בית יעקב על התורה, מקץ ט״ו

מהדורה: מכון להוצאת ספרי רבוה"ק מאיזביצא-ראדזין, תשס"ו

« בית יעקב על התורה Miketz 14 בית יעקב על התורה Miketz 16 »

1 ספר הזהר פתח ↗

וַיְהִי מִקֵּץ, מַאי מִקֵּץ. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, אֲתַר דְּלֵית בָּהּ זְכִירָה, וְדָא הוּא קֵץ דִּשְׂמָאלָא. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דִּכְתִיב, בראשית מ׳:י״ד כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ. וְכִי הָכִי אִתְחֲזֵי לֵיהּ לְיוֹסֵף צַדִּיקָא, דְּאִיהוּ אָמַר כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ. אֶלָּא כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל יוֹסֵף בְּחֶלְמֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי חֶלְמָא דִזְכִירָה אִיהוּ. וְאִיהוּ טָעָה בְּהַאי, דְּהָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוֵי כֹלָּא.

2 יומא פתח ↗

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּשְׁגָגוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ״, הָא ״עָוֹן״ — מֵזִיד הוּא, וְקָא קָרֵי לֵיהּ מִכְשׁוֹל. אִינִי?! וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּזְכִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם חָיֹה יִחְיֶה״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן מֵאַהֲבָה, כָּאן מִיִּרְאָה.

2 סנהדרין פתח ↗

מֵיתִיבִי: ״וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת״ – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מָאתַיִם אַמָּה, כִּשְׁתֵּי קוֹמוֹת שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵאָה אַמָּה, כְּנֶגֶד הֵיכָל וּכְתָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיּוֹת מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל וְגוֹ׳״.

2 בראשית רבה פתח ↗

וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ בראשית ג, כב, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא מְלַמֵּד שֶׁפָּתַח לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פֶּתַח שֶׁל תְּשׁוּבָה, וְעַתָּה, אֵין וְעַתָּה אֶלָּא תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר דברים י, יב: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ וגו', וְהוּא אוֹמֵר פֶּן, וְאֵין פֶּן אֶלָּא לַאו. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁלַח יָדוֹ וְאָכַל גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, אֶתְמְהָא, וְאִם אוֹכֵל הוּא חַי לְעוֹלָם, לְפִיכָךְ בראשית ג, כג: וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן, כֵּיוָן שֶׁשְּׁלָחוֹ הִתְחִיל מְקוֹנֵן עָלָיו וְאָמַר: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ.

3 ברכות פתח ↗

הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ הֲרֵי זֶה מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה. אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ, אֶלָּא שֶׁיָּכוֹל לְכַוֵּון אֶת לִבּוֹ בְּלַחַשׁ, אֲבָל אֵין יָכוֹל לְכַוֵּון אֶת לִבּוֹ בְּלַחַשׁ — מוּתָּר. וְהָנֵי מִילֵּי, בְּיָחִיד, אֲבָל בְּצִיבּוּר — אָתֵי לְמִיטְרַד צִיבּוּרָא.

1 ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו הושע ו׳:ב׳. הענין בזה הוא, כמו שפתח בזוה"ק מקץ קצג: מאי מקץ רבי שמעון אמר אתר דלית בה זכירה ודא הוא קץ דשמאלא. מאי טעמא בגין דכתיב כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך וכי הכי אתחזי ליה ליוסף צדיקא דאיהו אמר כי אם זכרתני אתך, אלא כיון דאסתכל יוסף בחלמיה אמר ודאי חלמא דזכירה איהו. ואיהו טעה בהאי דהא ביה בקב"ה הוי כלא ועל דא אתר דהוה ביה נשיו קם קמיה מה כתיב ולא זכר שר המשקים את יוסף וכו'. מאי שנתים דתב דרגא לדרגא דאית ביה זכירה. והוא, שיוסף הצדיק היה סובר מתחלה שחלמא דזכירה הוא שישועתו תבא לו ע"י אמצעי, לכן ביקש משר המשקים שהוא יזכרהו לפני פרעה ומזה יושע. ואיהו טעה בהאי, שהיה לו להבין שאם יחפוץ השי"ת שישועתו תהיה ע"י שר המשקים שיזכרהו לפני פרעה לטוב, א"כ אף אם שר המשקים מצדו לא ירצה להזכירו לפני פרעה, אבל בעל כרחו שלא בטובתו יוכרח לזכרהו לפני פרעה, כענין שמצינו בש"ס שבת קיט: שמלאך רע בע"כ יענה אמן. וכמו שמצינו בבריאת אדם, שקטרגו המלאכים ואמרו מה אנוש כי תזכרנו, אכן מאחר שהשי"ת רצה לבראות צורת אדם בעולם, הוכרחו כולם אח"כ ליתן מכחם ולהתכלל בצורת אדם, כי אדם הוא כלל כל הכחות וכמש"נ בפ' בראשית אות לט. ובזה טעה יוסף הצדיק, כי אם לא היה מבקש ממנו שיזכרהו לפני פרעה אזי לא היה סובל כ"כ, ושר המשקים היה מוכרח שלא בטובתו להזכיר את יוסף לפני פרעה, וכמו שמצינו שכן היה סוף הדבר, ששר המשקים התכוון מצדו לספר בגנות יוסף הצדיק וכדאיתא במדרש רבה מקץ פרשה פט, ומ"מ באה לו ישועה שלא בטובתו. ולכן הוצרך להיות במאסר עוד שנתים לברר זאת ולתקן. וזהו כונת הזוה"ק, מאי שנתים דתב דרגא לדרגא דאית ביה זכירה:

