרבנא עילאה הא דרגין דְּאִיהִי י' דַּרְגִּין עִלָּאִין פְּנִימָאִין דְּכֹלָּא, קַיְּימָא עַל פָּתוֹרָא. אֲבָל לֵית רְשׁוּ לְחַד מִנַּיְיהוּ לְמֵיכַל, וּלְאוֹשִׁיט יְדָא לְקָרְבְּנָא, עַד דְּמַלְכָּא עִלָּאָה אָכִיל. וְהַיְינוּ ג' רִאשׁוֹנוֹת, וְג' אַחֲרוֹנוֹת. כֵּיוָן דְּאִיהוּ אָכִיל, יָהִיב רְשׁוּ לְד' דִּיוּקְנִין, וּלְכָל אִינּוּן סִטְרִין דְּמִתְפָּרְשָׁן מִנַּיְיהוּ, לְמֵיכַל. כְּדֵין אָדָם, דְּאִיהוּ דִּיּוּקְנָא דְּכָלִיל כָּל שְׁאַר דִּיוּקְנִין, מָאִיךְ וְנָפִיל עַל אַנְפּוֹי, וּמָסִיר גַּרְמֵיהּ וְרוּחֵיהּ לְגַבֵּי אָדָם דִּלְעֵילָּא, דְּקַיְּימָא עַל אִינּוּן דִּיוּקְנִין, דְּכָלִיל כָּל דִּיוּקְנִין, לְאַתְּעָרָא לֵיהּ עָלֵיהּ כַּדְּקָא חֲזֵי, וְהַיְינוּ תהילים כ״ה:א׳ אֵלֶיךָ יְיָ נַפְשִׁי אֶשָּׂא, לְאַתְּעָרָא תלת דִּיוּקְנִין אַחֲרָנִין, וְכָל אִינּוּן דְּמִתְפַּשְּׁטֵי מִנַּיְיהוּ. תהלה לדוד וְהַיְינוּ תהילים קמ״ה:י״א יַבִּיעוּ. יְרַנֵּנוּ. יֹאמֵרוּ. יְדַבֵּרוּ. וְכֻלְּהוּ אַכְלִין וְאִתְהַנְיָין כָּל חַד וְחַד כַּדְּקָא חֲזֵי לֵיהּ. מִכָּאן וּלְהָלְאָה לֵימָא בַּר נָשׁ עָאקוּ דִּילֵיהּ בֵּיהּ ס"א דלביה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, תהילים כ׳:ב׳ יַעַנְךָ יְיָ בְּיוֹם צָרָה. עאקו כְּעוּבַּרְתָּא דְּיָתְבָא בְּעָאקוּ, לְאִתְהַפְּכָא כֻּלְּהוֹן סַנֵּיגוֹרִין עָלֵיהּ דְּבַּר נָשׁ. וְעַל דָּא כְּתִיב תהילים קמ״ד:ט״ו אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ וְגוֹ'. רַבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה אָזִיל לִטְבֶרְיָא, פָּגַע בֵּיהּ אֵלִיָּהוּ, אָמַר לֵיהּ שְׁלָמָא עָלֵיהּ דְּמֹר. אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּמַאי קָא עָסִיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּרְקִיעָא. אָמַר לֵיהּ בְּקָרְבָּנוֹת עָסִיק, וְאָמַר מִלִּין חַדָתִּין מִשְּׁמָךְ, זַכָּאָה אַנְתְּ, וַאֲתֵינָא לְאַקְדְּמָא לְךָ שְׁלָם, וּמִלָּה חֲדָא בָּעֵינָא לְמִשְׁאַל מִנָךְ, לְאַסְכְּמָא. בִּמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא שְׁאֶלְתָּא שָׁאִילוּ, עָלְמָא דְּאָתֵי לֵית בֵּיהּ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וְהָא כְּתִיב שיר השירים ה׳:א׳ בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַלָּה וְגוֹ', אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי וְגוֹ'. מַאן דְּלֵית בֵּיהּ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, אִיהוּ אָמַר אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַאי קָא אָתִיב לוֹן. אָמַר לֵיהּ, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָא בַּר יוֹחָאי יֵימָּא. וַאֲתֵינָא לְמִשְׁאַל מִנָךְ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כַּמָה חֲבִיבוּ חִבֵּב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וּמִסְּגִיאוּ דִּרְחִימוּ דְּרָחִים לָהּ, שָׁנֵי עוֹבָדוֹי מִמַּה דְּהוּא עָבִיד. דְּאַף עַל גַּב דְּלָאו אוֹרְחוֹי בְּמֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָּיא, בְּגִין רְחִימוּתָא, אָכִיל וְשָׁתָה. הוֹאִיל וְאָתֵי לְגַבָּהּ, עָבִיד רְעוּתָהּ. כַּלָּה עַיְילַת לַחוּפָּה, וּבָעָת לְמֵיכַל, לֵית דִּין דְּיֵיכוּל חֲתָנָהּ בַּהֲדָהּ, אַף עַל גַּב דְּלָאו אָרְחֵיהּ לְמֶעְבַּד הָכִי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַלָּה. הוֹאִיל וַאֲתֵינָא לְגַבָּהּ, וּלְמֵיעַל בַּהֲדָהּ לַחוּפָּה, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי וְגוֹ'.

« בית יעקב על התורה Noach 55 בית יעקב על התורה Lech Lecha 2 »