2 וענין הבירור הוא, דהנה מהנכון שכל אדם יבטח וישען רק בהשי"ת שהכל בידו ואין שום כח מבלעדי השי"ת, אך כל כח האדם הוא רק כח התפלה להתפלל להשי"ת שישלח לו ישועתו. אמנם גם זה אינו מבורר עוד, כי פן אין רצון השי"ת מצדו להושיע לו זאת, אכן ע"י הפצרתו ובקשתו פועל ישועה והוי כחוצפא כלפי שמיא, שאמרו בש"ס סנהדרין קה. דמהני. וגם איך יוכל אדם לשוב מחטאיו ולבקש סליחה על עונו, אולי אין רצון השי"ת למחול לו רק ע"י הפצרתו והוי חוצפא כלפי שמיא. לזה הוא העצה למסור אף כח התפלה להשי"ת, שאם בעומק לא יחפוץ השי"ת מצדו להושיע לו, אזי גם הוא מבטל רצונו מפני רצון השי"ת, נמצא לפי זה שאין תפלתו כחוצפא, מאחר שכונתו רצויה ואינו בוחר רק במה שהשי"ת חפץ. ובזה ירפא את הקודם, וכמו שאמרו תשובה מרפאת את הקודם, שהשי"ת יברר שבעומק לא עשה שום חטא ולא סר מרצון השי"ת, ולא זו בלבד שלא חטא, אך גם עשה בזה הטוב בעיני השי"ת, כי מאתו יצאו הדברים כבושים, ולמצות ה' יחשב. ולזה אמרו בש"ס יומא פו: שהאיש אשר ישוב מחטאו זדונות נחשבים לו כזכיות. וכדכתיב יתרו יט ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, נשרים תרין משמע בזוה"ק יתרו פ., אחת שמתברר הבעל תשובה שלא עשה ההיפך מרצון השי"ת, ובירור השני הוא שעוד קיים בזה רצון השי"ת. וכדכתיב ג"כ בחקתי כו ואולך אתכם קוממיות ואיתא בש"ס סנהדרין ק. תרין קומות. וזהו הענין דאיתא בש"ס ברכות ד: סדר תפלה, בתחלה הוא אומר ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. והענין בזה הוא, כשיתיצב האדם להתפלל להשי"ת יכין לבו ויתנה מצדו שאין רצונו להוציא דבר שלא כרצון השי"ת, ואם רצון השי"ת הוא שיתפלל לפניו, אזי ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי, היינו אם כוונתי בזו התפלה לרצון השי"ת, יהיו לרצון אמרי פי. ואם לא כוונתי לרצון השי"ת בזו התפלה, והגיון לבי לפניך ה' צורי, היינו שבכחו ית' לחזק התפלה ולהכניס כונות טובות במחשבותי שלא יהיה לי שום נגיעה מצדי לזה הדבר שבקשתי והתפללתי, ובכחו להשפיע בי כונות טהורות מה שלפי דעתי לא עלה על לבבי מעולם. ואם ח"ו זו התפלה היא לגמרי נגד רצון השי"ת, ע"ז אבקש מלפני השי"ת לגאול את התפלה ולתקנה ע"י תשובה, ויתוקן כוונותי ויתבררו שלא היה בהם שום כונה זרה רק מה שמרוצה לשמים:

3 וזהו הענין בזו הפרשה, שיוסף הצדיק ברר את עצמו בתרין דרגין, ותיקן ורפא את הקודם בשנתים ימים, עד דתב דרגא לדרגא דאית ביה זכירה, ונתברר שאף מה שביקש משר המשקים שיזכרהו לפני פרעה היה עומק כונתו רק להשי"ת, ואליו מסר את נפשו ותפלתו, ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, ולא חטא כלל בזה. אכן למה הזכיר את עצמו לפני שר המשקים, עומק כונתו היתה בזה לברר אף בירור השני, שאף כל כח התפלה מסר להשי"ת, כי ירא פן אין רצון השי"ת שיתפלל על ישועתו, ויחשב לו כחוצפא ח"ו, לזה השמיע קולו בתפלתו בכדי שלא יענהו השי"ת אם לא ברצונו הוא, וכמו שאמרו בש"ס ברכות כד: המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, היינו שנמאסת בעיני השי"ת ואינה רצויה ומקובלת. וזו העצה הוא בגודל ישוב הדעת, שיוסף הצדיק התיישב בדעתו, ממה נפשך, אם באמת חפץ השי"ת להושיעני עתה ושהסבה לישועה תהיה ע"י שר המשקים כמו שנראה לפי דעתי, א"כ אין זאת כחוצפא כלפי שמיא. ואם אין רצון השי"ת שיצא עתה משפטי לאור, לזה הנני משמיע תפלתי שישמע עוד אחר וממילא לא תפעל כלל. כי ענין תפלה הוא, שאדם מתפלל רק להשי"ת בלבד. א"כ אם ישמיע תפלתו שישמע גם איש אחר, משמע מזה שאינו בוטח את עצמו בהשי"ת בלבד, רק מצפה גם לטובת האנשים העומדים אצלו שישמעו מה חסר לו, לזה תפלה כזו מאוסה בעיני השי"ת. משמע מזה, שבאמת עומק לב יוסף הצדיק היה בטוח רק בישועת השי"ת ולא על שר המשקים, וגם לא נחשבה כחוצפא כלפי שמיא, מאחר שהיה מוכן אף אם לא יענהו השי"ת על תפלתו, וכשנתברר בזה באה לו ישועת השי"ת ופרעה חולם וגו':

1 שבת פתח ↗

אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: כׇּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר ״וַיְכוּלּוּ״, שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּין לוֹ לָאָדָם מַנִּיחִין יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ ״וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר״. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּין לוֹ לְאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵיתוֹ, אֶחָד טוֹב וְאֶחָד רָע. וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ וּמֹצֵא נֵר דָּלוּק וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִטָּתוֹ מוּצַּעַת, מַלְאָךְ טוֹב אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ״, וּמַלְאָךְ רַע עוֹנֶה ״אָמֵן״ בְּעַל כׇּרְחוֹ. וְאִם לָאו, מַלְאָךְ רַע אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ״, וּמַלְאָךְ טוֹב עוֹנֶה ״אָמֵן״ בְּעַל כׇּרְחוֹ.

2 כתובות פתח ↗

אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: בְּכוֹתֵב לָהּ וְעוֹדָהּ אֲרוּסָה, כִּדְרַב כָּהֲנָא. דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: נַחֲלָה הַבָּאָה לְאָדָם מִמָּקוֹם אַחֵר — אָדָם מַתְנֶה עָלֶיהָ שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה, וְכִדְרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: הָאוֹמֵר ״אִי אֶפְשִׁי בְּתַקָּנַת חֲכָמִים כְּגוֹן זוֹ״ — שׁוֹמְעִין לוֹ.

2 ברכות פתח ↗

אָמְרִי: כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״ — כִּגְאוּלָּה אֲרִיכְתָּא דָּמְיָא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, שַׁחֲרִית הֵיכִי מָצֵי סָמֵיךְ? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּתְּחִלָּה אוֹמֵר: ״ה׳ שְׂפָתַי תִּפְתָּח״, וּלְבַסּוֹף הוּא אוֹמֵר: ״יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי״.

2 תקוני הזהר פתח ↗

וְעוֹד אִלֵּין דְּקָשְׁרִין לִשְׁכִינְתָּא עִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקִשּׁוּרָא דִתְּפִלִּין, אִתְּמַר עֲלַיְיהוּ לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים, וְאִינוּן דְּלָא קָשְׁרִין לוֹן כַּחֲדָא, אִתְּמַר בְּהוֹן שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וְעוֹד אִלֵּין דִּמְיַחֲדִין לוֹן כַּחֲדָא, לְעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא וּשְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע, אִתְּמַר עֲלַיְיהוּ לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים, וְאִלֵּין דְּלָא מְיַיחֲדִין לוֹן בְּיִחוּדָא דִקְרִיאַת שְׁמַע, כְּתִיב בְּהוֹן שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, בְּכָל אֲתַר אֶת לְרַבּוֹת, וְהָכָא לְרַבּוֹת חָכְמָה עִלָּאָה אַב הָאֱמוּנָה דְאִיהִי בִינָה, וַעֲלָהּ אִתְּמַר הָכָא לֹא תִקַּח הָאֵם, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב משלי ב ג כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא, וְאִיהִי אוֹרַיְיתָא דִלְעִילָא דְאִתְּמַר בָּהּ שם א ח וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ.

« בית יעקב על התורה Miketz 14 בית יעקב על התורה Miketz 16 »